עוז שמואל ארדי

הקיבוץ, חצור, היה תמיד יותר מסתם מקום על מפה. עבור עוז שמואל ארדי, שנולד שם ביום י"ד בטבת תשס"ד, השמיני לינואר 2004, הוא היה תמצית קיומו, שורשיו העמוקים באדמה המוכרת, המרחבים הפתוחים שנשמו איתו את אותו אוויר. הוא היה ילדם השני של יעל ועידן, ששנים לפני כן, מתוך אהבה גדולה וחלום משותף, בנו את ביתם על האדמה הזו, בית שידע צחוק, דיונים סוערים וחיבוקים אינסופיים. לצדו גדלו אחיותיו, פז הגדולה ממנו, ויערה ואגם הקטנות יותר, רשת תומכת של אהבה וקשר דם בלתי נפרד, שעיצבה את עולמו הקטן והבטוח. הבית של משפחת ארדי היה תמיד פתוח, רוחש חיים, שולחן האוכל היה מרכז שבו התערבבו ריחות בישולים עם סיפורי היום, וקולות הילדים מילאו כל פינה. עוז, עם חיוכו הרחב ועיניו הירוקות הבוהקות, היה תמיד בלב העניינים, ילד שספג את ערכי הקהילה והמשפחה כמו ספוג, ילד שאהבתו לחיים הייתה כה גדולה עד שהיא נשפכה על כל מי שנקרה בדרכו.

הוא היה "עוזיקי" או "עוזה" עבור הקרובים לו, כינויי חיבה שביטאו את הקסם המיוחד שאפף אותו. כבר מילדותו המוקדמת ניכרה בו אותה רגישות יוצאת דופן, אותה אכפתיות אמיתית שגרמה לכל אדם בסביבתו להרגיש שהוא החבר הטוב ביותר שלו, היחיד, המיוחד. לא משנה אם היה זה חבר מהגן שקצת נדחק הצידה במשחק, או קשיש מהקיבוץ שהתקשה לסחוב את קניותיו מהצרכנייה – עוז היה שם, מתנדב לעזרה לפני שבכלל התבקש, עם חיוך שובה לב שפירק כל חומת חשדנות או מבוכה. הוא אהב בלי תנאים, נתינה הייתה עבורו דרך חיים, לא מעשה נפרד. כשהייתה איזו משימה, בין אם לאסוף את הכלים מהשולחן המשותף של חדר האוכל או לעזור בהכנות לאירוע קיבוצי, הוא היה הראשון להתייצב, עובד בחריצות ובאחריות, ממוקד מטרה וחדור משימה, ורק אחרי שווידא שהכול בוצע לשביעות רצון כולם, היה עוזב אחרון, ללא תלונה, גם אם העבודה הייתה קשה ומפרכת. "הכול בסדר" ו"יהיה טוב", אלה היו משפטי המפתח שלו, מנטרה אופטימית שליוותה אותו בכל רגע, גם כשהשמיים התקדרו. הוא ראה את הטוב בכל אדם ובכל מצב, אמונה בלתי מעורערת בכוחם של הדברים להסתדר, בנדיבותם של בני האדם.

אבל מעל לכל, עוז היה קיבוצניק בכל רמ"ח איבריו, ילד שדה אמיתי. האדמה לא הייתה עבורו רק שטח חקלאי, היא הייתה חלק ממנו, כמו דם שזרם בעורקיו. הוא אהב אותה אהבה עזה וראשונית, אהבה שירש מאביו עידן ומסבו, שניהם חקלאים בנשמתם. כבר כילד קטן, הרבה לפני שלמד לנהוג ברכב, הוא ישב בחיקו של אביו על מושב הטרקטור, מרגיש את רטט המנוע העוצמתי, מריח את ריח הסולר והאדמה הרטובה, מחזיק בהגה כאילו היה זה הכיסא הכי טבעי בעולם. כשגדל מעט, עוד בטרם הגיע לגיל מצוות, הוא כבר נהג בטרקטור בעצמו, ידיו הקטנות אך הנחושות אוחזות בהגה, חורש תלמים ישרים, זורע את הזרעים הקטנים באדמה הפתוחה וקוצר את יבול השדה בבוא העת. זו לא הייתה רק עבודה, זו הייתה שיחה אינטימית עם האדמה, הבנה עמוקה של מחזוריות החיים. הוא היה מסתובב בשדות התירס הירוקים, הגבוהים לעיתים לגובה שני מטרים, עם אחיותיו הקטנות, פז, יערה ואגם, משחק מחבואים בין הגבעולים הסבוכים, צוחק כשידיו נשקעות בבוץ טובעני, מריח את הריח המתוק של התירס הבוסרי, מוקסם מהעולם הפראי והשקט של הטבע. הוא ידע כל סנטימטר של השדות, כל עץ, כל פינה נסתרת, והיה יכול לספר עליהם סיפורים שלא נגמרו.

