רועי יוחאי יוסף מרדכי

בסמטאותיה הצרות של צפת העתיקה, זו שריחות התבלינים והאבן הישנה נמהלים בה באוויר הצלול של הגליל, החלה דרכו של רועי יוחאי יוסף מרדכי. לא במובן של סיפורי קדומים ואגדות, אלא כילד מודרני, נבון וסקרן, שנולד ביום י"ז בניסן תשנ"ב, הוא עשרים באפריל 1992, לתוך משפחה גדולה ותוססת, מוקפת אהבה ושפע של קולות. ביתם של אביגיל חסידה ואליהו היה כמו נמל שוקק חיים, תמיד פתוח, תמיד מלא בתנועה, בצחוקים ובוויכוחים קטנים המאפיינים משפחה ענפה. רועי יוחאי, הבכור מבין השבעה – דבירה, תהילה, גלעד, איתיאל, נועם והודיה – מצא את מקומו הטבעי כעוגן, כמי שנושא על כתפיו הרחבות, עוד לפני שהתפתחו לחלוטין, תחושת אחריות עמוקה. בבית הזה, על רקע נופיה הפראיים של העיר המקיפה את הכנרת והחרמון, הוא ספג את הערכים הראשוניים שלו: צניעות, סקרנות אינסופית, רצון ללמוד ולהבין, והכי חשוב – הרצון העז לעזור ולתת.

הילדות בצפת הייתה רצופה בחוויות שעיצבו את אופיו. מדי בוקר, כשקרני השמש הראשונות צבעו את קירות האבן בזהב רך, רועי יוחאי היה מתעורר לקולות המטבח המתארגן, לריח הקפה המתבשל ולשקט המהוסס שלפני התעוררות המלאה של שישה אחים ואחיות. הוא אהב את השעות האלה, שבהן יכול היה להתגנב אל סלון הבית, להחליק את ידיו על כריכות הספרים הרבים שהיו ערומים על המדפים, ולבחור לו אחד שיסיע אותו למסעות דמיוניים. הוא לא היה ילד שקט, אבל היה לו שקט פנימי, כזה שאיפשר לו לשבת שעות ארוכות, קשוב לסיפורים של סבא וסבתא, מנתח כל מילה, שואל שאלות שבגילו הצעיר נשמעו מורכבות מכפי שהיו אמורות להיות. הסקרנות הזו, הרעב לידע, לא היה אקדמי גרידא; הוא היה קשור לרצון עמוק להבין את העולם, את האנשים, את המניעים שמאחורי כל פעולה. הוא היה משחק כדורגל עם חבריו בשכונה, מזיע תחת השמש הגלילית, מגן בחירוף נפש על השער או מוביל את ההתקפה במרץ בלתי נלאה, אך גם שם, במרכז ההמולה, תמיד היה מקום למחשבה, לתכנון, לאסטרטגיה. הוא לא חיפש את הזרקורים, אלא את האמת שבמשחק, את הדרך הטובה ביותר להביא לניצחון, תוך שיתוף פעולה והערכה לכל שחקן בקבוצה. הוא היה ילד שדאג שאף אחד לא יישאר לבד, שתמיד יהיה מי שיחזיק את ידו של אח קטן שנפל, שיחלוק את סנדוויץ' השוקולד האחרון עם חבר ששכח את ארוחת הצהריים.

השנים חלפו, ורועי יוחאי הפך לנער. הבית בצפת עדיין היה מלא חיים, אך כעת קולו של רועי יוחאי, שהתעבה עם השנים, נשמע בו בבירור. הוא היה מעורב בשיחות על ענייני היום, לא רק מקשיב אלא מביע דעה, מנמק, מאתגר. הוא אהב ללמוד, לא בגלל הציונים, אלא בגלל ההבנה שהידע הוא כוח, כוח שיכול לשנות, לשפר, לתקן. הוא לא הסתפק במה שלמדו בכיתה, אלא חיפש להרחיב אופקים, לצלול לעומקם של נושאים היסטוריים, פילוסופיים, ואפילו מדעיים. הוא היה מנהיג טבעי בין חבריו, לא בכוחניות, אלא בכריזמה שקטה, ביכולת להקשיב, לייעץ, ובנכונותו להיות תמיד שם עבורם. המילים "אדם צנוע, איש שיח מעניין, למדן, סקרן, מנהיג, צנוע, ערכי" לא היו תיאורים שמישהו הדביק לו בדיעבד; הן היו חלק ממנו עוד בנעוריו, תכונות שהתגבשו מתוך אינספור אינטראקציות, מתוך בחירות יומיומיות. הוא אהב את הארץ, את נופיה, את שביליה. טיולים רגליים היו חלק בלתי נפרד משגרת חייו, והוא היה מוצא נחמה ושלווה בהליכה אינסופית בין העצים, כשרוח קלה מלטפת את פניו ומסירה ממנו כל מחשבה מיותרת. הוא לא דיבר על "אדמת הקודש" במובן המופשט, אלא חש את האדמה תחת כפות רגליו, את ריח הצמחים המדבריים, את קרירות המעיינות, את החום העז של השמש הקיצית. זו הייתה אהבה אמיתית, חפה מכל מליצה, אהבה שנובעת מחיבור עמוק ופיזי למקום.

