רז אבולעפיה

ברשפון, במושב הירוק והשקט שבו העצים נושקים לשמיים הכחולים וריח פריחה עדינה נישא ברוח, נולד רז ציון אבולעפיה ביום הראשון של כסלו תשנ"ז, השנים עשר בנובמבר 1996. הוא היה הבן הבכור של מרים ויהושע, ולבית הצטרפה אחריו אחות קטנה, רומי, שהפכה לחלק בלתי נפרד מעולמו. הבית ברשפון לא היה רק קירות ותקרה, אלא קן חם שבו צמחו צחוקים, שיחות עמוקות והבנה שקטה, מצע פורה לדמותו הייחודית של רז. כבר בילדותו, ניכר בו משהו אחר, איזה שקט פנימי ועומק מבט שגרם לסובבים אותו לתהות על מחשבותיו. הוא למד בבית הספר היסודי "גשר" שבכפר שמריהו, שם עשה את צעדיו הראשונים בעולם הידע, אך עולמו הפנימי כבר נמשך לכיוונים אחרים, למקומות שבהם צלילים וקצב שולטים.

המוזיקה תפסה את רז כבר בגיל צעיר, לא רק כאוסף צלילים חולפים, אלא כמעין שפה סודית שדיברה אליו באופן ישיר. שעות ארוכות היה יכול לשבת מול הטלוויזיה, מהופנט למסך, צופה בקליפים המסתובבים בערוץ ה-MTV, מנסה לפענח את סוד הקסם שבהם. להקת "מטליקה" הייתה אחת הלהקות הראשונות ששבתה את ליבו, עם הגיטרות הרועמות והקצב המתפרץ, והוא דמיין את עצמו עומד על במה, כשההמון רוקד לפי המנגינות שהוא יוצר. בגיל עשר, קיבל רז מתנה שתשנה את חייו – גיטרה אקוסטית מדודו רמי. לא הייתה זו סתם גיטרה, אלא שער לעולם שלם של ביטוי עצמי. בלי מורים פרטיים ובלי שיעורים מסודרים, הוא ישב בחדרו, אצבעותיו הקטנות מנסות למצוא את המיתרים הנכונים, עיניו נעוצות במסך המחשב, לומד אקורד אחר אקורד מסרטונים באינטרנט. הוא היה אוטודידקט בנשמתו, תכונה שתלווה אותו לאורך כל חייו ותאפשר לו להתפתח לא רק בנגינה, אלא בכל תחום שיבחר. השעות הארוכות של התרגול, הכאב בקצות האצבעות, ולבסוף צליל נקי של אקורד שהצליח – כל אלה היו עבורו שיעורים של התמדה וסיפוק, וברשפון, בתוך חדרו, נולדה אהבה עמוקה לגיטרה, שהפכה לחלק בלתי נפרד ממנו.

כשהגיע לכיתה ז', עבר רז ללמוד בבית החינוך המשותף "חוף השרון" שבקיבוץ שפיים, מקום שבו נפגשו תלמידים ממושבים וקיבוצים שונים. בתיכון, הבחירה הייתה ברורה: מגמת מוזיקה. שם, בין חדרי החזרות ושיעורי תיאוריה, הוא מצא את מקומו הטבעי. הוא השתתף במיזמים מוזיקליים רבים, מופיע עם חבריו על במות קטנות, יוצר ומתנסה. המוזיקה הייתה עבורו לא רק תחביב, אלא דרך חיים, מרחב שבו יכול היה לבטא את עולמו העשיר. ובכל זאת, גם בתוך עשייה מוזיקלית תוססת, רז נשאר איש של שלווה ושלום. בהפסקות בין השיעורים, כשלהבות ויכוחים קטנים היו מתלקחות בין חברים, הוא היה זה שמוצא את הדרך לתווך, להרגיע את הרוחות, לפייס בין יריבים. הוא לא נשא קולו בצעקה, אלא בדיבור רך, במבט מבין, בהקשבה אמיתית שהייתה נדירה כל כך בגיל הזה. בכיתתו, הוא ישב בדרך כלל בשקט מאחור, נוכח אך לא דומיננטי, מתבונן על המתרחש בעיניים טובות. אלנה, המחנכת שלו, זכרה את המבט הזה היטב: "אני זוכרת שתהיתי הרבה פעמים ביני לבין עצמי אם השם של האדם מגשים במידה מסוימת את האישיות שלו. היה לו את המבט הזה שומר הסוד. רז דיבר הרבה מתוך השתיקה; היה נראה שההתרגשויות החולפות של הכיתה – מתי יתבטל איזה שיעור ואיך להתחמק משיעור סטנדרטי – היו מעל הראש שלו, כי הלב שלו היה במקום אחר. הרבה רכות הייתה שם בעיניו הטובות המתבוננות". המילים האלה תיארו אותו נאמנה: צעיר בעל עולם פנימי עשיר, שקולו הפנימי היה חזק יותר מכל רעש חיצוני.

