ראובן שישפורטיש

בבוקר קר אחד של חודש דצמבר, כשכפור עדין צייר דוגמאות מורכבות על חלונות הבתים בפרבר שקט של פריז, נולד ראובן יחיא אברהם שישפורטיש. היה זה יום כ"ג בכסלו תשמ"ז, 25 בדצמבר 1986, וביתם של בריז'יט פרחה ואריק שמואל שישפורטיש התמלא באור חדש, דק ורך, שהבטיח עולם שלם של תקוות. הוא היה הבן הבכור, אח גדול לעתיד לשרה, אלישבע, הילל, בצלאל ומרים, ונוכחותו הקטנה והרכה מילאה את החלל באהבה שקטה, כזו שמשנה את כל סדרי החיים, מכוונת אותם אל ציר חדש של אחריות ושמחה. בביתם הצרפתי, בין ריחות של קפה טרי בבוקר וניחוחות של מאפים ביתיים אחר הצהריים, התעצבה ילדותו המוקדמת. הוא למד את הצלילים הראשונים של השפה הצרפתית, את משחקי הרחוב עם ילדי השכנים, את חום המשפחה המלוכדת שהייתה עוגן יציב בעולם שסביבם. הוריו, שחיו חיים של מסורת וערכים עמוקים, נטעו בו כבר אז את אהבת האדם, את כבוד המשפחה, ואת תחושת השייכות לסיפור גדול יותר, כזה שמחבר עבר והווה, שורשים ועתיד.

כשראובן היה בן שש, בשנת 1992, ארזה המשפחה את חייהם בארגזים ועשתה את המסע הגדול לישראל. זו לא הייתה סתם מעבר דירה; זו הייתה עלייה, הגשמת חלום של דורות, שיבה הביתה. הזיכרונות של ילד בן שש מהטיסה הארוכה, מהשפה הזרה שפתאום נשמעה מכל עבר, מהאור המסנוור של השמש הישראלית שהיה שונה כל כך מהאור האפרפר של פריז, נצרבו בו עמוק. הנחיתה בארץ הייתה כמו כניסה לעולם אחר – ריחות שונים של תבלינים וחול, צלילי עברית מתגלגלים, תחושה של חום ולחות שונה מכל מה שהכיר. ההתאקלמות לא הייתה מיידית, אבל ראובן, ילד סקרן ופתוח, קלט במהירות את הקצב החדש. הוא למד את השפה העברית בהתלהבות, קולט מילים וביטויים במבטא צרפתי חמוד שהתפוגג לאטו, ונשאב אל תוך החיים הישראליים בנחישות שאיפיינה אותו גם בבגרותו. בית הספר החדש, החברים החדשים, המשחקים בשכונה תחת שמיים כחולים שמעליהם ריחפה תמיד תחושה של התחלה חדשה, כל אלו עיצבו את אישיותו. הוא גילה את המרחבים הפתוחים של הארץ, את האדמה החמה שמתחת לרגליו, את עוצמת השמש שחיממה את עורו ואת נשמתו. כבר אז, כילד, נמשך אל הטבע, אל הפשטות של החיים מחוץ לכרך, אל המגע הבלתי אמצעי עם מה שאמיתי ובר קיימא.

