רועי מלדסי

בנוף הגליל, ביום חורפי בהיר של שנת 2000, כשהשמש כבר החלה לשלוח קרניים חמימות ראשונות המבשרות את בוא האביב, נולד רועי. י"ח באדר א' תש"ס, תאריך שייחקק לנצח בלבם של יוספה ויגאל מלדסי, הוריו. הבית הקטן והצנוע שבשכונה השקטה התמלא באור חדש, בבכי מתוק שהפך במהרה לצחקוקים מדבקים. רועי היה הילד השלישי, אח לתומר ואוריה, והוא הביא עמו אנרגיה מיוחדת, סקרנות אינסופית ועיניים נוצצות שנדמה היה כאילו הן בוחנות את העולם כולו בחיפוש אחר הרפתקה הבאה. יוספה, אמו, זוכרת את הידיים הקטנות שלו, שתמיד היו עסוקות במשהו – לרוב בפירוק והרכבה של צעצועים, או באיסוף אבנים ועלים בחצר. יגאל, אביו, היה מסתכל עליו מהצד, חיוך רחב נמתח על פניו, מבין כבר אז שיש כאן נשמה גדולה, כזו שלא תסתפק בשגרה, שתמיד תחתור למשמעות עמוקה יותר.

הילדות של רועי בנוף הגליל הייתה ספוגה בניחוחות האדמה אחרי הגשם, בצלילי הציפורים בבוקר, ובנופי הגליל הירוקים שהשתרעו מכל עבר. הוא אהב לרוץ בשדות הפתוחים, לטפס על עצים, ולחזור הביתה עם ברכיים שרוטות וסיפורים על "מבצעים חשאיים" שניהל עם חבריו. כבר בגיל צעיר ניכרה בו אהבה עמוקה לארץ, לא רק כרעיון מופשט, אלא כחוויה חושית, כחיבור בלתי אמצעי לקרקע תחת רגליו. כשיגאל היה לוקח אותו לטיולים בצפון, בין שבילי הגולן או לגדות הכנרת, רועי היה קולט כל פרט, שואל שאלות על ההיסטוריה, על הצמחים, על האנשים שחיו כאן לאורך הדורות. לא פעם, כשהיו עוברים ליד שדות חרושים, היה מתעקש לרדת מהרכב, לגעת באדמה השחורה, להריח אותה. "אבא, תראה איך היא רכה," היה אומר, "אפשר להרגיש איך היא נושמת." ההורים ראו בו ילד עם נשמה עתיקה, כזו שמבינה דברים מעבר לגילו. הוא היה ילד חברותי, שהקיף את עצמו בחברים רבים, אבל גם ידע למצוא את השקט שלו בתוך עצמו, להתבונן. כששיחקו כדורגל בשכונה, הוא תמיד היה הראשון לארגן את הקבוצות, להציע טקטיקות, ולדאוג שגם הילדים הפחות מוכשרים ירגישו חלק מהמשחק. הגינות שלו, היכולת שלו לגשר על פערים ולפתור סכסוכים קטנים, בלטו כבר אז. "רועי, בוא תגיד להם מי צודק," היו קוראים לו הילדים, והוא, בחיוך שובב, היה מוצא פתרון יצירתי שכולם יכלו לחיות איתו.

