ריף הרוש

בעמק יזרעאל הירוק, בין שדות חיטה מתנופפים ברוח קלה ושורות של עצי פרי נטועים בקפידה, שוכן קיבוץ רמת דוד, ביתם של סיגל ואבי, וביום כ"ט בתמוז תשס"ג, עשרים ותשעה ביולי 2003, נולד בנם הצעיר, ריף. קריאת השם "ריף" – שונית אלמוגים – העניקה לו כבר מלידתו תחושה של משהו נדיר, צבעוני, יחיד במינו, ונדמה היה שהשם תפור למידותיו כבר מן הרגע הראשון. הוא נכנס למשפחה אחרי אחותו הגדולה, זואי, ומיד מילא את הבית באור של ילד אחרון, כזה שמביא איתו הבטחה לחיים תוססים ומלאי הפתעות. בבית הקטן שבקיבוץ, שריחף בו תמיד ניחוח של ארוחת ערב משפחתית וצלילי צחוק מתגלגל, ריף גדל להיות ילד עם חיוך שובה לב שקנה את כולם, וגומה חמודה בסנטר שהעמיקה בכל פעם שצחק או חייך בחיוך שובב, והוא עשה זאת הרבה.

הקיבוץ היה המגרש הטבעי שלו, עם מרחבים פתוחים לרדוף בהם אחרי כדור, שבילים להתרוצץ עליהם עם חברים על אופניים, ופינות מסתור בתוך חורשות האקליפטוס. הוא למד בבית הספר האזורי "העמק המערבי" בקיבוץ יפעת הסמוך, והיה תלמיד שילב סקרנות עם קונדסות, ידע למצוא את האיזון העדין בין ספרי הלימוד לבין משיכת הקסם של העולם שמחוץ לכיתה. הוא לא היה ילד שקט, אבל גם לא פרוע לגמרי; הוא היה משהו באמצע, משהו שאי אפשר היה להתעלם ממנו, עם אנרגיה שופעת ועיניים נוצצות שתמיד חיפשו את ההרפתקה הבאה. בתוך קהילת הקיבוץ, שבה כולם מכירים את כולם, ריף זכה במהרה לכינוי החם "חביב הזקנות". לא הייתה קשישה אחת בקיבוץ שלא נמסה למראה חיוכו הקונדסי או לקול צחוקו המתגלגל. הוא היה עוצר לשוחח איתן, לעזור להן לשאת שקיות מהמכולת, או סתם כך לשבת איתן על ספסל בצל העצים, ולהקשיב לסיפוריהן מן העבר, והן בתמורה היו מפנקות אותו בעוגייה חמה או במילה טובה, מוקסמות מנוכחותו האנרגטית והאדיבה. הוא הפיץ סביבו שמחת חיים מדבקת וטוב לב פשוט, נטול מורכבות, שאפיין אותו בכל גיל.

כבר כשהיה נער צעיר, בגיל ארבע-עשרה בלבד, החלה להתגבש אצלו תכונה בולטת של נחישות ושאיפה לעצמאות. הוא לא הסתפק בכיס דמי כיס שקיבל מהוריו, אלא חיפש דרכים משלו להרוויח. הוא מצא עבודה כבייביסיטר בשכונה, מגיע לבתי משפחות בערבים, משחק עם הילדים הקטנים, מקריא להם סיפורים לפני השינה, ומוודא שהם הולכים לישון בזמן. בבית הילדים של הקיבוץ, שהיה עדיין פעיל במידה זו או אחרת עבור קבוצות גיל מסוימות, הוא שימש כחונך לילד צעיר יותר, והתמסר לתפקידו ברצינות. את כל שקל שחסך, באדיקות ובהתמדה, הוא שמר בצד, בונה לעצמו תוכנית כלכלית קטנה וברורה. הכסף הראשון שחסך שימש אותו לקניית טלפון נייד משלו, ולאחר מכן, כשבגר מעט, שילם בעצמו על שיעורי הנהיגה, משחרר את הוריו מהנטל הכלכלי ומראה להם – ולעצמו – שהוא מסוגל לעמוד על רגליו. הוא לא רק רצה, הוא גם פעל, והפך את הרצונות למציאות במו ידיו, תכונה שליוותה אותו כל חייו הקצרים.

