אושר שלמייב

בבית שטוף שמש, בין קירות שהכילו בתוכם דורות של זיכרונות, נולד אושר שלמייב ביום קר ובהיר, עשרה בפברואר שנת אלפיים ושש, אל תוך משפחה ששורשיה נטועים עמוק באדמה ובמסורת של אהבה. הוריו, ששמותיהם לא נצרבו באותיות פורמליות אך נוכחותם הייתה אבן יסוד בחייו, קיבלו אותו בזרועות פתוחות, עטפו אותו בחום שהלך והתחזק עם כל שנה שעברה. הוא היה בן אהוב, ובכור לזמן מה, עד שהגיעו אחריו אחיו, אלי וגבריאל, ומיד נהפך לאח בוגר יותר, אח מסור, שתמיד דאג לכולם, מהקטן ועד הגדול, קשר עין עם כל אחד, ובדק אם חסר משהו, אם מישהו זקוק לעזרה, או סתם למילה טובה. הבית היה תמיד מלא חיים, צחוק וריחות תבשילים עשירים, שהעידו על מטבח פעיל ולבבי, ועל אירוח שגבולותיו היו פרוצים לרווחה. בשעות הערב, אחרי שהשמש שקעה והכוכבים החלו להבהב בשמיים, היו מתכנסים כולם סביב שולחן האוכל, לעיתים קרובות מלווים בדודים, דודות ובני דודים, והקירות היו רועדים מצחוקים ושיחות קולחות. אושר, גם כילד קטן, ידע להביא חיוך ואור לכל פינה בבית, במבט שובב, בבדיחה קטנה שסיפר, או סתם בנוכחותו השקטה והמוארת, שהפיצה סביבו תחושה של רוגע ושמחה.

בילדותו המוקדמת, אושר היה ילד סקרן, שעיניו הגדולות היו בולעות כל פרט בעולם סביבו. הוא אהב לרוץ יחף על הדשא בגינה, להרגיש את טיפות הטל הקרות בליקוף עדין של עורו עם עלות השחר, ולרדוף אחרי פרפרים צבעוניים שנמלטו בקלילות בין ערוגות הפרחים. הוא בילה שעות ארוכות בבניית מגדלים מלגו, שגובהם הלך וגדל ככל שדמיונו התרחב, או בציור אינסופי של גיבורי על ונופים פראיים. כשהיה בן שש, בדיוק כשהצטרף לכיתה א', פגש את שלמה איליין, והידידות ביניהם ניצתה בבת אחת, כמו שתי להבות קטנות שהתאחדו לאחת גדולה. הם ישבו יחד בשולחן לימודים קטן, חלקו סנדוויצ'ים בהפסקות, ורדפו זה אחרי זה במגרש המשחקים, נשבעים אמונים בשבועות ילדותיות על חברות נצחית. "תוך דקה היינו חברים לנצח," נזכר שלמה שנים אחר כך, וזה אכן היה כך. הקשר ביניהם היה מידי ועמוק, מלווה בתסתלבטויות בלתי פוסקות וצחוקים שהיו נשמעים יום יום, מילאו את מסדרונות בית הספר ואת שבילי השכונה. אושר היה הילד הכי שמח שפגשה לאילה בחייה, והיא נהנתה מנוכחותו המוארת במשך שתים עשרה שנים של חברות קרובה, שהייתה עבורה יותר ממשפחה. הוא היה אדם שתמיד ידע להקשיב, לתמוך, ולהיות נוכח בכל רגע חשוב, לא רק עבור חבריו הקרובים אלא עבור כל מי שנקלע למצוקה או סתם רצה לחלוק רגע.

השורשים הקווקזיים של המשפחה היו חלק בלתי נפרד מזהותו של אושר, והם עיצבו את עולמו הפנימי והחיצוני. בביתם, עלו לעיתים קרובות ניחוחות של מאכלים מסורתיים, ובחגים ובאירועים מיוחדים, הייתה המוזיקה הקווקזית ממלאת את האוויר, קוראת לרגליים לרקוד. אלדר אלייב, חבר קרוב ממוצא קווקזי גם הוא, נזכר שנים אחר כך בצחוק ובחיוך של אושר, שלא יצאו לו מהראש, ובאופן שבו היה קורא לו "אה אלדרצ'יק" ומחבק אותו בחיבוק דוב חם. הם גדלו יחד, שני הבנים הצעירים האלה, שותפים לחוויות ילדות משותפות, לרגעי בכי וצחוק, לשמחה ולעצב, כמעט כמו אחים. אושר היה תמיד שם עבור אלדר, לכל שאלה, לכל בעיה, או סתם לשיחה ארוכה על החיים. אלדר התגעגע אליו, ל"קווקזי" שלו, וציין בעצב שלא הספיק ללמוד לרקוד לז'גינקה כמוהו, ריקוד קווקזי מסורתי שוודאי אושר שלט בו בכישרון ובחן. הריקוד, השירים, הסיפורים על נופים רחוקים והמסורות העתיקות, כל אלו היו חלק מהאווירה שבה גדל אושר, והם העניקו לו עומק תרבותי וחיבור חזק לשורשיו. הוא היה קווקזי קטן ופרוע, כפי שתיאר אותו ארצ'י, חבר נוסף, שזכר את חיוכו וצחוקו הקווקזיים, ואת יופיו הייחודי.