ככל שגדל, כך התפתחה והתעצמה אישיותו המיוחדת. הוא עבר עם משפחתו לעפולה, עיר העמק, ושם מצא את מקומו במהירות. בבית הספר היסודי, ולאחר מכן בחטיבת הביניים, רועי לא היה רק תלמיד טוב אלא גם מנהיג טבעי. הוא היה מוקף בחברים, אהוב על מוריו, ותמיד היה שם כדי לעזור, להקשיב, או פשוט להיות נוכח. הוא לקח חלק פעיל בחיים החברתיים, בארגון אירועים כיתתיים, בטיולים. בחדרו, לצד ספרי לימוד וחוברות קומיקס, היו מונחים גם ספרי היסטוריה ומפות, והוא היה מבלה שעות בהתחקות אחר מסלולים, בסימון אתרים, כאילו הוא כבר מתכנן את הדרך שלו בעולם הגדול. האהבה לארץ, שהייתה נטועה בו עוד מילדותו בנוף הגליל, הלכה והתחדדה. היא לא הייתה רק תחושה פנימית, אלא הפכה למצפן שכוון את בחירותיו. הוא דיבר על המדינה, על ההיסטוריה שלה, על האתגרים שלה, לא כסיסמאות, אלא מתוך הבנה עמוקה ורצון אמיתי לתרום. כשהיה חוזר הביתה מבית הספר, היה משתף את הוריו בחוויות, מספר על שיחות שהיו לו עם חברים על עתיד המדינה, על הצורך להגן עליה, לבנות אותה. "אמא, אבא," היה אומר כשעיניו בורקות, "אנחנו חייבים לשמור על מה שיש לנו. זה לא מובן מאליו." יוספה ויגאל היו מקשיבים לו בגאווה, מבינים שהילד הקטן שלהם גדל להיות אדם בעל מודעות ורגישות יוצאי דופן. בשיחות משפחתיות, כשהיה מתעורר דיון על נושאים אקטואליים, רועי היה נוכח, מקשיב בקשב רב, ומביע את דעתו בצורה שקולה ומנומקת, מפתיע לא פעם את מבוגרים בחדר בעומק תפיסתו.

ההבנה הזו, יחד עם הרצון העז להשפיע ולתרום, הובילה אותו אל הפנימייה הצבאית של בית הספר הריאלי בחיפה. זו לא הייתה בחירה קלה, הרי לעזוב את חום הבית, את עפולה המוכרת, בגיל כה צעיר, דרש אומץ ונחישות. אבל רועי ראה בזה צעד טבעי, הגשמה של ייעוד. הוא ישב עם הוריו ערבים ארוכים, הסביר להם את ההחלטה. "אני יודע שזה קשה," אמר להם, "אבל אני מרגיש ששם אני אלמד הכי טוב איך להיות מי שאני צריך להיות. איך לתת את הכי טוב שלי למדינה." יוספה, בלב כבד אך מלא גאווה, ויגאל, עם חיוך של הבנה, תמכו בו בכל ליבם. הם ידעו שהם מגדלים נשר, ושהנשר הזה צריך ללמוד לעוף. הפרידה מהבית, מהחיבוק החם של יוספה, מהעצות השקטות של יגאל, ומההתקוטטויות עם תומר ואוריה, הייתה כרוכה ברגשות מעורבים. מצד אחד, התרגשות עצומה לקראת הפרק החדש, ומצד שני, צביטה בלב על מה שמשאיר מאחור. הוא נכנס בשערי הפנימייה כנער צעיר, מחזור ס"ד, ומיד הרגיש שזה המקום שלו. המסגרת הנוקשה, המשמעת, הלימודים האינטנסיביים – כל אלה לא רק שלא הרתיעו אותו, אלא להפך, הפיחו בו רוח חיים. הוא פרח בסביבה הזו, שבה ערכים של מנהיגות, מצוינות, ונתינה היוו את אבני היסוד. הוא מצא שם אחים לנשק, חברים שיחלקו איתו לא רק את ספסל הלימודים אלא גם את חדר המגורים, את שעות המסדר, ואת הריצות המפרכות על רכס הכרמל.

בפנימייה, רועי לא רק למד, הוא התעצב. הוא ספג את רוח ה"ריאלי", את מורשת המפקדים והבוגרים הרבים שיצאו משעריה. הבוקר היה מתחיל בצליל השכמה חד, קופץ מהמיטה, מקפל את השמיכה לפי כללים נוקשים. ארוחת הבוקר המשותפת בחדר האוכל, כשקולות שיחה וצחוק מתערבבים בריח הקפה והטוסטים. שיעורים עמוקים במתמטיקה, פיזיקה, היסטוריה, כשהוא יושב ישר, קולט כל מילה, מתעניין, שואל. ובשעות אחר הצהריים, האימונים הפיזיים המאתגרים – ריצות, מסעות, תרגילי כושר שדחפו אותו לקצה גבול היכולת. הוא לא ויתר לעצמו לרגע. כשחבר היה מתקשה, רועי היה שם, מעודד, מושיט יד, מסביר את החומר או מדרבן אותו לרוץ עוד מטר אחד. הוא היה אדם מיוחד, כפי שתיארו אותו לימים, אהוב ומקובל, לא רק בגלל יכולותיו המרשימות, אלא בעיקר בגלל אישיותו החמה, האכפתית, והצנועה. הוא ידע לשלב בין הדיסציפלינה הצבאית לבין הרגישות האנושית. מפקדיו בפנימייה ראו בו פוטנציאל אדיר – לא רק חייל מצטיין אלא מפקד מלידה, כזה שיוכל להוביל אנשים אחריו לא בזכות דרגותיו, אלא בזכות מי שהוא. הוא היה דמות מרכזית בחיי הפנימייה, נושא באחריות, משמש דוגמה אישית, ועם זאת, תמיד מחובר לבית, לשיחות הטלפון עם יוספה ויגאל, לביקורים בסופי שבוע שבהם היה חוזר הביתה עם התיק המלא בכביסה, אבל גם בסיפורים על חוויותיו. הוא היה מספר על תרגילי ניווט מפרכים, על לימודים מאתגרים, על חברים חדשים. "זה קשה, אמא," היה מודה לה לפעמים, "אבל אני לומד כל כך הרבה. אני מרגיש שאני במקום הנכון." הוריו היו רואים את הניצוץ בעיניו, את ההתבגרות המהירה, את העמוד השדרה שהלך ונבנה. הוא הפך לבוגר של הפנימייה, גאה במורשתה, ומוכן לצעד הבא.

