רגב אמר

רגב אמר נולד ביום חורפי אחד, ט"ו בחשוון תשס"ג, ה-21 באוקטובר 2002, בארץ רחוקה – ארצות הברית, אך רוחו הייתה נטועה עמוק באדמה ישראלית עוד בטרם דרכה בה רגלו. הוא נולד למשפחה ישראלית שורשית וציונית, שהייתה שם בשליחות, ושמו, רגב, כבר המתין לו שנים רבות קודם לכן. אביו, דוד נסים, חקלאי צעיר בנפשו, ראה בעיני רוחו את רגבי האדמה המתהפכים במחרשה, את הריח העמוק של השדה אחרי הגשם הראשון, ואת תחושת הסיפוק של אדמה שזה עתה עובדה – והחליט שזה יהיה שמו של בנו, עוד לפני שידע שבכלל יהיה לו בן. רגב הצטרף למשפחה כאח צעיר לרוני, ובהמשך יהפוך לאח בוגר לשקד, ומרגע לידתו ניבטה ממנו אנרגיה בלתי נדלית, סקרנות עזה ודמיון פורה שהבטיחו חיים מלאי הרפתקאות.

בהיותו בן שנה בלבד, עשתה המשפחה את הדרך חזרה הביתה, אל הגליל העליון, וקבעה את מושבה בקיבוץ שדה נחמיה, בין ירוק ושדות פתוחים. עבור רגב הפעלתן, הייתה זו כניסה לעולם רחב ידיים שרק חיכה שייחקר. הוא נמשך החוצה כמו פרפר לאור, ידיו הקטנות חפרו באדמה, עיניו הבהיקו מול כל תגלית חדשה – אם הייתה זו חיפושית צבעונית שזחלה על עלה, או אבן חלקה שנחה בנחל. הוא בילה שעות ארוכות בחצר הקיבוץ, מוקף בבעלי חיים שהפכו לחבריו השקטים, בנחלים זורמים שהיו עבורו מגרש משחקים אינסופי, וכמובן, בחבריו הילדים, שהצטרפו אליו לכל הרפתקה שרקח בדמיונו הפרוע. בגן הילדים, אי אפשר היה להתעלם ממנו. הטמפרמנט הסוער שלו, האנרגיה שהציפה אותו, היו לעיתים אתגר עבור הסביבה, אך ליבו החם, אישיותו הכובשת וחיוכו הרחב פיצו על הכל. כבר בגיל צעיר מאוד, בלטה בו סקרנות אינטלקטואלית נדירה, יצירתיות שופעת ויכולת לחשוב "מחוץ לקופסה" באופן שהדהים את מבוגריו. אמו, גילנית, סיפרה לא פעם על רגב בן הארבע, שעבורו הספר האהוב ביותר לא היה סיפור ילדים תמים, אלא "המיתולוגיה היוונית". "כל ערב לפני השינה", נזכרה, "הוא חיכה שאביו יקריא לו פרק חדש. אבל הוא לא הסתפק רק בהקראה. הוא שאל שאלות בלי סוף, אהב להתפלפל על כל פרט ופרט, ולא תמיד היו לנו תשובות שישביעו את רעבונו לידע".

כשהגיע רגב לבית הספר היסודי "הגומא" שבכפר בלום, בין השנים 2008 ל-2014, הוא זכה למחנכת יוצאת דופן שהבינה אותו מהרגע הראשון. היא חיבקה את רוחו הייחודית ונתנה דרור לשיטות הלמידה המקוריות שפיתח לעצמו. הוריו תיארו אותו כ"ילד מבריק עם יכולת למידה עצמאית מפותחת ביותר. הוא לא כתב במחברת, אלא זכר את הכול בעל פה. אהב מאוד ללמוד ומצא לעצמו את הדרך שהתאימה לו". בדיוק כמו בבית, גם בין כותלי בית הספר, מצאו עצמם המורים נבוכים לא פעם מול שטף השאלות המעמיקות שהפנה אליהם, שאלות שהותירו אותם חסרי מענה ותשובות, והעידו על עומק מחשבתו ורוחב ידיעותיו כבר בגיל צעיר כל כך.

