אוריאל ביבי

השמש של אפריל תשעים ושלוש שטפה את רחובות כפר סבא באור רך, כשבבית החולים המקומי נשמע לראשונה קול בכיו של אוריאל. יעל ג'וליה וציון הביטו בו, בבנם השלישי, אח קטן לשלהבת ואורטל, והרגש בחדר התמלא בהבטחה ובאושר. בית משפחת ביבי, ששכן בשכונה שקטה בעיר, היה מאז ומתמיד מקום של חום, צחוק ושיח פתוח. הבית, עם הגינה הקטנה מאחור שבה שיחקו שעות ארוכות, והמטבח שתמיד הריח כמו תבשיל של יום שישי, היה כור מחצבתו של אוריאל, המקום שבו נטבעו בו הערכים הראשונים, אלו שילוו אותו כל חייו. כבר כילד קטן, ניכר בו משהו מיוחד. הוא לא היה רק עולל תינוק, אלא פעוט סקרן, שעיניו הגדולות בוחנות כל פינה בחדר, כל פנים חדשות, כאילו הוא מנסה לפענח את סודות העולם.

שנות הילדות בכפר סבא התגלגלו באווירה של ביטחון ושגרה עוטפת. אוריאל, הקטן מבין האחים, היה לעיתים קרובות מושא למשחקי "אמא ואבא" של אחיותיו הגדולות, שדאגו לו במסירות אין קץ, ולימדו אותו את חוקי המשחק והחיים. הוא למד מהן את חשיבות ההקשבה, את הכוח שבשיתוף פעולה, ואת הרצון להגן על החלשים. בחצר הבית, בין נדנדה רעועה לעץ תות עתיק, נרקמו חברויותיו הראשונות. הוא היה הילד שאסף סביבו את כולם, זה שתמיד ידע איך לפייס ריב קטן על כדור אבוד, או להמציא משחק חדש שישכיח את העלבון. כבר אז, ניכרה בו אותה נטייה טבעית לקחת אחריות, להושיט יד, לדאוג שכולם ירגישו חלק. הוא לא חיפש את מרכז הבמה, אלא יצר אותו סביבו, בשקט, בעזרת חיוך כובש ועיניים טובות. ההורים, יעל וציון, ראו בו את ניצוצות המנהיגות הראשונים, את הלב הרחב שמוכן לתת, ואת הרצון ללמוד, להבין, ולפעול למען הסובבים אותו. הם עודדו אותו לשאול שאלות, לחקור, לא לפחד לטעות, ותמיד, אבל תמיד, לזכור את חשיבות המשפחה והערבות ההדדית.

ככל שאוריאל גדל, התעצבו תכונותיו הבולטות. בבית הספר היסודי, הוא היה תלמיד סקרן, שישב בכיסא האחורי ולא הרים את ידו בכל שאלה, אך כשהיה מדבר, דבריו היו שקולים ומלאי עומק. במגרש המשחקים, הוא היה זה שרץ אחר הכדור, אך גם זה שרץ לעזור לחבר שנפל, הציע לו יד והתעניין בשלומו לפני שהמשיך במשחק. תקופת הנעורים הביאה איתה את הרצון העז לעצמאות, אך אוריאל שמר על קשר הדוק עם משפחתו, ועם חברי ילדותו שהפכו לאחים של ממש. הוא אהב לבלות בחוץ, לטייל עם חבריו בשדות הפתוחים שעדיין אפפו את כפר סבא באותם ימים, לדבר שעות ארוכות על החיים, על העתיד, על מה שהם רוצים להיות. כבר בתיכון, החלה להתגבש בו ההבנה שייעודו הוא לתרום, לתת מעצמו. הוא לא הסתפק רק בלימודים ובחיי חברה רגילים. נדמה היה שיש בו דחף פנימי, כמעט בלתי נשלט, להיות משמעותי, להשאיר חותם.