לצד העצמאות והשאפתנות, ריף היה גם אדם של קשרים. עם אחותו זואי, שהייתה מבוגרת ממנו בחמש שנים, הוא יצר קשר משמעותי, קרוב ועמוק, שגישר על פער הגילים בקלות מפתיעה. הם לא היו רק אח ואחות, הם היו חברים טובים, שותפים סוד, ויועצים הדדיים. היו להם שיחות ארוכות, לפעמים אל תוך הלילה, שבהן שיתפו זה את זו בעובר עליהם – אהבות, אכזבות, חלומות, חששות. זואי הייתה מקשיבה לו בסבלנות, והוא היה משיב לה בעצות כנות וישירות, מתוך מקום של חיבור אמיתי. הקשר הזה היה עוגן יציב בחייו, מקום שבו הרגיש אהוב, מובן, ומקובל ללא תנאי. גם עם חבריו, ריף היה דמות מרכזית. צעיר כריזמטי, עם נוכחות בולטת, שידע לגרום לאנשים סביבו לצחוק עד כדי כאב בטן. הוא היה זה שתמיד יזם, שתמיד דחף קדימה, שתמיד חיפש את ההרפתקה הבאה. המשפט שהפך למזוהה איתו היה "לעשות חיים כמה שיותר ולא לנוח", ונדמה היה שהוא אכן חי על פיו. חבר טוב שלו הגדיר את כישרונו הזה במילים מדויקות: "ריף הצליח להכניס בעשרים וארבע שעות מאה ושבעים שעות", כאילו יממה רגילה לא הספיקה לו כדי להכיל את כל מה שרצה לחוות ולעשות. חברה אחרת תיארה אותו כ"הכי גבר שאני מכירה. מלא באמת וברגש, ההגדרה לחבר אמיתי", עדות לכנותו וללב הרחב שבו ניחן. הוא היה "שטותניק" שידע להיות רציני כשצריך, "צעקן" שידע להקשיב בשקט, ובעיקר, חבר אמיתי שתמיד היה שם עבור מי שנזקק לו.

את עמק יזרעאל, על שדותיו הפתוחים והשקט הפסטורלי שלו, אהב ריף אהבת נפש, אבל ליבו נמשך גם לאורות הגדולים של העיר. תל אביב, על קצב חייה המהיר, המסעדות התוססות, חנויות הבגדים האופנתיות והמוזיקה המתנגנת מכל פינה, קסמה לו לא פחות. הוא היה "הקיבוצניק הכי תל אביבי שיש", כינוי שקיבל במכינה, ושיקף את היכולת שלו לנווט בין העולמות השונים, ליהנות מהשקט והטבע של הקיבוץ, וגם מהבליל העירוני של הכרך הגדול. הוא אהב את "החיים הטובים" – אוכל טוב ואיכותי, בגדים יפים ששיקפו את סגנונו הייחודי, ומוזיקה מגוונת שנעצרה בתוך ליבו: רוק, מזרחית, וישראלית קלאסית. דודו טסה, שלמה ארצי, מרגלית צנעני היו רק חלק מהאמנים שהתנגנו ברמקולים שלו, ועל פי אביו, הוא אהב לשיר את שיריה של מרגלית צנעני בקולי קולות במקלחת, רגעים קטנים של שמחה טהורה שנותרו חקוקים בזיכרונם של בני משפחתו.