בגיל שתים-עשרה, כדי לתעל את אותן אנרגיות רבות וגועשות שרבצו בו, רשם אותו אביו, דוד, לחוג כדורמים במועדון "הפועל גליל עליון" בקיבוץ שמיר. רגב התחבר למשחק מהרגע הראשון, כאילו מצא בו את מקומו הטבעי. השינוי שהתחולל בו ניכר לעין כול: מילד צנום ורזה, הוא הפך לנער חסון, חזק פיזית ונפשית, אדם שלמד את סודות המשמעת וההתמדה. תחושת ההצלחה שהגיעה עם האימונים וההישגים, בצד תהליך ההתבגרות המואץ, היטיבו עמו והפכו אותו לבחור שלם יותר. שלוש שנים מאוחר יותר, מתוך רצון עז להשתפר ולהתפתח עוד יותר, הוא עבר לשחק במועדון בקיבוץ רמת יוחנן – מרחק עצום של מאה קילומטרים מביתו, מסע יומיומי שהיה בגדר אתגר לוגיסטי ופיזי. אך רגב לא היסס. מדי יום נסע הלוך וחזור לאימונים בתחבורה ציבורית, שעות ארוכות שבהן יכול היה לחשוב, לתכנן, או פשוט לבהות בנוף המתחלף. טל, המאמן שלו באותה תקופה, זכר אותו היטב וסיפר: "רגב היה בחור עם תכונות אופי מדהימות, חרוץ מאוד ועם מוטיבציה מאוד מאוד גבוהה. שחקן קבוצתי שהשתלב ונקלט במהירות בקבוצה ובין החברים. ספורטאי בלב ובנשמה". הוא לא היה רק שחקן, הוא היה נשמה ספורטיבית.

בבית הספר התיכון "עמק החולה – בית חינוך משותף", בין השנים 2015 ל-2020, רגב כבר פרח וכיכב בכל המובנים – חברתית ולימודית. הוא היה אחד מאותם תלמידים שזיכרונם נשאר חקוק בלב הצוות החינוכי. הם סיפרו על נער בוגר וערכי, חכם ונבון, מתחשב ורגיש, שכולו נתינה ורצון עז לעזור לזולת. ענת, היועצת החינוכית, כתבה עליו מילים חמות: "רגב הוא נער מתנה. כל יועצת חולמת שיהיה בקרבתה תלמיד כמו רגב – שותף פעיל בסדנאות, ביוזמות חינוכיות, נרתם לעשייה בכל ליבו. את הכול עשה בחיוך, באמונה שלמה, והביא עימו המון אור לכל מקום שאליו הגיע". בחירתו ללמוד לא פחות משלוש מגמות, הרבה מעבר לנדרש, העידה על רוחב היריעה של הווייתו ועל סקרנותו הבלתי נלאית: פיזיקה, מתמטיקה, גאוגרפיה ותנ"ך. הוא ראה בכך שילוב הכרחי, וביטא זאת בלשונו הייחודית: "פיזיקה ומתמטיקה זה בשביל העתיד; גאוגרפיה ותנ"ך – בשביל הנפש". את לימודיו המאתגרים סיים בהצטיינות יתרה, והוכיח שוב ושוב את יכולותיו האינטלקטואליות לצד כישרונותיו החברתיים.

