אוריה איימלק גושן

בבית קטן שחלונותיו פונים אל נוף ירושלמי רחב ידיים, בשכונת גילה התוססת, נולד ביום י' באלול תשס"ב, שמונה עשר באוגוסט 2002, אוריה איימלק גושן, בנם הבכור של יפית ואיוב. בחדר שקירותיו ספגו כבר את צחוקם של דורות, בין סיפורים על מסעות ארוכים וחלומות שהתגשמו, החל אוריה את דרכו. הוא גדל להיות אח גדול לנועם ודורון, ומעבר להיותו הבכור במשפחה, הפך עד מהרה למגדלור של ממש בקרב שבט משפחתי רחב, ששורשיו נטועים עמוק באדמת אתיופיה ובירושלים כאחד. הקהילה בה צמח, "בית ישראל", הייתה כר פורה לערכים של ערבות הדדית, חיבור חזק למסורת ולסיפור היהודי, ואלה חלחלו לתוכו מגיל צעיר, לא כפקודות נוקשות אלא כדרך חיים טבעית, שמתגלמת במפגשים בחצר הבניין, בארוחות שישי המשותפות, ובחיוך שאינו יורד מהשפתיים גם כשקשה.

כבר מילדותו בלט אוריה ביופיו, במראהו המלבב, וכשמו כן הוא – מאיר פנים באופן שאי אפשר היה להתעלם ממנו. חיוכו הגדול, שהתפרש מאוזן לאוזן, היה כמעט סימן ההיכר שלו, מבליט את רוחב ליבו ואת נכונותו הבלתי מסויגת לתת, לדאוג, ולהיות שם עבור כל מי שסביבו. הוא היה ילד סקרן, שעיניו השחורות והמבריקות חקרו כל פינה בעולם, שאל שאלות שלא תמיד היה להן מענה קל, וחיפש תמיד את הצדק, גם כשהיה עליו לעמוד לבדו מול דעת הרוב. בבית הספר היסודי בירושלים, בין שיעורי חשבון לסיפורי התנ"ך, הוא כבר היה פעיל חברתי קטן, מגן על החלשים, לא חושש להתייצב מול בריונים או לערער על החלטות של מורים אם חש שהן אינן הוגנות. אביו, איוב, סיפר לימים כיצד כבר בגן הילדים עמד אוריה על שלו, מגן על ילדים "מיוחדים" שהציקו להם, ולא חשש לקבל עונש על כך. "חשבתי שאני מבוגר, שיש לי ניסיון, ידע, שאני צריך לחנך אותך," אמר האב, "אבל אתה היית אחד המחנכים הטובים שלי. למדת אותי להבין דור אחר, לחנך 'לא בדרך שגדלתי בה, אבא', כמו שאמרת לי." הוא שיחק כדורסל בחצר האחורית, כשהכדור הכתום מקפץ בקצב על האספלט החם, ושאגות השמחה שלו התערבבו עם ציוץ הציפורים בשעות אחר הצהריים. האנרגיה שלו הייתה מדבקת, חיוניותו אינסופית, והוא ידע למשוך אליו חברים מכל קצוות השכונה, ללכד אותם סביב משחק, רעיון או סתם צחוק מתגלגל.

ככל שגדל, התפתחה אישיותו הממגנטת. בבית הספר התיכון התורני "הימלפרב", המשיך אוריה לחקור, לשאול ולערער, לא מתוך קנטרנות אלא מתוך רצון אמיתי להבין את העולם על מורכבותו. הוא לא תמיד הלך בתלם שסללו עבורו, אלא תמיד פעל מתוך בירור פנימי עמוק, אהבת אדם, ויכולת נדירה להכיל ולחבר בין ניגודים. הוא היה איש שיחה מרתק, שיכול היה לשבת שעות ולדון בנושאים שונים, עם חוש הומור, לעיתים ציני, שגרם לכולם לצחוק ולחשוב בו זמנית. כל אחד מחבריו הרגיש שאוריה הוא החבר הטוב ביותר שלו, תחושה שנוצרה בזכות מסירותו, דאגתו האישית, ויכולתו לראות את האדם שמאחורי המילים. הוא היה "הדבק" של כל חבורה, זה שידע לזהות את הבדידות בפינה, את הקושי בעיניים, ולגשת עם חיוך ומילה טובה, לחבר בין שונים, לייצר אווירה של קבלה והכלה. כשהיה מזהה מישהו עצוב, היה מבקש ממנו לשלוח לו תמונה שלו מחייך, תזכורת קטנה לכוח הטמון בשמחה.