הוא היה פעיל מאוד, אהב לעסוק בספורט, ובמיוחד בריצה. הוא הכיר את הארץ דרך הרגליים, רץ בשבילים ובשדות, חווה את נופיה המשתנים, את ריחות האדמה אחרי הגשם, את החום של השמש על העור. בכל הזדמנות, הוא תרם והתנדב, כאילו חיפש למלא את זמנו במעשים משמעותיים. כנער, הוא התנדב במגן דוד אדום במרחב גלבוע, עד ליום גיוסו. הוא עבר הכשרה, למד להגיש עזרה ראשונה, לטפל בפצועים, והיה שם, עם חבריו למד"א, בכל שעה ובכל מזג אוויר, מוכן להקפיץ את הניידת ולצאת להציל חיים. זו הייתה התנסות שעיצבה בו את תחושת האחריות והשליחות, והטמיעה בו את ההבנה העמוקה של חשיבות עזרה לזולת.

לאחר סיום התיכון, בחר ריף להמשיך לשנת לימוד והתנדבות במכינה הקדם-צבאית "חמש אצבעות" בזיכרון יעקב, צעד נוסף בדרך לעיצוב אישיותו ולחיזוק ערכיו. הוא הגיע למכינה כנער צעיר, ושהה בה שנתיים מלאות ומשמעותיות, שהשאירו בו ובסביבתו חותם עמוק. דרור ינאי, ראש המכינה, סיפר עליו בגעגועים: "הוא הגיע אלינו כשהיה בתיכון, והיה איתנו שנתיים מלאות... בן אדם עם נשמה ושמחת חיים יוצאת דופן." דרור הדגיש גם את רצונו התמידי של ריף להשתפר, להתקדם, לקחת אחריות. "תמיד תפס את הצוות במכינה ואמר 'תנו לי פידבק. אני רוצה להיות יותר טוב. אני רוצה להשתפר. אני רוצה לקחת אחריות'," נזכר ינאי. ריף לא חשש מביקורת, אלא חיפש אותה, ראה בה כלי לצמיחה אישית, וזה העיד על בגרות נפשית נדירה לגילו. במכינה, הוא ליווה בני נוער מקבוצת נירים בשכונות אור עקיבא, הדריך אותם בפעילויות חברתיות, במסעות שטח מאתגרים, ובתהליכים טיפוליים שהיו חלק מהמסגרת. בני הנוער האלה, שזכו לראות את ריף מקרוב, תיארו אותו כ"מלח הארץ, אדם שתמיד מחפש לעזור, עם לב גדול ורחב", עדות נוספת לכוחו להשפיע לטובה על סביבתו. בסופי השבוע, כשהיה חוזר הביתה מהמכינה, לא היה נח לרגע. הוא נהג לעבוד בהפקת אירועים, ועל פי רוב היה זה במרכז הארץ, בתל אביב, שם עזר להקים במות, לסדר ציוד הגברה ותאורה, לוודא שהכל מתקתק, חלק מהאנרגיה הבלתי נלאית שלו ששילבה עבודה קשה עם הנאה.

עוד לפני שהתגייס לצה"ל, ריף כבר גיבש לעצמו תוכניות מפורטות לעתיד, חלומות גדולים ומגוונים ששיקפו את אישיותו רחבת האופקים. הוא שאף להיות איש ביטחון ב"אל על", לטוס ולראות עולם, לחוות תרבויות חדשות, להרגיש את הרוח שמעל העננים. במקביל, הוא חלם להיות יזם בתחום בניית בתים, לגעת באדמה, לתכנן ולבנות, ליצור משהו מוחשי ובר קיימא. ועם כל השאיפות הגדולות הללו, הוא גם חלם על זוגיות, על הקמת משפחה משלו, בית חם ומלא צחוק, בדומה לבית שבו גדל. הוא לא היה ילד שחי רק בהווה; הוא תמיד הסתכל קדימה, בנה תוכניות, דמיין את עתידו בפרטי פרטים, ונדמה היה שכל נתיב שבחר בו יוביל אותו אל הגשמה מלאה.

