רן יעבץ

במודיעין, עיר חדשה שצמחה מתוך תלוליות עפר והבטחות, בין שכונות שטרם הספיקו להתיישן, נולד רן יעבץ ביום ו' בניסן תשמ"ה, עשרים ושמונה במרץ אלף תשע מאות ושמונים וחמש. הוא היה בנם של יהודית ואברהם, והבית שבו גדל היה ספוג בריחות של ארוחות משפחתיות, בצלילי צחוק של ילדים ובקצב הפועם של חיים משותפים. מודיעין של אז הייתה עדיין בחיתוליה, עיר שרבים ראו בה התחלה חדשה, מקום שבו אפשר לבנות קהילה מחודשת עם ערכים של התיישבות וצמיחה, ורן ספג את תחושת החלוציות המודרנית הזו כבר מילדותו. הדירה שלהם, עם המרפסת הקטנה שצפתה אל גינת השעשועים העירונית, הייתה תמיד מלאה בתנועה, בשיחות, ובחום אנושי. יהודית, אמו, הייתה עמוד התווך של הבית, דאגה לכל פרט ופרט, לקיומו של סדר בתוך הכאוס המתוק שחמישה ילדים יוצרים. אברהם, אביו, נשא על כתפיו את משא הפרנסה, אך תמיד מצא את הזמן לשבת עם ילדיו, להקשיב לסיפוריהם מהגן או מבית הספר, ולחלק עצות שקטות ומהורהרות. רן, הבכור מבין חמשת האחים – בן, גל, ניר ונוי – נשא על כתפיו כבר מגיל צעיר תחושה עמוקה של אחריות. הוא לא היה רק אח, אלא מעין מגדלור קטן עבור אחיו הצעירים, מודל לחיקוי שקט, עוגן בתוך סערות הילדות.

הזיכרונות הראשונים של רן היו חרוטים בריח של דשא קצוץ טרי בימי שישי בצהריים, בקולות הציפורים שקיננו בעצי הזית שבגינת הבניין, ובמגע האבק על כפות רגליו היחפות אחרי משחק כדורגל סוער במגרש השכונתי. הוא זכר את הריצה המטורפת במורד הגבעה הקטנה שליד הבית, את תחושת הרוח הקרירה על פניו, את הדופק המואץ בלב, ואת צהלות השמחה של חבריו. בתוך הבית, הוא אהב לשבת ליד שולחן המטבח בזמן שיהודית הייתה מכינה ארוחת ערב, ריח הבצל המטוגן והתבלינים ממלא את החלל, והוא היה מקשיב לסיפורים שסיפרה לו על ילדותה, על משפחתה, על החלומות שהיו לה. הוא למד ממנה את חשיבות הנתינה, את היכולת לראות את האחר, ואת העוצמה שבשמחה פשוטה. מאברהם, למד את החשיבות של עבודה קשה, של עמידה בהבטחות, ושל השקט הפנימי שיכול אדם למצוא כשהוא יודע שהוא עושה את הדבר הנכון. הבית יעבץ היה בית שבו דלתות היו פתוחות תמיד, לילדי השכונה, לחברים, לקרובי משפחה. שולחן השבת היה עמוס לא רק במטעמים אלא גם בשיחות סוערות, בצחוקים מתגלגלים, ובדיונים על אירועי השבוע. רן היה יושב ומקשיב, לפעמים מצטרף, סופג את מגוון הדעות, לומד איך להקשיב ואיך להביע את עצמו. הוא לא היה ילד שקט במיוחד, אבל הייתה בו איזו רצינות פנימית, יכולת התבוננות שקטה שאפשרה לו לקלוט את הניואנסים הדקים ביותר ביחסי אנוש. הוא זכר היטב את הפעם הראשונה שבה אחיו הקטן, ניר, נפל ושפשף את ברכו. רן, שהיה אז בן שבע, לא היסס לרגע. הוא רץ אליו, הרים אותו בעדינות, ניגב את דמעותיו, והוביל אותו הביתה, אל חיבוקה המנחם של יהודית. באותו רגע, הוא הבין שאחריות אינה רק מילה, אלא מעשה, תחושה עמוקה של דאגה למי שאוהבים.