מלבד אהבתו לאדמה, עוז פיתח מגיל צעיר חוש טכני מפותח. הוא היה מכונאי חובב, אבל כזה שרבים וטובים היו יכולים ללמוד ממנו. כל דבר שהיה לו מנוע וגלגלים, כפי שאימו נהגה לומר, תפס את תשומת ליבו. הוא אהב לפרק דברים, להבין איך הם פועלים, ואז להרכיב אותם מחדש, לעיתים קרובות גם לשקם אותם. מכוניות ישנות, קטנועים ששבקו חיים, טרקטורים שהיו זקוקים לטיפול – הוא לא פחד מכלום. היה לו מבט חודר שידע לזהות את הבעיה, ידיים זריזות וידע אינטואיטיבי על מכניקה. הוא היה יושב שעות במוסך הקטן של הקיבוץ, מריח את ריח השמן והדלק, מתלכלך בגרז ובפיח, אבל מאושר. בכל פעם שהצליח להחזיר מכונה לחיים, היה חיוך ענק נמרח על פניו, חיוך של סיפוק טהור. וכשלא תיקן מכונות, הוא מצא מפלט אחר: בריכת השחייה של הקיבוץ. השחייה הייתה עבורו שחרור, צלילה אל תוך מים קרירים ושקטים, רגעים של שלווה אחרי יום של עבודה בשמש או התעסקות עם ברגים ואומים.

את לימודיו החל עוז בבית הספר היסודי "נופים" שבמועצה האזורית באר טוביה, הממוקמת לא הרחק מהקיבוץ. הוא היה תלמיד חרוץ מטבעו, אך סדר העדיפויות שלו היה ברור, ולעיתים קצת שונה מזה של המערכת. אחרי בית הספר היסודי, המשיך עוז לחטיבת הביניים ולתיכון האזורי התיישבותי "צפית" בכפר מנחם, בית ספר שיועד לתלמידים מהמועצה האזורית יואב. שם, בתוך כיתות הלימוד, הוא המשיך את דרכו הייחודית. מחנכת הכיתה שלו ניסתה לא פעם להשפיע על סדר העדיפויות שלו. היא ראתה ילד אינטליגנטי ורב פוטנציאל, אבל גם כזה שהטרקטור, העבודה בשלחין, החברה והמשפחה, קדמו ללימודים בסדר חשיבותם. היא הייתה מודאגת, מנסה לכוון אותו אל עבר עתיד אקדמי או מקצועי יותר "מסודר". עוז, עם חיוכו המרגיע והבלתי משתנה, היה מביט בה בעיניו הירוקות המלאות הבנה, אומר לה שלא תדאג, שמבחינתו הכול בסדר ויהיה טוב. והוא אכן עמד במילתו. למרות שאהב לבלות את זמנו הפנוי בשדות או בתיקון מנועים, הוא סיים את לימודיו בהצלחה, עם תעודת בגרות מלאה, הוכחה נוספת לכך שכאשר עוז ממוקד מטרה, שום דבר לא יכול לעצור אותו. הוא היה מוכיח לכולם שניתן לשלב בין אהבה אמיתית לחיים של עשייה ובין הצלחה לימודית, בדרכו הייחודית.

