פדיה מנחם מרק

האוויר בדרום הר חברון, ביישוב עתניאל, נשם תמיד ניחוחות של אדמת טרשים חרוכה בשמש הקיץ ורעננה מגשמי החורף, מעורבבים בריח עשבי בר ושיחי רותם. בתוך הנוף המרוחק הזה, שהיה עבור רבים קצה מפה, נולד ביום י"ח בניסן תשס"א, הוא אחד עשר באפריל 2001, פדיה מנחם מרק. הוא היה הילד השביעי להוריו, חוה רחל ומיכאל, והצטרף למשפחה שכבר כללה את דוד שלמה, שירה, נתנאל, יהושע, מיר ואורית שקדמו לו, ועוד שלושה – תהילה, רנת ואסתר – שיבואו אחריו וישלימו עשרה ילדים לבית מרק. ביתם בעתניאל היה תמיד מלא חיים, תנועה וצלילים – צחוק ילדים, קריאות הדדיות, ריחות בישול ביתיים ודיונים ערים סביב שולחן השבת. פדיה גדל בתוך הרחש המתמיד הזה, לומד את מקומו בתוך המארג המשפחתי המורכב, בין אחיותיו הגדולות והקטנות, כמעין עוגן שקט בלב סערה מתוקה של אהבה.

הוא היה ילד טוב לב, שהקרין סביבו רוגע טבעי. לא ילד צעקני או דורש תשומת לב, אלא כזה שנוכחותו מילאה את החלל בשקט בטוח. הוריו, חוה רחל ומיכאל, היו עמודי התווך של הבית, אנשים שחיו את ערכיהם ביומיום, והם הטמיעו בפדיה ובאחיו אהבה עמוקה לארץ, לעם, ולכיבוד הזולת. לא הייתה זו הטפה, אלא דרך חיים שנספגה מכל עבר: בשיחות סביב שולחן האוכל, במעשים קטנים של עזרה לזולת, בטיולים משפחתיים שהפכו לשיעורים בלתי פורמליים בהיסטוריה ובגיאוגרפיה. פדיה למד מהם את חשיבות הנתינה, את הכוח שבצניעות ואת היושר כדרך חיים. הוא היה ילד שקל היה לאהוב, עם חיוך שקט ועיניים בוחנות, ששם לב לפרטים הקטנים, לאיך שאחיו הגדולים דיברו אליו, לאיך שאמו הכינה את ארוחת הערב, לאופן שבו אביו עבד עם ידיו. הוא כיבד את הוריו כבוד עמוק, לא מתוך פחד אלא מתוך הערכה אמיתית, וטיפח עם כל אחד מאחיו ואחיותיו קשר חם וייחודי. "פדושק," קראה לו אחותו אורית, בכינוי חיבה ששיקף את הקשר המיוחד ביניהם, קשר של הערצה הדדית בין הבן היחיד בין חמש בנות, אח קטן אבל עם נוכחות גדולה. הוא חיבק אותם מכל הלב, חיבוק שהיה מורגש כחיבוק אמיתי, מנחם וממלא באור ושמחה את הבית כולו.

את שנות בית הספר היסודי עשה פדיה בעתניאל, במוסדות החינוך המקומיים ששיקפו את אופי היישוב. מסדרונות בית הספר הדהדו בצחוק ילדים, בשיעורים על טבע וארץ, על היסטוריה ומולדת, כשהנוף המדברי-הררי מקיף אותם מכל עבר. הוא אהב את ההפסקות, את המשחקים בחצר, את תחושת החופש שבאוויר הפתוח. אחר הצהריים, כשהשמש החלה לשקוע בצבעי אש מעל הרי יהודה, היה פדיה יוצא לטייל בשבילי העפר המקיפים את היישוב. אלה לא היו סתם טיולים; זו הייתה דרך חיים, חיבור עמוק לאדמה, לכל אבן, לכל עץ שקד קטן. הוא למד לזהות את הצמחים, את עקבות החיות, את שינויי העונות בטבע. בטיולים האלה, לבד או עם חברים, הוא מצא שקט ועוצמה. הליכה על השבילים, כשגרגרי חול קטנים נכנסים לנעליו, כשהרוח מלטפת את פניו, הייתה עבורו דרך להתחבר למשהו גדול ממנו, ללמוד על עצמו ועל העולם. הנוף הפתוח, המרחבים האינסופיים, העניקו לו פרספקטיבה, יצרו בו אופי רגוע ויחד עם זאת נחוש. הוא היה נער חייכן, שגם ברגעים מאתגרים ידע להשרות סביבו שלווה, קור רוח שקט.