שנות בית הספר היסודי במודיעין היו עבור רן תקופה של גילויים והתרחבות. הוא אהב ללמוד, לא רק מתוך חובה, אלא מתוך סקרנות אמיתית. שיעורי היסטוריה ריתקו אותו במיוחד, והוא דמיין את עצמו צועד בשבילי הארץ העתיקים, מריח את ריח האבק והזמן. הוא היה תלמיד חרוץ, אך לא רק בכיתה. הוא היה חרוץ גם במגרש הכדורסל, שם הצטיין בזריזותו ובקואורדינציה שלו, ובחצר בית הספר, שם יזם משחקים והיה תמיד מוקף בחברים. הוא למד לנגן על גיטרה קלאסית במשך כמה שנים, ואהב את הצלילים העמוקים והמרגשים שהפיק ממנה. לפעמים, בערבי קיץ חמים, היה יושב על המרפסת ומנגן שירים ישראליים מוכרים, קולו השקט משתלב בצלילי המיתרים, וכל בני המשפחה היו מתכנסים סביבו, מקשיבים בשקט. הימים ההם היו ימים של חופש, של משחקים ארוכים עד שעות הערב המאוחרות, של בניית מחבואים בשיחים הסמוכים, ושל תכנון תוכניות מרחיקות לכת עם חבריו. הוא זכר את הריחות של פרחי הבר שצמחו בשדות הסמוכים למודיעין באביב, את ציוץ הציפורים בבוקר, ואת תחושת הבטן כשהיה מטפס על עץ גבוה, מביט על העולם מלמעלה. רן לא היה מהילדים שחיפשו את אור הזרקורים, אבל הייתה בו נוכחות שקטה, כזו שמשכה אליה אנשים. חבריו ידעו שתמיד אפשר לסמוך עליו, שתמיד יקשיב, ושתמיד ייתן עצה הגונה. הוא היה מעין דבק חברתי, זה שמפשר בין מריבות, זה שמארגן את המפגשים, וזה שדואג שאיש לא יישאר לבד.

ככל שהתבגר, התעצמו בו התכונות הללו. בתיכון, הוא כבר היה דמות מוכרת ואהובה. לא מנהיג צעקני, אלא מישהו שאנשים הלכו אחריו בגלל השקט הפנימי שלו, בגלל האמינות שלו, ובגלל היכולת שלו לראות את התמונה הרחבה. הוא אהב לצאת לטיולים בטבע, ללכת בשבילים לא מסומנים, לגלות פינות נסתרות בארץ. הטיולים הללו, פעמים רבות עם תרמיל על הגב וכמה חברים טובים לצידו, היו עבורו דרך להתחבר לשקט, להתבונן בנופים, ולחשוב. הוא אהב את תחושת החופש שברגליים ההולכות, את מגע האדמה תחת סוליות נעליו, את ריח הצמחים המדבריים או החורש הים-תיכוני. הוא למד להכיר את הארץ דרך הרגליים, דרך העיניים, דרך הלב. הוא לא דיבר הרבה על פטריוטיות במילים גבוהות, אלא חי אותה במעשים קטנים, באהבה אמיתית למקום, לאנשים. לקראת סוף התיכון, כשהשיחות על השירות הצבאי הפכו לתכופות יותר, רן ידע שהוא רוצה לתרום את חלקו באופן משמעותי. הוא לא חשב על קריירה צבאית, אלא על שירות משמעותי, כזה שיעניק לו תחושה של הגשמה. הוא התאמן פיזית, רץ בבוקר לפני הלימודים, השתפר בקואורדינציה, והכין את עצמו לאתגר שידע שיגיע. הוא ראה בשירות הצבאי לא רק חובה, אלא הזדמנות לעצב את עצמו, לדחוף את גבולותיו, ולהפוך לחלק ממשהו גדול יותר ממנו.