בתוך כל עולמו הפתוח והמעשי, היה פרט קטן שאיש כמעט לא ידע עליו, פרט שקצת סתר את דימויו כילד שדה חסר פחד: עוז פחד ממחטים. מזריקות, מכל דבר חד שעלול לחדור לעורו. פחד ילדותי אולי, אבל כזה שנשאר איתו גם בנעוריו. אולי בגלל הפחד הזה, ואולי דווקא בגללו, הדרך שבחר בה כשהגיע זמנו להתגייס לצה"ל, הפתיעה רבים. ב-5 בדצמבר 2022, הוא התגייס לחיל ההנדסה הקרבית, חיל שדורש קשיחות, נחישות וקור רוח. אחרי טירונות מאתגרת, שבה הוכיח את יכולותיו הפיזיות והמנטליות, הוא עבר לקורס חובשים קרביים. זה היה רגע מכונן עבורו. הפחד ממחטים, שהיה חלק בלתי נפרד ממנו במשך שנים, נעלם כלא היה. כאילו עצם ההחלטה להתמודד איתו, להפוך אותו לכלי עזר לאחרים, רוקנה אותו מכוחו. הוא למד לדקור, לחבוש, לטפל בפציעות, וכל זאת תחת לחץ עצום, מתוך הבנה שחיי אדם תלויים בידיו. הוא שירת כחובש פלוגתי בפלוגה רובאית "גדעון" בגדוד "להב" 603, חלק מ'עוצבת סער מגולן' (חטיבה 7). התפקיד הזה, שדורש עזרה לזולת, ריצה תמידית אל הפצועים, הקלה על כאב וריפוי, התאים לו במיוחד, כאילו נתפר למידותיו. כל התכונות הטובות שאפיינו אותו כאזרח – הנתינה, האכפתיות, הרגישות – באו לידי ביטוי בצורה מזוקקת ומועצמת בשירותו הצבאי.

בצבא, עוז הציב את חבריו לפלוגה בראש סדר העדיפויות שלו, ורק אחר כך דאג לעצמו. הוא היה חייל שכולם אהבו ורצו להיות בקרבתו, לא רק בגלל יכולותיו המקצועיות כחובש, אלא גם בזכות כושר המנהיגות הטבעי שלו, שמחת החיים הבלתי נדלית, האופטימיות המדבקת, חוש ההומור המפותח והכריזמה שגרמה לכולם להרגיש נוח סביבו. הוא ידע לחבר בין הלוחמים, לגרום להם להרגיש יחידה אחת, משפחה. מפקדו בהכשרה סיפר עליו בהערכה עמוקה: "בכל מקום היית במרכז העניינים. תמיד העלית לי את מצב הרוח, אם זה בתרגילים או סתם בשבוע שטח קשה. ידעת מתי להעלות את המורל ולזרוק מילה שהצחיקה את כולם, שהכניסה אותנו לאיזון." המפקד לא רק שיבח את רוחו הטובה של עוז, אלא גם הדגיש את המקצועיות יוצאת הדופן שלו, את המקרים שבהם תפעל בהצלחה מאז חזרתו מקורס החובשים, ואת מידת האמון המוחלט שרחשו לו ביחידה. הוא סיכם את דבריו במילים חמות, שהעידו על הקשר המיוחד שנרקם ביניהם: "הייתה לי הזכות להיות המפקד שלך שמונה חודשים, ולהעניק לך את הסיכה שלי, שזכית בה ביושר בזכות כל הנתינה שלך למחלקה." הסיכה הזו, סמל של מצוינות ונתינה, הייתה אבן דרך נוספת בדרכו של עוז, עוד הוכחה לאדם שהיה – תמיד נותן, תמיד מוביל, תמיד עם חיוך.

ואז, בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בבוקר ה-7 באוקטובר 2023, השעה שש וחצי, הכל השתנה. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על מדינת ישראל. תחת ירי מסיבי ובלתי פוסק של אלפי טילים ורקטות שנורו מרצועת עזה אל עבר אזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם פשטו על יישובי עוטף עזה, על הערים שדרות, אופקים ונתיבות, על המבלים התמימים במסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל כל מי שנקלע לדרכים באזור. המחבלים ביצעו מעשי זוועה בלתי נתפסים: הם רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – נשים, ילדים, קשישים, גברים – והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב ההירואי להגנה על הבית. הבוקר הנורא הזה סימן את תחילתה של מלחמה, מלחמה ששינתה את פניה של המדינה ואת חייהם של אלפי אזרחים וחיילים, ובהם עוז.

