פלג סאלם

בראש העין, בשלהי שנת 1992, ביום קר ובהיר של ט"ז בכסלו, נולד פלג סאלם, בן שלישי לסיגלית ויצחק. הבית ברחוב השקט, עטוף בניחוחות של תבשילים ביתיים וצלילי צחוק ילדים, קיבל את פניו של תינוק קטן שהיה עד מהרה למרכז העניינים. הוא הצטרף לאחותו הבכורה, אלמוג, ולאחותו שונית, ולימים היה אח בוגר לשחף הקטן, שאת דרכו כבר יתחיל להוביל בביטחון כה רב. ילדותו של פלג הייתה שזורה בחוטים של סקרנות בלתי נלאית, חוכמה שקטה ומופגנת, וכישרון טבעי לסחוף אחריו את כולם. עוד בטרם ידע ללכת בביטחון, ניכרה בו אותה ניצוץ ייחודי של מנהיגות, שהתבטאה במשחקי הילדות בחצר האחורית, שם היה מארגן את אחיו וחבריו למסעות דמיוניים, משרטט מפות על אדמת החמרה הרכה ומטיל "משימות" על כולם, כשהוא עצמו צועד בראש, עיניו בורקות מהתלהבות.

הוריו, סיגלית ויצחק, הקפידו להנחיל בו מגיל צעיר אהבה עמוקה לסיפורי העבר, לחיבור האנושי לאדמה ולערכים של נתינה וקהילה. הם לא דיברו על "אדמת הקודש" במובן המופשט, אלא הראו לו את חשיבותה דרך מעשים – דרך סיפורים על אבות ואמהות, על מסעות ועל ההיסטוריה העשירה שעיצבה את עמנו. כשהיה בן חמש, החל ללמוד אצל המורי, מורה זקן וחכם שהיה מספר סיפורים מרתקים מהתנ"ך, לא כשיעור דת יבש, אלא כמסע אל תוך נבכי הנפש האנושית, אל גבורה, חולשה, אהבה ובגידה. פלג היה יושב מרותק, סופג כל מילה, ולימים הכיר את הסיפורים הללו על בוריים, לא מתוך שינון, אלא מתוך הבנה עמוקה של הדמויות, המניעים והלקחים שהם טומנים בחובם. בבית הספר היסודי הממלכתי-דתי "רמב"ם" שבעירו, לא היה תלמיד מבריק רק בלימודים, אלא גם אישיות כובשת. מוריו זכרו את עיניו החכמות ואת חיוכו הכובש, את הדרך שבה ידע לגשר בין חברים מסוכסכים, ואת הלהט שבו ניגש לכל משימה. הוא היה אהוב על כולם, ובכל הפסקה היה מוצא את עצמו מוקף בחברים, משחקי כדורגל סוערים או ויכוחי סרק על גיבורי קומיקס, תמיד עם אותו חיוך גדול על פניו.

אהבתו לספורט ולאתגרים התפתחה במהירות. הוא לא אהב לשבת במקום, אלא חיפש תמיד את הריגוש, את הקצה. כילד צעיר, לא רק ששיחק משחקי שטח שדימו קרבות ופעולות צבאיות, אלא גם נכנס לתפקידי הפיקוד בכל מאודו. הוא היה מתכנן את המהלכים, משרטט אסטרטגיות על פיסות נייר מקומטות, ומחלק תפקידים לאחיו ולחבריו בכישרון רב, כשהוא מקרין ביטחון ושלווה גם ברגעים הכי סוערים של "הקרב". "פלג אהב מאוד את הצבא כבר כילד צעיר," סיפרו הוריו בחיוך, שזכר את הילד הקטן עם המדים המאולתרים, "וחלם להיות קצין." הוא לא דיבר על דרגות או סמכויות, אלא על תחושת השליחות, על היכולת להוביל, להגן ולעשות למען הכלל. בצד כישורי ההובלה וההנהגה הברורים, ניכרה בו גם רגישות יוצאת דופן. עיניו החדות ראו תמיד את כל הסובבים אותו, לא רק את אלה שבחוג הקרוב, אלא גם את אלה שבשוליים, את מי שזקוק לעזרה, למילה טובה, לתמיכה. "עיניו ראו תמיד את כל הסובבים אותו ואת צורכיהם," המשיכו הוריו לספר, קולם נשבר מעט, "וליבו הוביל אותו לסייע בכל שניתן בכל עת. היה נכון לכל בקשה או מתן עזרה ללא דחיות או תירוצים, תמיד עם חיוך ענק על הפנים ובצניעות מרגשת." בין אם זה היה לעזור לחבר בשיעורי הבית, להסיע מישהו שנתקע בדרך, או פשוט להקשיב בסבלנות ללב שבור – פלג היה שם, בלי לשאול שאלות, בלי לצפות לתמורה.