אחר הצוהריים, כשהשמש החלה לשקוע בצבעי כתום וסגול מעל השדות, רז מצא עוגן נוסף בפעילות שבט "ני"ר" של תנועת הנוער "הצופים". הוא אהב את המפגש החברתי, את התחושה של שייכות לקבוצה, את העשייה המחנאית שכללה הקמת אוהלים, יציאה לטיולים והתמודדות עם אתגרי שטח. הוא לא היה המדריך הצועק או המנהיג המתבלט, אלא כוח שקט ויציב, ושימש בתפקיד ניהול המחסן, תפקיד שדרש אחריות וסדר – תכונות שאפיינו אותו גם כן. בין ציוד הטיולים, חבלים ומקלות, הוא מצא סיפוק בסדר ובארגון, ובתרומה השקטה שלו לתנועה. בבית, ההומור המיוחד של המשפחה היה דבק נוסף שחיבר אותם. בדיחות משותפות, רמיזות פנימיות שרק הם הבינו, יצרו סביבם בועה של צחוק והבנה עמוקה. מרים ויהושע, ידעו תמיד שגם כשרז שקוע בעולמו, הוא שם, נוכח, חלק בלתי נפרד מהם. רומי, אחותו הקטנה, מצאה בו תמיד אוזן קשבת, אח שניתן לסמוך עליו, תמיד שם לתמוך ולעזור.

ביום עשרים ביולי 2015, הגיע הרגע שבו רז, הצעיר השקט, עמד להתגייס לצה"ל. הוא שובץ בפלוגת חיל ההנדסה (פלחה"ן) של גדוד הסיור של חטיבת "גבעתי" בחיל הרגלים – יחידה קרבית תובענית שדורשת קשיחות פיזית ונפשית. המעבר מהחיים האזרחיים השקטים לעולם הצבאי האינטנסיבי היה דרמטי, אך רז התמודד עימו באותה שלווה פנימית שאפיינה אותו. הוא ביצע את תפקידיו במסירות יוצאת דופן, מעולם לא התלונן על קושי, ותמיד חש למשימה בנכונות וברוח התנדבות. כשרגליו שקועות בבוץ באימון שטח, או כשהוא נושא ציוד כבד תחת שמש קופחת, הוא פשוט עשה מה שצריך, בלי מילים מיותרות, בלי קובלנות. השקט הנפשי שלו, שהיה מקור לכוחו, השפיע גם על החיילים ששירתו עימו. בנוכחותו, גם הרגעים המתוחים ביותר נראו פחות מאיימים. הם זכו שיעמוד לימינם, תמיד שם להגיש עזרה, להציע מילה טובה או סתם חיוך מעודד, והם אהבו אותו על כך. חברו לירז, ששירת עימו בסיירת גבעתי, יעיד לימים: "הוא היה בחור שקט שתמיד נמצא שם שצריך אותו. שאומרים טובי בנינו מתכוונים לרז, לא יכול לתאר את זה בצורה טובה יותר". האמירה הזו, "גבר במלוא מובן המילה", סיכמה את תמצית אישיותו הצבאית והאנושית.

לאחר שחרורו מצה"ל בפברואר 2018, חזר רז לחיים האזרחיים, אך עם הרגל הצבאי לדייק, להתמיד ולבצע. במשך שנתיים עבד כמאבטח במשרד הביטחון במחנה "רבין", הקריה בתל אביב. העבודה הייתה שגרתית, לעיתים מונוטונית, אך הוא ביצע אותה במסירות, כמו כל תפקיד שלקח על עצמו. במקביל, הלב שלו עדיין נמשך למוזיקה, והוא החל ללמוד מוזיקה והפקה במכללת BPM בעיר. הוא צלל לתוך עולם הסאונד, לומד על מיקסים, הקלטות, וטכניקות הפקה מתקדמות. אולם, אחרי תקופה, הוא הבין שהמסלול האקדמי הפורמלי אינו מתאים לו באותה מידה כמו הלימוד העצמי והיצירה החופשית. הוא החליט לפרוש מלימודיו, ידע שאת דרכו במוזיקה ימצא בדרך אחרת, דרך שהיא יותר שלו. בשנים שלאחר מכן, עסק בכמה עבודות מזדמנות, ביניהן אבטחה במושב רשפון, תפקידים שסיפקו לו פרנסה אך לא מילאו את נשמתו.