חלק משמעותי מילדותו ונעוריו של אוריה עבר עליו במסגרת תנועת הנוער "בני עקיבא" בשכונת גילה. הוא היה חניך פעיל, ומאוחר יותר הפך למדריך מסור ומשקיע. אבל אוריה לא בחר בדרך הקלה או המקובלת; הוא בחר להדריך חניכים בשבט "יובל", שבט המיועד לחניכים עם צרכים מיוחדים. לא הייתה זו בחירה מקרית, אלא ביטוי עמוק לאישיותו המיוחדת, לרצונו לתרום לזולת, לסבלנותו האינסופית, ולכוחות הנפש הגדולים שהיו טמונים בו. הוא ראה בכך שליחות אמיתית. במפגשים השבועיים, הוא לא רק העביר פעולות, אלא ירד לגובה העיניים של כל חניך, הקשיב בסבלנות, חיבק באהבה, ולימד אותם, ואת עצמו, על קבלה, על אנושיות, ועל שמחת חיים פשוטה וטהורה. הוא שיחק איתם כדורגל בחצר, צייר איתם ציורים צבעוניים, וגרם לכל אחד מהם להרגיש שהוא מיוחד, אהוב ובעל ערך עצום. החיוך שלו, גם שם, היה הכוח המניע, מאיר את פניהם של הילדים ומעניק להם ביטחון.

מעבר לגבולות השכונה, הרחיב אוריה את פעילותו החברתית והמנהיגותית. הוא השתתף בתוכנית "עמיתי ברונפמן", תוכנית מנהיגות צעירה שפתחה בפניו עולמות חדשים ואיפשרה לו להפיץ את הטוב והאור שלו גם מחוץ לגבולות הארץ. במסגרת התוכנית, הוא נפגש עם בני נוער מרחבי העולם, דן בסוגיות חברתיות, פוליטיות וזהותיות, וגיבש עוד יותר את תפיסת עולמו הייחודית. הוא היה גאה במורשת המשפחתית שלו, ונהג לספר על סיפור העלייה מאתיופיה: המסע הרגלי המפרך, רווי הסכנות, דרך מדבריות סודאן, שהיה כרוך באומץ לב עילאי ובאמונה בלתי מעורערת. הסיפורים הללו, ששמע מהוריו ומזקני הקהילה, לא היו רק זיכרונות רחוקים; הם היו חלק בלתי נפרד מזהותו, מקור השראה לכמיהה עזה לארץ ישראל ולתחושת השליחות שהנחתה אותו. הוא למד מהם, לדבריו, ש"צריך לדעת לקחת החלטות טובות, לעמוד על שלך, להתבסס על האמונה ולהיות חזק." עקרונות אלה לא היו עבורו סיסמאות, אלא מצפן פנימי שהנחה את צעדיו בכל עת. הוא ידע שיש לו ייעוד, וכי עליו להמשיך את דרכם של אבותיו, לא רק בחיבור לאדמה אלא גם בחיבור לעם, לערכיו, ולשאיפה לתיקון עולם.