שנות הנעורים של אושר היו רצופות באותה שמחת חיים שאפיינה אותו מילדותו. הוא היה מוקף בחברים, שכולם נמשכו אל האור המיוחד שהקרין. בבית הספר, במגרש הכדורגל, ובמפגשים אקראיים בשכונה, תמיד היה במרכז העניינים, לא בהכרח בגלל שדיבר בקול רם, אלא בגלל הנוכחות הכובשת שלו. נועה פדידה תיארה אותו כ"שמחת החיים של כולנו," והעידה כי לכל מקום שנכנס, היה מגיע עם החיוך הכובש שלו, וגורם לכולם להתאהב בו במבט. החיוך הזה, שהיה גלוי לב וכנה, היה כרטיס הכניסה שלו ללבבות האנשים. הוא היה מקשיב קשוב, מייעץ נאמן, ותמיד נמצא שם כדי להציע כתף תומכת או מילה טובה. אהבתו לכדורגל הייתה תשוקה בוערת, שהייתה עבורו לא רק משחק, אלא שפה משותפת, דרך להתחבר עם חברים ולחלוק רגעים של התרגשות ומתח. הוא ושלמה, חבר הילדות, היו מנהלים שיחות ארוכות על קבוצותיהם האהובות, על שחקנים מבריקים, ועל תוצאות משחקים, לפעמים עד השעות הקטנות של הלילה. רעש הטלוויזיה המהדהד מחדרו, קריאות השמחה או האכזבה, היו חלק בלתי נפרד מהפסקול של בית שלמייב.

הקשר שלו עם אחיו, אלי וגבריאל, היה קשר חזק ועמוק, שהתבסס על אהבה בלתי מתפשרת ותמיכה הדדית. עבור גבריאל, אושר היה תמיד "אח קטן", תואר שהעיד על קשר מיוחד של הגנה ואהבה, גם אם אושר היה הצעיר מבין השניים. הוא היה אח ששמר, שדאג, שנתן עצה, ותמיד היה שם כדי להאיר את הדרך. אהבתו למשפחה הייתה ללא גבולות, והוא תמיד ידע להביא חיוך ואור לכל פינה בבית, גם ברגעים הקשים ביותר. הוא היה זה שהיה מציע לעזור במטלות הבית, מכין קפה להורים בבוקר, או משחק עם אחיו במשחקי קופסה עד שהם היו נרדמים מעייפות. הוא היה עמוד תווך, מקור של יציבות ושקט פנימי, כזה שהיה בו כדי להרגיע את כולם. ערכי הנתינה והאכפתיות היו טבועים בו עמוק, לא רק כלפי משפחתו אלא כלפי כל אדם שפגש. הוא האמין בטוב שבאנשים, בחלומות שהם נושאים עימם, ובכוחם של רגעים קטנים לשנות עולם. הדרך שלו לחיים הייתה כנה ואוהבת, ללא מסיכות, בלי משחקים, פשוט אושר טהור, שהפיץ את אורו לכל עבר.

כשעמד בפני גיוס לצה"ל, לא היה ספק בלב אושר לאן פניו מועדות. הוא רצה להיות לוחם, לשרת שירות משמעותי, לתרום את חלקו למדינה שכה אהב. הבחירה בחטיבת כפיר, וליתר דיוק בגדוד 944 דוכיפת, הייתה טבעית עבורו. הוא חיפש את האתגר, את המסגרת המחייבת, את ההזדמנות להפוך את הכוח הפיזי והנפשי שלו לכלי מועיל. המסע הצבאי שלו החל בטירונות מאתגרת, שבה נחשף לעולם חדש של קשיים פיזיים ומנטליים, אך גם לעולם של חברות אמת. שם, בין הריצות המפרכות והמסעות הארוכים, פגש את איתי לוי, חבר מהצבא, שמיד הפך לאח לכל דבר. "הכרנו עוד בטירונות ומשם נכנסת לי ללב בשנייה," אמר איתי שנים אחר כך, כשהכאב עדיין טרי. הקשר ביניהם היה עמוק, קשר של אחים בדם, שחלקו יחד את הקשיים והרגעים המצחיקים, את הלילות הארוכים בשמירה ואת החלומות על עתיד טוב יותר. אושר היה שם בשביל איתי לכל שאלה, לכל בעיה, מהקטן ביותר לגדול ביותר, כמו מצפן אנושי שמראה את הדרך.

