אושר שמעיה

באר שבע, עיר מדברית חמה, הייתה יותר מסתם נקודת ציון על מפה עבור אושר שמעיה – היא הייתה הבית, המגרש, הלב הפועם של עולמו. אל תוך החום הזה, אל משפחה עוטפת ומלאה באהבה, נולד אושר בט"ו בשבט תשס"ד, השביעי בפברואר 2004, הבן הבכור לאבלין וליעקב, שכולם קראו לו קובי. הוא הגיע לעולם הזה כנקודת אור, ובמהרה מילא את החלל שהיה ריק עד אז, כשהוא מביא איתו חיוך קבוע ושמחת חיים מדבקת שתלווה אותו ואת כל מי שסביבו לאורך כל שנותיו הקצרות, אך עשירות. אחריו הגיעו אופק, שהפך לחברו הטוב ביותר ולשותף סודותיו, ואלין, אחותו הקטנה, שראתה בו לא רק אח אלא מודל לחיקוי, גיבור שאפשר להישען עליו וללמוד ממנו.

הבית שבו גדל אושר לא היה רק קירות ותקרה, אלא מקום שבו האוויר היה ספוג באהבה, בצחוק ובשיחות כנות ופתוחות. אבלין וקובי יצרו סביב ילדיהם מעטפת תומכת, שבה כל אחד הרגיש בטוח לחלוק את מחשבותיו, את חלומותיו ואת חששותיו. אושר, כילד, היה סופג את כל הטוב הזה, מחזיר אותו פי כמה. הוא היה ילד שמח באמת, כזה שעיניו נוצצות מתמיד, שמפיץ סביבו אווירה נעימה ומרגיעה. הוא סלד ממריבות, מחיכוכים קטנים שעלולים להעיב על השקט המשפחתי, ובכל ויכוח שהתפתח היה הראשון לנסות לפשר, להרגיע את הרוחות, להזכיר לכולם את הכבוד ההדדי שאפיין את הבית. הוא כיבד כל אדם באשר הוא, בין אם היה זה מבוגר או ילד, עשיר או עני, ותמיד הקשיב בקשב רב לדבריהם, כאילו לכל אחד יש שיעור חשוב ללמד אותו. הוא למד בבית הספר היסודי "רכסים" בעיר, ומשם המשיך לבית הספר הרב-תחומי "רמות" על שם ניומן, מקיף ז', שם המשיך להיות נער אהוב על חבריו ועל מוריו, שחקן נשמה שקונה את מקומו לא רק על המגרש אלא גם בלבבות.

האהבה הגדולה ביותר שעיצבה את אושר, מעבר למשפחתו, הייתה הכדורגל. היא לא נולדה בחלל ריק, אלא נשתלה בו בעדינות ובתשוקה על ידי אביו, קובי. קובי היה אוהד שרוף של הפועל באר שבע, הקבוצה האדומה שהייתה חלק בלתי נפרד מהנוף הבאר-שבעי, מהשיחות על כוס קפה בבוקר ומההתרגשות שאחזה בעיר כולה בימי משחק. מגיל צעיר מאוד, הרבה לפני שאושר ידע לקשור שרוכים, הוא כבר מצא את עצמו יושב לצד אביו ואחיו אופק ביציעי אצטדיון "וסרמיל" המיתולוגי, ואחר כך באצטדיון "טרנר" החדש והמרשים. הוא זוכר את הריח המתוק-מריר של הדשא הגזום, את רעש הקהל המתגבר כשהשחקנים עלו למגרש, את קריאות העידוד המהדהדות, את המתח באוויר לפני בעיטת עונשין ואת הפיצוץ של שמחה או אכזבה עם כל גול. קובי היה מנתח כל מהלך, מסביר לאושר הקטן את חוקי המשחק, את האסטרטגיה, את יופיו של התיאום הקבוצתי, ובעיקר – את הרגש העמוק שמתחבר לקבוצה, לעיר, לזהות. הם לא רק צפו במשחקים בבאר שבע, אלא נסעו בעקבות הקבוצה לכל קצוות הארץ, לחוות את האווירה, את הריגושים, את השבט האדום שמלווה את קבוצתו נאמנה.