עוז, כמו אלפי לוחמים אחרים, מצא את עצמו בלב הסערה. בסוף אוקטובר 2023, עם תחילת התמרון הקרקעי ברצועת עזה, הוא היה שם, עם גדוד ההנדסה 603, מוכן למלא את תפקידו. כחובש בחיל ההנדסה הקרבית, הוא לקח חלק בפעולות רבות ומורכבות, שכללו איתור מטעני חבלה קטלניים וסיכול תשתיות טרור שנבנו במשך שנים מתחת לאדמה ובתוכה. בכל צעד, בכל פתח מנהרה, בכל מבנה חשוד, עוז היה שם, עם עיניו החדות וידיו המיומנות, מודע לסכנות האורבות, אך נחוש במשימתו. בתחילת נובמבר 2023, הוא הוכיח שוב את גבורתו ואת מקצועיותו יוצאת הדופן. טיל נורה על מסגד, ופגע בלוחמים. עוז היה בין הראשונים לזנק למקום, ללא היסוס, אל תוך התופת. הוא תפעל את האירוע באופן מושלם, תחת אש, תחת לחץ בלתי נתפס, והציל חיים. הוא רץ בין הפצועים, העניק טיפול מציל חיים, הורה על פינוי, וכל זאת תוך שמירה על קור רוח מוחלט, כאילו נולד לרגעים כאלה. הלב שלו, לב הזהב, פעם בקצב מהיר, אך ידיו פעלו בדיוק מירבי, מצילות חיים בתוך כאוס מוחלט.

החיים בעזה, בתוך הלחימה הבלתי פוסקת, היו קשים ומורכבים. כל בוקר היה אתגר חדש, התמודדות עם העייפות, עם הפחד, עם חוסר הוודאות. אבל גם שם, בלב התופת, עוז הצליח להביא את האור שלו. חברו לצוות, עמרי, סיפר על הרגעים הקטנים שבהם עוז הפך את המציאות הקשה לנסבלת יותר: "היה קשה לקום בכל בוקר בלחימה. אבל כבר בשנייה שיצאנו מהכלים, עוז חיכה לנו עם החיוך היפה שלו וקפה חם. עשר כוסות מוכנות." ריח הקפה החם, חיוכו המרגיע של עוז – אלה היו רגעים קטנים של שגרה בתוך מציאות משתנה, רגעים שהזכירו ללוחמים שיש עדיין אנושיות, שיש עדיין תקווה. חבר נוסף תיאר איך עוז הנעים את השהות הממושכת בנגמ"ש, המרחב הצפוף והלחוץ שהפך לביתם הזמני. הוא ידע לספר בדיחות, להצחיק את כולם, גם כשרקע ירי רקטות של חמאס הרעיד את האדמה. בלילות, בזמן השמירה, כששמיים זרועי כוכבים נפרשו מעליהם, ניהל עוז שיחות נפש עמוקות עם חבריו, שיחות שבהן נחשפו הפחדים והתקוות, החלומות והגעגועים. הוא היה עוגן, אי של שפיות בתוך ים של בלבול, חבר קשוב שידע להכיל, להבין, ולתת תחושה של ביטחון.

בנובמבר 2023, במהלך אחת ההפוגות הקצרות מהלחימה העצימה, זכה עוז לפגוש את הוריו, יעל ועידן, שבאו לבקרו. זו הייתה פגישה מלאת חיבוקים ודמעות, רגעים יקרים מפז של קרבה משפחתית בתוך הטירוף. עוז, שיום הולדתו העשרים היה אמור לחול בתחילת ינואר, רצה לבקש חופשה כדי לחגוג אותו בביתו, בקיבוץ חצור, עם משפחתו וחבריו. הוא תכנן את המסיבה בראשו, דמיין את הצחוקים, את האוכל, את האווירה הקיבוצית המוכרת. אך לא זכה לכך. במהלך כל ימי הלחימה, עוז לחם בגבורה תחת אש, ממוקד במשימה, אך גם מונע על ידי מטרה נוספת, אישית ועמוקה: השבת החטופים. הוא חשב עליהם, על משפחותיהם, על הסבל שחוו. בהתקשרות הכתובה האחרונה שהייתה איתו, כמה דקות בודדות לפני שנהרג, הוא שאל: "יש חדש עם החטופים?". השאלה הזו, פשוטה ונוקבת, ביטאה את כל מה שהיה עוז – נשמה טובה, אדם שאכפת לו, שתמיד דאג לאחרים לפני שדאג לעצמו, גם ברגעיו האחרונים.