הצעד הבא הגיע ב-28 בנובמבר 2018. רועי התגייס לצה"ל, כשהוא נושא על כתפיו לא רק את התיק האישי, אלא גם את הציפיות, את החלומות, ואת הערכים שספג. הוא התגייס לחטיבת גולני, בחירה שלא הפתיעה איש. גולני, החטיבה החומה, מסמלת עבור רבים את הלחימה העיקשת, את ההתמסרות, ואת הקרבה לאדמה. רועי הרגיש בבית. הטירונות הייתה קשה, פיזית ונפשית, אבל הוא צלח אותה באומץ ובנחישות. הריצות עם האלונקה, תרגילי הזחילה בבוץ, שבועות השטח הארוכים – כל אלה רק חיזקו את רוחו. הוא למד מהי משמעת אמיתית, מהי אחווה בין לוחמים, ומהי המשמעות של משימה. הוא זכר את השיעורים מהפנימייה, את העיקרון ש"אין דבר העומד בפני הרצון," ויישם אותם בכל רמ"ח איבריו. הוא בלט מיד כחייל מצטיין, כזה שמוכן תמיד לקחת אחריות, לעזור לחבר, ולא לוותר לעצמו או לסביבתו. מפקדיו זיהו את הפוטנציאל, את הכריזמה הטבעית שלו, ואת היכולת שלו להוביל. הם שלחו אותו לקורס מ"כים, ומשם לקורס קצינים.

כל שלב במסלול הפיקוד שלו היה צעד נוסף בהגשמת ייעודו. בקורס מ"כים, הוא למד את יסודות הפיקוד, איך להניע חיילים, איך להעביר מסר, איך להיות כתף תומכת ודמות סמכותית בעת ובעונה אחת. הוא היה המ"כ שאליו הלוחמים פנו גם בבעיות אישיות, זה שידע להקשיב ולהציע עצה הגיונית ואנושית. הוא הבין שפיקוד הוא לא רק פקודות ומשמעת, אלא בראש ובראשונה אחריות עצומה על חיי אדם. בקורס קצינים, היכולות הללו רק התעצמו. הוא הצטיין בלימודים, בתרגילים הטקטיים, ובתרגילי הפיקוד. הוא היה קצין צעיר, אבל עם בגרות נדירה. הוא דיבר עם חייליו בגובה העיניים, אך ידע לשמור על המרחק הנדרש מדרגתו. הוא דאג לכל אחד ואחד מהם, הכיר את סיפורם האישי, את משפחתם, את הקשיים שלהם. הוא האמין שלוחם טוב הוא לוחם שמרגיש שרואים אותו, שדואגים לו. כשחייל שלו היה נתקל בבעיה, רועי לא היה מהסס לרגע. הוא היה הולך איתו למפקד הבסיס, משוחח עם קצינת הת"ש, מוצא פתרון. "אנחנו משפחה," היה אומר להם. "ובמשפחה, דואגים אחד לשני." הוא היה המפקד שמוביל בדוגמה אישית, הראשון לרוץ, הראשון להתלכלך, האחרון לנוח. חייליו העריצו אותו, סמכו עליו בעיניים עצומות.

