רז פרץ

בעיר עפולה, בלב העמק הירוק, בבית חם ופתוח שדלתו תמיד הייתה פתוחה לחברים ומשפחה, נולד ביום ח' בשבט תשנ"ט, עשרים וחמישה בינואר אלף תשע מאות תשעים ותשע, רז פרץ. הוא היה הבן הבכור לנאוה ואהרון, רוני כפי שכולם כינו את אביו, והביא עמו אור חדש למשפחה שהלכה והתרחבה עם לידתם של אחותו הדר ואחיו איתמר. הבית של משפחת פרץ היה מקום שוקק חיים, תמיד מלא בצחוק, בשיחות ובריחות של בישולים ביתיים, שם רז ספג את הערכים שעתידים לעצב את אישיותו: אהבת אדם, נתינה ללא גבולות וכבוד הדדי. כילד, רז היה מראה מלבב: קולו היה צפצפני ועדין, חיוך ביישני התפשט על פניו בכל פעם שפגש מבט זר, ונמשים קטנים ובהירים היו פזורים ככוכבים על לחייו, מעניקים לו מראה תמים ומקסים. הוא היה ילד סקרן, שעיניו הגדולות בחנו כל פרט ופרט בעולם הסובב אותו, ובד בבד ניחן בביטחון עצמי שאפשר לו לעמוד על שלו, גם אם זה היה אומר לסרב בתוקף לטעום מאכל חדש שהוגש לשולחן, מבלי לוותר על העקרונות הקולינריים הקטנים שלו. אך מתחת למעטה הביישנות הראשונית, הסתתרה נפש פתוחה ונוחה לבריות, ילד שאהב לצחוק מכל הלב, שהיה קשוב לסביבתו ושאושרם של אחרים היה תמיד בראש מעייניו.

את שנותיו הראשונות בבית הספר היסודי עשה רז ב"בית זאב" שבעירו, שם רכש במהרה חברים רבים, ואישיותו החמה והאוהבת הפכה אותו לאהוד גם על מוריו, שזיהו בו ילד מיוחד בעל יכולת להשפיע לטובה על סביבתו. זכורה במיוחד הייתה מסורת קטנה ומרגשת שהתפתחה בינו לבין אביו, אהרון, ששירת כלוחם אש בתחנת הכיבוי המקומית. מדי פעם בפעם, היה רז מארגן עם אביו סיור מיוחד לבני כיתתו בתחנה. כשהיו מגיעים, היו עיני הילדים נפעמות מהמראה של משאיות הכיבוי האדומות והמבריקות, מכל הציוד המורכב שתלוי עליהן, ומריח הסולר המעורב בריח העשן העמוק שדבק בקירות. רז, גאה ונלהב, היה עוזר לאביו להציג את כלי העבודה הכבדים, את המגלשים הארוכים, את הקסדות המבריקות ואת צינורות המים הענקיים. הוא היה מסביר לחבריו על מורכבות העבודה, על האומץ הנדרש ועל תחושת השליחות, כשקולו העדין מתמלא בטון סמכותי ומלא ידע. החוויה הזו, שחרטה בלב חבריו זיכרון בלתי נשכח של גיבורים יומיומיים, היתה עבור רז שיעור ראשון באחריות, במסירות ובחשיבות של הגנה על הזולת – ערכים שינחו אותו בחייו.

כשעלה לכיתה ז', עבר רז לקריית החינוך "אורט אורן" בעפולה, ושם המשיך לפרוח. הוא המשיך לרכוש חברים חדשים, ואישיותו המגנטית הפכה אותו במהרה לדמות מרכזית בחבורה. בשעות הפנאי, הוא התמקד בשני תחביבים עיקריים שמשכו את ליבו: כדורגל ומוזיקה. על מגרש הכדורגל, רז היה מוצא פורקן לאנרגיה המתפרצת שבו. הוא אהב את תחושת הדשא הרך תחת נעליו, את הריח המרענן של הדשא הטרי אחרי הגשם, את ההתרגשות של המסירה המדויקת ואת הריגוש העצום של שער שהבקיע או שהבקיעו חבריו. הוא היה חלק בלתי נפרד מהקבוצה, צועק, מתרוצץ, מתלכלך בבוץ, וחוגג כל ניצחון קטן כגדול. אך עם הזמן, המוזיקה החלה לתפוס מקום הולך וגובר בחייו. הוא התנסה בכלי נגינה שונים בקונסרבטוריון העירוני, ומהר מאוד התאהב בתופים. הצלילים העמוקים, הקצב המהפנט, היכולת לשלוט במקצב וליצור הרמוניה של צלילים – כל אלה ריתקו אותו. הוא דבק בהם, תרגל שעות ארוכות, והרגיש כיצד הקצב זורם בעורקיו, הופך לחלק בלתי נפרד ממנו. כשהגיע לתיכון, הבחירה הייתה ברורה: הוא בחר במגמת מוזיקה, שם יכול היה להעמיק את ידיעותיו ולהתפתח עוד יותר בעולם הצלילים שכה אהב.