אחד הרגעים המעצבים בחייו התרחש כאשר היה צעיר יחסית, כשהתמודד בתחרות ה"ישראמן". זו לא הייתה רק תחרות ספורטיבית; עבור רועי יוחאי, היא הייתה שיעור חיים, מודל לדרך שבה בחר להתנהל. הוא כתב אז: "…יצאתי לירושלים להשתתף באזכרה של שלושה מחבריי למחזור שנרצחו בפיגוע בישיבת מרכז הרב, מסרו את נפשם על רוח ועל דרך. בדרכי לירושלים נקלעתי לתאונת הדרכים הקשה של פלס"ר גולני דקות אחרי ההתנגשות הקטלנית, לאזכרה לא הגעתי באותו הערב." האירועים האלה, שבהם המוות הכה בקרב חבריו ובחיילים צעירים כמוהו, הותירו בו חותם עמוק. הוא ראה את הפגיעות של החיים, את השבריריות של הקיום, וחיפש דרך להתמודד עם זה, להפוך את הכאב למנוע של עשייה. "בימים שלאחר מכן קראתי קטע יומן שכתב אחד משלושה שנהרגו בתאונה, סמ"ר אשטו טספו ז"ל – 'להיות תמיד יותר חזק מהתירוץ שלך'. פשוט ולא מתפשר כאחד." המשפט הזה חלחל עמוק אל נשמתו. הוא הפך למוטו, למצפן פנימי. "כשהחלטתי להיכנס לאתגר איש הברזל, ידעתי מה המוטו שלי ומי הולך ללוות אותי בכל רגע. התחרות הזו היא כולה להיות יותר חזק מהתירוץ שלך, זו מהותה, ניצחון הרוח והרצון על הגוף והיכולת האנושית." הוא הבין שגבולות הם רק קוים שצריך לפרוץ, שאתגרים הם הזדמנויות לצמוח, ושכוח הרצון חזק יותר מכל מכשול פיזי או נפשי. הוא לא ראה בכך מעשה הרואי במובן הקלאסי של המילה, אלא דרך חיים, התחייבות אישית להמשיך לדחוף קדימה, גם כשכואב, גם כשקשה, גם כשנראה שאין עוד כוח. הוא לא עשה זאת למען התהילה, אלא למען הזיכרון, למען אותם חברים שאיבדו את חייהם בטרם עת. "כל שנותר הוא להקדיש את ניצחון הרוח על החומר לאלה שנתנו הכל, לזכור אותם ולהמשיך לנוע קדימה, לחיות, לחלום ולשאוף, לאורם. לזכרם של חבריי שנרצחו בקידוש השם, צעירים בגופם אך רוחם היא נצחית." המילים האלה, שנכתבו בדם ליבו, לא היו רק הצהרה, אלא נבואה. הן תיארו את רועי יוחאי, הצעיר שהפך לגבר, את דרכו ואת מהותו.