חייו של רגב התאפיינו בפעילות בלתי פוסקת, מעין תנועה מתמדת שאפיינה את נשמתו. חבריו בשדה נחמיה זכרו אותו כילד יפה תואר, עוצמתי ומלא רגש, שתמיד הלך יחף בשבילי הקיבוץ המאובקים, כפות רגליו מחוברות ישירות לאדמה. הוא תמיד עצר לומר שלום לכל עובר אורח, ניגש לעזור בכל עת ובלי לשאול שאלות מיותרות, ותמיד עמד במרכז העניינים, משמש כמגנט אנושי. בין שלל תחביביו ועיסוקיו, הוא הרבה לצאת לטיולים רגליים ברחבי הארץ, טיולים ספונטניים וחסרי תכנון מוקפד. "מי זורם לרדת לאילת שבוע הבא?" נהג לשאול בהתלהבות, ואף אחד לא היה יכול לסרב לקסמו. רגב, שהכיר את הארץ לעומקה, מצא יופי בכל נוף ובכל פינה. הוא התרגש משכבות הסלע העתיקות בירידות לים המלח, התאהב בזריחות המרהיבות שצבעו את רמת הגולן באדום-כתום, ובשקיעות השקטות של חופי הים התיכון. הוא לא הסתפק רק בהתפעלות אסתטית: למד על קבוצות הכוכבים שבשמיים הזוהרים, הסתובב תמיד עם מגדיר לזיהוי עקבות של בעלי חיים, וידע להסביר על כל צמח או רמש שנקרה בדרכו, כאילו היה אגרונום או ביולוג מנוסה.

כמי שהתחנך בתנועת "השומר הצעיר", ככל שהתבגר, ועל אחת כמה וכמה משהפך למדריך, תפסה המעורבות החברתית מקום מרכזי יותר ויותר בסדר יומו. עומר, הקומונר שלו בתנועה, תיאר אותו במילים חמות: "רגב, אדם שהכרתי כחניך, כמדריך וכנשמה טהורה, היה מסוג האנשים שאי אפשר היה לא לשים לב כשנכנס לחדר. נוכחות עוצמתית שמכה אותך בפנים, וכך גם התנהג. לעתים רועש, לעתים תזזיתי, אבל רך ועדין כמו צמר גפן. ידעת תמיד מה הכי טוב בשבילך ובשביל אחרים ורדפת אחרי זה מבלי לעצור לרגע". ואכן, רגב השקיע מחשבה מתמדת בחניכיו, העשיר אותם בתכנים חינוכיים וערכיים, ועודד אותם להתפתח ולהתקדם בכל תחומי החיים. נוסף על פעילותו בתנועה, הוא לקח חלק פעיל בכל פעילויות הנוער שהתקיימו במועצה האזורית גליל עליון, ויצא לכל המחנות – בין אם כמדריך שמוביל קבוצות, ובין אם כתומך לוגיסטי שדואג לפרטים הקטנים. את הניסיון הרב שצבר בהדרכה, יישם במסגרת החינוך הבלתי פורמלי בקיבוץ, בחברת "נעורים" שהייתה לביתו השני. שם, בשיחות עמוקות אל תוך הלילה, הוא הרבה לדבר על ערכים, על חשיבות התרומה לקהילה ועל הצורך בשירות משמעותי בצה"ל. חבריו, שחלקו איתו את השנים הללו, סיפרו: "רגב היה מסמר החבורה, הרוח החיה והדבק המלכד. נוכח, דוחף לעשות יותר ולשאוף יותר, מתנדב לארח, להפעיל, להצחיק – ובעיקר לחבר בין אלה שפחות משתלבים לבין השאר". הוא היה מנהיג טבעי, כזה שאינו צריך תואר רשמי כדי להוביל אחריו.