במהלך שנות נעוריו, החל רז לגלות את הקסם שביכולת לארגן מסיבות ולשמח אנשים באמצעות מוזיקה. הוא הבין שמעבר לנגינה עצמה, יש משהו קסום בלשלב צלילים, ליצור אווירה, ולראות את האנשים סביבו רוקדים ומאושרים. בעזרת הוריו התומכים, שזיהו את התשוקה הבוערת בו, הוא רכש ציוד תקליטנות – פטיפונים, מיקסר, אוזניות גדולות ורמקולים עוצמתיים. במהרה הפך לדי ג'יי מבוקש, מנגן במסיבות יום הולדת, אירועים חברתיים ומפגשים עם חברים. הוא אהב את הרגע שבו הקצב תפס את הקהל, את האורות המהבהבים, את תחושת הבס שרעדה בכל גופו, ואת האושר הצרוף שראה בעיני האנשים כשהצליח לפגוע בדיוק בטעם המוזיקלי שלהם. המוזיקה הייתה עבורו דרך לתת, לשמח, ולהיות מוקף באנשים שהוא אוהב.

את נועם ויסמן, אהבת חייו, הכיר רז עוד בימי בית הספר היסודי, בכיתה ה'. הקשר ביניהם היה מיידי וחזק, והם הפכו לחברים הכי טובים, צמודים זה לזו כמו צל. הם חלקו סודות, צחקו יחד שעות ארוכות, ותמיד מצאו נחמה זה בחברתו של זו. באחת מהצגות סוף השנה בבית הספר, "אלף לילה ולילה", שיחקו שניהם בתפקידים הראשיים, אלדין ויסמין, עומדים זה לצד זו על הבמה, כשהם מדקלמים את שורותיהם בחיוך ביישני. מי יכול היה אז לדעת שההצגה הזו, שבה גילמו זוג אוהבים, תהפוך למעין נבואה? בשנות התיכון, כשהתבגרו, רז החל לקוות שהקשר העמוק ביניהם יפנה לכיוון רומנטי. הוא הרגיש משיכה חזקה לנועם, מעבר לידידות, והיה משהו במבטה, בצחוקה, באופן שבו הבינה אותו ללא מילים, שגרם לליבו לפעום מהר יותר. ואכן, לקראת סוף הלימודים, בשנת 2017, החלו הניצוצות לעוף באוויר, והידידות העמוקה התפתחה לזוגיות בריאה, מלאה באהבה, בהבנה הדדית ובתמיכה אינסופית. הקשר ביניהם היה עוגן, מקור לכוח ולשמחה, והם בנו יחד עולם שלם משלהם.

בתום לימודיו בתיכון, רגע לפני שיצלול לעולם הצבאי, יצא רז עם משפחתו וחבריו הקרובים לטיול בלתי נשכח בתאילנד. זו הייתה חוויה מיוחדת במינה עבורו, חגיגה של חופש, של נופים אקזוטיים ושל רגעים יקרים עם אהוביו. הוא טייל בשווקים הססגוניים, נשם את ריחות התבלינים והפרחים, טעם מאכלים חדשים ומרתקים, ושחה בחופים כחולים-צלולים. הוא אהב את תחושת החול הרך בין אצבעותיו, את רעש הגלים המתנפצים בעדינות, ואת החום העוטף של השמש. הטיול הזה היה עבורו רגע של שלווה ושל התחדשות, רגע שבו יכול היה לטעום את החיים במלואם, לפני שיקפוץ אל הלא נודע. רז היה בחור חברותי במיוחד, נעים הליכות וצנוע, אך עם חוש הומור מפותח שידע להפיג כל מתח ולהעלות חיוך על פני כל אדם. הוא אהב את החיים בכל נימיהם, ניצל כל רגע ורגע כדי להיות מוקף באהוביו – משפחתו, נועם אהובתו וחבריו הקרובים. הוא לעולם לא היה לבד, תמיד יחד, ותמיד בשמחה, מפיץ סביבו אופטימיות מדבקת. הוא בורך בטוב לב אינסופי ובנתינה ללא גבול, באהבת אדם אמיתית, בחום אנושי שחימם כל לב, ובאכפתיות עמוקה לכל אדם שנקרה בדרכו. הוא דגל בערכים של דרך ארץ, כבוד לזולת ורעות, ולא רק דיבר עליהם, אלא חי אותם בכל מעשיו, יום יום ושעה שעה.