כשאושר היה בן חמש, הרגליים הקטנות שלו כבר לא יכלו להכיל את התשוקה למשחק רק בצפייה. הוא רצה להיות חלק מזה, לרוץ על הדשא, לבעוט בכדור. קובי, שחלם תמיד על בן כדורגלן, מיהר לרשום אותו לקבוצת ילדים מקומית. מאותו רגע ואילך, קובי הפך לצל הצמוד של אושר על המגרש. הוא היה שם בכל אימון, עומד בצד, עוקב אחר כל תנועה, מלווה אותו לכל משחק, בין אם היה זה בוקר קפוא או אחר צהריים לוהט. הוא עודד בקול רם, מחא כפיים בכל הזדמנות, וכל גול שאושר הבקיע היה עבורו אירוע מרגש לא פחות מהבקעת שער בגמר ליגת האלופות. הוא היה קופץ בהתלהבות, קורא את שמו של אושר, גאה בכל צעד ובעיטה. אושר גדל על המגרש, עם הכדור צמוד לרגל, מתפתח משחקן ילדים נלהב לכוכב עולה. הוא שיחק בקבוצות הנערים של מ.ס. באר שבע, ומשם עבר להפועל ולבית"ר העירוניות, כשהוא ממשיך לבלוט בכישרונו הייחודי. הוא היה שחקן מוכשר, עם הבנה עמוקה של המשחק, רציני באימונים, ובעל כושר התמדה בלתי רגיל. הוא לא ויתר לעצמו לעולם, חתר למצוינות בכל מחיר, והיה מנהיג טבעי על המגרש, כזה שיודע להוביל את חבריו להישגים. לא פעם, כששיחק במכבי קריית גת, הוא שימש כקפטן קבוצת הנערים, כשהוא נושא בגאווה את סרט הקפטן על זרועו, סמל למנהיגותו ולכבוד שרחשו לו חבריו ומאמניו.

אחד הרגעים הקשים בקריירה הצעירה של אושר היה פציעה בקרסול, שהשביתה אותו ממשחק למשך שנה שלמה. עבור נער צעיר שכל עולמו סבב סביב הכדורגל, זו הייתה מכה קשה. הימים ללא מגרש, ללא ריח הדשא, ללא צליל בעיטת הכדור, היו קשים מנשוא. אבל אושר לא היה מוותר. הוא נלחם בשיניים, עבר פיזיותרפיה אינטנסיבית, התאמן בחדר הכושר, עשה כל שביכולתו כדי לחזור למגרש. הפציעה, שאיימה לשבור את רוחו, רק חיזקה את נחישותו והוכיחה שוב את כוח ההתמדה שלו. הוא חזר חזק יותר, נחוש יותר, עם רצון בוער להוכיח לעצמו ולכולם שהוא שייך למגרש. הוא היה אהוב על כולם – על חבריו לקבוצה, על המאמנים, על צוותי הטיפול. הוא היה תמיד הראשון לעזור, להושיט יד, לתמוך. לא משנה מי היה זקוק לעזרה – חבר לקבוצה, אדם מבוגר, קרוב משפחה – אושר וקובי היו תמיד מתנדבים ראשונים. איפה שהם היו, תמיד היה שמח, תמיד הייתה אווירה טובה, תמיד אפשר היה לסמוך עליהם. הם היו פשוט אנשים טובים, מהסוג שנדיר למצוא.

בשנת 2021, כשאושר היה בן שבע עשרה, הגשים את חלום חייו: הוא התקבל לקבוצת הבוגרים של מ.ס. באר שבע, אותה קבוצה בה שיחק בנעוריו. זה היה סגירת מעגל מרגשת, רגע של ניצחון אישי ומשפחתי. הוא הפך רשמית לכדורגלן מקצועי, והשקיע את כל כולו במשחק. הוא התאמן במרץ, שיפר את יכולותיו, והיה חלק בלתי נפרד מהקבוצה. גם כאן, קובי לא ויתר. הוא המשיך ללוות את אושר לכל אימון, לכל משחק, לכל נסיעה. הוא היה גאה בו עד אין קץ, ונהנה מכל הישג של בנו כאילו היה שלו. הקשר המיוחד ביניהם, קשר של אב ובן, של מאמן ושחקן, של חברים בלב ובנפש, היה מודל לחיקוי עבור כל מי שראה אותם יחד. קובי, שדאג לעבוד מהבוקר עד הערב כדי שלילדיו ולאבלין לא יחסר דבר, מצא את השמחה האמיתית שלו בלוות את אושר במסעו הספורטיבי.

