רביד אריה כץ

האבק הדק של שבילי הקיבוץ, שעלה בכל דריכה קלה של סנדלי הילדים, היה חלק בלתי נפרד מריח ילדותו של רביד אריה כץ. הוא נולד ביום קיץ חם, בי"ז במנחם אב תשל"ב, 28 ביולי 1972, אל תוך ליבה הפועם של ניר עוז, קיבוץ ששכן בפינה הדרומית ביותר של הנגב המערבי, ממש קרוב לגבול. הוריו, ירדנה ומשה, יצרו עבורו ועבור אחיו – מיכל הבכורה, ליאור ודורון הצעירים – בית חם, ספוג באדמת הקיבוץ ובערכיה. רביד לא היה רק ילד שגדל בקיבוץ; הוא היה ילד הקיבוץ, שהרוח החקלאית והחברתית זרמה בעורקיו מיום היוולדו. הוא זכר את ריח המלוח באוויר עם בוא החורף, את ציוץ הציפורים בבוקר המוקדם כשהשמש החלה להציף את השדות באור זהוב, ואת תחושת הרגליים היחפות על הדשא הרטוב שלפני חדר האוכל בדרך לארוחת הבוקר. כל פינה בניר עוז הייתה עבורו סיפור, כל שביל דרך לזיכרון עתידי, והאנשים – חברי הקיבוץ, הדודים והדודות הלא-ביולוגיים, הילדים מהכיתה – היו כולם חלק ממשפחה אחת גדולה, מורחבת, שהייתה עבורו עוגן ובית. הוא לא יכול היה לדמיין את עצמו חי במקום אחר, כי כאן, בין עצי האקליפטוס הגבוהים ובין שדות החיטה המתנופפים ברוח, הרגיש במיטבו, הרגיש הכי בטוח.

כבר כילד, ניכר ברביד משהו מיוחד. הוא לא היה מסוג הילדים שמתרחקים מההמולה, אלא מצא את מקומו הטבעי במרכזה. הוא אהב את המגע הישיר עם האדמה, לא רק כמשחק, אלא כמעין שיחה שקטה עם העולם. כשהיה מצטרף לאביו או לחברים אחרים של הקיבוץ לעבודת השדה, הוא לא היה מתלונן על החום או על הלכלוך. ההפך, הוא היה מחייך רחב, משפשף את ידיו הקטנות באדמה הלחה שנדבקה אליהן ומתבונן בסקרנות אין קץ בזרעים שנזרעו, בעצים שניטעו. הוא היה שואל שאלות על כל דבר – על דרך הגידול, על חילופי העונות, על הקשר בין האדמה למים ולשמש. זו לא הייתה רק סקרנות ילדית חולפת, אלא ניצוץ ראשון של אהבה עמוקה, אהבה לארץ, לאדמה, לחיים שצומחים מתוכה. הוא היה מתיישב בצד, צופה במנוע הטרקטור רועש ופולט עשן, ואז רץ אחריו כשהוא חורש תלמים ישרים ומדויקים, מלא בתחושת הסיפוק של יום עבודה שהיה שותף לו. גם כשהיה חוזר לחדרי הילדים, עם מכנסיו המלוכלכים ופניו השזופות, ניצוץ של שובבות ואנרגיה לא שכך בעיניו. הוא היה מנהיג טבעי במשחקי הילדות, תמיד ידע לארגן את הקבוצה, לתת לכל אחד תפקיד, ולפתור ויכוחים קטנים בדרכי נועם, עם חיוך שובה לב. כבר אז, ניכר בו אותו "מלח הארץ" – לא בגלל מילים גבוהות, אלא בגלל הנוכחות האמיתית שלו, האופן שבו התחבר לאנשים ולמקום, והרגישות החברתית שהחלה לפרוח בו. הוא ראה את האדם לפניו, תמיד, גם כשהיה רק ילד קטן.