את עתידו הצבאי ראה רז בבירור בחטיבת "גולני". הוא נמשך לרוח המשפחתית המיוחדת המאפיינת את החטיבה, לאחווה העמוקה ולתחושת האהבה והשייכות שחשו החיילים זה לזה. ביום ה-23 ביולי 2017, התגייס לצה"ל, מלא מוטיבציה וציפייה. ואכן, הוא שובץ כלוחם בגדוד "גדעון", גדוד 13 המהולל של חטיבת גולני, והגשים את חלומו. השירות הצבאי היה עבורו לא רק מילוי חובה, אלא מסע עמוק של צמיחה והתפתחות. הוא התמלא בערכים של מנהיגות, אחריות ונתינה, באמונה בצדקת הדרך שעליה לחם, ובשמחה ואופטימיות בלתי נלאית, גם ברגעים הקשים ביותר. מצויד בכל אלה, ביצע את משימותיו במוטיבציה גבוהה, תוך שהוא משמש דוגמה אישית לחבריו ומפקדיו. הוא עבר בהצלחה את קורס מפקדי כיתה, שם למד את רזי הפיקוד וההובלה, ואת היכולת להחזיק את חייליו במקצועיות וברגישות. לאחר מכן נשלח לקורס קצינים יוקרתי, שהיה שיא שאיפותיו הצבאיות. בסיום הקורס, ענד את דרגות הקצונה והחל את דרכו הפיקודית כמפקד בפלוגה, ולאחר מכן שימש כסגן מפקד הפלוגה. הוא ראה בכל תפקיד שליחות, והתמסר אליה בכל ליבו ונפשו.

שירות הקבע היה עבור רז המשך טבעי למסלול הפיקוד שבו בחר. הוא ראה בו הזדמנות להשפיע, לחנך ולהוביל. במהלך שירותו, השתתף בקורס מפקדי פלוגה, שהכשיר אותו לתפקידי פיקוד בכירים יותר. לאחר סיום הקורס, שובץ לתפקיד מפקד פלוגת המפקדה של גדוד "הבוקעים הראשון" (51), תחת חיל הלוגיסטיקה, תפקיד שהיה כרוך באחריות עצומה על כל המערך התומך של הגדוד. רז בלט כמפקד מקצועי, מוכשר ומסור, מחויב למטרה ולחייליו בכל נימי נפשו. הוא היה ידוע ביכולתו לפתור בעיות מורכבות, להניע אנשים לפעולה ולשמור על מורל גבוה, גם תחת לחץ. פקודיו ראו בו דמות בלתי נשכחת – חמה, אכפתית וסמכותית כאחד. הם ידעו שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות, שכל צורך שלהם יטופל, ושהוא יעשה הכול למענם, גם במחיר אישי. הוא היה עבורם מנטור, אוזן קשבת וחבר אמת, ששילב בין דרישות צבאיות מחמירות לבין חמלה עמוקה ואנושיות.

בחופשות סוף השבוע, כשפשט את מדיו והחליף אותם בבגדים אזרחיים, רז היה חוזר לתשוקתו השנייה: המוזיקה. הוא כינס את חבריו הקרובים, שכינו את חבורתם "חבורת חפלוש", למסיבות ספונטניות בחיק הטבע, תחת כיפת השמיים המנצנצים בכוכבים, או בחצר הבית המוכרת בעפולה. הוא היה זה שדאג להגברה, לציוד התקליטנות, לבר שתמיד היה עשיר בכל טוב, ושימש כמובן כתקליטן הבית. הצלילים שיצאו מהרמקולים שלו היו תמיד מדויקים, מרימים, וגרמו לכולם לרקוד עד השעות הקטנות של הלילה. במסיבות אלו, חגגו יחד את החיים, את החברות ואת הרגעים המשותפים. זו הייתה ההזדמנות של רז לנתק את עצמו מהעומס הצבאי ולחזור אל הקהילה האוהבת שתמיד תמכה בו.