הוא היה חייל ולוחם, שהפגין עוצמה ושקט פנימי, תכונות שאפיינו אותו עוד מילדות. הוא ביצע את משימותיו במסירות ובמקצועיות, תמיד עם חיוך על פניו, גם כשהעייפות איימה להכריע. חבריו ליחידה העריכו אותו על טוב ליבו, על יכולת ההקשבה שלו, ועל האווירה החיובית שתמיד הביא עימו. הוא ידע לרומם את רוחם של חבריו גם ברגעים קשים, בבדיחה קטנה, במילה מעודדת, או סתם בחיבוק חם. "לב טוב, אהבה לאנשים, נתינה, עוצמה ושקט פנימי של מי שהלך בדרך שלו באמונה ובכבוד" – כך תיארו אותו בני משפחתו, והתכונות הללו באו לידי ביטוי מלא בשירותו הצבאי. הוא לא היה אדם שחיפש כבוד או תהילה, אלא פשוט עשה את מה שהאמין בו, ביושרה ובצניעות. הוא האמין במטרה, בערכים, ובכוחה של האחווה שמחברת בין חיילים. הוא היה מלח הארץ, כפי שתיאר אותו פוסטר ההנצחה, אדם שנוכחותו הייתה חיונית, כמו המלח שנותן טעם לכל מאכל.

במהלך שירותו הצבאי, בין משימה למשימה, בין אימון לאימון, אושר הקפיד לשמור על קשר הדוק עם משפחתו וחבריו. שיחות טלפון ארוכות, הודעות וואטסאפ מצחיקות, וביקורים קצרים בבית, היו רגעים יקרים מפז עבורו ועבור יקיריו. הוא דאג תמיד להתעדכן בשלומם של כולם, לשאול לשלומם, ולהבטיח שהוא יחזור הביתה בקרוב. רגע משמעותי ומרגש במיוחד היה חתונתו של אחיו אלי. אושר היה שם, חגג ושמח בשמחת אחיו, וצולם בתמונות חתונה שהפכו מאוחר יותר לזיכרונות משמעותיים אחרונים, כמעט מקודשים. בתמונות אלו, חיוכו הבוהק של אושר האיר את החדר, והוא נראה מאושר, מלא חיים, רוקד וצוחק עם אחיו ועם כל בני המשפחה והחברים. הוא היה חלק בלתי נפרד מהאירוע, מזרים אנרגיה ושמחה לכל עבר, והותיר אחריו תמונות מלאות עוצמה של אהבה וחיבור משפחתי. המצלמה קלטה את האור שלו, את האהבה שלו למשפחה, ואת היכולת שלו להפוך כל רגע לחגיגה.

הימים שקדמו למלחמת התקומה היו ימים של מתח גובר, של תחושה באוויר שמשהו גדול עומד להתרחש. אושר, כמו כל חבריו הלוחמים, היה מודע לאפשרות של הסלמה, אך הוא נשאר רגוע וממוקד. השקט הפנימי שלו, שהיה כל כך אופייני לו, ליווה אותו גם ברגעים אלו. הוא ידע את תפקידו, את חשיבות שירותו, והיה נכון לכל משימה שתוטל עליו. הוא לא היה פטפטן גדול בנוגע לפחדיו או חששותיו, אלא פעל מתוך תחושת אחריות עמוקה. בשיחותיו האחרונות עם משפחתו וחבריו, הוא ניסה תמיד להפיג את המתח, להרגיע, ולהבטיח שיהיה בסדר. החיוך שלו, גם אז, היה חיוך של אופטימיות זהירה, של אמונה בטוב ובכוחה של הרוח האנושית.

כשהחלה מלחמת התקומה, אושר מצא את עצמו בחזית, חלק מכוח לוחם שנושא על כתפיו את משקל עתיד המדינה. הוא וחבריו נלחמו באומץ לב, בנחישות, מתוך הבנה עמוקה של גודל השעה. אושר פעל כחלק בלתי נפרד מהצוות שלו, תמיד ראשון להתנדב למשימות הקשות ביותר, תמיד דואג לחבריו, מוודא שכולם בטוחים ומצוידים. הוא היה לוחם אמיץ, ששילב בתוכו את העוצמה הפיזית עם השקט הנפשי, את המקצועיות עם האנושיות. הוא היה שם עבור חבריו, כפי שהיה תמיד, מקשיב, תומך, נוכח. איתי לוי, חברו מהצבא, הרגיש את נוכחותו של אושר בכל רגע, יודע שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. הוא היה אח בדם, שותף לגורל, חבר של אמת ברגעים הקריטיים ביותר.