שנות הנעורים של ראובן עברו עליו בבנייה והתפתחות, כשהוא סופג את הערכים של בית הוריו – מסירות למשפחה, עבודה קשה, אמונה בדרך. הוא היה אח גדול, ובמידה רבה גם דמות לחיקוי עבור אחיו ואחיותיו הצעירים. הוא למד להגן עליהם, לכוון אותם, להיות להם אוזן קשבת וכתף תומכת. בבית שבו גדל, השיחות סביב שולחן השבת היו מלאות בסיפורים, בצחוק ובדיונים על משמעות החיים ועל הדרך הנכונה ללכת בה. הוא ספג מהוריו את החשיבות של קשר בלתי מתפשר לארץ, לחברה, ואת האחריות שיש לכל אחד מאיתנו כלפי הקהילה שבה הוא חי. הוא לא היה מסוג הנערים שמתבלטים בצעקות, אלא בכוח שקט, בנוכחות יציבה ובעיניים טובות שראו תמיד את האדם שמולו. הוא גילה עניין רב בעבודת כפיים, בהבנה של תהליכים, בבנייה וביצירה. נמשך אל עבודת האדמה, אל המגע הישיר עם החומר, אל התחושה של יצירה מתחת לידיים. ייתכן שאותם רגעים שבהם טבל את ידיו באדמה הלחה של הקיבוץ בשש בבוקר, הרגיש את הרעש העמום של מנוע הטרקטור מתעורר לחיים, או את תחושת הסיפוק של יום עבודה ארוך בשמש, היו הרגעים שבהם נבטה בו ההבנה העמוקה של חיבור לאדמה, למהות הישראלית, למחזוריות החיים והצמיחה. אלו לא היו מליצות, אלא פשוט ההתבוננות היומיומית בפלא של זרע שהופך לצמח, בפירות שנבטים מהאדמה, בעמל כפיים שהופך לשפע.

כשהגיע זמנו ללבוש מדים, ראובן התגייס לצה"ל מתוך תחושה עמוקה של שליחות. השירות הצבאי לא היה עבורו רק חובה, אלא המשך טבעי לדרך החיים שבה בחר. הוא ראה בכך הזדמנות לתרום, להגן, להיות חלק ממשהו גדול יותר. במסגרת שירותו, למד על חברות אמת, על משמעת עצמית, על היכולת לעמוד במצבי לחץ ועל החשיבות של עבודת צוות. הוא התקדם בסולם הדרגות, והגיע לדרגת רב סמל מתקדם (רס"ם במיל'), דרגה שמסמלת ניסיון, אחריות ויכולת פיקודית. הוא לא היה סתם חייל; הוא היה חייל שמבין את המשמעות העמוקה של המדים, של השמירה על הבית, על המשפחה, על הקהילה. בכל פעם שהוזעק למילואים, עזב את חייו האזרחיים בלי היסוס, מתוך הבנה ברורה שתפקידו קודם לכל. הוא ידע את ערך השקט והביטחון, ואת המחיר שמשלמים עליהם. השירות הצבאי חיזק בו את תחושת השייכות והמחויבות, והפך אותו לאדם יציב, אחראי, ובעל מצפון עמוק.

לאחר שחרורו מהשירות הסדיר, החל ראובן לבנות את חייו הבוגרים, חיים שבהם משפחה וקהילה היו עמודי התווך. הוא פגש את צופיה, אישה בעלת נשמה עדינה ורוח חזקה, ומהר מאוד היה ברור לשניהם שהם נועדו זה לזו. הקשר ביניהם נבנה על יסודות של אהבה עמוקה, כבוד הדדי, ותפיסת עולם משותפת. הם נישאו בטקס צנוע ומרגש, שבו התחייבו זה לזו לחיים שלמים של אהבה ותמיכה. ביתם, שהקימו יחד, הפך למעוז של חום, של שקט ושל שמחה. עד מהרה התרחבה המשפחה: באר, שקד, איתן חיים וסיני – ארבעה ילדים, כל אחד עולם ומלואו, שהכניסו לביתם צחוק, רעש, אתגרים ואושר אינסופי. ראובן היה אבא במלוא מובן המילה. הוא לא רק דאג לפרנסתם ולצרכיהם הפיזיים של ילדיו, אלא היה נוכח בחייהם באופן מלא. הוא שיחק איתם על הרצפה, הקריא להם סיפורים לפני השינה, לימד אותם על העולם בטיולים רגליים, והקשיב בסבלנות לכל סיפור וכל תלונה. הוא לימד אותם על ערכים של יושרה, עבודה קשה, כבוד לזולת ואהבת הארץ, לא באמצעות דרשות, אלא באמצעות דוגמה אישית. "אבא, למה השמש זורחת כל בוקר?" שאל באר באחד הבקרים, וראובן חייך, מסביר בסבלנות על מחזוריות הטבע, על הסדר שבעולם, ועל כך שתמיד יש תקווה ליום חדש. "אבא, מתי נבנה שוב מחנה בחצר?" שאלה שקד, וראובן כבר תכנן בראשו את הפרויקט הבא, מחייך אל הרעיונות הנועזים של ילדיו. החיים בביתם היו מלאים בצלילי צחוק ודיבורים, בריחות של ארוחות משפחתיות, ובתחושה עוטפת של ביטחון ואהבה.