את הדחף הזה מצא אוריאל במד"א. כשהיה בן שש עשרה, החל בקורס החובשים, והעולם נפתח בפניו באור חדש. הוא זכר את הריח המיוחד של האמבולנס, תערובת של אלכוהול, גומי ותקווה, את הכובד המשונה של ערכת העזרה הראשונה בידיו, ואת המתח שעלה באוויר בכל פעם שהוזעקו לקריאה. הוא למד להניח חוסם עורקים, לבצע החייאה, להרגיע נפגעים. אבל מעבר לכישורים הטכניים, הוא למד דבר חשוב יותר: את היכולת להיות שם עבור אחרים ברגעים הקשים ביותר בחייהם. הוא היה מגיע למשמרות אחרי יום לימודים ארוך, עייף אך מלא מוטיבציה, לובש את מדי מד"א הלבנים-אדומים, ומרגיש תחושת סיפוק עמוקה בכל פעם שהצליח להקל על כאב, להעניק עזרה, או פשוט להיות אוזן קשבת. "זה לא רק להציל חיים," נהג לומר לחבריו, "זה גם להחזיר להם את התקווה, להזכיר להם שהם לא לבד." המד"א לא היה עבורו רק התנדבות, אלא בית ספר לחיים, שבו למד את שיעוריו החשובים ביותר על חמלה, מסירות ונחישות. הוא היה יושב בשקט בצד בזמן תדריכים, סופג כל מילה, ובשעת אמת היה הופך למכונה של מקצועיות ורוגע, משרה ביטחון על הסובבים אותו. החוויה הזו, של נתינה ללא תנאי, עיצבה אותו עמוקות והכינה אותו לשלב הבא בחייו.

עם סיום התיכון, הגיע הרגע שאליו התכונן אוריאל שנים רבות, הרגע שבו התגייס לצה"ל, ב-14 במרץ 2013. יום הגיוס היה רווי רגשות מעורבים. פרידות חמות מהמשפחה, חיבוקים אחרונים מאחיותיו, מילים מעודדות מהוריו. האוטובוס, עמוס בצעירים נרגשים וקצת מפוחדים, נסע דרומה, אל הלא נודע. אוריאל, עם תיק צ'ימידן כבד על גבו, ועם לב שפעם בחוזקה, ידע שהוא הולך לשרת בחיל הרגלים, מקום שבו האדם הוא הכלי העיקרי. הוא לא חיפש קיצורי דרך או תפקידים משרדיים; הוא רצה להיות בחזית, להרגיש את האדמה תחת מגפיו, לדעת שהוא תורם באופן המוחשי ביותר. הטירונות הייתה קשה, פיזית ומנטלית. השעות הארוכות בשטח, תחת שמש קופחת או גשם מקפיא, הריצות הבלתי נגמרות, התרגילים המפרכים, כל אלה בחנו את גבולותיו. אך אוריאל, עם כושר ההתמדה והנחישות שרכש כבר בילדותו, ועם הניסיון מהמד"א של עבודה תחת לחץ, עמד בכל אתגר. הוא לא התלונן, לא התייאש, אלא דחף את עצמו ואת חבריו קדימה. חבריו למחלקה זכרו אותו כעמוד תווך, זה שתמיד היה שם להרים את המורל, לחלוק מים אחרונים, או פשוט להאיר את הלילה בבדיחה קטנה. הוא התבלט במהרה כמנהיג טבעי, כזה שאנשים סומכים עליו, שמקשיבים לו.