השאיפה הברורה לשרת ולהוביל הובילה אותו, בגיל ארבע-עשרה בלבד, להחלטה דרמטית: להמשיך את לימודיו בפנימייה צבאית. הקיץ שלפני כיתה ט' היה מלא בהתרגשות ובחששות קלים. הוא התקבל לפנימייה הצבאית לפיקוד ולישיבה התיכונית "אור עציון" שבמרכז שפירא. רגע לפני תחילת שנת הלימודים, עם מזוודה קטנה וחלומות גדולים, עזב את בית הוריו בראש העין ועבר לגור בפנימייה. חברו הטוב, שפגש אותו לראשונה באותו יום, תיאר את המפגש כאילו היה אתמול: "בדלת עומד בחור חום, רזה, גבוה, משקפיים מרובעות קטנות, חיוך קל, וציציות מושלכות מהחולצה על המכנסיים – מסוג הרגעים שאתה יודע שאתה רוצה להכיר את האדם יותר." הייתה בו איזו הילה של שילוב נדיר – מראה צנוע ועם זאת נוכחות כובשת. בפנימייה, חווה פלג את שנות ההתבגרות במלוא עוצמתן. הוא חי את שבתות הפנימייה המשותפות, שבהן הצוות החינוכי ניסה להכניס קצת חמימות ביתית לתוך השגרה הצבאית, את המסעות הצבאיים המפרכים שעיצבו את גופו ונפשו, ואת רגעי השטות והצחוק האינסופיים עם קבוצת החברים האיכותית שגיבש סביבו. חברים אלו הפכו למשפחתו השנייה, איתם חלק הכול, מהסודות הכמוסים ביותר ועד למעשי קונדס בלתי נשכחים.

הפנימייה הייתה כר פורה לאופי ההרפתקני שלו. "פעם טיפסת על אחד המנופים והחלטת שאתה קופץ מלמעלה – כי אתה יכול," סיפרו החברים, נזכרים בבוקר שבו מצאו אותו יורד מהמנוף הענק באתר בנייה סמוך, "וכמובן שאי אפשר היה להתווכח איתך." הם לא יכלו לשכוח גם את הבוקר שלמחרת, שבו היה אמור להיבחן בבגרות בלשון. "אתה מסתובב במסדרונות עם בוקסר של 'בובספוג', גופיית סבא, כפכפים, ואיך לא – עט ביד למבחן. את זה רק אתה יכולת לעשות." הייתה בו תמיד איזו קלות בלתי נתפסת, יכולת לשלב רצינות ותובענות עם הומור עצמי ושחרור. באותן שנים התגלה גם כישרונו המוזיקלי יוצא הדופן. הוא החל את דרכו כמתופף, מפליא להפיק מקצבים סבוכים ממערכת התופים הפשוטה של הפנימייה, אך ברגע שנחשף לגיטרה – התגלה בו עולם שלם של צלילים. הוא למד לנגן במהירות מדהימה, מתרגל שעות על גבי שעות, אצבעותיו כברות ופצועות, אך רוחו לא נשברה. "בזמן שכל שאר החברים שהתחילו ביחד איתך ללמוד לנגן פרשו איפשהו באמצע," סיפר חבר, "אתה התעלית. שם נחשפה היכולת המיוחדת שלך לקחת דברים לקצה." הוא לא הסתפק בבינוניות; בכל דבר שעשה, שאף למצוינות, לדייקנות, לשלמות.