עם סיום לימודיו בתיכון, במקום ללכת ישירות לצבא, בחר אוריה בדרך נוספת של התחשלות והכנה – המכינה הקדם-צבאית "חנתון" שבגליל התחתון. הוא הגיע לשם מתוך מטרה ברורה: להכין את עצמו לשירות צבאי משמעותי, כזה שיאפשר לו לתרום כמה שיותר. חבריו למכינה זוכרים אותו כמי שחיפש תמיד את הדרך להשפיע, והשקיע מאמצים רבים כדי להתקבל לסיירת, כשהוא מצהיר בנחישות: "אני בוחר לשים את עצמי בחזית." במשך שנה שלמה, התעמק אוריה בלימודים אינטנסיביים: הוא למד תנ"ך וקבלה, כלכלה וחברה, פוליטיקה והיסטוריה. לא היו אלה רק שיעורים פרונטליים, אלא דיונים סוערים אל תוך הלילה, בהם הפגין את סקרנותו הבלתי נלאית ואת חוש הצדק המפותח שלו. גד ספקטור, ראש המכינה, תיאר כיצד ראיון הכניסה של אוריה החל ב"אדישות אופיינית", אך אז, כשדיבר על פרויקט האמנות שלו, עיניו "ברקו", וספקטור הבין "שיש פה מישהו מיוחד עם חשיבה מקורית ויכולות". אוריה אהב לנגן, לצייר, ואת הכישרונות האמנותיים הללו שילב בחיי המכינה, כשהוא מביא נקודות מבט חדשות ומרעננות לדיונים ולפעילויות.

מעבר ללימודים, השקיע אוריה רבות בהכנה פיזית ומנטלית לשירות קרבי. הוא שיפר את כושרו הגופני בריצות ארוכות בשדות הגליל, באימוני כוח מפרכים, ובמסעות ניווט מאתגרים, שבמהלכם למד להכיר כל פינה בארץ, להעמיק את אהבתו אליה ואת תחושת השייכות שלו. אבל לא פחות חשוב מכך, הוא העמיק את יכולות המנהיגות שלו ואת תחושת האחריות. גם במכינה, הוא היה "הדבק של הקבוצה", זה שכולם אהבו והתחברו אליו. "החן שלך, חוש ההומור ורוח השטות הפכו אותך לדבק חברתי בין כולם," ספד לו ראש המכינה. "היית מאלה שיוצרים את האווירה והקסם שבקבוצה." הוא אתגר את חבריו ואת מנהליו בחשיבה שלו, לא קיבל דברים כמובנים מאליהם, ונלחם על הדרך שלו, גם אם זה דרש ממנו להגיע עד "לחברי כנסת ולדרוש שינוי בשם העתיד של כולנו," כפי שסיפר ספקטור. הייתה בו עדינות נפש מצד אחד, וכריזמה ועוצמה מצד שני – שילוב נדיר שיצר "ילד קסם" אמיתי, שהשאיר רושם עמוק על כל מי שפגש בו. השנה בחנתון הייתה עבורו תקופה מכוננת, בה עיצב את אישיותו הבוגרת, חידד את ערכיו, והתכונן נפשית ופיזית לאתגרים שעמדו בפניו.

ביום י"ב באוגוסט 2021, התגייס אוריה לצה"ל, כשהוא חדור מטרה ומוטיבציה. הוא שובץ לחטיבת "גבעתי", אך לא הסתפק בכך. הוא עבר בהצלחה את הגיבוש המפרך לסיירת "גבעתי", יחידת הסיור המובחרת של החטיבה, הנחשבת לכוח הלוחם האיכותי ביותר שלה. זו הייתה הגשמת חלום עבורו, בדיוק המקום שבו רצה להיות, המקום בו יוכל לתרום באמת. בשנתיים וחודשיים של שירות אינטנסיבי ומאתגר, הפך אוריה ללוחם מיומן, מקצועי וחד. הוא למד להתמודד עם מצבי לחץ קיצוניים, לפתח חוסן נפשי ופיזי, ולפעול בנחישות ובקור רוח גם בתנאים הקשים ביותר. השעות הארוכות בשטח, התרגילים המפרכים, והמסעות הליליים תחת אלונקות כבדות, ליכדו אותו עם חבריו לצוות בלב ובנפש. הוא המשיך להיות "הדבק" החברתי, גם בסביבה הקשוחה של הסיירת. חבריו אהבו אותו מאוד; הוא היה זה שהפיג את המתח בבדיחה שנונה, שהקשיב לצרות של כולם, ושהקפיד שאף אחד לא ירגיש בודד גם ברגעים הקשים ביותר. אופטימיותו המדבקת והמוטיבציה הגבוהה שלו היו ידועות לכל, והוא דאג שכולם סביבו ישמחו, גם כשהעייפות והשחיקה החלו לתת את אותותיהן. הוא היה "דמות מפתח וצוות בפלגה ב'", כפי שתיארו אותו מפקדיו וחבריו, מקצועי, מצחיק ואהוב.