הזוגיות של רז ונועם רק הלכה ופרחה עם השנים. הקשר העמוק, שהחל בימי בית הספר היסודי, התבסס והעמיק, והפך לעמוד התווך בחייהם. הם חלקו הכול – חלומות, תקוות, חששות ורגעים קטנים של אושר יומיומי. בשנת 2021, עשו השניים צעד משמעותי נוסף בחייהם המשותפים ועברו לגור יחד, בונים את קנם המשותף. הבית שלהם היה מלא בצחוק, בשיחות עמוקות ובאהבה שקטה, והם תכננו את עתידם המשותף לפרטי פרטים. באפריל 2023, בצעד מרגש ומלא אהבה, כרע רז ברך והציע לנועם נישואים. הרגע היה קסום, מלא התרגשות ודמעות שמחה, והיא כמובן השיבה בחיוב נרגש. טבעת האירוסין נצנצה על אצבעה, סמל להבטחה עתידית של חיים משותפים. מועד החתונה נקבע לחודש מרץ 2024, וכל ההכנות כבר החלו. הם בחרו אולם, טעמו מנות, דמיינו את יום חתונתם, את ריקוד ה"חינה" המזרחי, ואת הרגע שבו יעמדו מתחת לחופה, מוקפים באהוביהם, ויבטיחו זה לזו אהבת נצח. הבית היה מלא בתכניות, בציפיות ובחלומות על עתיד ורוד ומשותף.

ואז הגיע אותו בוקר מר ונמהר. שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, והשקט של החג התנפץ באחת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות ששוגרו מרצועת עזה לעבר אזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה מאות אזרחים תמימים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים ואכזריים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, ביניהם נשים, ילדים וקשישים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב ההירואי להגנת יישוביהם ואזרחיהם. בבוקר נורא זה, החלה מלחמה.

באותו בוקר, חדרו מחבלים לבסיס "כיסופים" שבו שהה רז עם פלוגתו. השקט המדומה הופר באחת על ידי צבע אדום צורמני, ואז הגיעה הידיעה המזעזעת: מחבלים חדרו לבסיס. רז, כמפקד, הבין במהירות הבזק את תמונת המצב הקשה והמורכבת. הוא לא היסס לרגע. באומץ לב ובקור רוח יוצא דופן, התעשת מיד. הוא ריכז את שמונה עשר חיילי המנהלה שלו, חיילים שאינם לוחמים בדרך כלל, אל תוך המיגונית הקטנה והצפופה. תחת אש תופת ובלבול עצום, הוא ארגן אותם לקרב בצורה המיטבית האפשרית, כשדאג לאיסוף כלי הנשק מחדריהם, והפך אותם מכוח מנהלה לכוח לוחם, מוכן להתמודד עם האיום הבלתי נתפס. הוא ידע שכל שנייה קובעת, שכל החלטה תשפיע על חייהם של אנשיו.

בעודו במיגונית, בתחילת המתקפה, רז הקדיש רגע אחד קצר, יקר מפז, לאלה שאהב. הוא התקשר לאביו, אהרון, וקולו נשמע חנוק, נואש, אך נחוש: "אבא, טובחים בנו." המילים הקצרות הללו חרתו בלב אביו צלקת נצחית. מיד לאחר מכן, שלח הודעת אזהרה בהולה לזוג חברים קרובים שבילו במסיבת הטבע סמוך לקיבוץ רעים: "תעופו לבית!" הוא צירף להודעה הקלטה של קולות ירי עזים שהדהדו בבסיס, כדי להמחיש את גודל הסכנה. הודות לאותה אזהרה נואשת ומהירה, החברים עזבו את המקום מוקדם יותר, דקות ספורות לפני שהטבח הנורא החל, וכך ניצלו חייהם. רז, גם ברגעי האימה הגדולים ביותר, חשב קודם כל על אחרים, על שלומם וביטחונם.