בהתקרב מועד הגיוס לצבא, דיבר רגב בלהט על רצונו לשרת ב"שייטת 13" – יחידת הקומנדו הימי, יעד שהציב לעצמו והחל להתאמן לקראתו במסירות אין קץ. הוא הצטרף לקבוצת כושר קרבי, רץ בשבילים המאובקים של ההרים ובין השדות הירוקים, עבד קשה מאוד על סיבולת וכוח. אף על פי שלא עבר את הגיבוש הראשון, הוא לא ויתר לרגע, ונחוש בדעתו ביקש לצאת לגיבוש נוסף. היום שבו עבר את הגיבוש השני והתקבל לשייטת היה אחד המאושרים בחייו, רגע של ניצחון אישי שבו ראה את חלומו מתגשם. בד בבד, כמי שהאמין בחשיבותה העצומה של שנת שירות, חיפש את המסגרת המתאימה ביותר עבורו, זו שתאפשר לו להמשיך לתרום ולצמוח. הוא נסע למיונים בכל רחבי הארץ, ובכל מקום שהתארח בו, אסף חברים חדשים והפך למעין "סלב" מקומי, כולם רצו לשהות במחיצתו. השפעתו ניכרה לא רק בקרב בני שכבתו, שרבים מהם הלכו בעקבותיו ובדרכו, אלא חלחלה גם לבני השכבות הנמוכות יותר שראו בו יועץ לענייני שנת שירות וצבא, מקור ידע והשראה. בסופו של תהליך מיונים ארוך, התקבל לשנת שירות במסגרת "החברה להגנת הטבע" כמדריך טיולים בבית ספר שדה עין גדי, לחופי ים המלח, בשילוב עם חצבה שבערבה. לא הייתה התאמה מושלמת מזו למי שאהבת המולדת והחיבור העוצמתי לאדמה זרמו בעורקיו כמו דם.

כך, בשנת 2020, בעיצומה של מגפת וירוס הקורונה העולמית, יצא רגב לשנת השירות שלו והגשים חלום ישן. הקמפוס והמרצים במקום בו שירת פתחו לו אופקים חדשים, העניקו לו כלים ומיומנויות שלא ידע שקיימים, והעיסוק בטבע, בטיולים ובהדרכה מילא אותו, העצים אותו והעשיר את עולמו הפנימי. המסלול האהוב עליו, שחזר עליו עשרות פעמים עד שהכיר כל אבן וכל שיח, כלל את הרי הנגב ומדבר יהודה הצחיח, וגולת הכותרת, נחל ערוגות, שבו מים זרמו גם בימים הקשים. בכל פעם שהרים כוסית "לחיים", איחל בבדיחות דעת, אך גם מכל הלב: "לטיולים, לשיטפונות ולנחל ערוגות!" במהלך אותה שנה, היווה דמות מובילה במאבק העיקש להצלת נחל צין ועין עקרבים שבערבה, שני פניני טבע שסבלו מהזנחה ופגיעה. כמי שהאמין בשילוב של רעיונות ומעשים, השתתף רגב בכל המפגשים, השיחות וההכנות, העלה סרטונים ותמונות לרשתות החברתיות כדי להעלות מודעות, והבטיח שכשישתחרר מהצבא, ישוב לערבה להיות חלק פעיל מהמאבק. דורית, מבית ספר שדה חצבה, זכרה אותו בחום: "רגב היה מאלו שנכנסים לך עמוק ללב. היה לו לב ענק ורצון אמיתי להיות בכל מקום, לעשות הכול ולתת מעצמו ללא גבולות".

עם גיוסו לצה"ל, ב-13 בדצמבר 2021, הוצב רגב בחיל הים, והחל את הכשרת הלוחם המפרכת ב"שייטת 13" – יחידת הקומנדו הימי, הגשמת חלום נעורים. הוא היווה דמות בולטת ואהובה בצוות, הראשון להתנדב לכל משימה, חדור מוטיבציה ותחושת שליחות עמוקה. אך לאחר כאחד-עשר חודשים במסלול, הגיעה המכה: הוא הודח מהיחידה. רגב חווה מפח נפש עצום, תחושה קשה של אכזבה ותסכול, אך הוא התעשת במהירות, אסף את שברי רוחו, והגדיר לעצמו את היעד הבא – לצאת לקורס קצינים, להמשיך להוביל ולהשפיע. לאחר שהוצב מחדש בחיל הרגלים, שובץ תחילה ביחידת "דובדבן" המובחרת, ושירת בה כארבעה חודשים. בהמשך, סופח לגדוד 101 של חטיבת הצנחנים, שם מונה ל"נגביסט" – נושא מקלע "נגב", שתפקידו להיות צמוד למפקד בראש הכוח, בחזית הלחימה. באוגוסט 2023, לאור יכולותיו הבולטות, מנהיגותו הטבעית ונחישותו, יצא לקורס מ"כים (מפקדי כיתות) בביסלמ"ח – בית הספר למפקדי כיתות ומקצועות חיל הרגלים, שלב נוסף בדרכו להגשים את חלומו להיות קצין.