כשהגיע לגיל התיכון, עזב פדיה את עתניאל ועבר ללמוד בישיבה התיכונית "מקור חיים" שבגוש עציון. המעבר מהשקט היחסי של עתניאל לסביבה התוססת והאינטלקטואלית של ישיבה תיכונית היה שינוי משמעותי. הוא הצטרף לחבריו בני גילו, למד להתמודד עם אתגרי הפנימייה, עם סדר היום הצפוף ששילב לימודי קודש וחול, עם הדיונים הסוערים בבית המדרש ועל כוס תה בחדר האוכל. גם שם, בתוך המולת הנעורים והלימוד, פדיה שמר על אישיותו השקטה והחייכנית. הוא היה חניך בתנועת הנוער "בני עקיבא", בשבט "מורשה", שם מצא חברים נוספים וחיזק את הקשר לערכים שאותם ספג בבית. בפעילויות השבט, במחנות הקיץ, בטיולים משותפים, הוא בלט לא כמנהיג קולני, אלא כדמות שכולם סמכו עליה, כמי שידע להקשיב, לייעץ, ולהיות שם בשביל חבריו. "מורשה" הייתה עבורו יותר מסתם שם של שבט – היא הייתה תזכורת מתמדת למורשת המשפחתית והלאומית שכה יקרות היו לליבו.

ביולי 2016, כשהיה פדיה רק בן חמש עשרה, התרחש אירוע שטילטל את עולמו ואת עולם משפחתו עד היסוד. יום קיץ רגיל, נסיעה שגרתית לירושלים בכביש 60, כביש שפדיה הכיר היטב מאינספור נסיעות הלוך ושוב מעתניאל. המכונית המשפחתית נסעה בדרכה, אולי ברקע נשמעו צחוקים, או שיחה שקטה, כפי שהיה נהוג בבית מרק. לפתע, ללא כל אזהרה, התהפך השקט המוכר. מחבלים פתחו באש לעבר רכבם. 29 קליעים ניתכו עליהם, מטח אכזרי שפילח את הפח והזכוכיות, הופך את הרכב למלכודת דמים. הרכב התהפך, והרגעים הבאים היו בלגן של כאב, הלם ואימה. כל יושבי הרכב נפגעו. אביו, מיכאל, נרצח באותה מתקפה אכזרית, לעיני ילדיו. אמו, חוה רחל, ואחותו תהילה, נפצעו קשה. פדיה עצמו, כמעט בנס, נפגע קלות בלבד מרסיסים. הוא יצא מהאירוע הפיזי עם פצעים שטחיים, אך בליבו ובנפשו נצרב פצע עמוק, פצע של אובדן וטראומה שילווה אותו תמיד.