היום שבו קיבל את צו הגיוס היה יום של התרגשות מהולה בחשש. הוא זכר את ריח הדפים המודפסים, את הכותרת הרשמית, ואת תאריך הגיוס. ביום הגיוס עצמו, עם התרמיל על הגב, לצד הוריו ואחיו שהגיעו ללוות אותו, הוא הרגיש את כובד הרגע. חיבוק חזק לאמו, לחיצת יד ארוכה לאביו, נשיקות וחיבוקים לאחיו הצעירים, שהביטו בו בהערצה ובדאגה. "תשמור על עצמך, רנוש," אמרה לו יהודית, קולה רועד מעט, "ותתקשר כל יום." "אני אשתדל," הוא חייך, מנסה להרגיע אותה, "אני אהיה בסדר." האוטובוס הצבאי, עם שורות החיילים החדשים וההורים המנופפים לשלום, היה סמל למסע חדש. הוא התגייס לחיל הרגלים, בחירה טבעית עבורו. הוא אהב את המגע הישיר עם הקרקע, את העבודה הפיזית, את התלות ההדדית בין לוחמים. הטירונות הייתה קשה, מתישה, פיזית ונפשית. שעות ארוכות של מסעות, אימוני נשק, זחילות בבוץ, והרבה מאוד צעקות. אבל דווקא שם, בתוך הקושי, התגלו תכונותיו הבולטות ביותר: נחישות, יכולת התמדה, ודאגה אמיתית לחבריו. הוא תמיד היה הראשון לעזור לחייל שהתקשה, להגיש יד, לחלוק את מעט המים שנותרו לו. הוא לא חיפש להתבלט, אבל נוכחותו השקטה והחזקה הפכה אותו במהרה לדמות מרכזית בפלוגה. הוא למד להכיר את האנשים סביבו לעומק, לזהות את הפחדים הקטנים שמאחורי המבטים העייפים, את התקווה שבלחיצת יד חזקה. הוא הבין שחיל רגלים הוא לא רק כוח פיזי, אלא גם כוח מנטלי, כוח של רוח, כוח של אמונה הדדית.

לאחר הטירונות, שירת רן כלוחם חי"ר ביחידה מבצעית. הוא מצא את מקומו במהירות, הסתגל לדרישות התובעניות של השירות, והצטיין ביכולותיו המבצעיות. הוא היה חייל קשוב, יסודי, ותמיד דרוך. הוא למד לקרוא את השטח, להבין את האיומים, ולהגיב במהירות וביעילות. הוא השתתף בפעילויות מבצעיות רבות, שמר על גבולות, ביצע סיורים, והיה חלק בלתי נפרד מהמערך הביטחוני ששמר על תושבי ישראל. היו לילות ארוכים של שמירה בגשם או בקור מקפיא, ימים ארוכים של אימונים מפרכים בשטח. הוא חווה את תחושת הסכנה, את רגעי המתח העצומים, אבל גם את תחושת הסיפוק העמוקה בידיעה שהוא עושה משהו משמעותי. רן לא היה מהחיילים המורדים או הציניים. הוא האמין בדרכו, האמין במשימה, והיה גאה ללבוש את מדי צה"ל. הוא יצר קשרים עמוקים עם חבריו לנשק, קשרים שנבנו על חוויות משותפות, על רגעים של פחד ושל אומץ, על שתיקות מובנות ועל צחוקים מתגלגלים. הם הפכו למשפחה שנייה עבורו, אחים לדרך, שותפים לגורל. כשהגיע הרגע להשתחרר משירות החובה, רן חש תחושה כפולה: הקלה גדולה על סיום המסגרת התובענית, אך גם געגוע לחבריו ולשגרת השירות שהפכה לחלק בלתי נפרד ממנו. הוא חזר הביתה למודיעין כאדם בוגר יותר, מחושל יותר, עם מבט עמוק יותר בעיניים.

השנים שאחרי השחרור היו שנים של בנייה. רן חזר למודיעין, לעיר שבה גדל, והחל לבנות את חייו הבוגרים. הוא עבד במגוון עבודות, חיפש את דרכו, אך תמיד עם אותה מסירות ואחריות שאפיינו אותו. הוא למד, רכש ידע, וחיפש את המקום שבו יוכל לתרום בצורה הטובה ביותר. אבל השינוי הגדול ביותר הגיע כשתמר נכנסה לחייו. הוא פגש אותה במפגש חברים משותף, ומיד נשבה בקסמיה. עיניה החכמות, חיוכה הכובש, והשקט הפנימי שלה תאמו את שלו. הם התחילו לצאת, ובמהרה התברר שהקשר ביניהם עמוק ואמיתי. הם שוחחו שעות ארוכות, גילו עולמות משותפים, חלומות דומים על משפחה, על בית, על עתיד. תמר ראתה ברן את האיש היציב והאמין שתמיד חיפשה, את החבר הטוב ביותר, את השותף לחיים. הוא מצידו, מצא בה את הנפש התאומה שלו, את זו שמבינה אותו גם בלי מילים, את זו שמשלימה אותו.

