עז ישעיה גרובר

האוויר בטל מנשה, בימים ההם של תחילת שנות האלפיים, נשא עמו תמיד תערובת של ניחוחות: אדמת טרשים חמה אחרי גשם, פריחת עצי ההדר מהפרדסים הסמוכים, וריח עשן עדין של מדורות ערב שנדלקו בחצרות. הקהילה הקטנה, ששכנה בלב חבל השומרון, הייתה כמו תא משפחתי גדול, שכל קירותיו שקופים. כולם ידעו מי אופה עוגה לשבת, מי בנה סוכה חדשה, ומי בדיוק עומד להביא תינוק חדש לעולם. בתוך הקפסולה החמה הזו, בביתם השוקק של שירה וחיים גרובר, נשמו לרווחה לקראת בואו של ילדם הרביעי. הבית, על ענפיו הרבים, כבר היה מלא בצחוקם וקולותיהם של יסכה, רעיה ומוריה, שרצו בין החדרים, בונים לעצמם עולמות של דמיון עם צעצועי עץ פשוטים ובדים צבעוניים. כל ילד שהצטרף למשפחה הגדולה הוסיף עוד רובד, עוד צבע, עוד צליל למנגינה המורכבת של הבית.

ביום כ"ד בתשרי תשס"ד, עם בואו של הסתיו, כשהשמש החלה לשלוח קרניים רלויות יותר והאוויר התקרר מעט אחרי הקיץ הלוהט, נולד עז ישעיה. הוא הגיע לעולם ב-20 באוקטובר 2003, תינוק קטן ועדין, אך שמו כבר נשא עמו הבטחה. "עז" – עוצמה, כוח, איתנות – ו"ישעיה" – ישועת האל, תקווה. הוריו ראו בשילוב הזה משהו שמספר את סיפורם ואת סיפור הקהילה כולה, משהו שמחבר בין יציבות ואמונה, בין עמידה איתנה לצורך תמידי בברכה. כבר בימיו הראשונים, כששכב בעריסתו ועיניו החלו למקד מבט קטן בסביבה, נדמה היה שיש בו שקט פנימי, כזה שמאפשר לו לספוג את כל הרעש וההמולה סביבו, ולהפוך אותם לחלק ממנו. הוא היה תינוק ערני, שאהב להתבונן. שירה, אמו, נהגה לומר שתמיד היה בו משהו מיוחד, איזה ניצוץ סקרן, גם כשהיה רק בן כמה חודשים ועדיין לא ידע לזחול. היא הייתה מקרבת אותו אל החלון, מראה לו את עצי הזית העתיקים, מסמנת לו את הציפורים שחגו בשמיים, והוא היה מגיב במלמולים קטנים, כאילו מבין את גודל העולם שנפרש מולו.

הבית של משפחת גרובר לא היה רק קירות ותקרה, הוא היה יקום שלם. ריח תמידי של לחם נאפה בתנור, קולות שיחות עמוקות על שולחן השבת, ולפעמים גם ויכוחים סוערים שהסתיימו תמיד בחיבוק חם. עז גדל לתוך הקלחת הזו, מוקף באחיות גדולות שראו בו בובה אנושית קטנה לשחק איתה, ללמד אותה מילים ראשונות, ולספר לה סיפורים לפני השינה. יסכה, הבכורה, תמיד הייתה זו שדאגה לו, הציעה לו את חלקה בממתקים וליטפה את שערו כשנפל ונחבל. רעיה, המחוברת יותר לצד היצירתי, הייתה מציירת לו ציורים צבעוניים ומספרת לו סיפורי פיות עם קולות ופנים משתנים, והוא היה יושב מרותק, עיניו הגדולות עוקבות אחר כל תנועה שלה. מוריה, הקרובה אליו ביותר בגיל, הייתה שותפתו הנאמנה למשחקי ילדות פרועים, בין אם זה היה בניית מבצר סודי בחצר האחורית מענפים ובדי יוטה, או מסעות דמיוניים ברחבי הסלון שהפך ליער קסום או לים סוער. כשהצטרפו אליהם הקטנים יותר, נעם ושי, עז כבר היה גדול מספיק כדי להרגיש את כובד האחריות. הוא הפך להיות מודל לחיקוי, זה שמסייע לאמא להרגיע את התינוק הבוכה, זה שמראה לנעם הקטן איך קופצים על רגל אחת בלי לאבד שיווי משקל, וזה שלוקח את שי הצעיר ביד כשהולכים לטיול באזור.