היכולת הזו לקחת דברים לקצה, יחד עם כישרונותיו כמנהיג דעתן וכריזמטי, מנופו לטובת הכלל. "ברגע שהבנת שאתה יכול לרתום את היכולת הזאת למטרות עילאיות," כתב אחד החברים, "הצלחת לעשות דברים מדהימים." בכיתה י"ב, במסגרת שבוע הסימולציה שבו תרגלו התלמידים את יכולות הפיקוד וההדרכה ושימשו קצינים-מדריכים של שכבת י', פלג הצליח לסחוף אחריו את החניכים הצעירים באופן יוצא דופן. הם היו בני חמש-עשרה בלבד, אך הוא הצליח לדרבן אותם לבצע משימות של חיילים בני שמונה-עשרה, להטביע בהם תחושת אחריות ורצון עז להצליח. שותפו לתרגיל זכר היטב את אותם ימים: "ראיתי את הרצון של בני החמש-עשרה לעשות את המשימות שהטלת עליהם בצורה הטובה ביותר, גם כי הצלחת לשדר להם את חשיבות המשימה, וגם – ואולי בעיקר – כי הם לא רצו לאכזב אותך. ידעת להיות מפקד וחבר באותו זמן, וזה מה שהגדיר אותך." הוא ידע בדיוק מתי לדרוש ומתי להכיל, מתי להציב גבולות ומתי להעניק חופש. את השבוע הזה סיים פלג בציון גבוה מאוד, ולכל חברי הסגל, הצוות החינוכי והחברים לא היה ספק כי לפניו קריירה צבאית מזהירה, קריירה של מפקד אמיתי.

ב-23 ביולי 2012, התגייס פלג לצה"ל, כשהוא מגשים את חלומו מימי ילדותו. הוא הוצב בחיל הרגלים, בחטיבת גבעתי הסגולה, וסיים בהצלחה את מסלול הלוחם המפרך, כשסיכת החי"ר מעטרת את כומתתו. את כל שירותו הסדיר עשה כלוחם בגדוד "רותם" (435), והיה שותף למבצעים רבים, קטנים כגדולים, שעיצבו את דמותו כלוחם וכמפקד. בקיץ 2014, עם גדודו, לחם במבצע "צוק איתן", חווה את קשיי הלחימה בעזה, את החרדה, את האובדן, אך גם את תחושת השליחות העצומה. הוא לא נרתע מהקושי, אלא צמח ממנו. עם הזמן, קודם לתפקיד רב-סמל פלוגתי (רס"פ), תפקיד קריטי בניהול חיי הפלוגה, והחליט לחתום קבע. כרס"פ, היה פלג דמות מורכבת: קשוח וקפדן, לא מוותר על אף פרט, דורש משמעת גבוהה וביצוע מושלם, ועם זאת – רגיש ואנושי עד עמקי נשמתו. הוא היה תמיד עם יד על הדופק, פוקח עין וער למצוקות הגוף והנפש של חייליו. הוא ידע לזהות מי מתקשה, מי זקוק למילה טובה, מי סוחב עמו משא כבד. אחד מפקודיו זכר היטב את מסע סיכת החי"ר, העלייה המתישה לירושלים: "מעדתי ועיקמתי את הרגל. הבנת כמה חשוב לי המסע הזה ולא עזבת אותי. חבשת ודחפת אותי, פיזית ונפשית, לסיים את המסע. המילים שאמרת לי בדרך נתנו לי כוח לכל אורך ההכשרה." פלג לא הסתפק במתן הוראות; הוא היה שם, צועד לצידם, דוחף, מעודד, משמש דוגמה אישית.

בהמשך שירותו, הגשים את חלומו מילדות ויצא לקורס קצינים. בבה"ד 1, בית הספר לקצינים, המשיך לבלוט באישיותו הייחודית. שולי, אחד ממפקדיו בקורס, סיפר עליו בהערכה עמוקה: "לימדת אותי מוסר מהו, כבוד מהו ואיכות מהי. הסטנדרט שלך היה בשמיים כי 'על איכות אי אפשר להתפשר.'" שולי זכר איך פלג, כבר איש קבע מנוסה, לא התבייש לכרוע ברך ולנכש עשבים לצד צוערות וצוערים שהתגייסו כמה חודשים לפני כן, צעירים ממנו בשנים רבות. "פער גילים ענק, ובכל זאת אתה שם עם המעדר והכובע טמבל, שווה בין שווים. תמיד היית צנוע ותמיד הייתה בך דאגה לאחר." אחרי קורס הקצינים, חזר פלג לחטיבת גבעתי, הפעם כקצין, וביצע תפקידי שטח מאתגרים בפלוגת סיוע מנהלתי (פלס"ם). הוא שירת כסגן מפקד פלוגה (סמ"פ) ולאחר מכן כמפקד פלוגת מפקדה, תפקידים שדרשו יכולות ניהוליות ולוגיסטיות גבוהות, לצד פיקוד על חיילים. סגנו בפלוגה תיאר שנתיים אינטנסיביות של שירות משותף: "שנתיים שבהן היינו צמד, מ"פ וסמ"פ, אבל לא רק. היינו חברים, חברים טובים. וזה הפך את העבודה לכל כך קלה וכל כך מתוקתקת. איכשהו, למרות שעברנו קווים לא פשוטים ומבצעים הזויים, עדיין בסוף היום היינו מסיימים סיגריה מחוץ לחדר ונכנסים לישון בארבע בבוקר לשלוש שעות, מרוצים מהיום שהיה ומוכנים לטרוף את היום שיהיה. לא פלא שזכינו בכל כך הרבה פרסים, לא פלא שקטפנו כל כך הרבה תארים מרשימים. הדרכת אותי, ידעת להכווין אותי, הבנת איך לגשת אליי כדי להוציא ממני את המיטב."