נקודת מפנה הגיעה בשנת 2022, כשמצא עבודה בחנות הגיטרות "Wild Guitars" ברמת השרון. זו הייתה הגשמת חלום. סוף סוף עבד בתחום שבו קיווה לעסוק כל חייו. בין עשרות גיטרות תלויות על הקירות, מריחות עץ ומתכת, הוא הרגיש בבית. הוא הכיר כל מיתר, כל סוג עץ, כל פיקאפ. הוא ייעץ ללקוחות, תיקן כלי נגינה, ובעיקר, נשם מוזיקה יום יום. באותה תקופה, התגורר ביחידת דיור צמודה לבית הוריו ברשפון, מה שאפשר לו לשמור על הקשר החם והקרוב עם משפחתו, וגם ליהנות מהשקט והמרחב שהמושב העניק לו. הבית ברשפון, עם הגינה והפינה השקטה, היה המקלט שלו, המקום שבו יכול היה לנגן ולעסוק ביצירה.

באותה תקופה, רז הכיר את סיגל וורז'ב, ובין השניים התפתח קשר זוגי עמוק ומיוחד. סיגל תיארה אותו כבן זוג אכפתי, אוהב ומכיל, שהעניק לה אושר גדול, וכאדם חכם, מיוחד ונדיר. הקשר ביניהם היה רצוף בהבנה הדדית, שקט וביטחון. הם בנו יחד עולם משותף של חלומות ותוכניות לעתיד, והקשר שלהם היה נזיר של אהבה שקטה וטהורה. היא התפעלה מלבבות הענק שלו, מהיכולת שלו להכיל אותה ואת כל הסובבים אותו, ומהטוב הפשוט שקרן ממנו.

בכל רגע פנוי, רז ניגן בגיטרה. זה לא היה רק תחביב, אלא צורך פנימי, כמעט נשימה. בין אם זה היה בשירות הצבאי, בין אם במילואים, בחופשות, או סתם ערב רגיל בבית – הגיטרה תמיד הייתה שם. הוא ניגן עם כל מי שהיה מוכן לנגן איתו – חברים מבית הספר היסודי והתיכון, חברים מהמכללה, וסתם מכרים שאספו סביבו. "אדם של מוזיקה וגיטרות", אמרו עליו, והאמירה הזו תיארה אותו בצורה מושלמת. באולפן קטן שבנה בעצמו, בתוך יחידת הדיור הצמודה לבית הוריו, הוא המשיך ביצירה ובהפקה מוזיקלית. הוא אהב לצאת עם חבריו להופעות, לעמוד בקהל, להרגיש את הוויברציות של המוזיקה, וגם לעלות בעצמו על במות, קטנות ככל שיהיו, ולחלוק את יצירתו. הוא ניגן לא רק בגיטרה אקוסטית וחשמלית, אלא גם בבס, תופים ופסנתר, אוטודידקט אמיתי ששכלל את יכולותיו ללא הרף.

הקשר בינו ובין הוריו ואחותו היה קרוב במיוחד, ארוג בחוטים בלתי נראים של אהבה והבנה. בני המשפחה חלקו הומור מיוחד, בדיחות פנימיות ומשותפות שרק הם הבינו, שהיוו מעין שפה סודית ביניהם. רז בורך בצניעות עמוקה, בלב טהור, בנתינה ללא תנאי, בעשייה למען הזולת וברצון טוב אמיתי לעזור. חיוך נעים, אופטימיות ושמחת חיים אפיינו אותו, והוא האיר את היום של כל מי שסבב אותו. אמו, מרים, סיפרה: "הוא היה מקסים, חבר טוב, ילד טוב, עוזר להורים שלו, אוהב את אחותו, תומך בחברים שלו. הוא לא קיטר בחיים. אם היית מבקש ממנו משהו, הוא בחיים לא היה אומר לך לא. בבית הספר הוא היה זה שמתווך בין אנשים ומשלים ביניהם. הוא שנא מלחמות ומדון. תמיד היה חבר נאמן לכולם ועזר לכולם". הוא לא שפט לא את עצמו ולא את האחר, והיה אהוב על הבריות בזכות פשטותו וטוב ליבו. עבור חבריו, שימש חבר נאמן, רגיש, סבלני ותומך, כזה שתמיד אפשר לפנות אליו, כזה ששקט שלו העניק ביטחון. מישל, חבר ילדות שלו, סיפר: "מירי הייתה אומרת שאנחנו כמו אחים. זה הצחיק אותי, אבל היום אני יודע שזה נכון. כל מי שפגש אותך אהב אותך, כי אין מה לא לאהוב". הוא היה מגדלור של טוב לב, יציב ושקט, שאפשר היה לנווט אליו בכל סערה.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בוקר השבעה באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, נשמעו אזעקות חזקות ברחבי הארץ, ואיתן החלה מתקפת פתע אכזרית של ארגון הטרור חמאס. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. תוך שעות ספורות, נרצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם ובמכוניותיהם, אחרי שבוצעו בהם פשעים כבדים. מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, ובתים ורכוש הועלו באש, נבזזו והושמדו. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה, נפתחה מלחמה, מלחמה שתשנה את פניה של המדינה ותטביע חותם עמוק על כל בית בישראל.