שנות הנעורים הביאו עמן אתגרים חדשים, אך רביד נשאר נאמן לעצמו ולשורשיו. הוא המשיך להיות דמות מרכזית בחיי הקיבוץ, לא רק בתחומי העבודה אלא גם בפעילות החברתית. תנועת "השומר הצעיר" הייתה עבורו בית טבעי, זירה שבה יכול היה לממש את האהבה המתפתחת שלו לחינוך ולאדם. הוא לא היה מסוג הנערים שמחפשים את הריגוש הרחוק, אלא מצא עניין עמוק בהובלה, בהדרכה, וביצירת קשר משמעותי עם בני נוער אחרים. בשנת השירות שלו, שהגיעה מיד לאחר סיום הלימודים בתיכון, הוא שימש כקומונר בתנועה, עבד עם נוער וליווה אותם דרך אתגרים ורגעים של גילוי עצמי. הוא היה שם עבורם, לא רק כמדריך שמעביר פעולות, אלא כאוזן קשבת, ככתף תומכת. הוא זכר היטב את הפעולה הראשונה שהעביר כקומונר, את התרגשותו ואת הניסיון למצוא את המילים הנכונות כדי להעביר מסר על ערבות הדדית ואהבת הזולת. הוא לא דיבר בסיסמאות, אלא סיפר סיפורים אישיים, שיתף מחוויותיו, וגרם לכל נער ונערה להרגיש שהם חלק ממשהו גדול יותר, מקהילה שבה כל אחד חשוב. השיחות הארוכות לתוך הלילה סביב מדורה, טיולי השטח המאתגרים שהסתיימו בתחושת הישג משותפת, והוויכוחים הסוערים על ענייני חברה ומדינה – כל אלה היו אבני דרך שעיצבו את דרכו כמחנך, אדם שמאמין בכוחו של הקשר הבין-אישי לשנות חיים.

עם תום שנת השירות, הגיע שלב הגיוס לצה"ל, ורביד, כמי שאהב את האתגר והמסגרת, שאף לשרת שירות קרבי ומשמעותי. הוא התגייס לחטיבת הנח"ל, חטיבה ששילבה בין עשייה ביטחונית לעשייה חלוצית, מה שהתאים כל כך לרוחו. הוא עבר גיבוש קפדני והתקבל לצוותי ההקמה של עורב נח"ל, יחידה מובחרת שרק מעטים זכו להיות חלק ממנה. נובמבר 1991 היה חודש של התחלה חדשה, של אימונים מפרכים, של אתגרים פיזיים ומנטליים שהוציאו ממנו את המיטב. הוא זכר את הזיעה ששטפה את פניו בריצות מפרכות בשטח, את הכאב בשרירים אחרי מסעות ארוכים עם ציוד כבד, ואת תחושת הסיפוק העצומה כשהוא וחבריו לצוות הצליחו לעמוד במשימה שנראתה בלתי אפשרית. בתוך המסגרת הצבאית הנוקשה, מצא רביד את מקומו גם כחובש. הוא יצא לקורס חובשים, שם למד להעניק עזרה ראשונה ולהציל חיים, והיה גאה בכל רמ"ח איבריו בתפקידו החדש. "גאוות חובש" אמיתית הייתה לו, כפי שסיפרו בני משפחתו, והוא היה משוכנע שהוא רופא לכל דבר ועניין, ונהג להשוויץ בכך בחיוך שובב. הוא אהב את הצבא, אהב את הצוות, והיה גאה על עצם היותו חלק מהעורב. חולצות ודגלים של היחידה היו חלק בלתי נפרד ממלתחתו, עדות נאמנה לקשר העמוק שחש כלפי המקום והאנשים. אירוע קטן אחד, שסימל עבורו סגירת מעגל, התרחש כשהצוות שלו ניווט באזור הדרום. הם ישנו באולם הספורט של ניר עוז, הקיבוץ שבו גדל, ואף נהנו מהארוחות בחדר האוכל הקיבוצי בתמורה למנות הקרב שלהם. לראות את חבריו ליחידה, לוחמים קשוחים, יושבים סביב שולחן בחדר האוכל שבו אכל מגיל אפס, היה רגע של נחת, של חיבור בין שני עולמות שהיו יקרים לליבו.

עם סיום שירותו הצבאי, שב רביד אל עולם החינוך, אל המקום שבו הרגיש שהוא יכול להשפיע באמת. הוא חזר אל "השומר הצעיר", הפעם כרכז אזור הדרום. הוא עבד עם בני נוער ממגוון רקעים, מהעיר ומהכפר, מהשכונות ומהקיבוצים, ותמיד מצא את הדרך הייחודית שלו לדבר אליהם, בגובה העיניים, עם המון סבלנות ואכפתיות. הוא הבין שחינוך אינו רק העברת ידע, אלא יצירת קשר, נתינת כלים, והטמעת ערכים. אחרי תקופה זו, כשחש צורך להעמיק את השכלתו, החליט ללמוד. לפני הלימודים, עבד בפנימייה בנהלל, חוויה שחשפה אותו לעוד רבדים של עבודה עם נוער, ובמיוחד עם נוער בסיכון. הוא למד שם את החשיבות של יציבות, של גבולות ברורים, ושל אהבה ללא תנאי. לאחר מכן, החל את לימודיו לתואר בחינוך בלתי פורמלי במכללת אורנים שבצפון. רביד לא היה סטודנט שקט; הוא היה פעיל ומשמעותי באגודת הסטודנטים, תמיד נלחם למען זכויותיהם של הסטודנטים וקידם יוזמות חברתיות. הוא האמין בכוחה של הקהילה ובהשפעה שיכולה להיות לקבוצה מאורגנת. לאחר לימודיו, עבד כמחנך בבית הספר במגידו, שם המשיך ליישם את תפיסותיו החינוכיות, תוך דגש על למידה חווייתית ועל פיתוח חשיבה ביקורתית.