בארבעה באוגוסט 2011, התגייס רועי יוחאי לצה"ל. הבחירה בחטיבת הנח"ל לא הייתה מקרית. הוא חיפש מקום שבו יוכל לתרום בצורה משמעותית, לשרת בחזית, להוביל. הטירונות הייתה קשה, מפרכת, מלאה באתגרים פיזיים ונפשיים. אבל רועי יוחאי, עם המוטו החרוט עמוק בתוכו, מצא בה כר פורה ליישום עקרונותיו. הוא היה תמיד הראשון להתנדב למשימות הקשות ביותר, האחרון להתלונן, ותמיד עם חיוך קטן על פניו, מילה טובה או בדיחה שתפיג את המתח. הוא לא התבלט בצעקות או בהפגנת כוח, אלא בנוכחות שקטה, בנחישות בלתי מתפשרת, וביכולת להשרות ביטחון על הסובבים אותו. מפקדיו זיהו במהרה את הפוטנציאל הטמון בו, את האיכות המנהיגותית הטבעית שלו, והוא נשלח לקורס קצינים. שם, בין שדות האימונים הלוהטים של צאלים לשיעורים על תורת הלחימה, הוא התגבש כקצין. לא קצין שגרתי, אלא כזה ששם את חייליו לפני הכל, שרואה בהם בני אדם שלמים, עם חלומות ופחדים, ולא רק כלי במערכת. הוא האמין בחיבור אישי, בשיחות עמוקות, בהקשבה אמיתית. הוא ידע שלבנות אמון זה לבנות כוח, ושפלוגה שמחוברת בלב ובנפש היא פלוגה בלתי מנוצחת.

החיים המשיכו להתגלגל, ורועי יוחאי, שהיה כבר קצין מנוסה ומפקד מוערך, פגש את נטע. זה קרה לפני כעשר שנים, על רקע מבצע "צוק איתן". המלחמה, על עוצמותיה הרגשיות והפיזיות, יצרה קשרים עמוקים, וביניהם נרקם סיפור האהבה שלהם. נטע תיארה אותו כ"סוס פרא", ביטוי שביטא את אופיו חסר המעצורים, את הרצון שלו "לעשות כמה שיותר, לפרוץ גבולות, לחיות את הרגע בלי לשאול שאלות." היא ראתה בו את התשוקה הבוערת לחיים, את הרעב לחוויות, את הדחף הבלתי פוסק להתקדם. הקשר שלהם היה קשר של הערכה הדדית, של הבנה עמוקה, של שותפות אמת. הם בנו יחד בית בתל אביב, עיר שוקקת חיים, שונה כל כך מצפת השקטה, אך עבורם היא הייתה קן חם שבו יוכלו לממש את חלומותיהם. כשהחליטו להינשא, רועי יוחאי עשה מעשה יוצא דופן, כזה שמעיד יותר מכל על אופיו הבלתי שגרתי ועל הערכה העמוקה שרכש לבת זוגו. נטע הוסיפה לשמה את שם משפחתו, "מרדכי", אך רועי יוחאי, בצעד שהפתיע רבים, הוסיף לשמו את שם משפחתה. כך, רועי יוחאי יוסף מרדכי הפך לשם מלא, סמל לשותפות אמת, להכרה שאהבה אינה רק ויתור, אלא אימוץ, חיבור עמוק שבו שני עולמות הופכים לאחד, תוך שמירה על הייחוד של כל אחד מהם. המעשה הזה, הפשוט אך רב המשמעות, סימל את התפיסה שלו של יחסי אנוש: שוויון, כבוד, והכרה הדדית.

הבית בתל אביב התמלא בצחוק, בשיחות, ובשקט המיוחד שיש רק לזוגיות אוהבת. רועי יוחאי, למרות עיסוקיו התובעניים בצבא, תמיד מצא זמן לנטע, לשיחות ארוכות על כוס קפה, לטיולים רגליים לאורך הים, לשעות של צחוק ושיתוף. הוא היה איש של אנשים, וזה בא לידי ביטוי לא רק ביחסיו עם חייליו אלא גם במעגלים הקרובים לו ביותר. גיסו אחיה תיאר זאת במילים חמות: "הדבר הכי בולט ברועי היה הלב הענק שלו. הוא היה עסוק כל הזמן באיך הוא עושה טוב לכל מי שסביבו, סבא וסבתא שהוא היה מתקשר אליהם בכל יום שישי, הקשר שלו עם האחים, עם האחיינים, הוא היה הדוד המושלם." הוא לא שכח אף יום הולדת, תמיד מצא את המתנה המדויקת, את המילה הנכונה. הקשר שלו עם בני משפחתו, עם אחיו ואחיותיו שהפכו בינתיים גם הם למבוגרים, היה עמוק ובלתי מתפשר. הוא היה האוזן הקשבת, היועץ הנבון, הכתף שעליה אפשר לבכות. הוא היה דוד שאהב את אחייניו אהבת נפש, משחק איתם שעות ארוכות, מספר להם סיפורים, מלמד אותם ערכים דרך משחק וצחוק. הוא ידע שמשפחה היא העוגן, המקום שאליו חוזרים אחרי כל סערה, וששם נמצאת האהבה הטהורה ביותר.