ואז הגיעה אותה שבת שחורה, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, כשארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית על ישראל. מטח אדיר של טילים ורקטות שיצא מרצועת עזה כיסה אזורים נרחבים בארץ, ומתחת למסך האש הזה, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלים במסיבת טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים. המחבלים רצחו באכזריות כשמונה מאות אזרחים בבתיהם ובמכוניותיהם, ביצעו פשעים כבדים, חטפו מאות ישראלים לרצועת עזה, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר הזה, נפתחה מלחמה.

אוריה, שהיה לקראת סוף שירותו הסדיר, שהה באותה שבת עם חברים בעין יהב שבערבה, הרחק ממוקד האירועים. אך כשחדשות הזוועה החלו לזרום, לא היה לו ספק לרגע מה עליו לעשות. הלב שלו ידע. תחושת השליחות, שהייתה טבועה בו מאז ומתמיד, התעוררה בעוצמה שלא הכיר. הוא מיהר לביתו בירושלים, ארז במהירות את הציוד הנדרש, ובלי היסוס הצטרף ללחימה במחבלים. הוא היה בין הראשונים שהגיעו לנחל עוז, אחד המקומות שנפגעו באופן הקשה ביותר, כדי להציל אנשים. הוא נלחם בעוז, כפי שאמו תספר לימים, על הארץ אשר הוריו וכל הקודמים להם חלמו להגיע אליה. הדם הרותח בעורקיו, תחושת האחריות הבלתי מתפשרת, והצורך להגן על חפים מפשע – כל אלה הניעו אותו לפעול במהירות ובנחישות יוצאות דופן. הוא לא חיכה לפקודות רשמיות, אלא ידע כי חובתו הקודמת לכל היא להגן על עמו ועל מולדתו.

כשהחל התמרון הקרקעי ברצועת עזה, נכנס אוריה עם כוחו, סיירת "גבעתי", אל תוך השטח העוין. הוא לחם בגבורה במשך שבועות ארוכים, תחילה בחלק הצפוני של הרצועה ולאחר מכן בדרומה. הוא היה חדור מוטיבציה, לא ויתר לרגע, והוביל את חבריו בדוגמה אישית. הוריו, שישבו בבית ודאגו, ניסו לדובב אותו, להבין מה עובר עליו, אך אוריה, בדרכו המיוחדת והמגוננת, השתדל לא לשתף אותם בפרטים הקשים. "שאלנו, אבל הוא השתדל לא לספר," ציינה אימו בכאב. "הוא אמר לי, 'אני לא רוצה להדאיג אתכם'." הוא העדיף לשאת את משא המלחמה לבדו, כדי לשמור על שקט נפשי עבור אלה שאותם אהב יותר מכל.

בזמן הלחימה העזה בעזה, ברגע של בהירות מצמררת, צילם אוריה את עצמו בסרטון קצר. הוא שלח את הסרטון לחבר קרוב, וביקש ממנו שיעביר אותו למשפחתו אם חלילה ייפגע בקרב. בצוואתו המוקלטת, בקול שקט אך רווי אהבה, אמר לאוהביו: "אני בסדר. לא לדאוג, אוהב אתכם. רוצה להגיד שהיה מאוד טוב. אני רוצה שתחייכו ותזכרו את החיוכים. זה הכי חשוב, לחייך. בסופו של דבר, זה מה שמשאיר אותנו. צריך לזכור את זה, לא בתור סיסמה. אני רוצה שעם הזמן תמשיכו לחייך. זה מה שאנחנו, זה מה שעושה אותנו." הוא חייך חיוך גדול, החיוך המפורסם שלו, וחתם את דבריו במילים חזקות: "חיוך הוא הכוח שלנו. וזה גם הכוח שלי." המילים הללו, שיצאו מפיו של לוחם בחזית, תחת אש, הפכו למצפן עבור משפחתו וחבריו, תזכורת לכוחה של הרוח האנושית, גם מול התהומות הקשים ביותר.