הילדות בטל מנשה הייתה ילדות של חופש, של מרחבים פתוחים ושל קהילה תומכת. עז זכר את ריח עצי האורן ביער הסמוך, את צליל הרוח ששורקת בין העצים ואת תחושת אדמת הטרשים מתחת לסוליות נעליו. הוא ואחיו בילו שעות ארוכות בחוץ, מטפסים על עצים, בונים בתי עץ מאולתרים, רודפים אחרי לטאות חמקמקות. לא היה פחד מבוץ או מאבק, אלא רק סקרנות בלתי נדלית לגלות את העולם שסביבם. חיים, אביו, נהג לקחת אותם לטיולים רגליים ארוכים בשבתות, מספר להם על ההיסטוריה של המקום, מראה להם עקבות של חיות בר ומלמד אותם לזהות צמחים ועשבי מרפא. עז אהב את הרגעים האלה, את השקט המיוחד של הטבע, את קולו העמוק של אביו שמספר סיפורים עתיקים. הוא למד להעריך את היופי שבפשטות, את החיבור לאדמה ואת החשיבות של שמירה עליה. תמיד היה בו משהו מה"איש של הטבע", גם כשהיה עדיין ילד קטן. הוא היה חוזר הביתה עם כיסים מלאים באבנים מיוחדות, נוצות ציפורים, או ענפים מעוצבים באופן מוזר, ואוסף אותם בקופסה סודית מתחת למיטה, אוצרות קטנים שרק הוא הבין את ערכם.

בבית הספר המקומי, עז היה תלמיד שקט יחסית, אך בעל נוכחות. הוא לא היה ממהר לצעוק או להיות במרכז העניינים, אבל כשהיה מדבר, כולם היו מקשיבים. המורים זכרו אותו כילד סקרן, שמתעניין יותר ב"איך דברים עובדים" מאשר בשינון עובדות יבשות. בשיעורי מדעים, הוא היה הראשון להתנדב לניסויים, ידיו תמיד היו מוכנות להתלכלך, לעבוד עם חומרים, לחבר חלקים. בשיעורי מלאכה, הוא בלט ביכולתו לראות את הצורה הסופית עוד לפני שהתחיל לנסר או ללטש, וביכולתו להפוך חומר גלם פשוט ליצירה שימושית או אסתטית. הוא אהב את העבודה עם הידיים, את תחושת העץ המגורד, את ריח הדבק, את דיוק המדידה. חבריו אהבו את טוב ליבו ואת חוש ההומור השקט שלו. הוא היה זה שתמיד היה מוכן לעזור, להסביר שוב חומר קשה, או לתת כתף תומכת כשמישהו נזקק לכך. הוא היה מעין עוגן בתוך קבוצת הילדים, מישהו שאפשר לסמוך עליו, שיעמוד בהבטחתו.

ככל שהתבגר, עז החל לפתח את עצמאותו ואת תחושת האחריות שלו. הוא לא היה נער שמתחמק ממשימות או מטלות. אם הייתה עבודה בבית, הוא היה הראשון להתנדב לעזור – לסדר את הענפים שנפלו מהסופה, לתקן את הגדר בחצר, או לסייע לאביו בעבודות תחזוקה. הוא אהב ללמוד מאביו, חיים, את סודות הנגרות והתיקונים הקטנים, את הדרך הנכונה להחזיק פטיש, את השיטות הטובות ביותר לפתור בעיות טכניות. הוא היה מלווה את אביו לסדנה הקטנה שהייתה להם בחצר, ושם, בין ריח נסורת ורעש כלים, למד את ערכה של עבודה קשה ויסודית. אביו היה מלמד אותו לא רק את הטכניקה, אלא גם את הפילוסופיה שמאחורי כל עבודת כפיים – הסבלנות, הדיוק, ההתמדה, והסיפוק שבמלאכה שנעשית בלב שלם. עז הפנים את הערכים האלה עמוק בתוכו.