פלג טיפח את חייליו לא רק ברמה המקצועית, אלא גם ברמה האישית. הוא השריש בהם את המורשת והערכים שגדל עליהם והאמין בהם. למרות חזותו הקשוחה והקפדתו על קלה כחמורה, תואר כמפקד שהוא לפני הכול אדם – שתומך, דואג, מפרגן ומעצים. הוא היה דמות למופת ומודל לחיקוי, כשהנתינה והדוגמה האישית היו נר לרגליו. "מעטים האנשים בצבא שגרמו לי לחוש שליחות בקרבתם," כתב אורי, אחד מפקודיו, "להרגיש שיש בשירות שלנו עבודת קודש. בגדלותך לא השתמשת מעולם בסמכות שלך כדי לאכוף ביצוע משימות, הכול היה מתוך אכפתיות וראיית האחר." אורי הוסיף ותיאר את קפדנותו הבלתי מתפשרת: "אף פעם לא התעצלת, תמיד בדקת דברים שוב ושוב. בהתחלה לא הבנתי, מה זו הקפדנות הזו? לאיזו מטרה? ועם הזמן הבנתי איזה בן אדם אתה. מהסוג שהולך בראש, קופץ ראשון למשימה. דוגמה אישית היא דרך חיים עבורך. אתה מסוג האנשים שלא שוכחים, בגדלותך לא השתמשת מעולם בסמכות שלך כדי לאכוף ביצוע משימות, הכל היה מתוך אכפתיות וראיית האחר כשווה בין שווים. כואב לי שלא הספקתי לומר לך את זה בקול." אלמוג, אחת מפקודיו, כתבה: "זכיתי במפקד שהוא מנהיג, מלח הארץ, בעל כריזמה ויכולת קבלת החלטות, עושה כל משימה על הצד הטוב ביותר והכי חשוב – איש של אנשים." והילה העידה: "בזכותך הייתי קצינה טובה יותר ואדם טוב יותר."

בתפקידו הבא, קיבל פלג את הפיקוד על תחום הלוגיסטיקה כקצין לוגיסטיקה חטיבתי (קל"ח) של חטיבת השריון 460, עוצבת "בני אור". שם, בבסיס המשותף, פגש את יובל, קצינת שריון בעצמה. משהו ניצת ביניהם כמעט מיד, חיבור עמוק של שתי נשמות צבאיות, שתי דמויות חזקות עם ערכים דומים. האהבה שהתפתחה הפכה למערכת יחסים זוגית איתנה, שלאחר זמן קצר הובילה לנישואים. יחד, בנו את ביתם במושב יכיני שבצפון הנגב, יישוב קהילתי שקט וירוק, סמוך לעיר שדרות שבעוטף עזה. בכך הגשים פלג חלום נוסף – לגור במושב, לחיות חיים של אדמה וקהילה, ממש בלב החזון הציוני שעליו גדל. הוא אהב את המרחבים הפתוחים, את האוויר הצלול של הנגב, את השקט היחסי שמול ההמולה הצבאית. הוא דמיין את עצמו קם בבוקר עם עלות השחר, יוצא לריצת בוקר בין שדות החיטה, מריח את ריח האדמה הרטובה, וחוזר הביתה אל ארוחת בוקר משפחתית.