ב-14 בדצמבר 2023, בנר שמיני של חנוכה, יום שנועד להיות יום של אור ושמחה, יצא עוז עם עוד שבעה מחברי צוותו לפעילות מבצעית בעיר ח'אן יונס שבדרום הרצועה. הם נסעו בנמר"ה – נגמ"ש מרכבה הנדסי משוריין – כלי ממוגן שנועד להגן על הלוחמים מפני סכנות השטח. בדרכם, נקלעו הלוחמים למארב קטלני. מחבל ארב להם, הצמיד מטען רב-עוצמה לנגמ"ש, בדיוק בצד שבו עוז ישב, והפעיל אותו. הפיצוץ היה אדיר. עוז נהרג במקום, באופן מיידי, בן תשע-עשרה בלבד. הרעש המחריד, האש והעשן, מילאו את האוויר. בתקרית הקשה הזו, מלבד עוז שנפל, נפצעו באורח קשה חמישה מהלוחמים שנסעו בנגמ"ש, עדות לעוצמת הפיצוץ ולכוח ההרסני של האויב. רב-טוראי עוז שמואל ארדי, ילד השדה עם הלב הרחב והחיוך הכובש, נפל בקרב, מגן על עמו ועל מולדתו, ביום ב' בטבת תשפ"ד. הוא הובא למנוחות בבית העלמין של קיבוץ חצור דרום, מול המרחבים והשדות שכל כך אהב, שדות שהיו עדות שקטה לחיים מלאים באהבה ועשייה. לאחר נפילתו, הועלה עוז לדרגת סמל, כהכרה והוקרה על שירותו ומסירותו. הוא הותיר אחריו הורים כואבים, ושלוש אחיות, פז, יערה ואגם, שלעולם לא ישכחו את אחיהן האהוב.

החלל שהותיר עוז היה עצום, חור כואב בלבבות רבים. אחותו הקטנה, אגם, ספדה לו במילים קורעות לב, שביטאו את עומק הכאב ואת הגאווה העצומה: "עוז שלנו, מקור גאוותנו, השארת אותנו עם חור כואב, שואלים את עצמנו לאן הלכת. היית המרכז של כל הסובבים אותך. ילד טהור, אח חזק וטוב, חבר אמיתי. לא סתם אומרים שאלוהים לוקח את הטובים ביותר. תבוא ותחפור לנו על כל הדברים שאנחנו לא מבינים, רק תבוא, רק תבוא". מילותיה שיקפו את האופי הדומיננטי והאוהב של עוז, את יכולתו להיות עוגן עבור כולם, את האינסטינקט שלו להסביר, להדריך, לדאוג.

מאיה, חברת ילדות קרובה, תיארה את ההשפעה העמוקה שהייתה לו על חייהם המשותפים בקיבוץ. היא לא יכלה לדמיין אירוע חברתי בלעדיו: "לא הייתה מסיבה, 'על האש', טיול עם החבר'ה, טיול בשדות, חג בקיבוץ שהגעתי בלי לבדוק אם עוז נמצא, כי אם לא, אז אין טעם. בן אדם כזה, שלפני שמתחיל לחגוג דואג שהכול מוכן בלי שום פאשלה, ושלכולם יש חיוך על הפנים. וכשיחתוך מוקדם כי יש עבודה בגד"ש (גידולי שדה) מחר, לא יהיה יותר אותו דבר. לא מבינה איך יכול להיות שהחיטה תצמח שוב, או שיום אחד אצא מהבית לחגוג בלעדיך, עוז." בדבריה נשזרו יחד הכאב על האובדן, הזיכרונות המתוקים של החגים והבילויים, וההבנה העמוקה של תפקידו הייחודי של עוז כעמוד התווך החברתי, כמי שדאג תמיד לכולם, גם על חשבון הבילויים האישיים שלו. האזכור של החיטה הצומחת שוב, ללא עוז שידאג לה, היה מטאפורה כואבת למחזוריות החיים שנמשכת, אבל לעולם לא תהיה שלמה בלעדיו.

יואב, חברו הטוב, ספד לו במילים שנגעו בנשמה, והזכירו את הילד הנצחי שגדל על רגבי האדמה: "עוז האהוב והיקר שלנו, עוד שלושה שבועות היית אמור להיות בן עשרים. עשרים שנה של חוויות וחברות. גדלת על רגבים ואדמה, נער נצחי שאוהב אהבת אין קץ ומוכן לתת הכול, והינה נתת הכול, את עצמך. האדמה קרסה מתחתינו. מי לעולם לא יפסיק לחייך גם כשקשה? מי תמיד יעזור להחליף גלגל? אוהבים אותך אהבת אמת." יואב תפס בדבריו את מהות אישיותו של עוז: הנער שדבק באדמה, החבר הנאמן שתמיד היה שם לעזור, בין אם מדובר בעזרה קטנה ויומיומית כמו החלפת גלגל, ובין אם בנתינה הגדולה מכולן.