הדרך הובילה אותו לחטיבת הצנחנים, יחידת עילית שדרשה ממנו יותר מכל מה שהכיר. הקבלה לצנחנים לא הייתה מובנת מאליה; היא דרשה כושר על אנושי, חוסן נפשי יוצא דופן, ורצון עז להצטיין. הוא עבר את הגיבוש המפרך, את הקורסים הקשוחים, ובכל שלב ושלב, הרגיש שהוא נמצא במקום הנכון, עם האנשים הנכונים. הוא אהב את תחושת השייכות, את האחווה העמוקה שנרקמה בין הלוחמים, את ההבנה שכל אחד תלוי בחברו. הוא אהב את הריח של האבק והאדמה, את טעם המים במימייה אחרי אימון מתיש, את קולות הנשק במטווח. כל אלה היו חלק מהווייתו החדשה. עם הזמן, ולאחר שהוכיח את יכולותיו בשטח ובתרגילים, הוא יצא לקורס קצינים. זו הייתה עבורו קפיצת מדרגה משמעותית. להיות קצין בצנחנים לא היה רק ללבוש דרגות; זה היה לקחת על עצמו אחריות כבדה, להוביל אנשים, לקבל החלטות קריטיות בזמן אמת. הוא למד להבין את המערכת על בוריה, לפתח חשיבה אסטרטגית, ובעיקר – להכיר את חייליו לעומק, לדעת מי הם, מה מניע אותם, ואיך להפוך אותם לצוות לוחם מגובש וחזק. הוא האמין שקצין טוב הוא קודם כל מפקד שמכיר את פקודיו, שיודע לדבר איתם בגובה העיניים, שמקשיב ללבטיהם, ורק אז דורש מהם לבצע את המשימה. הוא ראה את תפקידו לא רק בלתת פקודות, אלא בלהיות דוגמה אישית, להיות הראשון שקם, האחרון שהולך, זה שמוביל מהחזית.

אוריאל התקדם בסולם הדרגות והפך לקצין לוחם בקבע בגדוד 202 של חטיבת הצנחנים. חייו היו שילוב של שגרה צבאית אינטנסיבית, הכוללת אימונים מפרכים, תרגילים מורכבים ופעילויות מבצעיות, לצד רגעי מנוחה קצרים בבית. הוא אהב את הדינמיקה הזו, את האתגר המתמיד, את הידיעה שהוא תורם לביטחון המדינה. חייו היו מלאים במדים, בנשק, בריחות של שטח פתוח, ובקשרים עמוקים עם חבריו לנשק שהפכו למשפחה שנייה. הוא היה קצין שהחיילים העריכו ואהבו. לא רק בגלל מקצועיותו, אלא בגלל האנושיות שלו, יכולתו לראות כל חייל כפרט, לדאוג לצרכיו, ולעמוד לצידו גם ברגעים הקשים. הוא ידע מתי לדרוש ומתי להרפות, מתי לחבק ומתי לנזוף. הוא היה המפקד שילך קדימה, אך גם זה שידאג שכל אחרון מחייליו יחזור בשלום. בשנת 2021, הגיעה ההכרה הרשמית למסירותו וליכולותיו יוצאות הדופן, כאשר קיבל את תואר מצטיין הרמטכ"ל. הטקס, שהיה מרגש ומרשים, כלל לחיצת יד חמה מהרמטכ"ל, מילים חמות, ובעיקר, תחושה עמוקה של גאווה. הוריו ואחיותיו היו שם, עיניהם נוצצות מדמעות של אושר, ונחמה, אשתו, עמדה לצידו, חיוכה מאיר את כל החדר. עבור אוריאל, הפרס לא היה רק סמל, אלא אישור לדרך שבחר בה, למסירותו, ולהבנה שכל העבודה הקשה, כל הלילות ללא שינה, כל הוויתורים – לא היו לשווא. הוא קיבל את הפרס בענווה, כשהוא מודה לכל מי שליווה אותו בדרך, ומזכיר שזוהי עבודת צוות, ושהוא רק חלק ממכונה גדולה ומשומנת.

