אור כץ

בבית צנוע במעלה אדומים, כשריחות קפה טרי ומרק עוף עולים מהמטבח של איריס וירון, נולד אור ביום ח' באייר תשס"ד, עשרים ותשעה באפריל 2004. הוא היה הילד השלישי למשפחה, אח קטן לשירן ולמתן, ובהמשך אח גדול לשקד הקטנה. כבר מהרגע הראשון, שמו נשא עמו הבטחה – אור. אור אמיתי, שהאיר את חייהם של הוריו ואחיו, ובהמשך את חייהם של כל מי שנקרו בדרכו. הבית תמיד היה מלא בצחוקו המתגלגל, קולו העליז של ילד שיודע למצוא שמחה בכל פינה, גם בזוויות הנסתרות ביותר. ירון, אביו, נהג לכנותו "המלך", לא רק מתוך חיבה הורית, אלא מתוך הכרה עמוקה בכריזמה הטבעית ובטוב הלב שקרנו ממנו. איריס, אימו, זכרה תמיד את המבט הרך בעיניו, את הידיים הקטנות שאחזו בה בחוזקה, ואת נכונותו התמידית לחבק ולנחם. הוא גדל בין צחוקים של אחים, ויכוחים קטנים על משחקי קופסה, ורגעים שקטים של קריאה משותפת על הספה בסלון, כשכל אחד מהם, בתורו, חש את ליבו הרחב והאוהב של אור.

הילדות של אור במעלה אדומים הייתה רצופת חוויות פשוטות ומרגשות, אלו שהופכות לזיכרונות חמים ומתוקים. בבית הספר היסודי "צמח השדה", הוא היה תלמיד שבלט לא רק בציוניו הטובים, אלא בעיקר ברוחו הטובה ובנכונותו לעזור. מוריו זכרו את העיניים הסקרניות שלו, את השאלות החכמות שתמיד שאל, ואת הדרך שבה ידע לרתום את חבריו למשימות משותפות, תמיד עם חיוך כובש. הוא אהב את המשחקים בחצר הגדולה, את המרדף אחרי כדורגל בשמש המדברית, את אבק הדרכים שנדבק לבגדים ואת תחושת החופש שברכיבה על אופניים ברחובות השכונה. הוא למד לאהוב בני אדם, להקשיב, ולסייע ללא תנאי, תכונות שהיו טבועות בו עמוק. איריס נהגה לספר על מקרה שנותר חקוק בזיכרונה: לקראת מסיבת הסיום של כיתה ד', המורה תכננה קטע ריקוד לבנות הכיתה. ברגע האחרון, התברר שחסרה רקדנית אחת. המורה פנתה לבנים, בתקווה שאחד מהם יסכים למלא את החלל, אך כולם היססו, מבוכה קלה נשמעה בקולם. רק אור, בלי שמץ של היסוס, הרים את ידו. ביום המופע, כשהאולם היה מלא בהורים נרגשים, הוא עלה על הבמה לבוש בשמלת רקדנית, עם פאה בלונדינית מתנופפת על ראשו, ובחיוך רחב ומלא ביטחון, הוא רקד כאילו נולד לכך. צחוק מתגלגל וקריאות עידוד פרצו מהקהל, ואור, במרכז הבמה, הפיץ אור ושמחה שאי אפשר היה להתעלם מהם. באותו רגע, איריס הבינה שוב את העומק והאומץ שטמונים בילד שלה, את היכולת שלו להפוך רגע מביך לרגע של קסם טהור.