הקרב שהתחולל בבסיס כיסופים היה קרב של מעטים מול רבים, קרב בלתי נתפס של גבורה יוצאת דופן. מתוך המיגונית הצפופה, במצב כריעה, הוציא רז את קנה הרובה שלו וירה לעבר המחבלים שהסתערו על הבסיס. הוא ירה שוב ושוב, מגן על חייליו בחירוף נפש. קליע אחד פגע בידו השמאלית, והיא נשמטה, אך רז לא נכנע לכאב המשתק. הוא המשיך לירות בידו הימנית, נלחם ללא הפסקה, נחוש לעצור את התוקפים. ואז, בצעד של גבורה עילאית, יצא מהמיגונית. הוא הסתער בנחישות, בעוז ובאומץ לב בלתי נתפס על המחבלים, אף שידע שהסיכוי שיינצל נמוך עד אפסי. הוא רץ מפתח לפתח, מעמדה לעמדה, חיסל לא מעט מחבלים בקרבות פנים מול פנים, הדף מטענים והציל חיילים וחיילות תוך כדי שהוא מקריב את עצמו. הוא היה כמו חומה אנושית, סכר שבולם את שטף הרוע. לאחר שחיסל כמה מהם, הם פגעו בפלג גופו העליון, והוא נהרג. רס"ן רז פרץ, מפקד פלס"ם בגדוד 51 שבחטיבת גולני, נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023, והוא בן עשרים וארבע במותו. עימו, בקרב ההירואי הזה, נהרגו שישה חיילים נוספים, גיבורים שנפלו על הגנת המולדת: סמל ראשון יוגב אהרן, סמל ראשון אביתר אוחיון אבוקסיס, סמל ראשון אור אסתו, סמל ראשון ברנדו דוד פלורס גרסיה, סמל ראשון בנימין טשגר טקה וסמל אוריאל סגל.

בזכות לחימתו העיקשת והבלתי מתפשרת של רז, ניצלו חייהם של שנים עשר מחייליו, שהיו עמו במיגונית. אחת מהן, תמר מאשקלון, העידה בדמעות על גבורתו: "רק בזכותו אנחנו חיים היום. הלחימה שלו בהם גרמה להם לחשוב שאנחנו המון חיילים חמושים. הוא נלחם לבדו מול עשרות, וזה כנראה מה שגרם להם להמשיך הלאה ולא לפרוץ פנימה. על כל מחבל שהוא הוריד, הוא נתן לנו עוד הזדמנות לחיות." יעקב ועקנין, חייל נוסף שהיה לצידו של רז באותם רגעים נוראיים, תיאר את ההשראה ששאב ממנו: "ברגעים הראשונים אתה לא מבין מה קורה, אבל רז הוא זה שהסתער ראשון על המחבלים ממש בגבורה ונתן לי את ההשראה. אתה רואה אותו פועל ומבין מה אתה צריך לעשות. הוא גיבור גדול." חיילים אחרים תיארו את המחזה כ"כמו בסרטים, אבל כמה כבר אפשר להילחם לבד נגד רבים?" רז פרץ נלחם עד נשימתו האחרונה, אדם אחד שעמד כסלע מול גל של רוע, והגן בגופו על חייליו, על ביתו ועל המדינה. לאחר נפילתו, הועלה רז מדרגת סרן לדרגת רב-סרן, כהוקרה על גבורתו ומנהיגותו יוצאת הדופן.

רס"ן רז פרץ הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בעפולה, כשאלפים מלווים אותו בדרכו האחרונה, וליבם נשבר מכאב. הוא הותיר אחריו הורים שבורים, נאוה ואהרון, אחות הדר, אח איתמר, וארוסה, נועם, שהייתה אמורה להיות כלתו בעוד חודשים ספורים. החלל שהותיר אחריו היה עצום, בלתי ניתן למילוי. הוריו, באומץ לב שרק הורים שכולים יכולים להפגין, כתבו לו מכתב שכולו אהבה וגעגוע עמוק: "רז, אהוב ליבנו, בן שלנו, ילד יקר, גבר שבגברים. אבא ואימא כותבים לך מכתב של אהבה מלאת געגוע עמוק. אתה חסר לנו כל כך. מאז שמחת תורה אנחנו כל כך משתדלים לחיות כמו שצריך, כמו שאתה חיית וכמו שחינכנו אותך לחיות. אתה מאמין גדול בחיים, אנחנו מנסים ומשתדלים להיות בהקשבה, מרגישים אותך חי בתוכנו, בודקים איתך ומול דמותך – מה מתאים? מה נכון? מה עושים? איך ממשיכים ולאן? ... אנחנו שומעים עליך סיפורים, מקשיבים לעוד פיסת מידע, עוד דבר שמישהו ראה או שמע אותך באיזה סיטואציה ואוצרים את זה בזיכרון, מוסיפים לנו עוד מגירה בלב באזור שמוקדש רק לך... תודה על שנים נפלאות של הורות שנתת לנו. אתה ילד מתנה, בן בכור שהוא מקור של כל הטוב שקיים בעולם הזה, ילד מכבד וצנוע, אוהב ואהוב, ילד של נתינה, ילד עם מידות טובות, עם עין טובה ואופטימית על העולם והמציאות. תודה, רז, שבחרת בנו להיות ההורים שלך. אתה ההשראה שלנו." מילותיהם של ההורים שיקפו את רוחו של רז, את האור שהפיץ, ואת הדרך שבה המשיך להנחות אותם גם לאחר לכתו.