ביום העשירי באוגוסט 2023, התגייס ריף לצה"ל, צעד נוסף במסע חייו הקצר אך עשיר. הוא הגיע ליחידת "אגוז", חלק מעוצבת הקומנדו, ויועד להיות לוחם בהכשרה בבית הספר לקומנדו. את הטירונות עבר בבא"ח גולני, בין גבעות הבזלת והנופים הפתוחים של רמת הגולן, שם למד את יסודות הלחימה, את משמעת הברזל, ואת ערך הרעות. הוא היה טירון נחוש, ששאף למצוינות, ויישם את כל מה שלמד במכינה – את הרצון להשתפר, לקחת אחריות, להיות טוב יותר – גם בשדה האימונים. הוא דחף את עצמו לקצה, פיזית ומנטלית, מתוך הבנה עמוקה של חשיבות התפקיד שאליו התכונן.

כמה ימים לפני אותה שבת שחורה של כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023, ריף יצא ל"רגילה" הראשונה שלו, חופשה קצרה מהצבא, שנועדה להפיג את המתח ולאפשר לו לחזור הביתה, אל החום המשפחתי. הוא היה אמור לחזור לבסיסו רק בליל שבת, אך משהו בתוכו, תחושת אחריות עמוקה ודאגה לחבריו, דחף אותו לפעול אחרת. הוא התנדב לחזור לבסיס לפני הזמן, כדי להחליף חברים שנשארו שם לשמור. הוא לא חשב פעמיים, פשוט קם ועשה, מתוך נאמנות ללא פשרות לחבריו ולמשימה. הוא לא ידע שמעשה זה, של הקרבה ורעות, יהיה אחד משרשרת מעשים שיגדירו את גבורתו.

באותה שבת ארורה, בשעה שש וחצי בבוקר, כאשר השמש החלה לעלות מעל קיבוצי העוטף והאור עדיין היה רך ועדין, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה כיסה אזורים נרחבים בארץ, ובחסותו חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. תוך שעות ספורות, נרצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שבוצעו בהם פשעים כבדים. מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, ובתים ורכוש נהרסו, נבזזו והועלו באש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, והבוקר הזה סימן את תחילתה של מלחמה קשה וכואבת, שלא תיגמר במהרה.

עם פרוץ המלחמה, יחידתו של ריף הגבירה את קצב האימונים, התכוננה לכל תרחיש אפשרי, והתאמנה ללא הפסקה, מתוך הבנה שהיא עומדת בפני אתגרים חסרי תקדים. לקראת סוף אוקטובר 2023, היחידה הוקפצה לאבטח יישובים ברמת הגולן למשך חודש שלם, תחת מתח תמידי, כשעיניהם פקוחות לרווחה אל מול הגבול הסורי והאפשרויות לתקרית ביטחונית. עם סיום משימת האבטחה וסיום הטירונות, יצאו הלוחמים ל"רגילה" נוספת, רגע של הפוגה שכל כך נדרש להם. ריף, ברוחו הנדיבה והחברתית, ארגן לחבריו ליחידה מסיבה בקיבוצו, רמת דוד. הוא רצה להעניק להם רגעים של שמחה, של חופש, של חיבור, לפני שיצללו שוב אל תוך הלא נודע. הקיבוץ התמלא בצחוקים ובמוזיקה, בבגדים אזרחיים ובפנים רגועות יותר, אך לאורך כל הערב ריחפה באוויר תחושה של קץ תקופה, של שינוי בלתי נמנע. תוך כדי המסיבה, הגיעה ההודעה: עליהם לחזור למחרת לבסיס כדי להתארגן לכניסה לעזה. הצחוקים נדמו, המוזיקה נחלשה, והאווירה השתנתה תוך רגע אחד מאושרת ומלאת חיים לדרוכה וכבדת משקל.