למוחרת, ביום השמיני באוקטובר 2023, כשהשמש עלתה על יום שכולו כאב ואימה, הטלפון של רז צלצל. הקריאה למילואים הגיעה. רז, שמאז סוף שירותו הסדיר שירת בסיירת חטיבת "הנגב", ידע היטב מה המשמעות. הוא ארז את התיק במהירות, בתנועות מדויקות של חייל מנוסה. הפרידה ממרים, מיהושע ומרומי הייתה שקטה, אך מלאה במבטים ובחיבוקים ארוכים, כאילו ביקשו לאגור כוח לרגעים הקשים שבפתח. גם סיגל הייתה שם, דומעת, מבינה את גודל השעה, אך נחושה להעניק לו את כל התמיכה והאהבה שרק יכלה. הוא הבטיח שישמור על עצמו, והיא הבטיחה שתחכה לו. הקריאה "צו 8" הפכה למציאות כואבת, והוא יצא לשדה הקרב, לוחם שקט, אך נחוש. בסוף אותו החודש, כשהחל התמרון הקרקעי ברצועת עזה, נשלח עם יחידתו להילחם בעיר בית חאנון שבצפון הרצועה. השקט הפנימי שלו, שהיה כל כך בולט בחייו האזרחיים, קיבל מימד חדש תחת אש. הוא לא היה הלוחם הרועש, אך נוכחותו הייתה יציבה, מרגיעה, וכוחו הפיזי והמנטלי הפתיע אפילו את אביו, יהושע, שאמר: "רז היה איש חזק. במשפחה אנחנו מאוד חזקים פיזית, אבל הוא היה לוחם חבל על הזמן. הלוחם שבו זו הייתה הפתעה בשבילנו. לא ידענו איזה איש הוא". חברו לצוות, ג'ובאני לומבט, חיזק את הדברים: "הוא אחד מבני האדם הכי חזקים שיצא לי להכיר. הוא בן אדם שתמיד שצריך להיות בקו הראשון, הוא יהיה שם".

בסוף השבוע השני של נובמבר, לאחר שבועיים של לחימה אינטנסיבית בתוך הרצועה, יצא רז עם צוותו לרענון קצר באשקלון. זו הייתה הפוגה נחוצה, נשימה עמוקה לפני החזרה ללחימה. משפחתו ובת זוגו, סיגל, הגיעו לבקרו. אוויר הים המלוח, ריח החופש המהול בריח אבק השריפה, ובעיקר – החיבוק החם של יקיריו, היו תרופה לנפש. ביום השנים עשר בנובמבר, חגגו לו יום הולדת עשרים ושבע, יום לפני נפילתו. עוגת יום הולדת מתוקה, אוכל טעים, ובעיקר – חיוכים ואהבה, מילאו את האוויר. סיגל זכרה את הרגעים האלה בעצב עמוק: "לאחר שבועיים של לחימה בפנים, יצאת עם הצוות לרענון, והיה לנו את הסופ"ש הכי מדהים שיכולתי לאחל לנו. אני זוכרת את איך שישבנו מחובקים על החוף, ובזמן שאני מסתכלת לך בעיניים הירוקות והיפות שלך, אמרתי לך כמה שאני גאה בך, מעריכה אותך ואת השירות שלך למדינה, ואתה בתגובה אמרת לי שאתה לא מרגיש שעשית מספיק, אבל בעצם עשית מעל ומעבר ונפלת במות גיבורים בהגנה על המשפחה, עליי ועל המולדת". המילים האלה, שנאמרו מול הים הכחול, שיקפו את צניעותו העמוקה, את תחושת השליחות שלו, ואת האהבה הבלתי מתפשרת לאלו שהשאיר מאחור. מישל, חבר ילדותו, הספיק גם הוא לדבר איתו בשיחת טלפון אחרונה: "אני שמח שבשיחה האחרונה שלנו בשבת אמרתי לך שאני וכל החברים שלך אוהבים אותך ושיהיה לך מזל טוב. הספקת לחגוג עשרים ושבע כמו כל המוזיקאים הגדולים, אתה בטח צוחק על זה עכשיו".