נועם, ארוסתו, שבורת לב וכואבת, מצאה מילים לתאר את תהומות הכאב: "אהבת חיי, הגוף שורף וכואב כמו שלא חשבתי שיכול לכאוב לי בחיים. הגעגוע שלא עוזב לרגע מהשנייה שאני פותחת עיניים עד הרגע שאני הולכת לישון. רזי שלי, אהוב ליבי האחד והיחיד. אין לי עוד מילים לתאר את מה שכולנו פה עוברים בלעדיך – כמעט ארבעה חודשים של סבל שלא פוסק, של געגוע נצחי." מילותיה העידו על אהבה עמוקה שנקטעה באחת, על חלומות משותפים שנגדעו באכזריות, ועל כאב שאין לו מרפא. אפילו אליאור, מחנכו מבית הספר היסודי, כתב לזכרו, נזכר בקולו הצפצפני ובחיוכו הביישני, אך גם בערכים האיתנים שהיו בו: "למדתי ממך שהכול בסדר, שגם בלי למהר, ניתן להגיע להספקים מצוינים! למדתי ממך שבכל דור גדלים ילדים עם ערכים שמתביישים להישיר מבט בפני מבוגר, וזה לא שייך לדורות הקודמים בלבד! זוכר הכול כאילו זה היה רק אתמול – את צורת הישיבה, את המבט העייף, הסמוק והחייכני, את האהבה לכדורגל וחברים, את ההערכה וההערצה להורים, ושוב – את הכבוד והערכים."

לזכרו של רז, נכתב והופק בווידאו השיר המרגש "יש סיבה להכול" בביצועו של אושר ביטון, ובהשתתפותה של נועם, ארוסתו, בקליפ. השיר הפך למעין צוואה רוחנית, מילות נחמה המנסות להאיר את האפלה: "חיים שלי, אני פה / גם אם לא לידך / אני אבוא בחלום / שוב להיות לצידך / אשיר לך שם עוד שירים / אלחש לך כל הלילות / שלא הלכתי סתם / ויש סיבה להכול. // הלוואי תהיי חזקה / גם בימים הקשים / שאת נזכרת במשהו שהיה רק שלי / הלוואי תביני ש / את יכולה להמשיך / שזו לא אשמתך / שזה נגמר אצלי. // וגם אם הכול אבוד / אחרי שירד מבול / תצאי לחיים חדשים בלעדיי / תדעי שאני צופה / עלייך ביום בליל / אני המלאך ששומר רק עלייך / רק שתהיי שמחה / הרי זאת בסוף תקופה / הזמן מרפא, כל כאב שבלב. // מגיע לך לחייך / מגיע לך להגשים / היו מיליון חלומות / שאת צחקת כאן איתי. // גם אם עכשיו את בוכה / תדעי בסוף זה עובר / כי החיים חזקים / מכל מה שנתאר. // אני בעולם מושלם / בלי בני אדם / רק נשמות טובות רעות / ואלוהים פושט לי יד." המילים הללו, שהדהדו את רוחו האופטימית והאוהבת של רז, נגעו בלבבות רבים והפכו למקור של נחמה ותקווה.