פלג היה אב מסור עד אין קץ לארבע בנותיו האהובות – נויה, טלאור, תמר ועלמה התינוקת, שהייתה בת שנתיים בלבד כשנפל. הוא עטף כל אחת מהן באהבה אינסופית, דאג להעצים את יכולותיהן הייחודיות ואת תחביביהן. הוא לא היה מסוג האבות שרק מנחים, אלא כזה שמשתתף פעיל, משחק איתן, קורא להן סיפורים, מקשיב לכל מחשבה וחשש. באהבתו הגדולה לארץ, דאג שגם בנותיו יחוו את יופייה ויחושו אליה חיבור עמוק. הוא לקח אותן לטיולים רגליים בשבילים נסתרים, הראה להן את פריחת הכלניות בנגב, לימד אותן לזהות ציפורים ועצים, ושתל בהן את זרעי האהבה למקום דרך רגעי כיף משפחתיים רבים ומאושרים. ורד, חותנתו, כתבה עליו בכאב: "היית בעל למופת, אוהב, משקיע, דואג, מכיל, מכבד ומפרגן עד אין סוף. אתה ויובל הייתם זוג יונים. כמו כלים שלובים. אהבתכם הייתה מושא להערצה." בתוך הבית שבמושב יכיני, יצרו יובל ופלג פינה חמה, מלאה בצחוק, במוזיקה, ובאהבה גדולה.

למרות עיסוקיו הרבים וסדר יומו העמוס כקצין קבע בכיר, מצא פלג תמיד זמן לעסוק בספורט. הוא התאמן מדי יום, בין אם בריצה ארוכה עם שחר, באימון כוח קצר בערב, או ברכיבת אופניים. הוא האמין ב"נפש בריאה בגוף בריא" וראה בפעילות הגופנית לא רק כלי לשמירה על כושר פיזי, אלא גם דרך לנקות את הראש, לסדר את המחשבות ולהתמודד עם הלחצים. את זמנו הפנוי המועט הקדיש לקריאת ספרים – ספרי עיון, היסטוריה, פילוסופיה, וגם ספרות יפה. הוא היה צמא לידע, תמיד חיפש להרחיב את אופקיו. ובכל הזדמנות פנויה, כשהרגש חשק, היה מוציא את הגיטרה האקוסטית שלו ופורט על מיתריה, משמיע מנגינות שקטות ומרגשות, או מתיישב לתופף, מפיק מקצבים עמוקים ומהפנטים שהיו ממלאים את הבית. פלג היה עמוד תווך במשפחתו הגרעינית והמורחבת כאחד. הוא תמיד הוביל ועמד בראש, לא מתוך רצון לשלוט, אלא מתוך אחריות טבעית ודאגה לכלל. "הוא היה איש משפחה מדהים," אמר אחיו שחף, קולו רועד, "אח גדול שנמצא שם בשביל כולם. שומר עלינו, מייעץ, מתחשב." שחף הוסיף וסיפר: "אחי תמיד היה מוביל בכל דבר שעשה. גם בתרגילים, גם בלחימה וגם כאיש משפחה. למרות שהוא תמיד היה עסוק, הוא מצא זמן למשפחה, לחברים. הוא היה איש משפחה מדהים, אח גדול שנמצא שם בשביל כולם. תמיד היה שם בשבילנו האחים, המשפחה. תמיד היה האח הגדול של הבית. תמיד דאג לנו, לאחים, היה תמיד שומר עלינו, מייעץ, מתחשב, מגיע בכל שעה. איבדנו אח, אבא ובן. זה לא נתפס." חבריו הרבים סיפרו על חבר אמת, בעל יושרה וכנות שאין כדוגמתן, שיודע להיות רציני כשצריך ומצחיק כשאפשר. "אדם שנכון לעמוד לצידך בטוב וברע, יודע תמיד להתאים את עצמו לסיטואציה ולמי שעומד לנגד עיניו, ולעולם מדבר בגובה העיניים, לא משנה מי עומד מולו."