ערב חג סוכות תשפ"ד, רגע לפני סיום קורס המ"כים, הגיע רגב הביתה לחופשה קצרה. הוא חש קרוב יותר מאי פעם להגשמת חלומו – להיות קצין, לקחת חלק פעיל בחינוך בני הדור הצעיר ולהפוך אותם ללוחמים מעולים, ערכיים ומסורים. היו לו גם חלומות רחוקים יותר, תוכניות מגירה לעתיד: ללמוד רפואה, להתמחות בטראומה ולחזור לצבא כמפקד-לוחם, לשלב את שתי אהבותיו – הרצון להציל חיים והשאיפה להנהיג. ואולם, כל החלומות, כל התוכניות, כל השאיפות נגדעו באחת, באותו בוקר שבת ארור.

בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, כשקרני השמש הראשונות החלו לפרוץ מעל הרי יהודה, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע רצחנית על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים ואכזריים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, תינוקות וקשישים כאחד, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה, נפתחה מלחמה.

עם תחילת המתקפה, הוקפצו רגב ויחידתו, פלוגה ג' בקורס מ"כים, לעוטף עזה הבוער. האוויר רעד מירי רקטות והדפיקות בלב היו חזקות יותר מקולות הנפץ. כבר בהגיעם לאחד הצמתים שבאזור, בתוך הכאוס שהשתולל, זיהו חוליית מחבלים חמושה וחיסלו אותה במהירות. לאחר מכן, הם ראו טנדר לבן שנסע במהירות מסוכנת, וגילו בתוכו בחורה שהמחבלים ניסו לחטוף. הם חתרו למגע, הצליחו לחלץ אותה והצילו את חייה. בדרכם לכיוון נחל בשור, זיהו עוד מחבלים שהסתתרו בין השיחים, חתרו למגע וחיסלו גם אותם. לאחר מכן, כשהם מותשים אך נחושים, הגיעו לקיבוץ כיסופים, שם התחולל קרב עז, ומיד החלו לנהל את קרבות הבלימה, מנסים להגן על התושבים המבוהלים. רגב, ה"נגביסט" בחוד הכוח, הסתער באומץ אל מול האש, נחוש להגן על כל בית וכל אדם. בתוך הלהט של הקרב, נפגע בפלג גופו התחתון משלושה כדורים, וחדל להרגיש את רגליו. הכאב היה איום, אך צלילות דעתו לא נטשה אותו. כשחבריו, מתוך דאגה עמוקה, הודיעו לו שבכוונתם לבוא לחלצו תחת אש, פקד עליהם רגב בקול ברור ונחוש שלא לעשות זאת, כדי לא לסכנם. בהכרה מלאה ובגבורה עילאית, ובהבינו כי אלה רגעיו האחרונים, אמר להם: "אם תתקרבו אליי אתם תמותו. תישארו במקום". לפי עדותם, למרות פציעתו האנושה, הוא המשיך לנהל את הקרב בקור רוח וברוגע מדהים, מפיץ הוראות, מעודד את חבריו. תוך שהוא מאבד דם במהירות, חברו אמר איתו "שמע ישראל", מילים עתיקות שקיבלו משמעות חדשה באותו רגע קודר. זמן קצר לאחר מכן, נזרק רימון לעברו, וקולו נדם. בקרב זה, בקיבוץ כיסופים, ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023, נפל סמל רגב אמר. בן עשרים בנופלו.