הימים והשבועות שלאחר הפיגוע היו קשים מנשוא. בית משפחת מרק, שהיה תמיד מלא חיים, שקע באבל כבד. פדיה, בן חמש עשרה בלבד, מצא את עצמו מתמודד עם מציאות בלתי נתפסת: אב איננו, אם ואחות בבתי חולים, ובית שלם שבור לרסיסים. הדי הפיגוע, צלילי הירי, ריח הדם והכאב, רדפו אותו. אך גם בתוך השכול העמוק הזה, התגלתה עוצמתו המיוחדת. הוא עמל לאחות את השברים, לא רק עבור עצמו, אלא עבור כל המשפחה. הוא היה שם עבור אמו המתאוששת, עבור אחיותיו המפוחדות, עבור אחיו הגדולים שגם הם נאבקו בכאבם. בתמיכת אחיו, שהיו לו עמודי תווך בתקופה קשה זו, פדיה החליט לבחור בחיים. זו לא הייתה החלטה פשוטה, זו הייתה בחירה יומיומית, מאבק פנימי להמשיך קדימה. הוא חזר למסלול הלימודים, ניסה לשוב לשגרה, למלא את ימיו בתוכן ובמשמעות, למרות הצל הכבד של האובדן. הוא ידע שאביו היה רוצה שימשיך, שיבנה את חייו, שיחיה חיים מלאים ומשמעותיים.

שלוש שנים חלפו מאז הפיגוע הנורא, והמשפחה התחילה לאט לאט למצוא דרך חדשה, ללמוד לחיות עם החלל שנפער. אך בשנת 2019, הכה השכול שוב, באכזריות מחודשת. אחיו הגדול, שלומי, איש צעיר ומבטיח, קצין בחטיבת גבעתי, נהרג בתאונת דרכים בדרכו לעבודה במשרד הביטחון. הטרגדיה השנייה, פתאומית ובלתי צפויה, הכתה במשפחה בעוצמה מחרידה. שוב, הכאב, האובדן, תחושת חוסר האונים. עבור פדיה, זו הייתה מכה נוספת, עדות נוספת לשבריריות החיים. הוא ראה בשלומי מודל לחיקוי, אח גדול שהיה קצין קרבי, ששירת את המדינה בנאמנות. מותו של שלומי לא שבר את רוחו של פדיה, אלא להיפך, הוא חיזק את נחישותו. הוא היה נחוש ללכת בדרכי אחיו, להמשיך את המורשת, לשרת את המדינה. השירות בצה"ל לא היה עבורו רק חובה, אלא ייעוד, צוואה בלתי כתובה שקיבל מאחיו ומאביו, דרך להגן על הבית ועל העם שכה אהב.

ביום עשרים ושלושה במרץ 2021, הגשים פדיה את ייעודו והתגייס לצה"ל. הוא בחר בחטיבת גבעתי, החטיבה הסגולה, החטיבה שבה שירת אחיו שלומי. הוא התגייס כלוחם סיירת, במסלול המפרך ביותר בחטיבה, מתוך רצון עז לתרום את המקסימום, להיות בחוד החנית. הוא עבר בהצלחה את מסלול ההכשרה הקשה, שכלל שבועות ארוכים של אימונים פיזיים מתישים, ניווטים אינסופיים בשטח קשה, תרגילי לחימה מורכבים תחת לחץ, ולילות ללא שינה. הוא למד לזחול בבוץ, לרוץ עם משקלים כבדים, לירות במדויק ולהתמודד עם כל אתגר שמפקדיו הציבו בפניו. פדיה לא התלונן, הוא דחף את עצמו תמיד מעבר לגבולות, מתוך הבנה עמוקה של חשיבות המשימה ושל האחריות המונחת על כתפיו. הוא זכה להערכה רבה ממפקדיו, שזיהו בו מהר מאוד לוחם יוצא דופן – מקצועי, מיומן, חדור מוטיבציה וגאווה. לא הייתה זו גאווה ריקה מתוכן, אלא גאווה של מי שמחובר עמוק למטרתו, מי שיודע למה הוא נלחם.