המשפחה בחרה להתגורר ביישוב שלומית, יישוב קהילתי קטן ופורח בחבל שלום, על גבול רצועת עזה. הבחירה בשלומית לא הייתה מקרית. היא שיקפה את ערכיו העמוקים של ראובן: חיבור לאדמה, חיי קהילה תוססים, ותחושת שליחות חלוצית. בשלומית, בין שדות ירוקים ונוף מדברי מרהיב, מצא ראובן את מקומו. הוא השתלב במהירות ובטבעיות בחיי הקהילה, היה ידוע כאדם של עשייה, שקט וצנוע, שתמיד מוכן להושיט יד ולעזור. הוא היה חלק בלתי נפרד ממרקם החיים העדין והחזק של היישוב, אדם שאפשר לסמוך עליו, חבר אמיתי. תחושת השייכות למקום הייתה חלק בלתי נפרד מזהותו. הוא הכיר כל שביל, כל פינה, כל עץ ביישוב. הוא ראה בשלומית לא רק מקום לגור בו, אלא בית אמיתי, מקום שבו הוא מגדל את ילדיו, בונה את עתידו, ותורם לבניית הארץ. הוא היה מעורב בחיי הקהילה, ביוזמות מקומיות, ותמיד היה שם כשצריך. "ראובן, תוכל לעזור לי עם הטרקטור?" שאל אותו פעם שכן, וראובן, בלי היסוס, הניח את כלי העבודה שלו ועבר לעזור. הוא לא חיפש תהילה או הכרה; הוא פשוט עשה את מה שצריך לעשות, מתוך אמונה פנימית בצדקת הדרך וברצון לתרום.

עם השנים, ככל שהאיומים באזור גברו, הפכה כיתת הכוננות של היישוב לעמוד תווך קריטי בביטחון התושבים. ראובן, עם ניסיונו הצבאי ותחושת האחריות המפותחת שלו, היה חבר פעיל ומוביל בכיתת הכוננות. הוא ראה בכך לא רק תפקיד, אלא חלק בלתי נפרד מחייו בשלומית. הוא התאמן בקביעות, שמר על כושר, והיה תמיד מוכן לכל תרחיש. הוא ידע שביטחון היישוב תלוי בהם, בלוחמים המקומיים, באנשים שחיים שם, מכירים כל שביל, ואוהבים את המקום בלב שלם. הוא לא פחד מהאחריות; הוא אימץ אותה. "אנחנו השומרים של הבית," אמר פעם לחבר בכיתת הכוננות, "אין לנו ברירה אלא להיות הכי טובים שאפשר." הוא האמין בכוחה של הקהילה להגן על עצמה, ובחשיבות של היערכות מתמדת. המדים, האפוד, הנשק – כל אלו לא היו רק ציוד, אלא סמלים למחויבות עמוקה, להבטחה שנתן לעצמו ולמשפחתו ולשכניו – להגן עליהם בכל מחיר.