שנות התיכון היו תקופה של גיבוש אישיות. עז כבר לא היה רק הילד השקט, אלא נער בעל עקרונות ברורים, עם חברים קרובים שאיתם חלק את חוויותיו ותחביביו. הוא אהב לטייל ברגל, לצאת למסעות ארוכים בהרי השומרון, לגלות פינות נסתרות, מעיינות קטנים, נקודות תצפית עוצרות נשימה. הוא אהב את השקט של הטבע, את היכולת לחשוב, להתבונן. הטיולים האלה היו עבורו לא רק פעילות גופנית, אלא גם מסע פנימי, זמן להתחבר לעצמו ולמחשבותיו. הוא היה חוזר מהם רענן, עם עיניים בוהקות וסיפורים על חיות שראה, על פרחים שגילה. הוא גם היה פעיל בתנועת הנוער המקומית, מדריך צעיר שתמיד היה מוכן להקשיב, לייעץ, ולשמש דוגמה אישית. הוא לא היה המדריך הכריזמטי שצוחק בקול רם, אלא המדריך השקט והאמין, שהחניכים ידעו שאפשר לפנות אליו בכל בעיה. הם העריכו את כנותו, את יכולתו לראות את הטוב בכל אדם, ואת המסירות שלו.

כשהתקרב מועד הגיוס לצה"ל, ההחלטה של עז הייתה ברורה. הוא ידע שיעשה שירות משמעותי, שיתרום ככל יכולתו. הוא לא חיפש יוקרה או תהילה, אלא מקום שבו יוכל ליישם את כישוריו, את אהבתו לעבודה עם הידיים, את היכולת שלו לפתור בעיות בשטח, ואת תחושת האחריות העמוקה שנטעה בו בבית. ההנדסה הקרבית קראה לו. הרעיון של להיות חלק מחיל שפורץ דרכים, שמנקה מכשולים, שמבטיח את התנועה והבטיחות של הכוחות האחרים, דיבר אל ליבו. הוא ראה בכך אתגר פיזי ומנטלי, אבל גם דרך לבטא את תכונותיו – את העוז שבשמו, ואת תחושת השליחות שנטעה בו בחינוך בבית ובקהילה. הוא התאמן לקראת הגיוס בנחישות, רץ בשבילים המקומיים, משפר את כושרו הגופני, מכין את עצמו לאתגרים שעמדו בפניו. הוא ידע שהצבא יהיה מקום שבו יוכל לממש את הפוטנציאל שלו, להפוך את הידע והכישרונות שצבר בילדותו לכלים מבצעיים.

ביום 3 באפריל 2022, עז עלה על אוטובוס ירוק עם עוד עשרות צעירים נרגשים. הפרידה מהבית הייתה קשה, כמו תמיד. חיבוק חזק מאמו, טפיחה על השכם מאביו, חיבוקים אחרונים מהאחים והאחיות. הוא ראה בעיניהם את הדאגה, אבל גם את הגאווה. הוא הבטיח להם שישמור על עצמו, והם הבטיחו לו שיחכו לו. הנסיעה לבקו"ם הייתה מלאה בשיחות קולניות, בדיחות עצבניות, וציפייה דרוכה. כשירד מהאוטובוס ונכנס לשערי הבסיס, עם הקיטבג הכבד על גבו, הוא חש שהנה, פרק חדש בחייו מתחיל. המדים שקיבל היו גדולים עליו במעט, אך הוא לבש אותם בגאווה. הוא היה עכשיו חייל, חלק ממערכת גדולה ממנו, ומטרתו הייתה אחת – ללמוד, להשתפר, ולשרת בנאמנות.