הוא גדל עם תפיסה עמוקה של עזרה הדדית, של נתינה שקטה, כזו שאינה מחפשת תמורה או תשבחות. לא פעם, כשאיריס יצאה איתו לרחובות העיר, ועיניו נתקלו באדם חסר בית, הוא היה נעצר, ליבו הקטן נצבט מכאב, והיה מבקש בקול שקט, "אמא, בואי ניקח אותו הביתה, שיהיה לו חם". הרחמים והחמלה פיעמו בו באופן טבעי, כאילו נולדו איתו, והוא לא יכול היה לעמוד מנגד מול מצוקה אנושית. הוא האמין בטוב שבאדם, ובכל מפגש עם אדם זר, ידע למצוא את הניצוץ החיובי שבו, להאיר אותו. הוא נהג באדיבות יוצאת דופן כלפי כולם, מפועל הניקיון בבית הספר ועד המנהלת, ותמיד הזכיר לחבריו את חשיבותה של שפה נקייה, להתרחק מלשון הרע, מילים שפוגעות ומרחיקות לבבות. בצניעותו, בענוותו ובכבוד שהעניק לכל אדם, הוא נגע בלבבות רבים, בנה גשרים של קשרים חזקים ומשמעותיים, כאלה שנותרו חקוקים בזיכרונותיהם של רבים. ערך האחדות היה נר לרגליו, לא רק בתוך המשפחה הגרעינית שלו, שהייתה עבורו עוגן יציב, אלא גם בחוגי החברים, ובמובן הרחב יותר – בקרב עם ישראל כולו. הוא חלם על חברה מאוחדת, על אנשים שמקבלים זה את זה, על לבבות שנפתחים זה לזה, והוא עצמו היה דוגמה חיה לכך, תמיד ניסה לקרב, לגשר, להרגיע רוחות סערה.

כשמלאו לו שש עשרה, תקופת ההתבגרות הסוערת, החל אור להתחזק באמונתו. לא הייתה זו התחזקות דרמטית ורועשת, אלא תהליך פנימי, שקט ועמוק, שבו מצא משמעות נוספת לחייו. הוא החל לשמור מצוות, ללמוד תורה, והאמונה הפכה לחלק בלתי נפרד מזהותו. הוא גילה עולם שלם של ערכים, של מסורת, של חיבור לשורשים, וזה העניק לו שלווה פנימית ובהירות מחשבתית. ההתחזקות הזו חיזקה בו גם את תחושותיו לגבי הגיוס המתקרב לצבא. הוא ראה בשירות הצבאי לא רק חובה אזרחית, אלא שליחות קדושה, זכות עליונה לתרום את חלקו בהגנה על העם ועל המדינה. הוא לא חשש מהקשיים, מהאתגרים הפיזיים והנפשיים, אלא ציפה לרגע שבו יוכל להפוך את חלומותיו למציאות, לעמוד בקו החזית, להגן על בני עמו. תקופת התיכון, בבית הספר "עמל דקל וילנאי", הייתה עבורו כר פורה לצמיחה. הוא המשיך להיות תלמיד מצטיין, סקרן, ששאף ללמוד ולהבין, אך לצד זאת, הפך למנהיג חברתי, מודל לחיקוי עבור חבריו. הוא היה זה שארגן את המפגשים, את הטיולים, את הפעילויות החברתיות, תמיד דאג שאף אחד לא יישאר מאחור, שכולם ירגישו שייכים. חיוכו הנצחי, צחוקו המתגלגל, והדרך שבה ידע להכיל כל אדם, הפכו אותו לדמות אהובה ומרכזית בנוף התיכון. הוא ידע לאזן בין לימודים תובעניים, חיי חברה עשירים, ובין התחזקותו הרוחנית, כשהוא מוצא בכל אחד מהתחומים האלה מקור השראה וכוח.

בשישה עשר באוגוסט 2022, מיד עם סיום לימודיו בתיכון, התגייס אור לצה"ל. זה היה יום מלא התרגשות, עם פרידה חמה מהמשפחה בבית, חיבוקים אחרונים, והבטחות לשמור על קשר. הוא עלה על האוטובוס הצבאי, יחד עם עשרות צעירים אחרים, פניהם מלאות ציפייה וחשש קל מהלא נודע, כשבליבו פועמת תחושה עמוקה של שליחות. הוא שובץ כלוחם בגדוד "שמשון" של חטיבת "כפיר", חטיבת חי"ר שנודעה בלוחמיה המובחרים ובעשייתה המבצעית הענפה. הטירונות הייתה מאתגרת, פיזית ונפשית. הוא עבר שבועות ארוכים של אימונים מפרכים בשמש הקופחת ובקור המקפיא, זחילות בבוץ, מסעות ארוכים עם ציוד כבד על הגב, ולילות ללא שינה. אך גם ברגעים הקשים ביותר, כשהעייפות איימה להכריע אותו, החיוך לא מש מפניו. הוא היה זה שעידד את חבריו, שהושיט יד לעזרה, שחילק את מעט המים שנותרו לו, והזכיר לכולם את המטרה הגדולה שלמענה הם נמצאים שם. חבריו לצוות ראו בו עוגן של יציבות, דמות שאפשר לסמוך עליה, כזו שתמיד תהיה שם, בכל מצב. במהלך ההכשרה, כשהתאפשר לו לבחור מסלול התמחות, אור לא היסס לרגע: הוא יצא לקורס חובשים. הרצון לעזור, להציל חיים, היה טבוע בו עמוק, והוא ראה בתפקיד החובש הקרבי את ההזדמנות הטובה ביותר לשלב את יכולותיו כלוחם עם תכונותיו כאיש רחום ואוהב אדם.