לצד הקריירה הצבאית התובענית, אוריאל לא שכח את השורשים שלו ואת הערכים שהנחו אותו. הוא המשיך להתנדב במד"א, בכל זמן שהיה יכול, למרות שגרתו העמוסה. כשהיה חוזר הביתה, עייף מאימון או מפעילות מבצעית, הוא היה מוצא את הכוח ללבוש שוב את המדים הלבנים-אדומים ולצאת לעוד משמרת. זה היה חלק בלתי נפרד ממי שהוא, צורך פנימי עמוק לתת, לעזור, להיות שם עבור מי שזקוק לו. הוא היה יכול למצוא את עצמו בלילה אחד מפקד על כוח לוחם בלב שטח אויב, ובלילה הבא – מגיש עזרה ראשונה לקשישה שנפלה בביתה, או לילד שנפצע במגרש המשחקים. המעברים הללו לא היו קלים, אך הם היו חלק מהאופי הייחודי שלו, מהשילוב בין הקצין הקשוח והמקצועי, לבין האדם הרגיש והאמפתי. הוא ראה בזה סוג של איזון, דרך להישאר מחובר לאנושיות שלו, גם בתוך עולם צבאי תובעני. הוא סיפר כי במשמרות מד"א הוא רואה את הפנים האחרות של החברה, את הפגיעות, את הצורך בעזרה, וזה מזכיר לו בכל פעם מחדש למה הוא עושה את מה שהוא עושה, גם בצבא.

בין כל העיסוקים, מצא אוריאל את אהבת חייו, נחמה. היא הופיעה בחייו והכניסה בהם אור ורוך. הקשר ביניהם נרקם במהירות, כשהם מזהים זה בזו את התכונות שהם מעריכים: יושר, חום, עדינות, ובעיקר – ערכים משותפים של נתינה ואהבת אדם. נחמה הבינה את עולמו הצבאי התובעני, תמכה בו בכל דרך, והייתה עבורו עוגן יציב. הם נישאו בטקס מרגש, שהיה שילוב של שמחה גדולה והבטחה לעתיד משותף. הקמת בית יחד הייתה עבור אוריאל הגשמת חלום. הוא אהב את הרעיון של משפחה, של בית משלו, של מקום שבו יוכל להוריד את מדי הצבא ולהיות פשוט אוריאל – בעל, ואחר כך, אבא.

בתוך זמן קצר, הבית התמלא בצחוק ילדים. נולדו להם שתי בנות מתוקות, יערה וגפן, שהפכו למרכז עולמו. הוא היה אבא מסור, אוהב, ונוכח. למרות שעות העבודה הארוכות וההיעדרויות התכופות מהבית, הוא הקפיד לנצל כל רגע פנוי עם בנותיו. הוא היה יורד איתן על הברכיים, בונה מגדלי קוביות, מקריא סיפורים לפני השינה בקולו העמוק והמרגיע, ומלווה אותן לגן בבוקר, מחזיק בידיהן הקטנות. הוא אהב את היכולת שלהן לראות את העולם בפשטות, בשמחה, והן היו עבורו תזכורת מתמדת למה הוא נלחם, למי הוא מגן. הוא רצה להעניק להן עולם טוב יותר, בטוח יותר, עולם שבו יוכלו לגדול בחופש ובשלווה. הוא ונחמה יצרו בביתם אווירה של אהבה וביטחון, כשהם מקנים לבנותיהם את אותם ערכים של נתינה וכבוד אדם שאוריאל ספג בילדותו. אוריאל, שהיה רגיל לסביבה גברית וצבאית, מצא את עצמו נהנה מכל רגע של "בנות", לומד לסרוק שיער, בוחר שמלות, ומגלה צדדים רכים באישיותו שעד אז היו חבויים.