"לפני שהם נכנסו לעזה", סיפר אביו של ריף, אבי, בקול חנוק, "אפשרו להם להזמין את ההורים לבקר במתקן אדם, מקום שבו יכלו להיפרד מהם רגע לפני הכניסה". באותה עת, אבי וסיגל היו בלונדון, אך ריף לא ויתר. הוא התקשר לכל בני המשפחה, לזואי אחותו, לדודים, לדודות, לבני דודים, לכל מי שרק היה יכול להגיע, והזמין אותם לבוא. "הגיעו עשרים וארבעה אנשים מהמשפחה לבקר אותו," נזכר אבי, עדות לאהבה העצומה שריף אסף סביבו. זה היה מפגש מרגש, מלא חיבוקים חזקים, מילים חמות, וחיוכים שנועדו להסוות את החשש שקינן בלב כולם. בשלישי בצהריים, בשטח הכינוס, רגעים ספורים לפני הכניסה לעזה, ריף התקשר לאביו. אבי היה עדיין בלונדון, הלב שלו נישא על חוט דק מעל האוקיינוס. "הוא התקשר אליי," אמר אבי, וקולו רעד, "בדיעבד, זו הייתה השיחה האחרונה." הקול של ריף, עם השאלות הרגילות שלו, "מה אומר אבא?", הנימה העליזה שאפיינה אותו, נצרבה בזיכרונו של אביו כרגע האחרון שבו שמע את בנו בחיים, רגע שבו נשמעו מילות אהבה ופרידה שקטה, חתומה בהבנה עמוקה של הסיכון העצום שעמד בפניו.

בחודשים הבאים, יחידתו של ריף לחמה בעומק רצועת עזה, באזור שבו המציאות הייתה קשה ואכזרית. במהלך הלחימה, מצאו בכיס מדיו של ריף פתק מקופל, ובו תפילת "אדרבה" מתוך כתביו של רבי אלימלך מליז'נסק: "...ותצילנו מקנאת איש מרעהו ולא יעלה קנאת אדם על לבנו ולא קנאתנו על אחרים, אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה שום שנאה מאחד על חברו חלילה…". מילים אלו, שנשא עמו לקרב, שיקפו את רוחו הטובה, את הרצון שלו לראות את הטוב באדם, ולהפיץ סביבו אהבה ושלום, גם בלב התופת. יחד עם זאת, במכתבים שכתב לפני שנכנס לעזה, מכתבים שהתגלו רק לאחר נפילתו, ריף ביטא את רחשי ליבו בצורה כנה ונוקבת, והסביר מדוע הוא יוצא לקרב, מדוע הוא מסכן את חייו. "ניסיתי את הכי טוב שלי וזה לאן שהגעתי," כתב, מילים ששיקפו את נחישותו הבלתי מתפשרת להגיע למקסימום היכולות שלו. "אמרתי שאם אני מתאים כבר אז למקום יוציא ממני כמה שיותר וימקסם", הוא הוסיף, עדות למחויבותו המוחלטת לתפקידו. הוא התמודד עם השאלה הקיומית: "למה אני מסכן את החיים שלי? עשו את זה לפניי ויעשו את זה אחריי." ותשובתו הייתה חד משמעית, נוגעת ללב, ומלאה באנושיות עמוקה: "בשביל אותה מבוגרת שאומרת לי תודה ובוכה אני מוכן להקריב את החיים שלי ובשביל המשפחה שלי שישבו בשקט ובנחת ושהם יידעו שיש מאחוריהם צבא ענק שישמור עליהם כל עוד אנחנו על הרגליים". במילים אלו, ריף סיכם את תמצית מניעיו: הגנה על החלשים, שמירה על ביטחון משפחתו ואזרחי ישראל, והבטחה שהחיים יוכלו להמשיך בשקט ובנחת בזכותם, הלוחמים, שעומדים על המשמר.