החיים של רביד היו רצופים במעברים, אך תמיד עם חוט מקשר חזק לערכים ולקהילה. בנו הבכור, שחר, נולד במושב היוגב, שם חי רביד תקופה קצרה. הוא זכר את הלילה הראשון בבית החולים, את הפליאה שאחזה בו כשראה את בנו הקטן, את תחושת האחריות העצומה שירדה עליו. שחר היה מקור לגאווה ואושר, ורביד מצא את עצמו לומד מחדש את העולם דרך עיניו של ילד. לאחר כשלוש שנים, הגעגועים לניר עוז, לבית, למשפחה המורחבת, משכו אותו בחזרה. הוא חזר לקיבוץ, ושם נולדה בתו השנייה, שירה, שהוסיפה עוד אור ואהבה לחייו. רביד היה אבא משמעותי וערכי, כזה שמלמד לא רק במילים אלא גם במעשים. הוא האמין בלמידה דרך חוויות משותפות: טיולים ארוכים בטבע, שבהם לימד את ילדיו לזהות צמחים וציפורים, לבשל יחד איתם בגינה הביתית ולהתנסות בטעמים חדשים, לעבוד איתם באדמה, לשתול ולטפח, ולרכוב על אופניים בשבילי הקיבוץ, כשהרוח מלטפת את פניהם. הוא לימד אותם להיות סקרנים, לחקור, לשאול שאלות, ולאהוב את האדם והארץ. סבלנותו הייתה אין סופית, יצירתיותו פרצה בכל פעילות, והאכפתיות שלו הייתה חסרת גבולות. הוא היה סלע יציב עבורם, מגדלור של ערכים שמאיר את דרכם.

כשחזר לדרום, רביד החל תקופה משמעותית נוספת בקריירה החינוכית שלו. הוא עבד במשך שבע שנים בתיכון ברנקו וייס בבאר שבע, שם שימש כמחנך וכמורה להיסטוריה. זה לא היה רק מקום עבודה עבורו, אלא שליחות. הוא ראה את תלמידיו, שהגיעו מרקעים מגוונים ומורכבים, כילדיו שלו. הוא לא ויתר על אף אחד, גם לא על אלה שנראו אבודים או חסרי תקווה. הוא השקיע שעות על גבי שעות בשיחות אישיות, לא רק עם התלמידים עצמם, אלא גם עם הוריהם, מנסה להבין את עולמם, את הקשיים שלהם, ולמצוא את הדרך הנכונה להביא אותם להצלחה. הוא זכר נער אחד, שחשב לפרוש מבית הספר, וכמה שעות ארוכות ישבו בחדרו, מדברים על החלומות שלו, על הפחדים, על הציפיות. רביד לא הרפה, לא ויתר, ובסופו של דבר, הנער הזה לא רק סיים את לימודיו בהצלחה, אלא גם פנה לדרך חיים שונה לחלוטין בזכות ההכוונה והאמונה שרביד העניק לו. רביד היה אדם עם רגישות חברתית יוצאת דופן, ותמיד ראה את האדם לפניו, את הסיפור שמאחורי המבט, את הלב שפועם מאחורי החזות החיצונית. הוא היה מסוג המורים שתלמידים זוכרים שנים רבות אחרי שסיימו את לימודיהם, לא רק בגלל החומר שלימד, אלא בגלל האופן שבו גרם להם להרגיש, בגלל האמונה שהטמיע בהם בעצמם.