עם סיום לימודיו התיכוניים, הגיע תורו של אושר להתגייס לצה"ל, ביום 27 באוקטובר 2022. הוא הוצב במפקדת אוגדת עזה, אוגדה 143, עוצבת "שועלי האש", ושירת במחנה רעים במסגרת החיל הכללי. תפקידו היה טבח, תפקיד חיוני שמבטיח שלחיילים לא יחסר אוכל חם ומזין. הוא שירת במתכונת של שבוע בבסיס ושבוע בבית, סידור שאפשר לו להמשיך להתאמן בכדורגל ולהשתתף במשחקים כשחקן מקצועי בקבוצה הבאר-שבעית. גם במטבח הצבאי, אושר הביא את שמחת החיים שלו, את הכבוד לזולת ואת הנכונות לעזור. הוא התחבר במהרה לחבריו הטבחים, יצר אווירה טובה של צחוק ושיתוף פעולה, והיה אהוב על כולם, מהחיילים הפשוטים ועד למפקדים. "אח שלי, שותף, אני מתגעגע אליך נורא," כתב עליו שלמה, אחד מחבריו למטבח, "אתה ממש חסר לי ולכל הטבחים של האוגדה." אושר הצליח לשלב בין שירות משמעותי לבין הגשמת חלומו הספורטיבי, מה שהעיד על כושר ארגון ועל מחויבות יוצאת דופן.

המשחק האחרון שבו השתתף אושר במדי מ.ס באר שבע התקיים ביום 27 בספטמבר 2023, עשרה ימים בלבד לפני השבת השחורה. זה היה משחק ביתי מול קבוצת בני כסייפה. אושר לא פתח בהרכב, אבל המתח היה באוויר. בדקה ה-54, כשהתוצאה הייתה צמודה, הוא נקרא מהספסל. הוא קם בזריזות, לבש את חולצה מספר 7 שלו, הלב פועם בהתרגשות, ונכנס למגרש. הוא הרגיש את הדשא תחת נעליו, את משב הרוח, את מבטי הקהל. הוא נכנס למשחק בשיא המרץ, רץ, לחץ, ניסה להשפיע. בדקה ה-65, זה קרה. כדור חזר מהגנה יריבה, אושר היה במקום הנכון ובזמן הנכון, הוא בעט בנחישות, והכדור נכנס לרשת. שער בכורה לעונה, רגע של אושר צרוף, פיצוץ של שמחה. הקהל שאג, חבריו לקבוצה התנפלו עליו בחיבוקים, והוא הרגיש שוב את הסיפוק העצום שרק משחק יכול להעניק. קובי, שישב בקהל, קפץ על רגליו בצעקת שמחה, מוחא כפיים בהתלהבות, גאה עד אין קץ בבנו. המשחק הסתיים בתוצאה 2:2, אבל עבור אושר, השער הזה היה רגע השיא, זיכרון מתוק של ניצחון אישי וקבוצתי, רגע של אושר טהור.

עשרה ימים לאחר אותו משחק, בערב שמחת תורה תשפ"ד, אושר היה בבסיס רעים. אווירת החג הייתה באוויר, והוא התגעגע הביתה, למשפחתו. הוא ביקש להשתחרר לכמה שעות, לבלות עם הקרובים לו ביותר. הוריו, אבלין וקובי, נסעו לאסוף אותו מהבסיס, והסיעו אותו לביתם בבאר שבע. הבית התמלא שוב בצחוק, בשיחות, בארוחת חג משפחתית. אלו היו רגעים יקרים מפז, רגעים של שקט ושלווה, של חום ואהבה, רגעים שאיש לא ידע שיהיו האחרונים. הלילה ירד על באר שבע, על הבית החם של משפחת שמעיה, על אושר שהתכרבל במיטתו, מוקף באהבה.

השבת, כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, עלתה על ישראל כיום רגיל של חג ושמחה. אלא שבשעה שש וחצי בבוקר, השלווה נשברה בקול שאון מחריש אוזניים. אזעקות עולות ויורדות החלו לקרוע את השקט של באר שבע, מזהירות מפני ירי מסיבי של רקטות וטילים מרצועת עזה. אושר, שהיה אמור לחזור לבסיס רעים רק בצהריים, היה אצל בת זוגו, בר, באותן שעות מתוחות. הוא שמע את האזעקות, את הדי הפיצוצים, והלב שלו אמר לו שהוא חייב לחזור, שהוא נחוץ שם, עם חבריו לבסיס. הוא התקשר לאביו, קובי, וביקש שיקפיץ אותו לבסיס רעים. אבלין, אמו, הפצירה בו לחכות, להמתין עד שהמצב הביטחוני יירגע, אבל אושר לא שעה להפצרות. תחושת האחריות שלו, המחויבות שלו לחבריו ולמקום שירותו, הייתה חזקה מכל חשש. הוא ידע שהוא צריך להיות שם. קובי, ללא היסוס, נענה לבקשת בנו. הוא ידע שאושר לא יוותר, וגם הוא, כאב, הרגיש את הדחף להיות לצד בנו, ללוות אותו.