לאחר שהוכיח את יכולותיו כלוחם מן השורה, יצא פדיה לקורס מפקדי כיתות (מ"כים), ולאחריו לקורס קצינים. הוא ראה בפיקוד לא רק קידום אישי, אלא דרך נוספת להשפיע, להוביל, ולשמור על חייליו. במסלול הפיקוד, אישיותו הייחודית בלטה עוד יותר. מפקדיו תיארו אותו כ"מפקד מזן נדיר," כזה שהונע מתוך אהבה עמוקה לאנשיו ולמשימה, ולא מתוך שנאה כלפי האויב. הוא עשה הכול למען חייליו – דאג לרווחתם, הקשיב לבעיותיהם, לימד אותם בסבלנות, והוביל אותם בדוגמה אישית. חיוך תמידי היה נסוך על פניו, גם ברגעים הקשים ביותר, חיוך ששידר רוגע, ביטחון ואופטימיות. הוא היה המפקד שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות, זה שראה את האדם שמאחורי המדים, והחדיר בכולם תחושה של משפחה. באותה תקופה, ברגע של מחשבה והתבוננות, הוא שרבט במחברת קטנה שהייתה תמיד לצידו, מילים שביטאו את עומק תחושותיו: "ריבונו של עולם – תודה על הזכות לשרת בצבא ההגנה לישראל. זכות שדורות רבים חלמו עליה, ואנחנו זכינו בה". זו לא הייתה רק הצהרה, אלא תמצית אמונתו, הבנתו את גודל השעה ואת המורשת שעליה הוא מגן. בסיום קורס הקצינים, הוכשר פדיה כמפקד מחלקה בגדוד "צבר" של חטיבת גבעתי, ויצא להוביל את חייליו אל מול האתגרים הבאים.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ביום שבעה באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, נשמעה בישראל אזעקת מלחמה. השקט של יום חג, של בוקר שבת שטוף שמש, התנפץ באחת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה כיסה שטחים נרחבים בארץ, ובחסותו חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – אל יישובי עוטף עזה, ואף עמוק יותר, אל שדרות, אופקים ונתיבות. הם פשטו על מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל עוברים ושבים בדרכים. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, בניסיון נואש להגן על חייהם של אזרחים חפים מפשע. באותו בוקר, מדינת ישראל כולה התעוררה למציאות של מלחמה, מלחמה שאיש לא דמיין את עוצמתה ואכזריותה.

פדיה, כמו כל מפקד ולוחם בצה"ל, הוקפץ באופן מיידי. המסרונים בווטסאפ רצו במהירות, הקריאה להתייצב הייתה ברורה וחדה. באותו בוקר, כשהוא עוזב את השקט היחסי של הבסיס או הבית, הוא ידע שהוא הולך אל עבר הלא נודע, אל עבר הקרב הגדול של חייו. הוא נלחם עם יחידתו ביישובי העוטף הבוערים, מול מראות הזוועה וההרס. הוא וחייליו היו חלק מהכוח שהגיע להילחם מול המחבלים, לחלץ אזרחים, לטהר את השטח. ההיתקלויות היו פנים אל פנים, אכזריות ובלתי פוסקות. פדיה הוביל את חייליו באומץ לב, נוכחותו המרגיעה והחיוך התמידי שלו, גם תחת אש, העניקו להם כוח ותקווה.

למחרת, ביום השמיני באוקטובר, הגיעה אליו הבשורה הקשה הנוספת – בן דודו, אלחנן קלמנזון, נפל בקרב בקיבוץ בארי, כשהוא נלחם בגבורה מול המחבלים שפשטו על הקיבוץ. זו הייתה מכה אישית כואבת נוספת, שכבת שכול נוספת על משפחתו. הציפייה הייתה שיעזוב את פקודיו כדי להגיע להלוויה, כדי להיפרד מבן דודו האהוב. אך פדיה סירב. הוא ידע את מקומו, ידע מהי אחריותו. "אני שומר עליכם ואיתכם בלב," כתב מאוחר יותר למשפחתו. הוא אמר שעליו להישאר להילחם עם חייליו, שאינו יכול להפקיר אותם בעת צרה שכזו. זו הייתה ההוכחה האולטימטיבית למנהיגותו, למסירותו, לעובדה שאנשיו היו בראש סדר העדיפויות שלו, גם במחיר של ויתור על פרידה אישית כואבת.