הטירונות הייתה מאתגרת, כפי שציפה. הריצות המפרכות עם הציוד הכבד, שעות השינה המעטות, המשמעת הנוקשה. אבל עז, עם עמוד השדרה היציב שלו והכושר הגופני המצוין, עמד בכל המשימות. הוא לא התלונן, לא התייאש. הוא ראה בכל אתגר הזדמנות ללמוד, להתחזק. הוא בלט בשקט שלו, ברוגע שלו, גם כשהמפקדים צעקו והלחץ היה בשיאו. הוא היה זה שתמיד היה מוכן לעזור לחבר שנפל מאחור, לתת לו מים, לעודד אותו במילה טובה. הוא יצר קשרים חזקים עם חבריו לפלוגה, קשרים שנרקמו מתוך שותפות גורל, מתוך הקושי המשותף והרצון ההדדי להצליח. הם למדו להכיר את עז השקט, זה שמתחת למעטה הרגוע מסתתר חוש הומור דק ועין חדה לפרטים. הוא היה זה שזכר את ימי ההולדת של כולם, שדאג להביא חטיף מהשק"ם לחבר ששכח, ששלח הודעת תמיכה כשהיה קשה.

לאחר הטירונות, עז המשיך למסלול ההכשרה של חיל ההנדסה הקרבית, בגדוד 601, עוצבת 'עקבות הברזל' (401). כאן, הכישרונות הטכניים והמעשיים שלו באו לידי ביטוי במלואם. הוא למד על חומרי נפץ, על סוגי מיקוש, על פריצת מכשולים, על הפעלת ציוד מכני הנדסי כבד. הוא אהב את הדיוק הנדרש, את ההבנה העמוקה של מכניקה ופיזיקה. כל משימה, בין אם זו הייתה הטמנת מטען חבלה בצורה מדויקת או בניית גשר מאולתר, דרשה ריכוז מוחלט, קור רוח, ויכולת עבודה בצוות. עז הצטיין בכל אלה. הוא היה לומד מהר, קולט את הפרטים הקטנים, ותמיד שואף לשלמות. הוא זכר את השיעורים מאביו על חשיבות היסודיות בעבודת כפיים, ויישם אותם עכשיו בשטח, תחת לחץ מבצעי. הוא הפך ללוחם הנדסה מקצועי, כזה שיודע את עבודתו היטב, שמוכן לכל תרחיש. הוא עלה בסולם הדרגות, ועד מהרה ענד את דרגות סמל ראשון, סמל לניסיונו ולמקצועיותו. חבריו ליחידה סמכו עליו בעיניים עצומות. הוא היה זה שנתן את ההרגשה שגם בתוך הכאוס של הקרב, יש מי שמבין מה הוא עושה, מי שיודע להוביל.

השירות המבצעי של עז כלל תעסוקה ביטחונית שוטפת, אימונים אינטנסיביים, והכנה מתמדת לאיומים המשתנים. הוא היה עובר בין גזרות שונות, מבצע משימות מורכבות, מתמודד עם מצבים מסוכנים. הוא ראה מקרוב את המציאות המורכבת של האזור, את הצורך בהגנה מתמדת, את חשיבות התפקיד שהוא וחבריו ממלאים. הוא לא דיבר הרבה על הקשיים או הסכנות, אלא התמקד במשימה, באחריות. כשהיה חוזר הביתה לחופשות קצרות, הוא היה מביא עמו את השקט המיוחד של לוחם, עייפות קלה בעיניים, אבל גם סיפוק עמוק. הוא היה יושב עם אמו ואביו, מספר להם בקצרה על מה שעבר עליו, ממעיט בערך הסכנות. עם אחיו ואחיותיו הוא היה יותר משוחרר, משחק עם הקטנים, מדבר עם הגדולות על לימודים ועל העתיד. הוא היה חוזר לטל מנשה ותמיד היה מוצא דרך לעזור – לתקן משהו שהתקלקל, לסייע בעבודות גינון, פשוט להיות נוכח, לחזק את הקשרים המשפחתיים. הוא אהב את הבית, את המקום שבו גדל, את השקט והביטחון שהוא ייצג עבורו.