הצעת הנישואין הייתה פשוטה ומרגשת, כפי שרן אהב. לא ראוותנית, אלא כנה ועמוקה. תמר אמרה כן בדמעות של אושר, ויחד החלו לתכנן את חייהם המשותפים. החתונה נערכה באולם קטן ויפה, מוקפים במשפחה וחברים קרובים. רן, שבדרך כלל היה מאופק, לא יכול היה להסתיר את האושר הקורן מפניו. הוא רקד עם תמר שעות ארוכות, החזיק את ידה בחום, ומבטו אמר הכל. הוא בנה איתה בית במודיעין, בית שבו המשיכו המסורות שספג בילדותו – חום, פתיחות, אהבה ללא תנאי. ריחות של בישולים עדינים, צלילי מוזיקה שקטה, ושיחות עמוקות בשעות הערב המאוחרות מילאו את החלל. הבית שלהם הפך למקום מפלט, מקום שבו כולם הרגישו רצויים ואהובים.

עם השנים, נולדו להם שלושה ילדים: איתי, נגה ואור. כל לידה הייתה אירוע מכונן בחייו של רן. הוא זכר את הפעם הראשונה שהחזיק את איתי בידיו, את תחושת הפלא והפגיעות של התינוק הקטן. הוא הפך לאבא מסור, מעורב, כזה שלוקח חלק פעיל בגידול ילדיו. הוא לא הסתפק בתפקיד המפרנס, אלא היה שותף מלא לכל רגע: החלפת חיתולים, סיפורי לילה טוב, משחקים בגינה, שיחות על הלימודים, וליווי לכל פעילות חברתית. הוא אהב את הצחוק המתגלגל של ילדיו, את השאלות התמימות שלהם, את החיבוקים החמים שלהם. הוא לימד אותם את הערכים שספג בביתו שלו: אהבת אדם, כבוד לזולת, חריצות, יושר, ואהבה לארץ. הוא לא עשה זאת בדרשות, אלא בדוגמה אישית. כשאיתי התלונן על חבר בבית הספר, רן ישב איתו בסבלנות, הקשיב, והציע לו דרכים לפתור את הקונפליקט בכבוד ובאמפתיה. כנגה התקשתה במתמטיקה, הוא ישב לידה שעות, הסביר, עודד, ולא ויתר עד שהבינה. וכשאור הקטן היה צריך חיבוק מנחם אחרי נפילה, רן תמיד היה שם, עם זרועות פתוחות וחיוך מרגיע. הבית היה תמיד מלא בחיים, ברעש מתוק של ילדים רצים, משחקים, לומדים. רן ותמר יצרו יחד קן חם ומגן, מקום שבו כל אחד הרגיש בטוח לאהוב ולהיות נאהב. הם היו נוהגים לצאת לטיולים משפחתיים בסופי שבוע, לטייל בנחלים, לטפס על גבעות, לאסוף אבנים ופרחים. רן היה מסביר לילדיו על הצמחים, על בעלי החיים, על ההיסטוריה של המקום, ומחבר אותם לאדמה בדרך עדינה וטבעית. הוא אהב את תחושת המרחב הפתוח, את האוויר הצח, את השמש על פניו.

במקביל לחייו המשפחתיים העשירים, המשיך רן לשרת במילואים. הוא ראה בכך חובה אזרחית ומוסרית. הוא התגייס לגדוד סיור 6828 של חטיבת ביסל"ח (828), יחידה שדרשה יכולות גבוהות של לוחמה, ניווט וסיור. למרות שהיה כבר אב לשלושה, הוא לא ויתר על שירות משמעותי. כל זימון למילואים היה מלווה בהכנות קפדניות, בפרידה כואבת מהמשפחה, אך גם בתחושה עמוקה של שליחות. תמר תמיד ליוותה אותו עד למכונית, נפרדת ממנו בנשיקה ארוכה, דואגת אך מבינה את גודל המחויבות שלו. הילדים היו מנפנפים לשלום מהחלון, ואור הקטן היה שואל: "מתי אבא חוזר?" רן היה מחייך אליהם חיוך רחב, מבטיח שיחזור במהרה. במילואים, הוא פגש שוב את חבריו הוותיקים, את ה"אחים" שלו מהשירות הסדיר וממערכי המילואים השונים. הם היו מתחבקים חזק, משתפים בחוויות מהבית, מהעבודה, ומדברים על האתגרים הניצבים בפניהם. הוא היה לוחם מנוסה, רס"ם (רב סמל מתקדם) במילואים, שסמכו עליו בעיניים עצומות. הוא היה שקט, ממוקד, ומקצועי. הוא ידע את עבודתו על בוריה, הקפיד על הפרטים הקטנים ביותר, והיה תמיד דוגמה אישית לחבריו הצעירים יותר. הוא הביא איתו למילואים לא רק את ניסיונו הצבאי, אלא גם את השקט והבגרות של איש משפחה, של אדם שיודע מה הוא מגן עליו.