במהרה, התמנה למפקד פלוגה בגדוד 13 של חטיבת גולני. תפקיד תובעני ומורכב, במיוחד בגיל 23 בלבד. הוא קיבל לידיו עשרות לוחמים צעירים, חיילים שעברו את שלבי ההכשרה השונים, וכעת היו תחת פיקודו במשימות מבצעיות ובאימונים אינטנסיביים. הוא בנה את הפלוגה בצלמו ובדמותו – פלוגה מקצועית, מלוכדת, וחדורת מוטיבציה. תחת פיקודו, הפלוגה ביצעה משימות ביטחון שוטף בגבולות השונים, עסקה באימונים מאתגרים שהכינו אותה לכל תרחיש, ופיתחה רוח לחימה חסרת פשרות. רועי היה נוכח בכל פרט, מהכנת התרגיל ועד לניתוח הביצועים, דואג לכל ציוד, לכל לוחם. הוא היה יורד לשטח עם חייליו, מפקד מהשטח, מזיע איתם, אוכל איתם את ארוחות השדה המאולתרות. הוא ידע את שמות כולם, את הכינויים שלהם, את סיפוריהם. "רס"ן מלדסי," היה קורא לו אחד החיילים הצעירים, בטעות כמובן, בטרם עלה לדרגה זו, ורועי היה מחייך, "עוד לא שם, חבר, אבל תודה על האמון." הוא היה מפקד שראה את התמונה הגדולה, את המשמעות של השירות, אבל לא שכח לרגע את הפרטים הקטנים, את האנושיות. הוא היה משוחח איתם על החיים בבית, על החברות שמחכות להם, על התוכניות לעתיד. "תחלמו בגדול," היה אומר להם, "אבל תזכרו למה אנחנו כאן. אנחנו שומרים על החלומות האלה."

כשחזר הביתה לעפולה לסופי שבוע קצרים, הבית התמלא באור. יוספה ויגאל היו מחכים לו בכיליון עיניים. תומר ואוריה, אחיו ואחותו, היו רצים לחבק אותו. הוא היה יושב איתם שעות, מספר סיפורים מהצבא, משתף בחששות ובהצלחות. הוא היה מתאר את הריחות של השטח אחרי הגשם, את האבק שנדבק לבגדים, את הקור העז בלילות השמירה. הוא היה מספר על החיילים שלו, על הרגעים המצחיקים ועל הרגעים הקשים. "יש לי חיילים מדהימים," היה אומר בגאווה, "הם נותנים את הנשמה." הוא היה מגיע לבית הכנסת בשבת בבוקר, מצטרף לתפילה, לוחץ ידיים למכרים, ומתעדכן בחדשות הקהילה. הוא היה עוזר לאביו בתיקונים קטנים בבית, יושב עם אמו לשיחות ארוכות על כוס קפה, או יוצא עם חברי ילדות לשתות בירה. הוא היה חוזר להיות רועי של עפולה, הבן, האח, החבר. אבל גם אז, תמיד הייתה נוכחת בו התחושה של האחריות, של המשימה. הוא היה מתעדכן בחדשות, עוקב אחר האירועים הביטחוניים, מנתח מצבים. הוא לא יכול היה להתנתק לחלוטין, ומשפחתו הבינה זאת. הם ידעו שרועי הוא משהו אחר, אדם שחי ונושם את השליחות שלו. הוא היה מתכנן את חייו בקפידה, אבל תמיד עם עין פקוחה על הלא נודע. הוא דיבר על לימודים באוניברסיטה אחרי הצבא, על טיול גדול בדרום אמריקה, על הקמת משפחה משלו. חלומות של אדם צעיר, מלא חיים, שרק החל את דרכו בעולם.