בשבת שישה באפריל 2024, כ"ז באדר ב' תשפ"ד, יצא כוח חי"ר מבית הספר לקומנדו, שבו שירת ריף, לפטרול מבצעי בקרבת בתים הרוסים בדרום רצועת עזה. האוויר היה ספוג באבק ובריח של עשן, השקט המתוח הופר רק על ידי רשרוש צעדי הלוחמים והדי קולות קשר חרישיים. הכוח נתן מכת אש מקדימה לעבר המרחב, נוהל קרב סטנדרטי שנועד לנקות את השטח ולאתר איומים, ואז התקדם בזהירות, צעד אחר צעד, בין ההריסות והבתים המנוקבים. לפתע, ללא כל אזהרה, הגיחו מחבלים מפיר של מנהרה, פתחו באש מקרוב לעבר החיילים. הקרב היה פנים אל פנים, עז ומהיר. הלוחמים הגיבו באש עזה, חתרו למגע, כפי שאומנו, אך המפגש היה קטלני. באותו קרב, ארבעה חיילים נהרגו, וביניהם ריף. הוא נפל כלוחם אמיץ, מגן על עמו ועל מולדתו, בן עשרים בנופלו. רב-טוראי ריף הרוש, שרק החל את דרכו הצבאית, סיים אותה במעשה גבורה עילאי. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בגבת, אדמת העמק הירוק שכל כך אהב, והותיר אחריו הורים שבורים, סיגל ואבי, ואחות אהובה, זואי, וחלל עצום שאין לו תחליף. לאחר נפילתו, הועלה ריף לדרגת סמל, כהוקרה על גבורתו ומסירותו.

האבל על ריף הכה במשפחתו ובחבריו בעוצמה בלתי נתפסת. זואי, אחותו הגדולה, ספדה לו במילים שקרעו את הלב: "ריפי, ריף, אח שלי, דם מדמי. כלום ממה שארשום לא יצליח להעביר את הילד קסם שאתה... ילד של אהבת חינם, של מוזיקה, של צחוקים... עצמת את עיניך. באתי להיפרד ממך. נשמתי עמוק ונכנסתי לראות אותך, עטוף בלבן. היית אתה, ריפי שלי, אח שלי, שאנחנו דומים כל כך. ראיתי את הנמשים שלך, את הזקן הארוך שהצלחת להאריך. השיער שלך היה מסודר, הריסים הארוכות שלך, הגומה בסנטר. נישקתי אותך. ליטפתי אותך. בחנתי אותך כדי לא לשכוח שום פרט שלך. היית אתה. אח שלי. כמו שאני זוכרת ומכירה. אני עוצמת עיניים חזק בשביל לזכור את המפגש האחרון שלי איתך. ועכשיו אתה ישן בעולם מתוקן ובמקום טוב יותר. תעשו חיים כל הזמן. אל תנוחו. תהיו ריף". במילותיה, זואי תיארה את ריף כפי שהיה – מלא חיים, אהוב, פשוט ויפה, וחשפה את הכאב העמוק שבהיפרדות, אך גם את ההבטחה להמשיך לחיות ברוחו, ל"עשות חיים כל הזמן. אל תנוחו. תהיו ריף".