משפחתו ומוקירי זכרו של רז לא נחו לרגע, והקימו מיזמים רבים ומרגשים להנצחתו, כדי שאורו ימשיך להאיר את העולם. אביו, אהרון, יחד עם אמה של נועם, העבירו הרצאה מרגשת ונוגעת ללב בשם "רעות תחת אש", שהציגה את סיפורו של רז ואת הערכים של אומץ, מסירות ונתינה, שנצרבו בדמו. ביום הולדתו, חולקו עוגות שוקולד טעימות בבתי ספר, מעשה קטן של שמחה שהזכיר את אהבתו של רז לחיים ולרגעים מתוקים. ברוח נתינתו ודאגתו לחייליו, חולקו תיקי חובש מצוידים היטב לחובשים מחטיבות "גולני" ו"כפיר", כשעל כל תיק תמונתו של רז, כדי להזכיר לכולם את הגיבור שדאג לחיי אדם. גם סלי פירות וירקות טריים חולקו, סמל לבריאות ולחיים, כפי שרז אהב. בספר הבישול "מתכון עם זיכרון", שנוצר בשיתוף פעולה עם ההסתדרות הציונית וכלל מתכונים של נופלים, הועלה מתכון אהוב במיוחד על רז: ספגטי עגבניות פשוט וטעים, שכל ביס ממנו נושא עמו זיכרון מתוק.

למען עילוי נשמתו, התקיימו שיעורי תורה שבועיים, שהביאו קהל רב ללמוד ולהתחבר לרוחניות, ועצרת התעוררות מרגשת נערכה בהיכל התרבות של עפולה, שהייתה מלאה עד אפס מקום. נועם, ארוסתו, בצעד נוגע ללב במיוחד, ערכה טקס הפרשת חלה בערב התאריך המיועד של חתונתם, רגע סמלי שבו הפכה את הכאב לתקווה, ואת החלום שנגדע לתפילה. בבית הכנסת שבתחנת הכבאות בנוף הגליל, המקום שבו אביו שירת ורז ביקר בו כילד, נחשפה פרוכת חדשה על שמו, סמל לקשר העמוק בין הדורות ולמורשתו. לזכרו התקיים משחק כדורגל ססגוני בין נבחרת תושבי עפולה לנבחרת הכבאים הארצית, שילוב של שתי אהבותיו – כדורגל וכוחות הביטחון – שמשך קהל רב וחיבר בין אנשים. אנשי קיבוץ כיסופים, המקום שבו נפל, קיימו מפגש היכרות וחיבור אישי עם משפחות הנופלים שהגנו על הקיבוץ, וכתבו על רז, משמרים את זכרו כחלק בלתי נפרד מסיפור התקומה שלהם.

בעפולה, עיר הולדתו, נקרא בית כנסת מפואר על שמו, "משכן רזיאל", מקום של תפילה, קהילה וזיכרון. ובאזור שדמות מחולה שבבקעת הירדן, נחנך מצפה נוף עוצר נשימה על שמו, ובו שלט הנושא את המילים המצמררות: "רז הסתער, בלם והגן בגופו באומץ רב על חייליו ופקודיו, עד כדי חירוף נפש." זהו מקום שקט ומרומם, המשקיף על נוף בראשיתי, שבו כל אדם יכול לעמוד ולהתחבר לסיפור גבורתו והקרבתו. ובכוונת המשפחה להנציח אותו גם בגן שעשועים מוזיקלי-אינטראקטיבי, שיהווה מקום של שמחה וצחוק לילדים, המשלב את אהבתו של רז למוזיקה ואת רוחו השמחה והאופטימית. ברשתות החברתיות, דפי אינטרנט עם תמונות, סרטונים, דברים לזכרו, קטעים רלוונטיים מהתקשורת ופירוט ההנצחות הוקמו – "remember_raz_peretz" באינסטגרם, ו"רס"ן רז פרץ – גיבור ישראל" בפייסבוק – והם הפכו למוקד זיכרון וחיבור עבור אלפי אנשים בארץ ובעולם. סיפור חייו של רז פרץ, סיפור של אהבה, נתינה, מנהיגות וגבורה עילאית, נצרב בנצח, ויהווה לעד השראה לכולנו, סמל לתקומה ישראלית, לגאווה ולנצחון הרוח על כל חושך. הוא נפל כגיבור, אך רוחו ממשיכה לחיות, להאיר ולחמם את ליבנו, מזכירה לנו שוב ושוב את מחיר החיים, את ערך הרעות ואת עוצמתה הבלתי מתפשרת של הרוח האנושית.