בסוף השבוע של ראש השנה האחרון, בספטמבר 2023, הגיע הרגע ששינה את חייהם של רועי יוחאי ונטע לנצח. בתם הראשונה, אורי, נולדה. האושר שהציף את רועי יוחאי היה בלתי ניתן לתיאור. הוא היה מאושר שלושה וחצי חודשים, כפי שנטע סיפרה, מאושר באופן ששינה את כל עולמו. לראות את התינוקת הקטנה, את פנייה הרכים, את אצבעותיה הזעירות האוחזות באצבעו – זה היה הנס הגדול מכל. הוא חלם על העתיד איתה, על טיולים בטבע, על סיפורים שיספר לה לפני השינה, על האדם שתהפוך להיות. הרגעים האלה, המעטים והיקרים, שבהם החזיק אותה בזרועותיו, היו הרגעים שבהם חש את השלמות, את האושר הצרוף. הוא לא הספיק לראות אותה כמעט מאז המלחמה שפרצה, אך דמותה, חיוכה, ריחה, היו חרוטים עמוק בליבו, מנוע נוסף לדחף הבלתי נלאה שלו להגן על הכל, על הבית, על המשפחה, על העתיד.

בצבא, רועי יוחאי התקדם בסולם הדרגות. הוא שימש כמפקד מגמה בבא"ח נח"ל, בסיס האימונים החטיבתי. תפקידו היה מכריע: להכשיר את הדור הבא של לוחמי הנח"ל, להטמיע בהם את הערכים שבהם האמין – מקצועיות, מסירות, אהבת אדם ומולדת. הוא לא היה מפקד שיושב במשרד; הוא היה בשטח, יחד עם החיילים, מזיע איתם, רץ איתם, מלמד אותם לא רק טקטיקה, אלא גם רוח לחימה, את אותה רוח ש"חזקה מהתירוץ שלך". חייליו העריצו אותו. הוא היה קצין מעורר השראה, כזה שידע לראות את האדם שמתחת למדים, להבין את קשייו, לעודד אותו, ולדחוף אותו קדימה. רס"ן חן חיים תורג'מן תיאר אותו במילים מדויקות: "היית איש של אנשים. נמצא במקומות שכולם נמנעים מהם, מתעסק במה שאף אחד לא רוצה להתעסק, ידעת שככה צריך לפקד. בעיקר כשקשה." רועי יוחאי האמין שמנהיגות אמיתית נמדדת ברגעי משבר, ביכולת לקחת אחריות, להוביל בדוגמה אישית, ולעמוד איתן גם מול פני הסכנה. הוא היה עתיד להיכנס לתפקיד מפקד גדוד 50, תפקיד יוקרתי ומשמעותי, שיא בקריירה הצבאית שלו. הוא ציפה לתפקיד הזה, ראה בו הזדמנות נוספת לתרום, להשפיע, ולעצב את דמותו של צה"ל.