מורשתו של עוז שמואל ארדי לא נשארה רק בזיכרונות הקרובים לו, אלא הונצחה בדרכים רבות, שהעידו על גודל אישיותו והשפעתו. שמו נחרט באנדרטאות זיכרון רבות: באנדרטת "דרך הגבורה" לחללי חיל ההנדסה בכל מערכות ישראל, הניצבת בצומת חולדה, באנדרטת חיל הרפואה בחיפה, ובאתר האינטרנט "גלעד-לזכרם" של לוחמי חיל ההנדסה הקרבית. בבית הספר התיכון "צפית" בכפר מנחם, שבו למד, נחרט שמו בקיר זיכרון בספרייה, זיכרון מתמיד לתלמיד שהיה בו קסם מיוחד.

לזכרו של עוז הוקם עמוד הנצחה באינסטגרם, "remember_oz", שנפתח במילים חמות ונוגעות ללב: "לוחם, חבר, אח וגבר! שתמיד היה מחייך וגורם לאחרים לחייך. תמיד נזכור אותך ונאהב." העמוד הזה הפך לנקודת מפגש וזיכרון וירטואלית, שבה חברים ובני משפחה יכולים להמשיך ולשתף סיפורים, תמונות ורגעים מחייו. כדי להמחיש את רוח הנעורים והשמחה שאפיינה אותו, הופקו בקבוקי בירה מיוחדים, שעל התווית שלהם הודפס בית מתוך השיר "סימן שאתה צעיר" של יוסי גמזו: "אם יש שטויות נהדרות שעוד לא עשית, אם לא טעמת עוד הכול ולא ניסית, ואם אתה מרגיש עוד לפעמים תחושה מוזרת, שלא הכול צודק ושיכול להיות אחרת", ובסיום נכתבו המילים: "צעיר לנצח". המסר הזה, של נעורים, סקרנות ואופטימיות, שיקף באופן מושלם את עוז.

משפחתו של עוז, מתוך רצון עמוק להמשיך ולהפיץ את אורו, עיצבה לזכרו חולצות מיוחדות. על החולצות הודפס איור שלו נוהג בטרקטור, סמל מובהק לאהבתו לאדמה, ולצדו הכיתובים: "עוז שבחקלאות" ו"החיוך שלך איתנו לאורך כל הדרך". טקס מרגש בקן חצור של תנועת הנוער "השומר הצעיר", במסגרת ה"שומריאדה" 2024, הוקדש כולו לזכרו של עוז, שהיה כה מזוהה עם ערכי התנועה והאדמה. בשיאו של הטקס, הוצג הטרקטור של עוז, עשוי מחוטי ברזל ובד, שהועלה באש בטקס סמלי, להאיר את דרכו האחרונה. גם בתחום הקולינרי, דרך פרויקט "מתכון עם זיכרון", הופיע מתכון ללביבות הגבינה שעוז אהב לאכול בילדותו, ואף הכין אותן בעצמו בנעוריו, דרך מתוקה לזכור את טעמי ילדותו. אחותו של עוז ומי שהייתה חברתו, בנו יחד שיעור מורשת קרב מרגש לזכרו, שהועבר ביחידות צבא שונות, והנציח את גבורתו ואת הערכים שהנחו אותו כלוחם וכאדם. חוברת זיכרון מפורטת לעוז הועלתה לאתר של קיבוץ חצור, ובה תועדו סיפורים, תמונות וזיכרונות, שהפכו למקור נחמה והשראה.

עוז שמואל ארדי, ילד השדה עם הלב הרחב והחיוך הבלתי נשכח, חי חיים קצרים אך מלאים. הוא נתן את כולו, לאדמה, לחברים, למשפחה, ולבסוף, למען המדינה. סיפור חייו הוא סיפור של נתינה, של אהבה ללא תנאי, של אופטימיות בלתי מעורערת ושל גבורה אנושית שנובעת מהבחירה להגן על הבית. הוא נפל כחובש, בדיוק כפי שחי – עוזר לאחרים, דואג לסובבים אותו. הוא השאיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת עשירה, מורשת של אדם שחי באמת, שנגע בלבבות רבים, ושהותיר אחריו שובל של אור ותקווה. חיוכו של עוז, שהיה איתנו לאורך כל הדרך, ממשיך להאיר גם עכשיו, תזכורת מתמדת לרוח הישראלית החזקה, לרוח התקומה, ולגבורת האדם שבחר באהבה, בנתינה ובהגנה על חיינו. יהי זכרו ברוך.