בבוקר החמישי באפריל, שנת אלפיים עשרים ושש, במהלך לחימה עזה, נקטפו חייו של אושר שלמייב. הוא נפל כגיבור ישראל, בהיותו בן עשרים בלבד, כשהוא מותיר אחריו כאב עמוק וחלל עצום. הוא נפל בעת מילוי תפקידו, כשהוא מגן על הבית, על המשפחה, על החברים, ועל כל מה שהאמין בו. הבשורה הקשה הכתה במשפחה וביקיריו כרעם ביום בהיר, הותירה אותם המומים וכואבים. האור הגדול שאושר הביא לעולם, כבה בטרם עת, אך הותיר אחריו שובל של זיכרונות מוארים. הלב הצעיר שלו, כפי שכינה אותו ארצ'י, הפסיק לפעום, והותיר אחריו ריק ששום דבר ואף אחד לא יוכל למלא. אך החיוך והצחוק שלו, נוכחותו, והאופן שבו היה קווקזי קטן, פרוע וחתיך, יישארו חרוטים בזיכרון לנצח.

מותו של אושר הותיר חותם עמוק בלב של כל מי שהכיר אותו. האור שלו, החיוך שלו, והאהבה שלו ממשיכים לחיות בזיכרונות ובלבבות של כולם. לאילה, שזכרה את 12 השנים של שמחה שאושר הביא לחייה, הבטיחה שמשפחתו היא עכשיו גם משפחתה, בבחינת המשך הקשר והנצחת זכרו. שלמה איליין, חבר הילדות מכיתה א', חש את החיסרון העצום. הוא לא ישכח את התסתלבטויות, את הצחוקים, את החיבוק החזק, ואת השיחות האינסופיות על כדורגל. עבורו, אושר היה אח, לב, אדם של שמחה שתמיד פניו היו מוארות. אלדר אלייב, חברו הקווקזי, התגעגע לחיבוק של ה"אלדרצ'יק" שלו, לחיוך ולצחוק הקווקזיים, וחש את החלל שנפער. הוא הביט לשמיים, מחפש את אושר בין הכוכבים, מתגעגע לחבר שעימו גדל בבכי, בצחוק, בשמחה ובעצב. נועה פדידה תיארה אותו כ"שמחת החיים של כולנו", והתגעגעה לחיוך הכובש שגרם לכולם להתאהב בו במבט. איתי לוי, חברו מהצבא, חש את האובדן העצום של אח בדם, של מי שנכנס לליבו בשנייה בטירונות, ושהיה שם בשבילו לכל דבר. גבריאל, אחיו, חש את החסרונו של ה"אח הקטן" שלו, ותמיד יישא את אהבתו אליו.

לזכרו של אושר, הודלקו 139 נרות, נרות זיכרון קטנים שהאירו את הלילה, כל אחד מהם סימל רגע, זיכרון, אדם שהושפע מנוכחותו של אושר. משפחת שלמייב, שבורה וכואבת, מצאה כוח בתוך האבל העמוק ליזום כתיבת ספר תורה לזכרו, מעשה של אמונה והנצחה, שנועד להמשיך את דרכו ואת מורשתו. ספר התורה, בכתב יד מהודר, ינציח את שמו ואת רוחו של אושר, וישמש תזכורת מתמדת לערכים שבהם האמין. אושר שלמייב ז"ל היה בן ואח אהוב, חבר יקר, חייל ולוחם – אור גדול בלב המשפחה, החברים והקהילה. הוא נשא בתוכו לב טוב, אהבה לאנשים, נתינה, עוצמה ושקט פנימי של מי שהלך בדרך שלו באמונה ובכבוד. חיוכו וטוב ליבו יאירו את דרכנו לעד, יהיו למגדלור של תקווה ושל אמונה בטוב שבאדם.

מורשתו של אושר אינה רק כאב האובדן, אלא גם ההשראה לחיות חיים מלאים, עם תשוקה, אומץ, ורצון תמידי לגעת בעולם. הוא לימד את כולנו לחיות בכנות ובאהבה, להאמין בטוב, בחלומות, ובכוחם של רגעים קטנים. הוא היה גיבור ישראל, מלח הארץ, אהוב על כולם, וזכרו ימשיך להיות חלק בלתי נפרד מהסיפור של מדינת ישראל, סיפור של גבורה, הקרבה, ותקומה. נוכחותו, גם בהיעדרה, תמשיך להדהד בלבבות, להזכיר לכולם את האור המיוחד שהביא לעולם, ואת החשיבות של אהבה, חברות, ומשפחה. שמו של אושר שלמייב ייזכר לעד, כסמל לאדם שהיה כולו טוב, כולו אור, וכולו אהבה. יהי זכרו ברוך.