רגע לפני שיצא מהבית, רגע קטן, כמעט חסר חשיבות באותה עת, הפך לזיכרון צרוב שילווה את אחיו אופק לעד. אושר ניגש אל אופק, ובמקום החיבוק הרגיל, הוא נישק אותו. "הייתי מופתע מזה," סיפר אופק אחר כך, קולו נשבר. "בדרך כלל אנחנו רק מתחבקים. שאלתי אותו, 'למה אתה מנשק אותי?' והוא ענה לי, 'אני אוהב אותך', חיבק אותי והלך." המילים הפשוטות האלו, הנשיקה הבלתי צפויה, הפכו למעין פרידה מוקדמת, רגע של אמת טהורה וחשופה, שמלמד יותר מכל על עומק הקשר בין האחים ועל טוב ליבו של אושר.

קובי ואושר יצאו לדרך, אל הנגב המערבי הבוער. בדרך, אושר הספיק להתכתב עם אמו, אבלין. "אני אוהב אותך," כתב לה, והוסיף לב אדום קטן. אלו היו מילותיו האחרונות אליה, מחווה של אהבה שתישאר חרוטה בליבה לעד. בסביבות השעה 7:20 בבוקר, הקשר איתם אבד. הטלפונים הפסיקו לענות, והדאגה החלה לכרסם בלבבות בני המשפחה. אבלין ואופק ניסו להישאר אופטימיים, נאחזו בכל בדל של תקווה. אולי הם נמלטו, אולי נפצעו ופונו לבית החולים ואינם מצליחים ליצור קשר. אבל ככל שהשעות נקפו, המציאות המרה החלה לחלחל. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע רצחנית, אלפי מחבלים חדרו לישראל, טבחו באזרחים, חטפו, הרסו ושרפו. בסיסי צה"ל הותקפו, והדרכים היו למלכודות מוות.

הבשורות המרות הגיעו כעבור זמן קצר. אושר וקובי, בדרכם לבסיס רעים, נתקלו במארב מחבלים קרוב לכניסה לבסיס. הם נורו למוות, ונמצאו במכוניתם, מחובקים, ללא רוח חיים. רב-טוראי אושר שמעיה נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, והוא בן תשע-עשרה וחצי בלבד. גופתו של אושר נמצאה ביום שני, 9 באוקטובר, והבשורה הוטלה על המשפחה כרעם ביום בהיר. ימים ספורים לאחר מכן, ביום ראשון, 15 באוקטובר, הגיעה הבשורה המרה השנייה: גם גופתו של קובי נמצאה. אב ובן, בלתי נפרדים בחייהם, לא נפרדו גם במותם. אושר הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בבאר שבע, ולצידו נטמן אביו, יעקב (קובי) שמעיה. לאחר נפילתו, הועלה אושר מדרגת רב-טוראי לדרגת סמל, כהוקרה על גבורתו ונפילתו בקרב. הוא הותיר אחריו אם שכולה, אבלין, ואח ואחות, אופק ואלין, שבורי לב.

הכאב היה עצום, בלתי נתפס. "בחייכם וגם במותכם לא נפרדתם," כתבו בני המשפחה במילים רוטטות של צער. "הייתם מודל לחיקוי לקשר של אב ובנו. קשר כמו שלכם לא היה ולא יהיה, כי כמוכם אין, ואיש לא יחליף אתכם. הלב שלנו שבור ולא עומד באבדה הנוראה שנפלה על כולנו." אבלין, האם השכולה, מצאה את עצמה מתמודדת עם אובדן כפול, קורע לב. אחד-עשר חודשים לאחר נפילתו של אושר, היא כתבה לו, כאילו הוא עדיין איתה: "מלאך שלי, אני כל כך מתגעגעת. מצאתי הודעה מהיום שהתגייסת, שבה כתבתי לך שאני מתגעגעת אליך. ענית לי, 'אימא, עבר רק יום!' אלוהים, אחד-עשר חודשים עברו בלי לראות אותך, ועוד חיים שלמים לפנינו. הלב נשרף, ילד שלי. תהיה עם אבא... אוהבת ומתגעגעת." היא הוסיפה, במילים שמבטאות את הטרגדיה האיומה: "אושר היה ילד שכל אימא הייתה רוצה, ומרוב שהיה ילד טוב ויפה ושחקן מוכשר, תמיד אמרתי לו, 'יבוא יום ואתה תהיה מפורסם וישמעו עליך'. לא התכוונתי שככה ישמעו עליך." הכאב שלה, כאבה של אם שאיבדה את בכורה ואת בעלה ביום אחד, היה תהומי.