במהלך שירותו הצבאי, יצא פלג ללימודי לוגיסטיקה במכללה האקדמית ספיר. הוא ניצל את התקופה הזו לא רק כדי לרכוש ידע אקדמי, אלא גם כדי להעלות על הכתב תובנות שהתגבשו בו לאורך שנות שירותו הרבות. הוא חש תסכול נוכח העובדה שקצינים רבים, מוכשרים ובעלי פוטנציאל, פורשים מהצבא אחרי שנים ספורות, מתקשים להתמודד עם האתגרים האינסופיים של הפיקוד, או שאינם מצליחים להביא את יכולותיהם לידי ביטוי מלא. הוא ראה בכך הפסד גדול למערכת ולמדינה. במשך שנתיים, ישב פלג ערב ערב במרינה באשקלון, כשלפניו כוס בירה קרה, פיצה חמה ומחשב נייד. שם, מול הים השקט, כתב את ספרו "סיוע ברכיבה מנהלתית" – ספר שנועד לאוכלוסיית מפקדי הפלס"ם, ובו תיאר את ניסיונו הפיקודי והניהולי העשיר. במהלך הכתיבה, ערך ראיונות עם מנהלים ומפקדים בכירים, שתרמו מניסיונם האישי, וזיקק את מיטב הרעיונות שאסף מתוך הספרים הרבים שקרא על עולמות הניהול האישי והקבוצתי. הוא האמין שפיקוד הוא מקצוע שדורש למידה מתמדת והתפתחות אישית. "כיוון שנבחרנו ועכשיו מוטלת עלינו האחריות," כתב בספרו, "עלינו לחדד את החושים ולפתח יכולות חשיבה, לאתגר את עצמנו ולא לתת לשגרה לשחוק אותנו. להאמין שלפקד זה מקצוע, ובכדי להצליח עלינו ללמוד לאורך כל הדרך ולא לתת לזמן ללמד אותנו." עם צאתו של הספר לאור, היה פלג מאושר, גאה בעבודתו, ומלא בתוכניות כרימון לקראת המשך עתידו המקצועי ובניית חייו עם משפחתו האהובה. הוא דיבר על הרצאות, על סדנאות, על הנגשת הידע למפקדים צעירים. שלושה ימים בלבד לאחר מכן, נגדע הכול באחת.

בשבת של כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ביום שבת, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, התעוררה מדינת ישראל לזוועה בלתי נתפסת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע רצחנית. אלפי טילים ורקטות שוגרו מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, ובחסות הירי המסיבי, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם פשטו על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, טבחו במבלים במסיבת הטבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, תקפו בסיסי צה"ל והרגו עוברי אורח בדרכים. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה, שהחל בחג שמח, החלה מלחמה.

באותה שבת ארורה, שהה רב-סרן פלג סאלם בביתו שבמושב יכיני, עם אשתו יובל ובתם הקטנה עלמה, בת השנתיים. את שגרת הבוקר השקטה הפרה אזעקת "צבע אדום" צורמנית, ואחריה, תוך דקות ספורות, הגיעו הדיווחים הראשונים על חדירת מחבלים ליישובים סמוכים. קולות הירי החלו להישמע בבירור, מתקרבים והולכים, מטריפים את השקט של המושב. פלג לא חשב פעמיים. הוא, קצין הקבע המנוסה, המפקד שהקדיש את חייו להגנת המדינה, ידע בדיוק מה עליו לעשות. הוא נטל את נשקו האישי, בדק מחסנית, והודיע ליובל שישמור עליהן בפנים, כשהוא יוצא החוצה. הוא יצא להילחם, להגן על ביתו, על משפחתו, על שכניו, על המושב כולו. במשך כשעתיים, תחת אש תופת, חתר למגע עם המחבלים. הוא נע ממחבוא למחבוא, מגן על השבילים והבתים, וניהל קרב עיקש ונואש מול חוליית מחבלים שחדרה ליישוב. בנחישות ובאומץ לב בלתי רגילים, הצליח לחסל שלושה מחברי החוליה, ובכך מנע מהאחרים מלחדור לאחד הבתים הסמוכים, שהיו בו משפחות עם ילדים. הוא הגן בגופו על חפים מפשע. בקרב גבורה זה, תוך שהוא מונע טבח גדול יותר, נפל רב-סרן פלג סאלם. בנפילתו, הציל אזרחים רבים, קולות הירי נדמו לרגע, והשקט הכבד שהשתרר לאחר מכן היה מחריש אוזניים. הוא נפל במושב יכיני, ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. בן שלושים היה בנופלו.