בבוקר שבת, כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, החל הבוקר בשלומית כמו כל בוקר שבת אחר. שקט שרר באוויר, ריח של קפה טרי עמד בחלק מהבתים, וילדים התחילו להתעורר לאטם. אבל השקט הזה נשבר במהרה. בסביבות השעה 6:30 בבוקר, החלו לפתע אזעקות צבע אדום לצלצל ללא הפסקה. בתחילה חשבו רבים שמדובר בעוד סבב של ירי רקטות, אך עד מהרה התבהרה התמונה המבהילה – משהו שונה, חמור יותר, מתרחש. הודעות וואטסאפ החלו לזרום בקבוצת כיתת הכוננות: "אירוע חדירה! כולם לנקודות התכנסות! חמושים!" הלבבות החלו לפעום במהירות. ראובן, שהתעורר לקול האזעקות, הבין מיד את חומרת המצב. הוא קפץ ממיטתו, מחליף מבטים עם צופיה, מבטים מלאי דאגה אך גם נחישות. הוא ניגש לילדיו, שהיו עדיין מטושטשים משינה, חיבק אותם חיבוק חזק, ארוך, כזה שמרגיש כמו הבטחה שקטה. "תהיו גיבורים, אתם יודעים שאבא אוהב אתכם הכי בעולם," לחש לכל אחד מהם, הקול שלו יציב, כמעט נשמע רגיל, אבל העיניים שלו כבר היו מכוונות למשימה. הוא לבש במהירות את המדים, תפס את האפוד ואת הנשק, ומיהר החוצה.

האוויר בחוץ כבר היה מלא בצלילי ירי, בצעקות רחוקות, ובריח עשן מתוק-חריף. ראובן רץ לנקודת ההתכנסות של כיתת הכוננות. הפנים של חבריו היו חרוצות דאגה, אבל גם נחישות. לא היה צורך במילים רבות. כולם ידעו את המשימה. הם היו שומרי היישוב, המגן האחרון. המידע שהגיע בזמן אמת היה מקוטע ומבהיל: מחבלים פשטו על יישובים רבים באזור, טבח מתרחש בקיבוצים הסמוכים. מפקד כיתת הכוננות קיבל הוראה ברורה: יש כוח גדול של מחבלים בדרכו לפרי גן, יישוב סמוך לשלומית, וצריך לעצור אותם שם, בכל מחיר. פרי גן, יישוב קטן ופגיע, נמצא בסכנה מיידית. ראובן לא היסס לרגע. יחד עם חבריו לכיתת הכוננות, קבוצה קטנה של גברים ונשים חדורי מטרה, הם עלו על כלי הרכב ויצאו לדרך, אל הלא נודע. הדרך הייתה קצרה, אבל כל שנייה בה הייתה טעונה. הם ידעו שהם נוסעים אל לב הסכנה, אל קרב שאולי ממנו לא יחזרו. אבל המחשבה על המשפחות שלהם, על הילדים שלהם, על השקט שמאחוריהם, נתנה להם כוח בלתי נדלה.

כשהגיעו לפרי גן, המראה היה קשה מנשוא. היישוב בער, קולות ירי וצעקות נשמעו מכל עבר, והעשן כיסה את השמיים. ראובן וחבריו נכנסו מיד ללחימה. הם נתקלו בכוח גדול ומאורגן של מחבלים חמושים היטב, שהיו נחושים לטבוח בתושבי המקום. הקרב היה פנים אל פנים, אכזרי וחסר פשרות. ראובן לחם בעוז, בנחישות שקטה ובלתי מתפשרת. הוא ירה, חיפה על חבריו, התקדם תחת אש, וכל פעולה שלו הייתה מכוונת להגנה על חפים מפשע. הוא ראה את המראות הקשים, את הזוועות שהתרחשו סביבו, אבל לא נתן לפחד לשתק אותו. במקום זאת, הוא שאב כוח מהמטרה העליונה – להגן על הבית, על העם, על הערכים שבהם האמין. הוא ידע שלרגעים כאלה הוא התאמן, לרגעים כאלה הוא התגייס, לרגעים כאלה הוא חי. הוא לא היה גיבור על מהאגדות, אלא אדם בשר ודם, אב ובעל, שפשוט עשה את הדבר הנכון ברגע הנכון, כשהוא מבין את גודל השעה ואת המשמעות של מעשיו. הוא לחם בחירוף נפש, מגן על כל פיסת אדמה, על כל בית, על כל נפש ביישוב פרי גן.