קורס החובשים היה אינטנסיבי ותובעני, אך אור צלל לתוכו בכל רמ"ח איבריו. הוא למד את רזי הרפואה בשדה הקרב, את הדרך לעצור דימומים, לקבע שברים, להעניק טיפול ראשוני מציל חיים תחת אש. הוא תרגל שוב ושוב את הפרוטוקולים, את הקשר עין עם הפצוע, את המילים המרגיעות שצריך לומר, את המגע המקצועי אך האנושי. הוא הפך לחובש קרבי מוערך, לוחם מצטיין שרכש את אמונם המלא של מפקדיו וחבריו. מפקדיו ראו בו מנהיג טבעי, כזה שלא צריך לקבל פקודות כדי לפעול, אלא מזהה את הצורך, לוקח אחריות, ומוביל קדימה. עבור חבריו לשירות, הוא היה הרבה יותר מחובש או מלוחם – הוא היה חבר אמת, אוזן קשבת, תומך ומייעץ, ובמובנים רבים, מודל לחיקוי. הם ראו בו את השילוב הנדיר של אומץ לב, מקצועיות ללא פשרות, ורגישות אנושית. אור תמיד פעל מתוך שאיפה להיות הלוחם הטוב ביותר שאפשר, חתר למצוינות בכל משימה, ולא הפסיק ללמוד ולהשתפר, לקרוא חומר מקצועי, לתרגל תרחישים, להיות צעד אחד לפני כולם. הוא זכה לשתי תעודות הצטיינות במהלך שירותו, שהעידו על מסירותו ותפקודו יוצא הדופן. אחת מהן הוענקה לו על פעילות מבצעית מורכבת בחברון, שם השתתף במבצע לאיסוף נשקים ואמל"ח בלתי חוקיים ולמעצר מחבלים. באותו לילה מתוח, בין סמטאות העיר העתיקה, תחת איומים מתמידים, אור פעל בקור רוח מדהים, זיהה סכנות, העניק סיוע רפואי כשנדרש, והוכיח שוב את יכולתו לתפקד ברמות הגבוהות ביותר גם תחת לחץ קיצוני.

כמו בכל תחנה בחייו, גם בצוות הלוחם היה אור ידוע כמי שתמיד נענה בחיוב לכל בקשה ומשימה, בלי להשמיע תלונה, בלי להביע מורת רוח. הוא לא רק ביצע את המוטל עליו, אלא אף נטל על עצמו משימות נוספות, כדי להקל על חבריו העייפים, כדי לעזור למפקדיו להשלים את המלאכה. הוא מיעט להתלונן ולכעוס, שמר על גישה חיובית, חומלת ואוהבת, והשפיע לטובה על סובביו מעצם קרבתו אליהם. אחד ממפקדיו סיפר פעם, בעיניים דומעות, כי לעיתים, כשהרגיש רע, כשהעומס המבצעי והאחריות הכבדה איימו להכריע אותו, נהג לגשת לדבר עם אור. "רק מלראות את החיוך של אור – העצב היה נעלם", אמר. חיוכו של אור היה כמו קרן שמש ביום סגריר, מפיג את החושך, מפיח תקווה. הוא היה אי של שקט ושלווה, משרה רוגע על כל מי שסביבו, גם ברגעים של כאוס. חברו הטוב, רועי, תיאר אותו כ"טורנדו של בן אדם שקוראים לו אור כץ", אבל טורנדו כזה שסוחף אותך לטוב, שממלא אותך באנרגיה חיובית ובשמחת חיים. רועי זכר את הפעם האחרונה שראה את אור, לפני המלחמה, כשבא סתם לביקור. "התייצבתי בדלת יחד עם יונה, ולראות אותך רץ בבית הזכיר לי כמה אתה באמת אוהב את החברים שלך, ואיך שהצגת אותי למשפחה שלך בהתלהבות כזאת עוצמתית", כתב. אור היה ביישן מהצד, כך נראה אולי למי שלא הכיר אותו לעומק, אך כשמכירים אותו באמת, זוכים להיחשף לשיגעון האמיתי, ללב הענק, ליכולת לאהוב ללא גבולות. היו לו תוכניות רבות לחיים שאחרי הצבא, כמו לכל צעיר בגילו: לטייל, ללמוד באוניברסיטה, להקים משפחה, להתחתן עם אהבת חייו ולבנות בית בישראל. הוא חלם על עתיד מלא בהרפתקאות, למידה, אהבה, ובעיקר – שמחה.