ואז הגיע השבעה באוקטובר 2023. הבוקר ההוא, שבת שמחת תורה, נצרב בתודעה הלאומית ובתודעתו של רן כיום ששינה הכל. הוא היה בבית במודיעין, עם תמר והילדים, כשהאזעקות החלו לקרוע את השקט. הם רצו לממ"ד, מנסים להבין מה קורה. עד מהרה, החלו לזרום הדיווחים הראשונים, המזעזעים, על חדירת מחבלים, על טבח ביישובי העוטף. רן הבין מיד את גודל האירוע, את עומק האסון. הטלפון שלו לא הפסיק לרטוט. הודעות וואטסאפ מקבוצות המילואים, שיחות טלפון מחברים, קריאות התייצבות בהולות. הוא לא היסס לרגע. המבט בעיניו היה נחוש, רציני, אך ללא פחד. "אני חייב ללכת," אמר לתמר, קולו יציב, "צריך אותי שם." תמר הביטה בו, עיניה מלאות דאגה, אך גם הבנה עמוקה. היא ידעה שאין דרך אחרת, שרן לא יהיה רן אם יישאר בבית ברגעים כאלה. היא חיבקה אותו חזק, נשיקה ארוכה, כמעט אחרונה. הילדים, מפוחדים ומבולבלים, נצמדו אליו. "אבא, אל תלך!" צעקה נגה, דמעות בעיניה. "אני חוזר מהר, נשמות שלי," אמר להם, חיבק כל אחד בתורו, מנסה להרגיע את פחדיהם, למרות שגם ליבו כאב. הוא ארז תיק קטן במהירות, הציוד המוכר, המדים המקופלים, נעלי הקרב. המראה האחרון של ביתו, של משפחתו, נצרב בזיכרונו.

הדרך דרומה הייתה מתוחה ומלאה בחרדה. כבישים עמוסים ברכבים צבאיים ואזרחים מפוחדים. הוא הגיע לנקודת הכינוס, שם פגש את חבריו לגדוד. האווירה הייתה קשה, כבדה, אך גם מלאה בנחישות ובתחושת מטרה משותפת. הם קיבלו פקודות במהירות, עלו על נגמ"שים, ודהרו אל עבר יישובי העוטף הבוערים. רן, כלוחם חי"ר מנוסה, נכנס מיד לעשייה. הוא היה חלק מהכוחות הראשונים שנכנסו לטהר את היישובים, לחלץ אזרחים, ולרדוף אחרי המחבלים. הוא ראה מראות קשים מנשוא, ריחות של שריפה ועשן, קולות ירי בלתי פוסקים, צעקות כאב. הוא נלחם שעות ארוכות, יום ולילה, ללא שינה, ללא מנוחה כמעט. הוא פעל בקור רוח, במקצועיות, ועם אומץ לב עילאי. הוא לא חשב על עצמו, רק על המשימה, על הצלת חיים, על הגנה על הארץ והאנשים. הוא היה מודל לחבריו, אדם שגם ברגעי הכאוס הגדול ביותר שמר על צלילות דעת ויכולת תפקוד. הוא היה זה שתמיד דאג למים לחבריו, לציוד תקין, למורל גבוה. "אנחנו חייבים להיות חזקים, בשבילם," היה אומר, מצביע לעבר הבתים השרופים, לעבר עשן המלחמה.