ואז הגיע השבעה באוקטובר. הבוקר הנורא ההוא, שהפך את עולמנו על פיו, הטיל צל כבד על כל שגרת חיים מוכרת. הטלפון של רועי יוחאי החל לרטוט בלי הפסקה. הודעות וואטסאפ זרמו בקבוצות הצבאיות, תמונות וסרטונים קשים מנשוא החלו להציף את הרשת, וקולות אזעקה נשמעו גם במרכז הארץ. הוא הבין מיד את גודל האירוע, את עומק השבר. למרות שתפקידו כמפקד מגמה בבא"ח נח"ל לא חייב אותו להיות בחזית בלחימה בעזה, רועי יוחאי לא יכול היה לשבת בחיבוק ידיים. המוטו שלו, "להיות תמיד יותר חזק מהתירוץ שלך," הדהד בראשו בעוצמה שלא הכיר. הוא היה צריך להיות שם. הוא חש חובה עמוקה, לא רק כמפקד, אלא כאדם, כמי שמגן על ביתו, על משפחתו, על עתיד בתו הקטנה. "שליחותו ומסירותו הביאו אותו בסופי השבוע להילחם בעזה, על אף שלא היה חייב," נכתב עליו. זה לא היה עניין של פקודה, אלא של צו מצפון. הוא ידע שבמהלך השבוע עליו להיות בבסיס האימונים, לפקד על ההכשרה, להכין את הדור הבא למלחמה, אבל בסופי השבוע – במקום לצאת הביתה, לנוח, לבלות עם נטע ואורי – הוא נסע דרומה, אל התופת. הוא נלחם שם בכל סופ"ש עם אנשיו מגדוד 931, אותם חיילים שאהב כל כך, שראה בהם את בניו. הוא לא היה צריך להיות שם, אבל הוא בחר להיות שם. אביו סיפר בכאב: "אמרתי לך 'אתה הולך להיות מג"ד עוד מעט, תישאר עם החיילים' – אבל רצית להילחם ושאלת אותי 'מה אתה היית עושה?'" זו הייתה שיחה אופיינית לרועי יוחאי, שיחה שחשפה את עומק מחויבותו, את עקרונותיו הבלתי מתפשרים. הוא לא יכול היה לדמיין את עצמו מחוץ לשדה הקרב בזמן שאנשיו נלחמים, כשהעם שלו זקוק לו יותר מכל.

הנסיעות לסופי השבוע בעזה הפכו לשגרה מתוחה. בכל יום חמישי אחר הצהריים, לאחר שסיים את תפקידו בבסיס האימונים, היה רועי יוחאי נפרד מנטע ומאורי בחיבוק ארוך, כשהוא מנסה לא להראות את הדאגה שכרסמה בליבו. הוא היה נוהג דרומה, אל עבר עוטף עזה, אל נקודת הכינוס, כשהוא מכין את עצמו נפשית למראות ולחוויות שיפגוש. הכניסה לרצועה הייתה תמיד תחושה של צלילה למציאות אחרת: עשן באוויר, ריח שריפה, קולות ירי ותפוצצות מרוחקים שהפכו קרובים יותר ויותר. הוא פגש את חייליו, את אנשי גדוד 931, שהיו מרוצים כל כך לראות אותו. נוכחותו, הנינוחה והבטוחה, השרתה עליהם תחושת ביטחון. הוא לא היה שם בתפקיד רשמי של מפקד גדוד; הוא היה שם כרועי יוחאי, המפקד, החבר, האח הגדול, הלוחם שמסרב להישאר מאחור. "אף אחד לא קרא לך, בלי תפקיד מוגדר, העיקר לתת ולעזור במה שצריך," אמר עליו רס"ן חן חיים תורג'מן, "אתה דוגמה ומופת." הוא הצטרף לכוחות, סייע בתכנון מבצעים, הוביל כוחות רגליים בשטח, טיהר מבנים, נלחם פנים אל פנים עם האויב. הוא היה שם כדי להגן, כדי לסייע, כדי לוודא שכל חייל חוזר הביתה בשלום. הוא לא חיפש את הקרב, אבל כשמצא אותו, הוא עמד איתן, חזק מכל תירוץ, מול כל סכנה. הוא הסתובב בין החיילים, שאל לשלומם, הקשיב לסיפוריהם, חילק בקבוקי מים ועוגיות, ובעיקר – חילק תקווה. את חלום המג"דות, את השאיפות האישיות, הניח בצד. עכשיו הייתה רק מטרה אחת: לנצח.

ביום כ"ה בטבת התשפ"ד, שישה בינואר 2024, יום שבת קריר ובהיר, רועי יוחאי יוסף מרדכי היה שוב בצפון רצועת עזה. הוא נלחם עם אנשיו, מוביל אותם, מראה להם את הדרך. הפרטים המדויקים של הקרב נשארו חסויים, אך ברור שהוא היה בחזית, כפי שתמיד היה. הוא היה במקום שבו הסכנה הייתה הגדולה ביותר, במקום שבו האומץ והמנהיגות היו נחוצים יותר מכל. ייתכן שהוביל כוח לטיהור מבנה ממולכד, ייתכן שהגן על חייליו תחת אש כבדה, ייתכן שהסתער אל מול האויב כדי לפתוח דרך. מה שבטוח הוא שרועי יוחאי נפל בקרב, כשהוא בן שלושים ואחת בלבד. הוא נפל כפי שחי: כמי ששם את עצמו לפני כולם, כמי שחש חובה עמוקה, כמי שמעשיו היו ההרואיות האמיתית, לא במילים גבוהות, אלא בבחירות יומיומיות של נתינה ומסירות. הוא נפל כשהוא מגן על הבית, על משפחתו ועל עתיד בתו הקטנה אורי, שבדיוק שלושה וחצי חודשים קודם לכן הציפה את חייו באור חדש. הרגע שבו נשמה את נשמתו האחרונה היה רגע של אמת, של הקרבה עליונה. הוא לא נפל לשווא; הוא נפל כגיבור של תקופה, כסמל למחויבות בלתי מתפשרת.