בדצמבר 2023, כשהלחימה בדרום הרצועה התעצמה, יצאו כוחות צה"ל לפשיטות נרחבות. בסוף החודש, יצא אוריה מעזה ל"שבעה" על מפקדו האהוב, סרן הראל איתח, שנפל בקרב ביום ה-30 בדצמבר. זו הייתה הפעם האחרונה שבה הוריו של אוריה זכו לפגוש את בנם. לרגע קצר, מחוץ לשדה הקרב, הם התאחדו, החליפו מבטים, אולי חיבוקים מהירים, שכל אחד מהם נצרב בזיכרון. הם היו בין המנחמים הרבים, אך בתוך העצב על אובדנו של הראל, ריחף גם צל של דאגה וחרדה על בנם, שחזר אל לב הלחימה. איש לא ידע אז שזו תהיה פרידתם האחרונה, רגע חטוף של חום משפחתי לפני שהמציאות האכזרית שוב תטרוף את הקלפים.

אוריה נלחם בעזה מעל מאה ימים, כחלק מסיירת "גבעתי", שהגיעה להישגים מבצעיים רבים. הוא היה חלק מכוח מובחר, שפעל באומץ לב ובמקצועיות יוצאת דופן. ב-17 בינואר 2024, בלילה שבין שלישי לרביעי, יצא אוריה עם חבריו למשימה מורכבת בעיר חאן יונס, אחד ממעוזי הטרור המרכזיים בדרום הרצועה. הפעילות התרחשה בעומק שטח האויב, בסמטאות צרות ובמבנים ממולכדים, כשהסכנה אורבת בכל פינה. הכוח נתקל במחבלים רבים, חמושים ומאומנים, וחיסל עשרות מהם בקרבות פנים אל פנים. באחת ההיתקלויות הקשות הללו, בלב העיר העוינת, נהרג אוריה. באותה תקרית טרגית, נפגע באורח אנוש גם חברו הטוב, סמל ראשון אורי ג'רבי, וכעבור יממה נקבע מותו.

סמל ראשון אוריה איימלק גושן נפל בקרב ביום ז' בשבט תשפ"ד, 17 בינואר 2024, והוא בן עשרים ואחת בלבד במותו. גופו הצעיר, שהיה רווי חיים ואנרגיה, הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, צופה על העיר שכה אהב. מאות בני משפחה, חברים, מפקדים ולוחמים, כולם עם לב שבור ודמעות בעיניים, ליוו אותו בדרכו האחרונה. הוא הותיר אחריו הורים כואבים – יפית ואיוב, ואח ואחות – נועם ודורון, שנותרו עם חלל עצום ובלתי ניתן למילוי.