אביו של ריף, אבי, כתב גם הוא דברים נוגעים ללב, ששיקפו את ההבנה העמוקה שלו את מהות חייו של בנו: "ריף בן שלי, אתה קידשת את החיים. כל רגע היה חשוב. הרי תמיד אמרת לי 'אני אוסף חוויות, אבא, ככה אני חי'. אצלך אלה היו תמיד רגעי שמחה וצחוק... לא ראיתי אותך עצוב. היו לך רגעי משבר, אבל תמיד מצאת את הדרך המהירה לזהות את הרגע הנכון לצאת מזה ולהרים את הראש. והרגע הקטן הזה, שמתווסף לעוד רגע, ועוד רגע, ועוד רגע, אלה בדיוק החיים." אבי התגעגע לרגעים הקטנים, היום-יומיים, שעיצבו את מערכת היחסים המיוחדת שלהם: "הרגע הזה שאני מעיר אותך בבוקר עם חיבוק ועיסוי גב. הרגע הזה לפני שאתה יורד מהרכב ונותן לי חיבוק. הרגע הזה שאתה מתקשר ומופיע 'ריף' על המסך. הרגע הזה שאני רואה אותך בא לקראתי. הרגע הזה שאתה שואל 'מה אומר אבא?'. הרגע הזה שאני אוסף אותך מהרכבת. הרגע הזה שראיתי אותך מתענג על סטייק טוב שהכנת. הרגע הזה, השנייה הזו, שנכנסת הביתה מהצבא. הרגע ששמעתי את הרכב נכנס לחניה באמצע הלילה. הרגע הזה ששרת בקולי קולות במקלחת. הרגע הזה שבאת למקרר ושאלת 'מה יש לאכול?'. הרגע הזה ששאלת שאלות והתייעצת. הרגע הזה שכעסנו. שדיברנו. ששתקנו... ועוד רגע, ועוד רגע, ועוד רגע, רגע, רגע. אני מתגעגע לרגעים הקטנים האלה ריף." במילים אלה, אבי צייר דיוקן של אדם שחי כל רגע במלואו, שאסף חוויות, שאהב את החיים בכל נימיהם, ושנוכחותו מילאה כל פינה בבית. הוא גם חשף את הכאב העמוק שבהיעדרות, את החלל שנפער בכל אותם רגעים קטנים ויומיומיים שאינם עוד. אבי גם התייחס למנעד הרחב של תכונותיו: "היית אדם עם מנעד רחב של אופי ותכונות. שטותניק, רציני, צעקן, שקט, ובעיקר היית חבר. כמו במוסיקה שאהבת: מזרחית, רדיוהד, דודו טסה, שלמה ארצי, מרגלית צנעני (שאהבת לשיר בקול כשאתה מתקלחת), ועוד הרבה אמנים ושירים אחרים". הוא סיפר על ארון בגדים של ילד אהוב, ועל נעליים חדשות שנקנו לבקשתו של ריף ושלא הספיק לראות ולנעול. "כולם אומרים לי ״תנעל אותן אתה״. אני מפחד לנעול אותן. אנחנו באותה המידה. אני מפחד להכניס את רגליי לנעלים שגדולות עלי. אתה טוב ממני בהכל, בעשרות מונים," כתב, כשהוא מבטא את עומק הגעגוע וההערצה לבנו.

שיתפה שחף מתנועת בני המושבים בקיבוצו, והדגישה את נוכחותו הבלתי נשכחת: "את ריף אי אפשר היה לשכוח!!! תמיד היה בולט בנוכחותו, בצחוקים, בחכמה, בעומק השיח איתו, בשימחה המתפרצת לכול עבר ובשיגועים לכולם". ריף הרוש לא היה רק לוחם שנפל בקרב; הוא היה יקום שלם של אהבה, שמחה, טוב לב, נחישות וגבורה אנושית. הוא השאיר אחריו מורשת של אדם שחי במלוא העוצמה, ששאף למצוינות בכל תחום, ושלא היסס להקריב את היקר מכל למען ביטחון משפחתו ועמו. חודש וחצי לאחר נפילתו, הזמר דודו טסה, שריף כל כך אהב את שיריו, ייסד את "הפסטיבל של ריף" – מופע לזכרו שיתקיים מדי שנה, דרך להנציח את שמחת החיים והאהבה למוזיקה שאפיינו אותו. גם במד"א, הארגון שבו התנדב כנער, נתרמה ניידת טיפול נמרץ על שמו, שתמשיך להציל חיים, בדיוק כפי שריף רצה לעשות. ריף הונצח גם באתר "ממוריז+" ובאתר "קווים לדמותם", שבו איירה את דמותו המאיירת צליל רווה, כדי שדמותו, חיוכו וגומה בסנטרו יישארו חקוקים בזיכרון הקולקטיבי. סיפורו של ריף הוא סיפור של חיים מלאים, של אהבה ללא גבולות, ושל נתינה עמוקה, שהסתיימו בטרגדיה אך הותירו אחריהם מסר של תקומה, של גבורה אנושית פשוטה וכנה, ושל גאווה ישראלית שתישאר לעד.