בבוקר שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ביום השביעי באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי, נשמעו אזעקות הבוקר הראשונות. אור, כמו אלפי חיילים אחרים, הוקפץ באופן מיידי. תוך דקות ספורות, הטלפון הנייד שלו רטט שוב ושוב, הודעות וואטסאפ זרמו מקבוצות החברים והפלוגה – "להתארגן", "להגיע לבסיס", "מצב חירום". האוויר היה ספוג בתחושה כבדה של חוסר ודאות ודאגה. הוא נפרד בחטף מהוריו, חיבוק חזק, מבט בעיניים, הבטחה לחזור בשלום. הוא ידע שזהו רגע מכונן, רגע שבו נדרשים אומץ לב ומסירות ללא פשרות. הצוות של אור הוקפץ במהירות לגבול הצפון, אל מול האיום המתפתח גם שם. השבועות הראשונים היו מתוחים ומלאי עשייה. הם שמרו על יישובים מבודדים, תושבים שהיו בחשש תמידי, והשתתפו בפעולות מבצעיות שונות, מארבים, סיורים, תצפיות. אור, כחובש קרבי, היה ערני לכל תנועה, לכל רחש, מוכן להגיש עזרה בכל רגע. באחד היישובים בצפון, כשראה את החשש בעיני התושבים, ואת הקושי שלהם להבין את ההוראות הביטחוניות המשתנות, הוא גייס את רב הקהילה לעזרה. "המטרה שלי היא לשמור עליכם, האזרחים, ועל החיילים שלי שיחזרו לאימהות שלהם בריאים בגוף ובנפש", אמר אור לרב, בקול ברור ונחוש, כשהוא מביט בעיני התושבים. "הערך העליון זה החיים". הוא הסביר את חשיבות ההקשבה להוראות החיילים, את הצורך בשיתוף פעולה, כשהוא משרה ביטחון ושקט גם ברגעים של חוסר ודאות.

חודש אל תוך המלחמה, כשהמתח עוד היה באוויר, אך מעט רגעים של שגרה חזרו אל בין הסדקים, הגיע אור לביקור בסניף "בני עקיבא" באחד מיישובי הצפון. שם, בין קירות בית המדרש, כשריח הקפה נישא באוויר וקולות לימוד תורה נשמעו ברקע, הוא פגש את שילת. מבט אחד, חיוך ביישני, שיחה ראשונה שנמשכה שעות, והניצוץ ניצת. זו הייתה אהבה שהתפתחה במהירות, אהבה שצמחה מתוך הכאוס של המלחמה, והייתה מלאה בתקווה לעתיד טוב יותר. הם רקמו יחד חלומות רבים ליום שאחרי המלחמה: על טיולים משותפים, על ארוחות שישי עם חברים, על בית שייבנו יחד, על משפחה שתגדל באהבה ובשמחה. שילת ראתה באור את כל מה שחיפשה: את טוב הלב האינסופי, את החיוך המרגיע, את הנחישות הבלתי מתפשרת, ואת העיניים שראו תמיד את הטוב שבאדם. הקשר ביניהם היה עוגן של נורמליות בתוך מציאות משתנה, הבטחה לעתיד שיבוא.