כמה ימים לאחר מכן, מצא פדיה רגע קצר של שקט יחסי, רגע שבו יכול היה לכתוב למשפחתו. המילים, שנכתבו בתוך הקרבות המתמשכים, שיקפו את רוחו הבלתי מעורערת. "משפחה אהובה, ימים מאתגרים עוברים על העם ועל המשפחה שלנו בפרט. אנחנו חזקים - עם ישראל חזק, צה"ל חזק. אני שומר עליכם ואיתכם בלב... ניפגש בקרוב בעזרת השם. עם ישראל חי". במילים אלו, הוא ביקש להפיח תקווה, לחזק את רוחם של יקיריו, להבטיח להם שהוא איתם, גם כשהוא רחוק ונלחם. זו הייתה הבטחה של אהבה וביטחון, הבטחה שנועדה להרגיע את חששותיהם, ולהזכיר להם את הכוח הטמון בעם ישראל.

לאחר ימי הלחימה הקשים ביישובי העוטף, נכנס פדיה עם יחידתו לרצועת עזה, כחלק מהתמרון הקרקעי שנפתח. הקרבות בעזה היו שונים – לחימה בשטח בנוי, מול אויב שמסתתר במנהרות ובבתים, שמפתיע מכל פינה. האוויר היה ספוג בריח אבק שריפה, עשן והרס. כל צעד היה מחושב, כל החלטה גורלית. ביום ט"ז בחשוון תשפ"ד, הוא שלושים ואחד באוקטובר 2023, שהה פדיה עם יחידתו בצפון רצועת עזה, בתוך אחד מנגמ"שי הנמ"ר המשוריינים, כלי לחימה מתקדם שמיועד להגן על הלוחמים מפני איומים. במהלך היתקלות עם מחבלים, נורה טיל נ"ט (נגד טנקים) קטלני לעבר הנמ"ר שבו היה. הפגיעה הייתה ישירה וקטלנית. באותו רגע, נגדעו חייו של סגן פדיה מנחם מרק, בן עשרים ושתיים בלבד. הוא נפל בקרב, יחד עם שבעה לוחמים נוספים שהיו עמו בנגמ"ש. זו הייתה מכה אנושה, שפילחה את הלבבות והותירה חלל עצום. פדיה, הילד מעתניאל, הנער החייכן, הקצין הנדיר, מצא את מותו כשהוא מגן על עמו ועל ארצו, נאמן לשבועת חייליו, למורשת משפחתו, ולייעוד שראה בשרותו.

הבשורה על נפילתו הכתה במשפחת מרק כרעם ביום בהיר, אובדן נוסף, בלתי נתפס, ששבר את הלבבות לרסיסים בפעם השלישית. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בגבעת שאול בירושלים, בטקס מרגש ועצוב, בנוכחות משפחתו, חייליו, מפקדיו, וחברים רבים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. מעמד קשה מנשוא, לראות את האם חוה רחל, שאיבדה את בעלה ושני בניה, עומדת בכאב בל יתואר. הוא הותיר אחריו אם ושמונה אחים ואחיות, משפחה שלמה שנותרה עם חלל עצום, ועם זיכרון בלתי נשכח של אהבה, גבורה ונתינה. לאחר נפילתו, הועלה פדיה מדרגת סגן-משנה לדרגת סגן, כהוקרה על תפקודו ועל הקרבתו.

אמו, חוה, ספדה לו במילים שביטאו את עומק כאבה וגאוותה, שילוב של שכול בלתי נתפס עם אמונה בלתי מעורערת. "פדיה, אנחנו כאילו נפרדים ממך, אבל רק מהגוף. הרוח והלב שלך בתוך ליבי לתמיד. אוהבת וגאה על מה שאתה - גיבור חיל אמיץ ונחוש. ידעת מה אתה רוצה: להגן על עצמך ועל מדינת ישראל. יכולתי למנוע את זה ממך, אבל לא באמת יכולתי. האם אני צריכה להצטער על זה? רק לאלוקים הפתרונים. זה בלתי נתפס, אני לא מאמינה שלא תחזור. רק התקווה והאמונה שתחזרו בתחיית המתים מחזיקה אותי. אתה הכי קרוב לה' שאפשר. תגיד לו שאי אפשר עוד. הלוואי שבזכות הקורבן הנוסף שהקרבנו נזכה לגאולה". אלו היו מילים של אם שכולה, שמנסה למצוא משמעות בתוך הכאב העצום, להתחבר אל הממד הרוחני כדי לשרוד.