ואז הגיע אותו בוקר שחור, שבת שמחת תורה, השבעה באוקטובר 2023. הבוקר התחיל כמו כל בוקר שבת, עם ציפייה לשקט, למנוחה, למשפחה. אבל השקט נשבר באחת. צפירות עולות ויורדות קרעו את הדממה, התראות בטלפון הנייד החלו לזרום בלי הרף, ועד מהרה התברר שהמציאות השתנתה באופן דרמטי. עז, כמו אלפי לוחמים אחרים, הוקפץ באופן מיידי. הוא היה בחופשה באותה עת, וכל תא משפחתי בישראל החל לבעור בחשש. הודעות הוואטסאפ האחרונות שהחליף עם חבריו ליחידה היו קצרות, תכליתיות, מלאות בהוראות ובהבנה שהם נכנסים למצב חירום חסר תקדים. "מתארגן ליציאה", "מחכה להסעה", "ניפגש בנקודת הכינוס". לא היה זמן לפרידות ארוכות, רק חיבוקים חפוזים, מבטים מלאי דאגה, והבטחה לכתוב כשיהיה אפשר. הוא ידע לאן הוא הולך ומה נדרש ממנו. הוא נכנס לרכבו, כשהוא משאיר מאחוריו את השקט של טל מנשה, את המשפחה האהובה, את כל מה שהכיר. בדרך לדרום, הוא כבר לא היה רק עז הפרטי, הוא היה סמ"ר גרובר, לוחם בהנדסה קרבית, חלק מכוח גדול יותר שיוצא להגן על הבית.

הימים הראשונים של המלחמה היו ימים של כאוס מוחלט, של הלם ושל זעם. עז וחבריו ליחידה הוצבו בחזית, מתמודדים עם מראות קשים מנשוא, עם מציאות חדשה ואכזרית. גדוד 601, כמו כלל חיל ההנדסה, מצא את עצמו בחוד החנית של הלחימה. תפקידם היה קריטי – לפרוץ דרכים, לנטרל מטענים, לטהר מבנים, לאפשר לכוחות החי"ר והשריון להתקדם. הם היו העיניים והידיים של הכוח הפועל בשטח, אלה שסוללים את הדרך קדימה, אלה שמגנים על חבריהם. עז עבד ללא הרף, שעות על גבי שעות, ימים שהתמזגו ללילות, תחת אש תופת, תחת לחץ עצום. הוא יישם את כל מה שלמד, את כל מה שתרגל. הדיוק, הקור רוח, יכולת קבלת ההחלטות תחת אש – כל אלה באו לידי ביטוי. הוא הוביל את הצוות שלו בנחישות, בהבנה עמוקה של חשיבות המשימה ושל המחיר שעלול להיות כרוך בה.

כשהלחימה נכנסה לעומק רצועת עזה, האתגרים הלכו והחריפו. דרום הרצועה, עם השטח הסבוך, המבנים הצפופים, רשת המנהרות הענפה, הציב בפני לוחמי ההנדסה משימות מורכבות ומסוכנות מאין כמותן. עז וחבריו נכנסו ללב השטח העוין, מטפלים במלכודות, מנטרלים מטענים, פורצים צירים תחת אש. כל צעד היה מחושב, כל החלטה הייתה קריטית. הקשרים ביניהם התהדקו עוד יותר, כשהם סומכים זה על זה באופן מוחלט, יודעים שחייהם תלויים זה בזה. הלילות היו ארוכים וקרים, הימים לוהטים ומאובקים. עז המשיך להיות העוגן השקט, המקצועי, זה שדואג לחבריו, שנותן מילה טובה, שתמיד מוכן להקשיב. הוא היה שולח הודעות קצרות הביתה, מרגיע, מבטיח שהכל בסדר, למרות שהמציאות בשטח הייתה רחוקה מלהיות "בסדר". הוא היה מנסה לצייר להם תמונה של שגרה, למען השקט הנפשי שלהם, למרות ששגרת חייו הייתה רצף בלתי פוסק של אדרנלין וסכנה.

בט' בסיוון תשפ"ד, ה-15 ביוני 2024, עז ישעיה גרובר יצא למשימה נוספת בדרום רצועת עזה. זה היה יום חם, כבד, הריח של אבק שרוף והד עמום של יריות מילאו את האוויר. הוא וחבריו לצוות התקדמו בזהירות, כל חושיהם דרוכים, מודעים לסכנות האורבות בכל פינה. הם עבדו בתיאום מושלם, כצוות מיומן, כשהם מכירים את התנועות והכוונות של זה. הדיבורים ביניהם היו קצרים, ענייניים, מקצועיים. הם ידעו שהם שם כדי להשלים משימה, כדי להגן על חייהם של אחרים, כדי להבטיח את הביטחון של הבית. בתוך קרב קשה, תוך כדי פעילות מבצעית מורכבת שתכליתה להסיר איום, פגעו בו כוחות האויב. זה קרה באחת, ברגע אחד של אכזריות מלחמתית, בשעה שהיה בשיא עשייתו, בשיא מסירותו. הוא נפל במקום, בן עשרים בלבד, כשהוא מותיר אחריו שובל של גבורה, של מקצועיות, של אהבה עמוקה למשפחתו ולעמו.