ואז, הגיע הבוקר של השבעה באוקטובר. שבת חורפית בהירה, כשהארץ עדיין רחצה בטל הלילה. רועי היה בחופשה, ככל הנראה בבית בעפולה, או אולי עם חברים. הטלפון צלצל בשעה מוקדמת, צלצול שהיה שונה מכל צלצול אחר. הודעות הווטסאפ החלו לזרום, בקבוצות החברים, בקבוצות הצבאיות. "הקפצה," "אירוע ביטחוני חמור," "כולם להתייצב." הלב החל לפעום בקצב מואץ. התמונות הראשונות, הדיווחים המקוטעים, החלו לצייר תמונה מעורפלת אך מזעזעת של אירועי בוקר שמחת תורה. רועי לא היסס לרגע. הוא ידע מה עליו לעשות. הוא קפץ מהמיטה, ארז תיק קטן בכמה דקות, ונישק את הוריו לשלום. "אני חייב ללכת," אמר לאמו, שדמעות כבר החלו לעלות בעיניה. "אני מפקד, החיילים שלי צריכים אותי." יגאל חיבק אותו חיבוק חזק, ארוך, כזה שמנסה להכיל את כל הדאגה והאהבה. "שמור על עצמך, בן שלי," לחש לו. רועי נכנס לרכב, הדליק את המנוע, ונסע במהירות אל הבסיס. הדרך הייתה מתוחה, כלי רכב צבאיים רבים על הכביש, שיירות של חיילים ממהרים אל נקודות כינוס. הוא שלח הודעה קצרה לחייליו: "פלוגה יקרה, מתייצבים. אנחנו חזקים, אנחנו ביחד." הוא הגיע לבסיס, מצא את חייליו, את פלוגתו. העיניים היו עייפות, הדאגה ניכרה על פניהם של כולם, אבל רועי היה שם, עמוד תווך של יציבות. הוא דיבר איתם, הסביר להם את המצב, הבהיר את המשימה. קולו היה רגוע, בטוח, למרות הסערה שפשטה בארץ. "אנחנו גולני," אמר להם, "אנחנו נצא להגן על הבית שלנו."

הימים והשבועות הבאים היו רצף בלתי פוסק של אימונים, תדריכים, והכנות לכניסה לרצועת עזה. רועי הוביל את פלוגתו במסירות אין קץ. הוא היה האחראי על כל פרט, מוודא שכל לוחם מצויד כהלכה, שכל מערכת נשק תקינה, שכל תוכנית מבצעית מובנת עד לפרט האחרון. הוא ידע שהם הולכים אל הלא נודע, אל מלחמה קשה, מורכבת ואכזרית, כזו שהעם לא ידע כמותה. הוא דאג לחייליו, לרוחם, למצבם הנפשי. הוא ערך איתם שיחות אישיות, ענה על שאלות, הרגיע חששות. הוא ידע שפחד הוא חלק טבעי מהלחימה, אבל האמין שאפשר להתמודד איתו באמצעות הכשרה, מקצועיות, ואחווה. "אנחנו נכנסים לשם ביחד, ויוצאים ביחד," היה אומר להם. "תסמכו אחד על השני, ותסמכו עליי." הוא שלח הודעות קצרות למשפחתו כשהייתה לו הזדמנות, מילים בודדות של אהבה וחיזוק, כדי שלא יאבדו תקווה. "הכל בסדר, אל תדאגו," כתב להם, למרות שידע שהמציאות מורכבת הרבה יותר.

ב-12 בדצמבר 2023, כ"ט בכסלו התשפ"ד, יום חורפי נוסף, פלוגתו של רועי נכנסה ללחימה בצפון רצועת עזה. זו הייתה לחימה עיקשת, מורכבת, בסביבה אורבנית צפופה, מלאה במלכודות, מנהרות, ובאויב חבוי. רועי, כמפקד פלוגה, הוביל את חייליו מהחוד. קולו היה צלול וברור בקשר, מכוון, מנתב, מקבל החלטות קריטיות בשברירי שנייה. הוא נע בשטח ביחד עם חייליו, מזהה איומים, מגיב במהירות, מגן עליהם בגופו. הוא ראה את המטרה לנגד עיניו – להגן על אזרחי ישראל, להחזיר את הביטחון, להשיב את החטופים. הלחימה הייתה קשה מנשוא. ריח עשן ופיח באוויר, קולות ירי ופיצוצים בלתי פוסקים, חורבות של בניינים. רועי היה במרכז העשייה, מנהיג את אנשיו בקור רוח מדהים, תחת אש בלתי פוסקת. הוא ראה את פני הלוחמים שלו, את העייפות, את החרדה, אבל גם את הנחישות. הוא דאג לתדלק את רוחם, להזכיר להם את חשיבות המשימה.