בהספדים שנשאו על קברו, ניסו יקיריו לתאר את האור הגדול שנגדע. אמו, יפית, ספדה לו בדברים קורעי לב: "אוריה, כשמו כן הוא, היה אור גדול להוריו איוב ויפית ואחיו נועם ודורון. אוריה נלחם בעוז על הארץ אשר הוריו וכל הקודמים להם חלמו להגיע אליה, והעריך מאוד את הדרך הקשה שעברו הוריו כדי לעלות ארצה – מסע רגלי מפרך דרך מדבריות סודאן, ודיבר על כך רבות. הוא חי בתחושת שליחות גדולה להגנה על העם והארץ. בשמחת תורה היה בין הראשונים שהגיעו לנחל עוז להציל אנשים." היא הדגישה את ערכיו: "אוריה היה אדם ערכי, אהב להתנדב ולתרום מעצמו בכל הזדמנות. אהוב על כל הבריות – משפחה, חברים ואפילו על אנשים שפגש לרגע. הייתה לו אישיות ממגנטת, ידע לחבר בין אנשים שונים. אהב צדק ונלחם למען הצדק. לאורך חייו הגן על המוחלשים ואף עזר להם להשתלב. בקרב חבריו הקרובים דאג שאף אחד לא ירגיש בודד." ובדמעות, חזרה על מילותיו שלו: "אוריה היה מלא שמחת חיים, חייכן, מאיר פנים וכך גם אמר בצוואתו המוסרטת: 'החיוך הוא הכוח שלנו, זה לא רק סיסמא'... קשה לי לחשוב שלא אזכה לראות אותך גדל, מתחתן, וממשיך להפיץ את אורך בעולם. תמיד אמרתי איזה אבא נהדר אתה תהיה ואזכה לנכדים יפי עיניים כמוך."

אביו, איוב, שעיסוקו כמודיע למשפחות על נפגעים הפך את הכאב לאישי בצורה מחרידה, שזר בהספד את ניסיונו המקצועי והאישי: "שום דבר, שום מדע או מידע, לא יכין אותך לדבר הזה. הרגשתי כאב בכל הודעה שיצאתי אליה. כאב עמוק. אבל הכאב הזה הוא תהום. אתה מחליף מסך. אתה אדם אחר, אתה אבוד." הוא המשיך, מנסה למצוא נחמה והשראה: "זכינו לגדל ולגדול איתך עשרים ואחת שנה. העם רוצה את השקט והאחווה, את האחדות, ושנדע לנצח את אלה שרוצים לנצח אותנו. אם נדע לוותר על האגו, השנאה והפילוג, אין כמו עם ישראל." איוב תיאר את אוריה כילד בעל רצון חזק: "כשרצית משהו ידעת להשיג אותו בדרכים המיוחדות לך. היית מוצלח, נאה, גאה במי שאתה, ואנחנו גאים בגאוותך. היו ימים קשים ותמיד עמדת לצידנו. עוד כשהיית קטן עמדת על שלך. למרות שחשבתי שאני מבוגר, יש לי ניסיון, יש לי ידע, אני צריך לחנך אותך - אתה היית אחד המחנכים הטובים שלי. גם כשדרכינו לא היו תואמות, הבנת אותי וגרמת לי להבין אותך. להבין מה זה דור אחר, מה זה לחנך 'לא בדרך שגדלת בה, אבא', כמו שאמרת לי. יותר מכל אהבתי את אהבת האדם שבך. אהבת את חבריך יותר מכל. דאגת לילדים המוחלשים, המיוחדים, עוד כשהיית בגן. היית מגן על אלה שהציקו להם ולא פחדת לקבל עונש כי רצית להגן עליהם, גם כשהרבה לא הבינו אותך."

אחותו, דורון, ספדה לאחיה הגדול באהבה אינסופית: "תמיד תהיה אחי הגדול. תמיד היית הכי אהוב, הכי חכם, הכי מבין, הכי מצחיק. לא היה דבר שלא יכולת לעשות. היית הנפש התאומה של כל מי שפוגש אותך. היית נשמה עדינה, ואי אפשר היה שלא להתאהב בך. אני לא יכולה להסביר עד כמה אני מאושרת על השנים שזכיתי לחוות איתך. לעולם תחיה בתוכנו." אחיו, נועם, ביטא את תחושותיו במילים כנות: "אחי הבכור, אני אוהב אותך. תמיד תהיה איתי. דאגת תמיד לחייך כי אצלך זו דרך חיים. תמיד היית הגיבור שלנו, ועכשיו אתה גיבור לאומי, שליח של הטוב בעולם. נפלת למען הערכים שבהם האמנת, ואנחנו יודעים שאתה בעולם שכולו טוב. יש כל כך הרבה דברים לומר לך, ואמשיך לומר לך, כי תמיד תהיה איתי. עצוב נורא בלעדיך, אבל לאט לאט אנחנו מתנחמים שאתה עולה למקום של כבוד. אני אוהב אותך." בסיום דבריו, ביקש נועם מכולם למחוא כפיים לזכר אוריה, מחיאות כפיים שהדהדו באוויר הכבד והפכו למעין תפילה שקטה.