לאחר עבודתו בברנקו וייס, המשיך רביד את דרכו בעולם החינוך הבלתי פורמלי והקהילתי. הוא עבד ב"נירים בשכונות" כרכז אזור דרום, שם התמקד בעבודה עם נוער בשכונות מצוקה, בבניית תוכניות העצמה ובהקניית כלים לחיים טובים יותר. לאחר מכן, עבר לעבוד ביישוב אשכולות כרכז נוער, חינוך וקהילה. בתפקיד זה, הוא היה עמוד התווך של חיי הקהילה, מתכלל את כל תחומי החינוך הבלתי פורמלי, יוצר אירועים קהילתיים, ומחבר בין אנשים. רביד היה איש חינוך ברמ"ח איבריו, לא רק במקצוע אלא במהותו. הוא היה סבלני וסובלני, מכיל, ובעיקר – דיבר לכל אחד בגובה העיניים, בין אם היה זה ילד קטן, נער מתבגר, או הורה מודאג. הוא הקדיש שעות רבות לשיחות עומק, הקשיב באמת, והצליח לגעת בלבבות ולשנות מסלולי חיים. נערים ונערות רבים, שפגש בדרכו, העידו כי בזכותו מצאו את דרכם, מצאו תקווה, ומצאו את הכוח להאמין בעצמם. הוא היה מנטור, חבר, ומקור השראה, ותמיד היה מוכן להושיט עזרה לכל מי שביקש, ללא תנאי.

במהלך תקופת הקורונה, כשהעולם כולו היה שרוי בחוסר ודאות, נכנסה לחייו של רביד רויטל. הייתה זו אהבה גדולה וחיבור חזק שפרח דווקא בתקופה מאתגרת זו. הם הכירו, התאהבו, ולאחר ארבעה חודשים בלבד, רויטל עברה לגור איתו בניר עוז. הקשר ביניהם היה עמוק, מבוסס על ערכים משותפים, על אהבה לחיים, ועל רצון ליצור בית ומשפחה. שלוש שנים לאחר מכן, נולדה בתם המשותפת, עלמא יסמין, תינוקת שופעת אור ואהבה, שהשלימה את תמונת המשפחה. רביד, שוב, מצא את עצמו מאוהב מחדש בתפקיד האב, מוצא שמחה בכל חיוך קטן של עלמא, בכל צחוק מתגלגל, ובהתבוננות בה גדלה ומתפתחת. ניר עוז, הקיבוץ שבו נולד, גדל, ושב אליו שוב ושוב, הפך עתה לבית עבור המשפחה המורחבת שלו. רויטל ושלושת הילדים – שחר, שירה ועלמא – היו מרכז עולמו, והוא הקדיש את חייו לטפח אותם, לחנך אותם, ולהעניק להם את כל הטוב שבעולם. הוא המשיך להיות פעיל בקהילה, איש שלום, אוהב אדם ואדמה, בעל לב רחב ונתינה גדולה, שתמיד מוכן להושיט עזרה. חייו היו מבוססים על אהבה, על חיבור עמוק לארץ, ועל אמונה בכוחו של האדם הטוב.

אבל השבת ההיא, כ"ב בתשרי התשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, שבת שמחת תורה, הגיעה כרעם ביום בהיר ושינתה את הכל. בבוקר המוקדם, כשקרני השמש הראשונות החלו לבצבץ מעל האופק, רביד ורויטל התעוררו לצליל צבע אדום צורמני. הם קפצו ממיטתם, הלב דופק בחוזקה, ורצו אל הממ"ד, כשעלמא התינוקת, בת ארבעה וחצי חודשים בלבד, בזרועותיה של רויטל. תוך דקות אחדות, עוד לפני שההדף מהיירוטים הספיק לדעוך, רביד כבר היה מוכן. הוא לבש את מדי כיתת הכוננות, נשק על כתפו, עיניו דרוכות, אך החלטתו ברורה. הוא דאג להעביר את רויטל ואת עלמא התינוקת לביתם של השכנים, שם חשב שיהיו בטוחות יותר. רויטל, בחרדה עצומה, ביקשה שיישאר איתן, שילביש את התינוקת, שייתן לה עוד חיבוק. אבל רביד לא היה מסוגל. הוא לא היה מסוגל שלא לצאת, שלא להגן על הבית, על הקהילה שכה אהב. "אני חייב לצאת," אמר לה, קולו נחוש, "אני חייב להגן עליכן, על הקיבוץ." הוא נשק לרויטל ולעלמא בפעם האחרונה, חיבוק קצר, מבט עמוק, ואז יצא אל הלא נודע. הוא ידע שזו הבחירה הנכונה, הבחירה היחידה עבורו, איש הקהילה, איש השדה, הפטריוט.