השבועות הפכו לחודשים. רן נשאר בשירות מילואים פעיל כמעט ברציפות מאז השבעה באוקטובר. גדודו, גדוד סיור 6828, פעל באזור עוטף עזה, מגן על היישובים, מבצע פעולות סיור ואבטחה, ומחזיר את תחושת הביטחון. רן מצא את עצמו שוב ושוב בשטח, תחת איומים מתמידים, תחת עומס פיזי ונפשי עצום. הוא התבגר עוד יותר, עורו התקשה, מבטו הפך ממוקד עוד יותר, אך ליבו נשאר רך ורגיש לאנשים סביבו. הוא היה מתקשר הביתה בכל הזדמנות, לשמוע את קולות ילדיו, את קולה של תמר. "אני מתגעגע," היה אומר לה, קולו עייף אך מלא אהבה, "אני כל כך מתגעגע לכם." תמר הייתה מספרת לו על הילדים, על איך איתי למד שיעור חדש, איך נגה ציירה ציור מדהים, איך אור הולך וגדל. היא הייתה מנסה להעביר לו פיסה של שגרה, של בית, של תקווה. הוא היה מקשיב בשקט, מחייך לעצמו, מנסה לדמיין את המראות והקולות, שואב מהם כוח להמשיך. הוא היה מתאר לה במילים עדינות את נופי העוטף, את השדות הירוקים שעדיין פורחים למרות המלחמה, את השקט המפחיד שלפעמים ירד על האזור. הוא היה מנסה להרגיע אותה, מבטיח שיחזור, מבטיח שישמור על עצמו.

הוא היה לוחם מסור, חלק בלתי נפרד מהפעילות המבצעית המתמשכת באזור. חבריו העריכו את מקצועיותו, את קור רוחו, ואת תמיד-נכונותו לעזור. הוא לא היה מתלונן, לא היה מתייאש. הוא פשוט עשה את מה שצריך לעשות, יום אחרי יום, שעה אחרי שעה. הוא היה משוחח ארוכות עם חבריו על המצב, על העתיד, על המשמעות של כל מה שהם עוברים. הם היו יושבים יחד, סביב מדורה קטנה בלילה קר, שותים קפה שחור, ומדברים על החיים, על הבית, על הפחדים והתקוות. רן תמיד היה משרה אווירה של רוגע, של אמונה בכוחם המשותף. הוא היה זה שמזכיר להם למה הם שם, למה הם נלחמים. לא במילים גדולות, אלא במבט, במחווה, בלחיצת יד.

ביום ח' באייר תשפ"ד, שישה עשר במאי 2024, רן יעבץ היה בפעילות מבצעית באזור עוטף עזה, סמוך לקיבוץ מפלסים, באנדרטת "חץ שחור". המקום, אנדרטה המנציחה מבצע צבאי קודם, היה ספוג בהיסטוריה של לחימה והגנה. זה היה יום רגיל יחסית בשגרת המלחמה, עוד יום של עבודה בשטח, של שמירה על הביטחון. השמש האביבית כבר החלה לחמם את האוויר, והשדות מסביב היו ירוקים ופורחים, ניגוד כואב למציאות המורכבת. רן וחבריו עסקו במשימות שגרתיות, חלק מהמאמץ המתמשך למנוע חדירות ולשמור על הקו. בשעה מסוימת, במהלך פעילותם, אירעה תקרית טרגית. קנה מרגמה של צה"ל, במהלך שימוש מבצעי, התפוצץ באופן בלתי צפוי. הפיצוץ היה עז ופתאומי. רגע אחד של שגרה מבצעית, וברגע הבא – כאוס, עשן, ואבק. רן, שעמד בקרבת מקום, נפגע אנושות. חבריו רצו אליו מיד, מנסים להגיש עזרה, אך הפגיעה הייתה קטלנית. הוא נפל במקום, בן שלושים ותשע בנופלו.

הבשורה הנוראה הגיעה למודיעין כמו רעם ביום בהיר. שני קצינים דפקו על דלת ביתם של תמר ורן. תמר ידעה מיד. הלב נצבט, העולם התהפך. היא זכרה את החיבוק האחרון, את המבט בעיניו, את ההבטחה שיחזור. עכשיו, ההבטחה הזו נשברה באכזריות. הילדים, איתי, נגה ואור, היו בבית. הם ראו את המראה, שמעו את הבכי של אמם, והבינו חלק מהאסון, גם אם לא את מלוא משמעותו. עולמם הקטן התמוטט ברגע אחד. הבית, שהיה תמיד מלא בצחוקו של אבא, בשקט המרגיע שלו, בחיבוקים החמים שלו, הפך פתאום ריק. יהודית ואברהם, הוריו של רן, קיבלו את הבשורה בכאב בלתי נתפס. הבן הבכור, עמוד התווך, נלקח מהם בטרם עת. האחים, בן, גל, ניר ונוי, הרגישו כאילו חלק מנשמתם נקרע. האבל היה כבד, משתק, חסר מילים.