הידיעה על נפילתו הכתה במשפחתו וביקיריו כרעם ביום בהיר. הטלפון שצלצל בבית בתל אביב, הקולות המהוססים, ואז הדפיקה בדלת. נטע, עם אורי התינוקת בזרועותיה, קיבלה את הבשורה הנוראה. העולם שלה התהפך ברגע אחד. הכאב היה בלתי נסבל, תהום של אובדן שנפערה לפתע. גם בצפת, בביתם של אביגיל ואליהו, נפל דבר. הבן הבכור, העוגן, המנהיג השקט, איננו עוד. האחים והאחיות, האחיינים שאהבו אותו כל כך, כולם התכנסו באבל כבד. רועי יוחאי הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקרית שאול, שם נטמן בין גדוד של גיבורים. הלווייתו הייתה מלאת אדם, קצינים וחיילים מכל הדרגות, חברים ובני משפחה, כולם באו לחלוק לו כבוד אחרון. מעל קברו הטרי, הועלה רועי יוחאי מדרגת רב-סרן לדרגת סגן אלוף, הכרה רשמית במורשתו הפיקודית ובגבורתו יוצאת הדופן.

רועי יוחאי יוסף מרדכי הותיר אחריו חלל עצום. את נטע אשתו, את בתו הקטנה אורי, את הוריו אביגיל ואליהו, ואת אחיו ואחיותיו האוהבים. אבל לצד הכאב העמוק, הוא הותיר גם מורשת עשירה, מורשת של אדם שתמיד שם לעזור, כזה ששם את עצמו לפני כולם. הוא היה קצין מעורר השראה, שהאמין בכוחה של הרוח על החומר, בנחישות, באהבת האדם ובמסירות למדינה. הלב הענק שלו, שהיה עסוק כל הזמן באיך הוא עושה טוב לכל מי שסביבו, ממשיך לפעום בזיכרונם של כל מי שהכירו. השיחות השבועיות עם סבא וסבתא, הקשר החם עם האחים, הדוד המושלם לאחיינים – כל אלה הם חלק בלתי נפרד ממי שהיה. נטע, שבורה וכואבת, מצאה כוח במילים: "אורי תגדל באורך." היא תגדל באורו של אביה, באור הערכים שבהם האמין, באור האהבה העצומה שהרעיף על סביבתו.

רועי יוחאי לא דיבר על "תקומה" במובן המופשט או הדתי, אלא חי אותה בכל יום ויום. הוא היה התגלמות התקומה הישראלית – צעיר מודרני, שורשי ומחובר, שבוחר לחיות חיים מלאים ומשמעותיים, להקים משפחה, לשרת את המדינה, ולתת את הכל למען עתיד טוב יותר. הוא היה אדם ש"ניצחון הרוח והרצון על הגוף והיכולת האנושית" לא היה עבורו רק סיסמה של תחרות ספורט, אלא דרך חיים שלמה. הוא נפל בקרב כשהוא מגן על חזונו, על החלום שלו למדינה בטוחה וצודקת. מורשתו אינה רק זיכרון של גיבור נופל, אלא קריאה להמשיך לנוע קדימה, לחיות, לחלום ולשאוף, לאורו. סיפור חייו של סגן אלוף רועי יוחאי יוסף מרדכי הוא עדות חיה לכוחה של הרוח האנושית, למחיר שאנו משלמים, ולתקווה שנותרת איתנו – תקווה שאורי הקטנה, וכל ילדי ישראל, יגדלו באור, בביטחון, ובגאווה ישראלית אמיתית, כזו שנובעת מהאדמה, מהמעשים, ומהלב הענק של אלה שנתנו הכל.