מאותו רגע, רויטל ועלמא התינוקת עברו שעות של בלהות. הן היו בבית השכנים, כשהמחבלים כבר הסתובבו בקיבוץ, יורים לכל עבר, שורפים בתים. הן שמעו את הצרחות, את היריות, את הצעקות בערבית שהתקרבו והתרחקו. המחבלים ניסו להיכנס לממ"ד שבו הסתתרו, דופקים על הדלת, מנסים לשבור אותה. רויטל הצמידה את עלמא הקטנה אליה, לחשה לה מילות הרגעה, כשהיא עצמה רועדת מפחד. הבית שלהם, הבית שבו בנו את חייהם המשותפים, עלה באש כליל. הלהבות ליחכו את הקירות, העשן הסמיך מילא את האוויר. הן נאלצו לצאת מהממ"ד בבית השכנים ולמצוא מקלט אחר, מסתתרות במיגונית קטנה בחוץ, רק כדי שלא ייחנקו מהעשן, כשהמחבלים עדיין היו בקיבוץ. כל אותה עת, אבד הקשר עם רביד. הטלפון שלו שקע בשקט, הודעות הוואטסאפ האחרונות נותרו ללא מענה. הוא הוגדר כחטוף, ואף אחד לא ידע מה עלה בגורלו.

המשפחה כולה, הילדים, ההורים, האחים, רויטל, כולם נכנסו למערבולת של חוסר ודאות ודאגה אין סופית. שחר ושירה, הילדים הגדולים, שהיו רגילים לראות באביהם סלע איתן, מצאו את עצמם מחכים, מתפללים, מקווים. הם כתבו לו מכתבים, מלאים בגעגוע ובאהבה, מכתבים שהיו אמורים להגיע אליו אי שם בעזה, בתקווה שיחזור ויקרא אותם. הם השתתפו בהפגנות, נשאו את תמונתו, התראיינו בחדשות, וסיפרו לעולם על רביד שלהם, על האבא, המורה, איש הקהילה, שפשוט יצא להגן על ביתו ולא שב. הימים חלפו והפכו לשבועות, וכל בוקר היה עמוס בתקווה ובחשש. כל ידיעה חדשה, כל שמועה, הציפה את הלב בציפייה ובאימה. אבל אחרי 53 ימים ארוכים ומורטי עצבים, הגיעה הבשורה המרה, הקשה מכל. רביד אריה כץ, רב סמל מתקדם במילואים, נפל בקרבות עם חוליות המחבלים בקיבוץ ניר עוז. הוא נהרג כשהגן בגבורה על קהילתו, על ביתו, על משפחתו, על כל מה שהיה יקר לו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין האזרחי של ניר עוז, הקיבוץ שכה אהב, האדמה שעליה גדל ועליה נלחם.

רביד אריה כץ היה איש ארץ ישראל היפה. הוא לא היה גיבור מיתולוגי מספרים, אלא גיבור מהחיים, איש של עשייה, של ערכים, של אהבה. הוא היה מחנך בנשמתו, פטריוט שאהב את עמו ואת אדמתו בכל נימי נפשו. הוא היה איש קהילה, בעל לב רחב ונתינה גדולה, שתמיד ראה את האדם לפניו. הוא חי את חייו במלואם, בהתלהבות ובאמונה, והותיר אחריו מורשת עשירה של אהבת אדם, של סקרנות, של סבלנות ושל אכפתיות. נפילתו של רביד היא פצע עמוק בלב המשפחה, הקהילה, והמדינה כולה. החלל שהותיר הוא עצום, אך רוחו ממשיכה לחיות בילדיו – שחר, שירה ועלמא יסמין – ובתלמידיו הרבים ששינה את חייהם. היא חיה באותם שבילים של ניר עוז, באותם שדות חיטה, באותם עצי אקליפטוס, ובאותה אדמה שכה אהב. סיפורו של רביד הוא סיפור של גבורה אנושית, של אדם שבחר לצאת ולהגן על ביתו ועל יקיריו, גם במחיר חייו. זו גבורה שנובעת מתוך המציאות הכואבת והאכזרית, אך גם מתוך האמת הצרופה של אהבה ומסירות. זכרו הוא נר תמיד, המאיר את דרכנו בתקווה ובגאווה ישראלית, ומזכיר לנו את המחיר היקר של החיים במקום הזה, ואת החובה להמשיך ולבנות, לטפח, ולאהוב, למען הדורות הבאים. יהי זכרו ברוך.