אחרי מספר חודשים של פעילות מבצעית בגבול הצפון, עבר הגדוד של אור לפעילות מבצעית בחברון, שוב אל הסמטאות המוכרות לו מתקופת ההצטיינות. שם, בין סיורים רגליים מתישים, לבין פעילויות אבטחה מורכבות, הוא המשיך להפגין מקצועיות ודבקות במטרה. הוא היה עמוד תווך עבור חבריו, תמיד עם מילה טובה, עם בדיחה קטנה שהפיגה את המתח, ועם דאגה אמיתית לכל אחד ואחת. ואז, ההודעה הגיעה – הגדוד עובר ללחימה ברצועת עזה. זו הייתה משימה אחרת לגמרי, מסוכנת ומורכבת פי כמה. עשרה ימים לפני שנפל, דיבר אור עם משפחתו. הוא התקשר מהשטח, קולו נשמע עייף אך נחוש. "אנחנו נכנסים פנימה", אמר. "תשמרו על עצמכם". שיחת הטלפון הזו הייתה מלאה בצחוק, בחוויות מהשטח, בתכנונים קטנים ליום שיחזור הביתה. "מה נעשה מיד כשתצא?" שאלו אותו, והוא השיב בחיוך, "קודם כל, ארוחה של אמא, ואז נטרוף את החיים". הם אמרו לו שהם מחכים לו שיחזור, שישמור על עצמו, שהם אוהבים אותו. אף אחד לא ידע שזו תהיה השיחה האחרונה. הוא נכנס לרצועה כשהוא חדור מטרה, נחוש להגן על המדינה, לפעול להצלת החטופים, ולשמור על חבריו לצוות בכל מחיר. הוא ידע את גודל המשימה, את הסכנות האורבות בכל פינה, אך לא היסס. "אם יקרה לי משהו", אמר לחבריו, "זו זכות ליפול בגבורה ולמען המולדת". לא הייתה זו אמירה ריקה מתוכן, אלא ביטוי עמוק לאמונה שלו בצדקת הדרך, לנכונותו להקריב את היקר מכל למען העם והארץ. הוא האמין בכל ליבו שהם נלחמים על הבית, על עתידם, על הזכות לחיות כאן בביטחון.

בתוך התופת של הלחימה ברצועה, אור המשיך להיות האור שהיה תמיד. הוא ביצע את תפקידו כחובש קרבי במקצועיות עילאית ובגבורה יוצאת דופן. הוא היה הראשון לרוץ קדימה תחת אש כדי לטפל בפצועים, להתעלם מהסכנה המיידית, ולהתמקד במשימה – להציל חיים. שניים מחבריו לצוות סיפרו לאחר מכן, בעיניים דומעות, כי אור הציל את חייהם במהלך הקרבות. הם לא יכלו לפרט את הנסיבות, אך ידעו לומר בבירור שאילולא תושייתו, אומץ ליבו וכישוריו הרפואיים של אור, הם לא היו עומדים שם כדי לספר את הסיפור. אור, בצניעותו הרבה, לא סיפר דבר על כך לאיש מקרוביו ומכריו. הוא ראה בכך חלק בלתי נפרד מתפקידו, לא מעשה שדורש שבחים או הכרה. הוא פשוט עשה את מה שצריך, מתוך תחושת אחריות עמוקה וחמלה אינסופית. הוא היה שם עבור חבריו, גם ברגעים הקשים ביותר, כשהפחד היה מוחשי, כשהעייפות איימה להכריע. הוא היה זה שהחזיק את ידם, שהרגיע את נשימתם, שהעניק להם את התחושה שהם לא לבד.

ביום שני, האחד עשר בנובמבר 2024, י' בחשוון תשפ"ה, בשלהי פעילות מבצעית בעיר בית לאהיה שבצפון הרצועה, השתררה שקט יחסי. הכוח של אור התקדם ברחובות ההרוסים, בין בניינים מפויחים, כשכל חייל דרוך וערני. לפתע, ללא התרעה מוקדמת, נורה טיל RPG לעבר הכוח. הוא שרק באוויר בשבריר שנייה מחריד, ופגע פגיעה ישירה באור. הוא נהרג במקום. בן עשרים בנופלו. קול הנפץ הדהד ברחובות, ואחריו השתררה דממה מחרידה, דממה שחתכה את האוויר והשאירה אחריה רק כאב עצום. חבריו לצוות רצו אליו מיד, אך היה מאוחר מדי. האור שקרן ממנו כבה ברגע אחד. הבשורה המרה הגיעה אל משפחתו במעלה אדומים. הבית שהיה תמיד מלא בצחוקו המתגלגל של אור, נדם. כאב עמוק ובלתי נתפס מילא את החלל, השאיר אחריו יגון שאין לו מילים.