בת זוגו של אושר, בר, שיתפה גם היא את רגשותיה הקורעים: "אושר שלי, בלב שלי הסיפור שלנו ממשיך גם כשאנחנו בשני עולמות נפרדים. היינו משפחה כל כך שמחה ומאושרת, היינו צוחקים מכל דבר, היינו מושלמים ביחד. דמיינו את החתונה שלנו ביחד, שאנחנו עם האושר הכי גדול שאדם יכול להרגיש. זה קשה לתפקד בלעדיך, לא להרגיש אותך, לא ראיתי את עצמי בלעדיך לעולם, והלוואי והייתי יכולה להסביר במילים כמה אני אוהבת אותך וכמה הכאב העצום שלי כואב בכל נשימה שאני נושמת אבל אף אחד לעולם לא יבין. אני אמשיך לאהוב אותך כל עוד אני נושמת וגם מעבר לכך, בדיוק כמו שאתה אותי." מילותיה של בר חשפו את החלומות המשותפים שנגדעו באכזריות, את עתיד שלם שתוכנן ונעלם כלא היה.

מעין, בת דודתו של אושר, ספדה לו במילים מלאות געגוע: "אושר, מלאך שלנו, כמה כואב לי לכתוב עליך בלשון עבר, כל כך לא נתפס. אני עדיין מקווה שתענה על ההודעה האחרונה שלי אליך. נוח בשלום על משכבך. לעולם לא אפסיק להתגעגע." דולב, חבר קרוב, כתב: "אני לא קולט שאתה ואביך לא נושמים פה על פני האדמה. מאמין שאתה עושה להם בית ספר במגרש שם למעלה. תראה להם מה אתה יודע, כמו שהראית לכולם. אוהב אותך עד כאב, ולנצח אוהב. לעולם לא נשכח אותך ואת אביך ולעולם לא נסלח. תהא נשמתכם צרורה בצרור החיים." גלעד, חברו לקבוצה, העלה זיכרון מהמגרש: "זאת הייתה זכות לשחק איתך ולחלוק איתך חדר הלבשה. שמור עלינו מלמעלה, כוכב." אדר, חבר נוסף, כתב: "אחי היקר, מאחל לכל אחד חיוך ושמחת חיים כמו שלך. נזכור אותך תמיד. אוהב אותך מאוד." ליאם כתבה: "אושר שלי, אני מתגעגעת אליך כל יום. הלב שלי זועק! תודה על שהיית פה בשבילי תמיד. אני מחכה לך." ונועה, חברתו הטובה ביותר, הוסיפה: "החבר הכי טוב שלי, מתגעגעת וחושבת עליך בכל רגע ביום. שום דבר לא אותו דבר אחרי שהלכת. אני בטוחה שאתה משגיח עליי מלמעלה, אני מרגישה אותך. תודה על הזכות להכיר אותך. אתה המלאך הכי טהור שנוצר." כל עדות כזו, כל פיסת זיכרון, יצרה פסיפס של אדם אהוב, שנוכחותו הייתה מורגשת בכל מקום, ושחסרונו מותיר חלל עצום.

אושר ויעקב (קובי) שמעיה, האב והבן שנפלו יחד ביום הנורא מכל, מונצחים כיום בדרכים רבות, כשהקהילה הישראלית, ובמיוחד זו הבאר-שבעית, מתאמצת לזכור ולכבד את חייהם ומותם. כיכר מרכזית בצומת הרחובות קלמן פורת ונחום שריג בבאר שבע נקראה על שמם, עדות אילמת וקבועה לנוכחותם, למורשתם ולמחיר היקר ששילמו. ברחבי העיר נתלו שלטי חוצות עם תמונותיהם של אושר ואביו, ולצידן הכיתוב המצמרר: "100 ימים בלעדיהם, 7.10.23", כשהם מהדהדים את כאב האובדן ואת התאריך שהפך לנקודת אל-חזור בהיסטוריה הישראלית.