במהלך הקרב הקשה, מול עשרות מחבלים, ראובן שישפורטיש נפל. הוא נרצח בהגנה על היישוב פרי גן, ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, והוא בן שלושים ושש בלבד. הוא נפל כגיבור, כשהוא מקיים את ההבטחה שנתן לעצמו ולסובביו – להיות שומר. נפילתו הייתה מכה אנושה למשפחתו, לקהילתו ולכל עם ישראל. השקט שנפל על שלומית לאחר שהגיעה הבשורה המרה היה שקט מחריש אוזניים, שקט של יגון ושל כאב בלתי נתפס. צופיה, רעייתו, איבדה את אהבת חייה, את שותפה לדרך, את עמוד התווך של ביתה. באר, שקד, איתן חיים וסיני איבדו את אבא שלהם, את זה שחיבק אותם חזק כל כך רק שעות ספורות קודם לכן, את זה שלימד אותם על העולם ועל אהבת הארץ. הוריו, בריז'יט ואריק, איבדו את בנם הבכור, את זה שהביא אור לעולמם לפני שלושים ושש שנים. אחיו ואחיותיו, שרה, אלישבע, הילל, בצלאל ומרים, איבדו אח אהוב, דמות יציבה ומחזקת. הקהילה של שלומית איבדה חבר יקר, מנהיג שקט, עמוד תווך בביטחונה.

ראובן יחיא אברהם שישפורטיש ז"ל הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, בין גיבורי ישראל, במקום שבו ההיסטוריה והזיכרון נפגשים. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה, דומעים וכואבים, אך גם מלאי גאווה על גבורתו. הוא השאיר אחריו חלל עצום, כאב שאין לו מזור, אבל גם מורשת עשירה של אהבה, מסירות, אומץ לב וחיבור עמוק לארץ. סיפור חייו של ראובן, מילד קטן בפריז ועד לוחם עז נפש על אדמת ישראל, הוא סיפור של הגשמה, של בחירה, ושל הקרבה. הוא לא חיפש כבוד או תהילה, אלא חי חיים מלאי משמעות, מוקדשים למשפחתו, לקהילתו ולעמו.

החלל שהשאיר אחריו ראובן הוא חלל פיזי וכואב, אבל רוחו ממשיכה לחיות. היא חיה בליבם של צופיה וילדיו, שילמדו להמשיך את דרכו, לחיות חיים מלאי משמעות ולהיות אזרחים טובים ואוהבי אדם. היא חיה בקהילת שלומית, שתמשיך לצמוח ולפרוח, חזקה ומאוחדת, מתוך זיכרון גבורתו ומעשיו. היא חיה בסיפורי הגבורה של אותה שבת שחורה, סיפורים שילוו את עמנו לדורות, ויהוו עדות לכוחם של אנשים פשוטים לעמוד מול הרשע ולהגן על הטוב. זכרו של ראובן, ושל כל הנופלים במלחמת התקומה, לא יישכח. הוא יהיה נר תמיד, מגדלור של אומץ לב, מסירות וחיבור עמוק לאדמה ולעם הזה. דרכו של ראובן, שהייתה דרך של עשייה, של אהבה ושל אחריות, היא עדות חיה לכוחה של הרוח הישראלית, רוח שאינה נשברת, שמתאוששת, שקמה מתוך האפר וממשיכה לבנות, לנטוע, לגדל, ולאהוב, מתוך אמונה בלתי מתפשרת בעתיד טוב יותר.