הבשורה המרה הגיעה לבית המשפחה בראש העין ולמושב יכיני, והיכתה בהלם עמוק. פלג הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בראש העין. הוא הותיר אחריו אישה אהובה, יובל, וארבע בנות יקרות לו מכל – נויה, טלאור, תמר ועלמה, שאת אהבתו העצומה ינצרו בליבן לעד. הוא הותיר גם הורים כואבים – סיגלית ויצחק, ושלושה אחים ואחיות שבורי לב – אלמוג, שונית ושחף, שאיבדו עמוד תווך בחייהם. על מצבתו נחקק הפסוק "והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו ייתן בעיתו ועלהו לא ייבול וכל אשר יעשה יצליח", מילים ששיקפו את אופיו הצומח, המעניק והמצליח.

אלמנתו, יובל, ספדה לו במילים קורעות לב, שחשפו את עומק הקשר ביניהם: "חיאתי שלי. לא ידעתי איך אפשר להסביר במילים את השלמות שבך, את כל הטוב, את השילוב המושלם של הרגש והשכל. וואו כמה רגש. ידעת להכיל, לתת אהבה בשפע לכולם בלי להחסיר טיפה של תשומת לב, דאגה ופתרון לכל בעיה. כמה כוחות יש בך אהוב שלי, אף פעם לא צעקת. התעצבנת וכעסת, אבל זה היה מתבטא בשעה של שקט, כוס וויסקי וסיגריה והיית חוזר אלי, מחבק אותי ואמר לי מאמי אני אוהב אותך, אני לא רוצה לכעוס עלייך, והיינו מדברים. עטפת אותי בביטחון מלא, עזרת לי להגשים את כל החלומות שלי, גרמת לי להאמין שאני הכי טובה בעולם. אמרנו שביחד אנחנו בלתי מנוצחים ואנחנו נמשיך להיות, אתה תמיד תהיה איתי בכל החלטה ובכל רגע בחיים... חיאתי, אני שלמה עם הסוף שלנו. הספקנו כל כך הרבה, הרעפנו אהבה בלי סוף. הרגשת אהוב ומאושר בחלקך. נוח על משכבך בשלום. שמור עלינו מלמעלה. אוהבת אותך כמו שאיש לא אהב בחיים. תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים." מילותיה של יובל ציירו תמונה של שותפות עמוקה, של אהבה שקטה וחזקה, שהייתה מעבר למילים, של ביטחון שפלג העניק לה בכל צעד ושעל.

גם אחיותיו ואחיו התקשו להשלים עם האובדן. אחותו הבכורה, אלמוג, ספדה לו בכאב: "תמיד התגאיתי במי שאתה, באח שלי הכריזמטי, החתיך והשנון. מודל ואישיות מעוררת השראה והערצה שהשפיעה על כל מי שהיה סביבך. החיים שלנו כבר לא ייראו אותו הדבר, הכיסא שלך תמיד יהיה חסר, החיוך הענק שלך והצחוק הממכר. בכל יום נעשה קשה יותר להשלים עם האובדן והחלל שיש אחריך. אתה הגיבור של כולנו..." אחיו שחף, שאיבד בו אח גדול ומנטור, חזר והדגיש את מנהיגותו בכל תחומי החיים, את דאגתו האינסופית למשפחה ואת החלל העצום שהותיר אחריו. בתו נויה, במילים פשוטות ונוגעות ללב של ילדה, כתבה: "אבא שלי אני מתגעגעת אליך מאוד מאוד מאוד זה קשה לי מאוד שאתה כבר לא נמצא איתי זה קשה לי ממש." גם גרושתו, דגנית, נשאה דברי פרידה כואבים, שהעידו על מקומו בחיי בנותיהן המשותפות: "פלג היקר, 3 בנות השארת לי לגדל לבדי. מבטיחה לך שהן לא ישכחו אותך לעולם, שתמיד תהיה מדובר בבית שלנו. כואב לי שדרכינו נפרדו כך, מה לא הייתי נותנת כדי לשוחח איתך אפילו מעט. תשמור על הבנות שלנו בבקשה…" חברו ברוך, שהכיר את פלג היטב, כתב עליו: "היית שיעור במוטיבציה, בריפוי עצמי, באומץ, בשאפתנות. תמיד היית ראשון בכל מהלכי החיים. כמה שזה מתאים לך למות בקרב, כגיבור! תודה על החבר שהיית ועל זה שעשית את העולם טוב בתקופה שחיית בו. תודה על השיעור שלימדת אותנו. תמיד תהיה לי חסר." וביום הזיכרון תשפ"ד, אחותו שונית סיכמה את תמצית גבורתו: "פלג, אחי, נפלת בגבורה תוך כדי הגנה על המולדת, מתוך אמונה שלמה וביטחון בצעד שעשית. מתוך ידיעה שאולי לא תחזור, אבל אולי תציל נפש אחת. וזה היה שווה לך את הכול. אפילו את חייך. שנדע להיות אנשים, במלוא מובן המילה, עבורך, פלג, ועבור כל הנופלים. יהי זכרך ברוך."