רן יעבץ הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין במודיעין, העיר שבה נולד, גדל ובנה את חייו. אלפים הגיעו ללוות אותו בדרכו האחרונה – משפחה, חברים, שכנים, מפקדים, חיילים, ואזרחים שבאו לחלוק כבוד לאיש שנתן את חייו למען ביטחונם. השקט הכבד ששרר בבית העלמין נשבר רק על ידי קולות הבכי וההספדים. תמר עמדה ליד הקבר הטרי, איתי, נגה ואור נצמדו אליה, קטנים כל כך, מנסים להבין את גודל האובדן. היא דיברה על רן, על אהבתו הגדולה, על היותו אבא מסור, בעל אוהב, אדם מיוחד. קולה רעד, אך היא דיברה באומץ, מנסה להעביר לכולם את מה שרן היה עבורה ועבורם. מפקדיו ספדו לו, דיברו על מקצועיותו, על מסירותו, על היותו מודל ודוגמה. חבריו סיפרו סיפורים על רגעים מצחיקים, על רגעים קשים, על אחווה בלתי מתפשרת. כולם הסכימו על דבר אחד: רן היה אדם של אדמה, של אנשים, של מעשים. הוא לא היה איש של מילים גבוהות, אלא של נוכחות שקטה, של עשייה יומיומית, של הגנה אמתית.

לאחר נפילתו, הועלה רן מדרגת רב סמל מתקדם לדרגת רב סמל בכיר, כהוקרה על שירותו ומסירותו. אבל ההכרה הגדולה ביותר, זו שריחפה מעל האבל הכבד, הגיעה כחודש לאחר נפילתו. תמר ילדה בת, תינוקת קטנה ויפהפייה, שנקראה רנה – על שם אביה, רן. רנה הקטנה הגיחה לעולם בתוך ענן של עצב, אך גם עם קרן אור של תקווה. היא הייתה סמל להמשכיות, לחיים המנצחים את המוות, לתקומה האישית והלאומית. רנה, עם עיניה הפקוחות לרווחה, הייתה עדות חיה למורשתו של רן, לחיים שהותיר אחריו, לזרע שזרע. היא הייתה הבטחה לעתיד, לחיים שימשיכו ויפרחו, גם בצל האובדן הגדול.

רן יעבץ השאיר אחריו חלל עצום. הוא חסר ליהודית ואברהם, שאיבדו בן אהוב. הוא חסר לאחיו, שאיבדו אח ותומך. הוא חסר לחבריו, שאיבדו שותף לדרך וחבר נפש. אבל יותר מכל, הוא חסר לתמר, שאיבדה את אהבת חייה, ולאיתי, נגה ואור, שאיבדו אבא – עמוד התווך של חייהם. עם זאת, זיכרונו של רן לא ישקע בתהום הנשייה. הוא ממשיך לחיות בסיפורים שמספרים עליו, בצחוק ילדיו, במבטה של רנה הקטנה, בדרך שבה חי. הוא חי בדרך שבה תמר מגדלת את ילדיהם, עם אותם ערכים של אהבה, נתינה ואחריות. הוא חי בזיכרון הקהילתי של מודיעין, בעיר שבה תרם כל כך הרבה, הן כילד, הן כנער, הן כאיש משפחה, והן כלוחם ששב אליה כדי להגן עליה ועל כל הארץ. סיפור חייו של רן יעבץ הוא סיפור של אדם פשוט, חם, אוהב, שבחר בכל רגע בחייו להיות טוב, להיות ישר, להיות מגן. גבורתו לא הייתה במילים גדולות, אלא במעשים קטנים ויומיומיים של אהבה, של מסירות, של דאגה. הוא היה גיבור של שגרה, גיבור של בית, גיבור של עם. והוא יישאר כזה, לנצח, חלק בלתי נפרד מהסיפור של כולנו, סיפור של תקומה והתחדשות, של אהבה וכאב, ושל מחויבות עמוקה לחיים עצמם.