גד ספקטור, ראש המכינה הקדם-צבאית "חנתון", שבה למד אוריה במחזור ט', ספד לו גם הוא בכאב: "העולם יהיה עצוב יותר וטוב פחות בלעדיו. הלב שלנו נשבר. כל חניך או חניכה במחזור אהבו אותו, התחברו אליו והעריכו את הדרך שעשה." הוא הוסיף: "החן שלך, חוש ההומור ורוח השטות הפכו אותך לדבק חברתי בין כולם. היית מאלה שיוצרים את האווירה והקסם שבקבוצה. היה לך לב גדול, רגישות וחוש צדק מפותח. אם בער בך משהו היית עושה אותו ברצינות עד הסוף, הגעת עד לחברי הכנסת ודרשת שינוי בשם העתיד של כולנו. שאלת הרבה שאלות, נלחמת על הדרך שלך. היו לך כישרונות רבים, אהבת לנגן, אומנות, אהבת לצייר... היית גאה במורשת המשפחתית שלך ואהבת לספר עליה." חברה קרובה כתבה לו מילים ששברו את הלב: "תכננו כל כך הרבה ביחד. הבטחת שנתבגר ביחד, ושהילדים שלנו יהיו חברים. הבטחת שאנחנו משפחה, ומשפחה נשארת לנצח. הבטחת שתהיה השושבין שלי, תכניס אותי לחופה, עם טוקסידו, ושתזרוק פרחים. הבטחת שאנחנו חברים לנצח, והבטחות צריך לקיים."

למרות הכאב העצום, משפחתו של אוריה וחבריו בחרו להמשיך להפיץ את האור שהיה, ולהנציח את דמותו וערכיו. ימי עיון נערכו לזכרו: יום עיון ארצי התקיים באגף קליטת תלמידים עולים במשרד החינוך, בו נשאה אימו דברים, וסיפרה על דמותו ועל הערכים עליהם גדל, בסימן "החיוך הוא הכוח". יום עיון נוסף התקיים מטעם המכינה הקדם-צבאית "חנתון", שבה למד והשאיר חותם. אלבום תמונות לזכרו הועלה לרשת, בו נראים פניו המחייכות של אוריה, משתקפים ברגעים שונים מחייו – ילדות, נעורים, צבא, חברים – כל תמונה היא זיכרון חי של אדם שנגע בכל כך הרבה לבבות.

אוריה איימלק גושן, בן ירושלים, לוחם בסיירת גבעתי, ילד קסם בעל לב ענק, חיוך כובש ואהבת אדם אינסופית, השאיר אחריו חלל שאי אפשר למלא. אך החלל הזה אינו ריק; הוא מלא באורו, בערכיו, בסיפורו, ובשליחותו. מורשתו – של אהבת הארץ והאדם, של דבקות בצדק, של נתינה ללא תנאי, ושל היכולת לחבר בין לבבות – ממשיכה להדהד. החיוך שלו, שהיה כוחו, הפך לכוחם של אלה שנשארו. הוא נפל כשהגן על ביתו, על משפחתו, על חבריו, ועל כל מה שהאמין בו. הוא היה גיבור לא בגלל מילים גבוהות, אלא בגלל מעשיו, בגלל בחירותיו, בגלל האנושיות המוארת שבו. סיפורו של אוריה הוא סיפור של תקומה, של רוח ישראלית שאינה נשברת, של גבורה שנובעת מתוך אהבה עמוקה לחיים, לאנשים ולארץ. הוא חי ונושם בזיכרונם של כל מי שזכה להכירו, ותמיד יהיה חלק בלתי נפרד מהסיפור הישראלי, סיפור של תקווה, של אובדן, ושל ניצחון הרוח.