אחרי יממה אחת בלבד של הפוגה, של חיוכים ואהבה, חזר רז עם צוותו לבית חאנון. המעבר החד מהשלווה היחסית של אשקלון אל תוך לוע הארי של הרצועה היה קשה, אך רז צעד אליו בנחישות המוכרת. ביום השלושה עשר בנובמבר 2023, יום לאחר יום הולדתו, יצא רז למשימה נוספת – איתור חטופים, משימה קדושה שכל לוחם נשא על כתפיו. בתוך המבנים ההרוסים, בין הסמטאות הצרות, נורה רז בידי צלף אויב בקרב. הוא נפל כגיבור, רב-סמל רז ציון אבולעפיה, בן עשרים ושבע בנופלו. נפילתו הותירה חלל עצום בלבבות כל מי שהכירו ואהבו אותו, ובעיקר בלבבות הוריו, מרים ויהושע, ואחותו, רומי, ובת זוגו, סיגל, שחלומותיהם המשותפים נקטעו באחת. הוא הובא למנוחות בבית העלמין ברשפון, אל האדמה שבה נולד וגדל, אל השקט שכל כך אהב. לאחר נפילתו, הועלה בדרגה מרב-סמל לרב-סמל ראשון, אות הוקרה על מסירותו ועל הקרבתו.

הכאב היה עצום, והמילים אינן יכולות לתאר את גודל האובדן. סיגל, שאיבדה את אהבת חייה, ספדה לו במילים קורעות לב: "לימדת אותי מהי אהבה ללא תנאים, והתחלנו לבנות משהו כל כך טוב ביחד. הלוואי שזה לא היה נגמר כל כך מהר". היא נזכרה ברגעים האחרונים שלהם יחד על החוף, במבטו הירוק והיפה, ובצניעותו שגרמה לו להרגיש ש"לא עשיתי מספיק", אף על פי שעשה "מעל ומעבר ונפלת במות גיבורים בהגנה על המשפחה, עליי ועל המולדת". שי, חברו לצוות, תיאר את התחושה הקשה: "קשה לתאר את הסיטואציה ההזויה שאנחנו נמצאים בה. היית השקט שבחבורה, אך עם עומק של אוקיינוס. ידעת לשמח ולהרים אותנו עם הגיטרה שלך. חלק ממך תמיד יישאר בליבנו". המילים הללו, של חברים ובני משפחה, מציירות תמונה של אדם מיוחד, שקט, אך בעל עוצמה פנימית אדירה, שאהבתו לחיים, למוזיקה ולאנשים הייתה גדולה מכל.

רז אבולעפיה השאיר אחריו מורשת של אנושיות, שלווה, אהבת אדם ומוזיקה, וגבורה שקטה. הוא היה הוכחה לכך שאין צורך בצעקות או בהתרברבות כדי להיות גיבור, אלא מספיק להיות אדם ישר, טוב לב ונאמן, שמוכן לעשות הכל למען אהוביו ומולדתו. בחודש מאי 2024, התקיים אירוע שירה בציבור לזכרו בבית החינוך המשותף "חוף השרון" שבו למד, אירוע שבו המוזיקה, שכל כך אהב ויצר, חזרה והדהדה לכבודו. הוא מונצח באתרי האינטרנט של בית ספרו ושל רשת החנויות "Wild Guitars" שבה עבד, ובכל צליל גיטרה שמנוגן, בכל חיוך נעים, ובכל מעשה טוב למען הזולת, נשמתו ממשיכה לחיות. רז ציון אבולעפיה, הלוחם השקט עם הגיטרה, החבר המסור, הבן האוהב, בן הזוג הנדיר, נפל בהגנה על הבית, על העתיד, ועל התקווה. סיפור חייו, על יופיו ועל גבורתו, ימשיך להדהד, כתו מוזיקלי צלול ועוצמתי, בזיכרון של עם שלם.