סמל ראשון אור כץ הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי הר הרצל בירושלים. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה, דגלי ישראל התנופפו ברוח הקרה, וההרים מסביב נדמו כבוכים איתם. הוא הותיר אחריו הורים שבורים, אח ושתי אחיות, משפחה שלמה שנותרה עם חלל עצום. לאחר מותו, גילתה המשפחה כי השאיר אחריו ארבע מילים פשוטות, אך עמוקות, שנכתבו אי שם, מלוות באימוג'י לב: "תהיו בשמחה תמיד תמיד". אלו היו מילים אחרונות, צוואה רוחנית, שהדהדו את כל מה שאור היה – אדם ששאף לשמחה, שהאמין בכוחה של חיוביות, גם מול תהומות של ייאוש. אביו, ירון, ספד לו מעל קברו הטרי, קולו נשבר מכאב אך מלא גאווה: "אני מספיד את הבן שלי, המלך, ככה קראנו לו במשפחה, האור של החיים. כשנולד קראנו לו אור, אדם שמקרין אור מהרגע שנולד והפך להיות האור שלנו במשפחה. שקט, צנוע ועם כל המעלות הטובות, איש נדיר, תמיד צוחק ועם שמחת חיים, תמיד עם חיוך נצחי על הפנים. כל מי שמכיר את אור ידע שמדובר באדם שמותיר חותם בכל מקום שבו הוא נמצא... הגעגוע אליך יהיה כבד אך גם האהבה אליך". מילותיו של האב שיקפו את עוצמת האובדן, אך גם את עוצמת האהבה וההערכה לאדם המיוחד שהיה אור.

חברו, רועי, שנפרד ממנו במילים מרגשות, הבטיח: "אור, אתה היית מושא להשראה בשבילי... מבטיח לספר את הסיפור שלך לכל מי שרוצה לשמוע, את הסיפור על הבחור הזה שהוא ביישן מהצד אבל לא באמת, כי כשמכירים אותו באמת זוכים להיחשף לשיגעון האמיתי, טורנדו של בן אדם שקוראים לו אור כץ. גיבור ישראל". המילים הללו תיארו בצורה מדויקת את הניגודים שבו, את השילוב המיוחד של צניעות ושמחת חיים, של שקט ועוצמה. אור כץ, גיבור ישראל, השאיר אחריו מורשת של אהבה, נתינה, אומץ לב, וחיבור עמוק לאדמה ולאנשיה. משפחתו, חבריו, ומכריו, כולם חדורי מטרה להמשיך ולהנציח את זכרו. הם יזמו פעולות רבות לזכרו, בהן כתיבת ספר תורה, שישמש מקור השראה ותפילה, והצבת עמדות להנחת תפילין, כדי להפיץ את ערך האמונה והמסורת שהיה כה יקר לליבו. תיכון "עמל דקל וילנאי" שבו למד, הקדיש לזכרו את "כוכבי אור 2024", אירוע בית-ספרי מסורתי שנערך מדי שנה בנר ראשון של חנוכה, ובו מעלים על נס את רוח הגבורה, הנתינה והאור, בדיוק כפי שאור הקרין בחייו. בסניף ירושלים של ארגון גמלאי צה"ל נערכה פעילות לזכרו במסגרת אירועי "יום המעשים הטובים 2025", שם נארזו מאות חבילות לחיילים, שנמסרו לשישה גדודים, ובהם גם הגדוד של אור, כהמשך למעגל הנתינה והאהבה שכה אפיין אותו. עמוד לזכרו נפתח באינסטגרם תחת השם remember_or_katz, ועמוד נוסף באתר memoriz.plus, כדי להבטיח שסיפורו יגיע ללבבות רבים, ושהאור שהפיץ בחייו ימשיך להאיר את דרכם של הדורות הבאים. אור כץ, סמל ראשון, חובש קרבי, לוחם, אח, בן, חבר, גיבור – שמו חקוק לעד בספר הזיכרון הלאומי, וסיפורו הוא חלק בלתי נפרד מסיפורה של מלחמת התקומה, מסיפורה של עם ישראל שקם לתחייה, שצומח מתוך הכאב, וממשיך לצעוד קדימה, מואר באורם של בניו ובנותיו. יהי זכרו ברוך.