הכדורגל, שהיה כל עולמו של אושר והחיבור העמוק בינו לבין אביו, הפך למקום של זיכרון והנצחה. טורניר כדורגל מרגש התקיים ב"ספורטק" באר שבע לכבוד יום הולדתו העשרים של אושר, תחת הכותרת המרגשת "תישאר צעיר לנצח". שחקני הקבוצות שלבשו חולצות שעליהן מודפסת הספרה 7, מספר החולצה של אושר, ומתחתיה הכיתוב: "אין דרך אל האושר. אושר הוא הדרך." משפט זה, חכם ונוגע ללב, הפך למעין מנטרה, מסר שמשלב את שמו של אושר עם תפיסת עולם של אופטימיות ונתינה, בדיוק כפי שהיה. באירוע המרגש השתתפו ראש העירייה, שחקני הפועל באר שבע ואנשי החברה העירונית "כיוונים" לתרבות פנאי, כולם התאחדו בזיכרון משותף, מנכיחים את רוחו של אושר דרך המשחק שכה אהב.

אבלין, האלמנה והאם השכולה, מצאה דרך מקורית ומרגשת להנציח את יקיריה ולתת משמעות לכאבה. לקראת ראש השנה תשפ"ה, היא הכינה מארזים לחג מלאים במטעמים, ברכות ונרות לעילוי נשמתם של אושר ויעקב אביו, וחילקה אותם לנזקקים. מעשה זה, שבו הכאב האישי הופך לנתינה לאחר, משקף את הערכים של חסד ועזרה לזולת שאושר וקובי כה האמינו בהם ויישמו בחייהם. הוא הפך את זיכרונם למקור של אור ותקווה עבור אחרים.

הקהילה, המבקשת לחבק ולהנציח, ערכה אזכרה במלאת שנה לנפילתו של אושר ולהירצחו של אביו. במסגרת האזכרה, התקיים שיעור תורה לעילוי נשמתם עם הרב גיא נג'ר בישיבת "שבילי הנחל" בבאר שבע, מחווה של כבוד והערכה, המשלבת את זיכרונם בנצח ישראל. לזכרם של אושר ואביו, יצאו לאור ספר תהילים, סידור תפילה והגדה של פסח, שדמותם מופיעה על כריכתם, וכיפות לבנות לחג הוזמנו, ששמם ודמותם מוטבעים עליהן. דרכים אלה, המשלבות את זיכרונם בחיי היום-יום ובמסורת, מבטיחות ששמותיהם לא יישכחו. גם בעולם הדיגיטלי, הוקם עמוד אינסטגרם בשם remember_osherandkobi_shmaya, המשמש כמרחב וירטואלי לשיתוף זיכרונות, תמונות וסיפורים, ומאפשר לכל מי שהכיר ואהב אותם להמשיך ולשאת את זכרם.

אושר שמעיה, נער צעיר, מלא שמחת חיים, עם חיוך כובש ותשוקה בוערת לכדורגל, יצא להגן על הבית. הוא לא חשב פעמיים, לא היסס, כי כך היה דרכו – ללכת אל האש, להגן על מה שיקר לו. הוא נפל כגיבור, לצד אביו, בנתיב המותקף אל בסיסו, כששניהם מחובקים, סמל לקשר בלתי ניתן לניתוק. הסיפור של אושר, של קובי, הוא סיפור של אהבה עמוקה, של מחויבות, של חלומות שנגדעו באכזריות, אך גם סיפור של גבורה אנושית פשוטה, כזו שנובעת מתוך טוב לב ומתוך תחושת שליחות. הוא מזכיר לנו את המחיר הכבד של החיים בישראל, את הקרבנות שאנו נדרשים לשאת, אך גם את החוסן, את הנתינה ואת האהבה הבלתי מתפשרת לארץ ולעם. זכרו של אושר, זכרו של קובי, מהדהד ברחובות באר שבע, במגרשי הכדורגל, בלבבות המשפחה והחברים, וממשיך להאיר את דרכנו, להזכיר לנו את היופי שבחיים ואת חשיבותה של התקומה, בכל יום מחדש.