אחותו, אורית, שביטאה את כאב המשפחה ברבים, ספדה לו במילים קורעות לב, שנשאו את משקל האובדנים הרבים שפקדו את ביתם. "פדושקה, אחי האהוב, הקטן אבל הגדול. גבר בין חמש בנות, אחיות מעריצות. שרד את הפיגוע. סיירת גבעתי כי זה פדיה, נלחם להיות קצין ונפל בקרב בגבורה יחד עם חייליו בעזה. והלב, מה איתו? אבא, שלומי, אלחנן - כולם מקבלים שם את פניו של פדושקה. ואנחנו? נותרנו ריקים וחסרים, כבר אין בי מילים". אורית הוסיפה, כשהיא מנסה לאסוף את רסיסי המילים כדי לתאר את אחיה: "כמה אהבה, כמה רכות, כמה עוצמות, כמה לב, כמה גבורה... מסור דרישת שלום לפמליה המכובדת שלנו שם למעלה, אוהבת אותך, אחי הקטן והגיבור". במילותיה, היא שרטטה את דמותו של פדיה – איש של ניגודים, רך ועוצמתי כאחד, שנוכחותו מילאה את הבית והותירה חלל עצום.

זכרו של פדיה מונצח בדרכים רבות, כביטוי לאהבה העצומה ולמורשת שהשאיר אחריו. מדבקות הופקו לזכרו, אחת מהן נושאת את הציטוט ממחברתו האישית, אותן מילים שכתב ברגע של תודה והערכה עמוקה: "ריבונו של עולם – תודה על הזכות לשרת בצבא ההגנה לישראל. זכות שדורות רבים חלמו עליה, ואנחנו זכינו בה". מדבקה נוספת נושאת את הפסוק "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם" מספר תהילים, פסוק שמבטא את נחישותו הבלתי מתפשרת להגן על עמו. בני משפחתו, חבריו לצוות, ותלמידי מכינת "שחר אלרום" פועלים לשפץ חוף בכנרת לזכרו, מקום של שלווה ויופי, כביטוי לאהבתו לארץ ולטבע. בנוסף, הם מארגנים מרוץ לזכרו, אירוע שישלב את רוח הספורט, החיבור לארץ, והזיכרון של פדיה – הנער שאהב לטייל בשבילי הארץ, והפך למפקד שהוביל את חייליו בנחישות ואהבה.

פדיה מנחם מרק היה יותר מסתם לוחם. הוא היה בן, אח, חבר, ומפקד. סיפור חייו הוא סיפור של התמודדות עם אובדן בלתי נתפס, של בחירה בלתי פוסקת בחיים, ושל מסירות עמוקה למשפחתו, לעמו ולארצו. הוא ייצג את הטוב והיפה באדם הישראלי – את הצניעות, את האהבה, את הנחישות ואת הגבורה. נפילתו בקרב היא חלק מסיפורה של מלחמת התקומה, מלחמה שבה דור שלם קם להגן על ביתו. הוא השאיר אחריו חלל כואב, אך גם מורשת של אור, של אומץ לב ושל אהבה שאינה תלויה בדבר. זכרו וזכר מעשיו ימשיכו להאיר את דרכנו, להוות השראה, ולהזכיר לנו את המחיר היקר של החירות והחיים בארץ הזאת. סיפורו של פדיה הוא סיפור של אדם שבחר לחיות, לאהוב, ולהילחם – והפך לגיבור מעצם היותו אדם, אדם שנלחם למען האמת שבו.