הוא הובא למנוחות בבית העלמין בשדה נחמיה, האדמה שאותה כה אהב. הוא הותיר אחריו הורים ושתי אחיות, משפחה כואבת והמומה, אך גם גאה בבנם הגיבור. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סמל-ראשון. רגב, סיפרו בני משפחתו, הבהיר תמיד, לכל מי שהיה מוכן לשמוע, שאם יקרה לו משהו, הוא מבקש שינציחו אותו במעשים, לא רק באנדרטאות אבן דוממות. ברוח זו, ועל מנת להמשיך את דרכו הערכית, החליטה המשפחה להקים בשדה נחמיה את "דרך רגב" – מכינה קדם-צבאית, שלוחה של "מכינת גליל עליון". מכינה זו תדגיש ותנכיח את ערכיו: אהבת הארץ והטבע, חינוך סביבתי, הגנת החי והצומח; אהבת האדם, חיבורים, קבלת השונה והתנדבות בקהילה. זהו לא רק בניין, אלא מגדלור של ערכים שרגב חי לפיהם.

אוהביו, חבריו ובני משפחתו, השלימו את מסלולי הטיולים שתכנן לצאת אליהם ולא הספיק, כאילו הוא עדיין מוליך אותם בשבילי הארץ. בפסגת הר ישי, הצופה על קיבוץ עין גדי ועל ים המלח הכחול, הניחו קופסת פח חלודה עם הכיתוב "חברים כותבים לרגב", ועוברי הדרך מוזמנים לכתוב לזכרו, להשאיר מילה, מחשבה, או זיכרון, ולהיות חלק מהנצחתו הפעילה. רז, אחד מחבריו, כתב: "רגב אהב את החיים, האמין בטוב שקיים בעולם והיה מוכן לתת את כולו למען ערך זה. אני לוקח ממנו את שמחת החיים, הפשטות והאמונה שאפשר לשנות הכול, כל עוד אתה מספיק מאמין בזה". תנועת השומר הצעיר, שבה גדל והתחנך, בחרה להנציחו בהקמת "גרעין רגב" – מסלול נח"ל להתיישבות ושיקום היישובים בגבולות הצפון והנגב המערבי, חיבור ישיר לאהבתו לאדמה ולציונות שהייתה כה חזקה בו.

דף לזכרו נפתח ברשת החברתית "אינסטגרם", שהפך למקום מפגש וזיכרון וירטואלי. סיפור חייו ונפילתו, דברי פרידה וזיכרונות מצמררים, בצד גלריית תמונות וסרטונים, מופיעים גם בפלטפורמת "REMEMBER", בפודקאסטים וברחבי האינטרנט, כך שקולו וסיפורו יגיעו לכל פינה. היוצר גלעד שגב, ששמע את סיפור גבורתו המצמרר, כתב לזכרו את השיר "אל תתקרב אליי", מילים המהדהדות את פקודתו האחרונה, את הקרבתו העילאית: "אל תתקרב אליי / אני כבר בצד השני / ואם תתקרב אליי / אתה תלך איתי // אל תחבק אותי, / כי אם תאחז בי / תצטרף אליי / וזוהי רק דרכי // ואני אוהב אותך, / מספיק בשביל לדעת / מספיק בשביל / לבקש ממך / לא לגעת / ואמשיך לאהוב / אותך, / גם מהצד השני, / וכשהאור יחזור / תחיה גם בשבילי // אל תתקרב אליי / אני כבר בצד השני, / חייך יקרים לי, / כמו חיי שלי // מול רעש משתולל / שמע ישראל / וקולנו יישאר יחד / בתוך ניגון ליבי". רגב אמר, הילד שאהב את רגבי האדמה, שהפך לנער ספורטאי ומנהיג, שלחם למען הטבע והאדם, וקצין לעתיד שחלומותיו נגדעו – נפל כגיבור, כשבחר להגן על חיי חבריו במחיר חייו. סיפורו הוא סיפור של גבורה אנושית, של אהבת אדם ואדמה, של נתינה אין קץ ושל תקומה מתוך השבר, תקומה שתמשיך לבעור כלהבה בלב העם בישראל.