הבשורה המרה הגיעה לטל מנשה כמו רעם ביום בהיר. קצין העיר, פניו חתומות, דפק על דלת בית משפחת גרובר. העולם של שירה וחיים, של יסכה, רעיה, מוריה, נעם ושי, התהפך ברגע אחד. הכאב היה בלתי נתפס, שובר לב. עז, הבן, האח, הלוחם, כבר לא יחזור. קהילת טל מנשה כולה התעטפה באבל כבד. הבית, שתמיד היה מלא חיים, נמלא עכשיו בשקט מחריד, בשקט של אובדן, של חור שחור שנפער בלבבות.

הלווייתו של סמ"ר עז ישעיה גרובר נערכה בבית העלמין האזרחי בחיננית שקד. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה – משפחה, חברים, מפקדים, חיילים, תושבי הקהילה ורבים שלא הכירו אותו אישית אך באו לחלוק כבוד אחרון לגיבור. השקט ששרר בהלוויה היה כבד מנשוא, נקטע רק על ידי קולות הבכי וההספדים הרועדים. חיים, אביו, דיבר על עז כפי שהיה – על הנער השקט, על הלוחם המקצועי, על הבן האוהב. שירה, אמו, דיברה על החיוך שלו, על טוב ליבו, על הדרך שבה מילא את הבית באור. חבריו ליחידה סיפרו על המנהיגות שלו בשטח, על היכולת שלו להרגיע גם ברגעי הלחץ הגדולים ביותר, על הנאמנות הבלתי מתפשרת שלו. הם עמדו שם, במדי ב', עם עיניים אדומות, כשהם נושאים את הארון של חברם, של אחיהם לנשק, חרוטים בזיכרונם לנצח את הרגעים האחרונים שלפני נפילתו.

עז השאיר אחריו חלל עצום, כזה שלעולם לא יתמלא. הוא השאיר הורים שבורי לב, וחמישה אחים ואחיות שאיבדו חלק מנשמתם. הוא השאיר חברים שאיבדו שותף לדרך, לחוויות, לחיים. הוא השאיר יחידה שאיבדה לוחם מקצועי, עוגן של יציבות בשדה הקרב. אבל עז השאיר אחריו גם מורשת. מורשת של אהבת הארץ, של מסירות אין קץ, של עבודה קשה, של ערכים שעוברים מדור לדור. הוא היה עז – חזק, איתן, יציב. והוא היה ישעיה – תקווה, ישועה, אור. שמו סימל את מה שהיה, ואת מה שהותיר אחריו.

הסיפור של עז ישעיה גרובר הוא סיפור של נער שגדל בקהילה קטנה, ספג את ערכי המשפחה והאדמה, והפך ללוחם אמיץ ומקצועי. הוא סיפור על בחירה, על אחריות, על גבורה שאינה זקוקה למילים גדולות, אלא נובעת מעצם המעשים, מעצם ההקרבה. הוא נפל כשהוא מגן על ביתו, על משפחתו, על עמו. והוא הפך לחלק בלתי נפרד מהסיפור הגדול של מלחמת התקומה, של עם שקם מתוך האפר, שבונה את עתידו בדם, יזע ודמעות. זכרו של עז ימשיך לחיות בלבבות כל מכריו ואוהביו, בסיפורים שיסופרו, בדרכים שיסללו, בביטחון שישראל תמשיך לקיים. הוא יהיה נר תמיד, זיכרון חי, שממנו תצמח תקומה, של עם שזוכר את בניו ובנותיו, וממשיך לבנות את עתידו מתוך גאווה וכאב, מתוך אמונה וחוזק, בדיוק כפי ששמו הבטיח.