באחד מרגעי הלחימה העזים, כשפלוגתו התקדמה בסמטה צרה, תחת אש צלפים ורקטות, רועי זיהה איום מיידי על אחד מחייליו. בלי לחשוב פעמיים, הוא זינק קדימה, חשף את עצמו, ונתן פקודה חדה. הוא ידע שזה מסוכן, אבל תפקידו כמפקד חייב אותו להיות שם, בחזית, להגן על אנשיו. ברגע זה של אומץ עילאי, של נתינה מוחלטת, הוא נפגע. הכל קרה מהר כל כך. קול פיצוץ מחריש אוזניים, רסיסים עפים לכל עבר, ואז דממה כבדה שנתקעה בגרון. הלוחמים מיהרו אליו, קוראים בשמו, מנסים להבין. הפלוגה כולה הרגישה את הרגע הזה, את הפגיעה במפקד האהוב, בעמוד התווך שלהם. הם ניסו להציל אותו, עשו כל שביכולתם, אבל הפציעה הייתה אנושה. רס"ן רועי מלדסי, מפקד פלוגה בגדוד 13 של חטיבת גולני, נפל בקרב בצפון רצועת עזה. בן עשרים ושלוש בלבד היה בנופלו.

הידיעה על נפילתו של רועי הכתה בעפולה כרעם ביום בהיר. שליחי הבשורה המרה הגיעו אל בית משפחת מלדסי, והשקט בבית התנפץ לרסיסים. יוספה קרסה, יגאל נאחז בקירות, תומר ואוריה נותרו המומים, לא מסוגלים להכיל את הבשורה הנוראה. הילד, הנער, המפקד, הבן, האח, החבר, איננו עוד. הבית שהיה מלא בצחוקו, בסיפוריו, באהבתו, התרוקן בבת אחת. קהילת עפולה כולה התאבלה יחד עם המשפחה. כולם הכירו את רועי, את הילד המוכשר, את הנער המצטיין, את הקצין האמיץ. האבל היה עמוק וכואב. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה בבית העלמין הצבאי בעפולה. השמש הקרה של חודש דצמבר האירה את שורות המצבות, את הדגלים המתנפנפים בחצי התורן, ואת פני המפקדים והחיילים שעמדו בדממה, נפרדים ממפקדם וחברם. קולות בכי נשמעו באוויר, מעורבבים בקולות הספדים שנאמרו בקול רועד. חייליו של רועי עמדו שם, מדיהם בוציים, עיניהם אדומות, אבל גאים במפקדם שנפל בהגנה על מולדתו. הם סיפרו סיפורים עליו, על גבורתו, על האכפתיות שלו, על כך שתמיד היה שם בשבילם.

לאחר נפילתו, הועלה רועי מדרגת סרן לדרגת רב סרן, הכרה סמלית בעוז רוחו, במנהיגותו ובקורבנו העליון. הוא היה הבוגר התשיעי של הפנימייה הצבאית של בית הספר הריאלי שנפל במלחמה, נתון שהכניס את שמו לפנתיאון של מורשת הריאלי, מורשת של נתינה והקרבה. רועי השאיר אחריו חלל עצום. את הוריו, יוספה ויגאל, שאיבדו בן אהוב; את אחיו ואחותו, תומר ואוריה, שאיבדו אח שהיה להם עמוד תווך; את חבריו הרבים, שאיבדו חבר נאמן ושותף לדרך; ואת חייליו, שאיבדו מפקד שהיו מוכנים ללכת אחריו באש ובמים. אבל הוא השאיר גם מורשת. מורשת של אהבת הארץ ופטריוטיות יוצאת דופן, של אומץ לב ונחישות, של אכפתיות ורעות. הוא היה אדם מיוחד, שחי את חייו במלואם, בחר בשליחות, והגשים אותה עד נשימתו האחרונה. סיפורו של רועי מלדסי הוא סיפור על גבורה אנושית, כזו שאינה זקוקה למילים גבוהות או למליצות כדי לזרוח. היא נובעת מתוך המעשים עצמם, מתוך הבחירות היומיומיות, מתוך האהבה העמוקה לאדם ולארץ. הוא נפל כגיבור ישראל, אך הוא חי כגיבור אנושי, וזכרו ימשיך להאיר את דרכנו, להפיח בנו תקווה, ולעורר בנו גאווה ישראלית אמיתית, כזו שצומחת מתוך העפר ונוגעת בשמיים. יהי זכרו ברוך.