פלג, שהקדיש את חייו למדינה והקריבם למענה בגבורה עילאית, הותיר אחריו מורשת מפוארת של עשייה וערכים. הוא האמין ש"ניצחון גדול הוא לא בהכרח התוצאה; הוא מספר רב של ניצחונות קטנים שמתאגדים לניצחון אחד גדול." דברים אלה, שנכתבו בספרו, הפכו לצוואה רוחנית. בצה"ל, כהוקרה על תרומתו ויכולותיו, הוחלט לחלק את ספרו "סיוע ברכיבה מנהלתית" למסיימי קורס מפקדי פלוגות, כחומר לימוד והשראה. באיגרת המצורפת לספר נכתב: "פלג היה רוצה שתמיד תשימו את הספר על השולחן, שיהיה לכם לראי לאורך התפקיד ותזכורת כיצד עליכם לפעול ברגעים בהם אתם מרגישים אבודים בסערת הניהול. תפתחו אותו כשתוכלו, ותחזרו אליו כשתרגישו שאתם מוכנים להתקדם עוד קצת במסלול." בעקבות ההחלטה להנציח אותו בדרך זו, כתבה יובל, רעייתו: "חייאתי, זכיתי להיות לצידך בדרך ולראות אותך גאה ומבסוט על התהליך והתוצאה. עכשיו אנחנו זוכים להגשים את חלומך ולחלק את הספר לדור ההמשך. מקווה שאתה חוגג איתנו. היה לך עוד כל כך הרבה טוב לעשות בעולם... אוהבת ומתגעגעת, אהבת חיי." פלג השלים את לימודיו במחלקה ללוגיסטיקה במכללת ספיר, אך לא זכה להגיע לטקס הענקת התואר. בספטמבר 2024, הוענקה התעודה לבני משפחתו, רגע מרגש ועצוב כאחד.

הזיכרון של פלג סאלם ממשיך לחיות בדרכים רבות. ביוני 2024 התקיים מרוץ לזכרו בראש העין, בהשתתפות תלמידי בית הספר "רמב"ם", בית הספר שבו החל את דרכו כילד. חטיבה 460, שבה שירת כקל"ח, ערכה לזכרו יום תרבות גופנית בבסיס "שיזפון", כשחייליה ומפקדיה ממשיכים את דרכו של פלג באהבת האתגר והספורט. יקב גוש עציון ו-"Wine & Friends" השיקו יין רוזה על שמו, כמחווה לאדם שאהב את החיים ואת יופיים. אוהביו יצרו לזכרו אלבום שיתופי בפלטפורמת "גוגל תמונות" ובו תצלומים רבים, רגעים קטנים וגדולים מחייו, ששומרים את חיוכו הגדול ואת עיניו החכמות חיות. כן נפתח ספר זיכרונות על שמו בפלטפורמה השיתופית "פדלט", וחבריו ומוקירי זכרו מוזמנים להעלות סיפורים אישיים מרגעים משמעותיים שחוו עם פלג, כמזכרת וכמקור השראה לבנותיו, שיגדלו ויכירו את אביהן דרך עיני האנשים שאהבו אותו. משפחתו הנציחה את זכרו גם בספר תורה שהוכנס לבית הכנסת "בית יעקב" בראש העין, ובחלוקת ספרי תפילה בבית הכנסת "עוד יוסף חי" בפתח תקווה, כדרך להמשיך את נתינתו וטוב ליבו. פלג סאלם נפל כגיבור, מגן על ביתו ועל עמו, אך מורשתו – של מנהיג, של לוחם, של בעל, של אבא ושל חבר – ממשיכה להאיר את דרכנו, מעוררת השראה ותקווה, ומזכירה לנו את המחיר העצום של החירות ואת הגבורה היומיומית של האנשים שבונים את המדינה ומגנים עליה.