לפני מספר שנים, קיבלו אוריאל ונחמה החלטה משמעותית – לעזוב את כפר סבא המוכרת ולעבור להתגורר ביישוב שלומית, יישוב קהילתי צעיר בדרום הארץ, בחבל שלום. זו הייתה החלטה לא קלה, לעזוב את קרבת המשפחה והחברים, אך הייתה בה גם הבטחה גדולה. הם חיפשו מקום שקט יותר, קהילתי יותר, מקום שבו יוכלו לגדל את בנותיהם בחיבור עמוק יותר לאדמה ולערכים של חלוציות והתיישבות. שלומית, עם נוף המדבר הנשקף ממנה, עם השקט שבה, ועם רוח ההתחדשות שאפפה אותה, קסמה להם. הם בנו את ביתם ביישוב, בית קטן וחם, שהפך במהרה למקום מפגש לחברים חדשים. אוריאל מצא את מקומו בקהילה במהירות. הוא לא היה רק "הקצין מהצנחנים", אלא הפך לחלק בלתי נפרד מהמרקם החברתי. הוא היה מעורב בפעילויות היישוב, תמיד הראשון להושיט יד לעזרה, בין אם זה בתיקון גדר, בהובלת פעילות לילדים, או בהשתתפות באסיפות קהילה. הוא אהב את תחושת הביחד, את הסולידריות, את הידיעה שכולם שם אחד בשביל השני, במיוחד ביישוב מרוחק שכזה. החיים בשלומית, בצל המדבר, חיזקו בו את תחושת השייכות למקום, לאדמה, לעם. הוא ראה בבניית הבית בנגב הגשמה של חזון, תרומה אקטיבית לבניין הארץ, לא פחות מאשר שירותו הצבאי. גם בשלומית, המשיך אוריאל להתנדב במד"א, כשהוא משלב את שגרת יומו העמוסה עם משמרות באמבולנס המקומי. הוא היה מוכר לכולם, איש הביטחון של היישוב, אך גם השכן הנחמד, האבא של יערה וגפן, והחובש שרץ לעזרה בכל קריאה.

השבת, כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, החלה כשבת רגילה, שקטה ורגועה, בשלומית. השמש האירה את הבוקר, וקולות ציפורים נשמעו מבין השיחים. אוריאל, נחמה והבנות אכלו ארוחת בוקר משפחתית, אולי תכננו לבלות את היום בטיול קצר או במשחק בגינה. אך השקט הזה הופר באחת, בקולות נפץ רחוקים אך מחרישי אוזניים. בהתחלה, זה נשמע כמו עוד יום של "הסלמה", משהו שהתרגלו אליו ביישובי העוטף. אך עד מהרה, החלו להתקבל הודעות וואטסאפ בהולות בקבוצות היישוב ובקבוצות הצבאיות. "יש חדירה!" "מחבלים ביישובים!" "להיכנס לממ"דים!" הקולות בחוץ התעצמו, יריות קרובות יותר, צעקות. אוריאל, קצין לוחם מנוסה, הבין מיד שהפעם זה שונה. זו לא עוד התחממות. זו מלחמה.

הוא לא היסס לרגע. המחשבה הראשונה שלו הייתה על משפחתו, על נחמה ועל בנותיו הקטנות, יערה וגפן. הוא דאג להכניס אותן במהירות לממ"ד, להבטיח את ביטחונן ככל הניתן. חיוכו המרגיע האחרון, המבט בעיניים שאמר "יהיה בסדר", נצרב בזיכרונן של נחמה והבנות. הוא חיבק אותן חיבוק חזק, חיבוק של פרידה אולי, של הבטחה לחזור. הוא ידע שיש לו תפקיד, אחריות, לא רק כקצין בצנחנים, אלא כחבר בקהילה, כחלק מכיתת הכוננות של שלומית. הוא לא חשב פעמיים. הוא לבש את המדים, לקח את נשקו האישי, ויצא מדלת הבית, אל תוך התופת שהתחוללה בחוץ. הרחובות השקטים של שלומית הפכו לזירת מלחמה. עשן עלה מכל עבר, צרורות ירי נשמעו ללא הרף, וקולות פיצוצים הרעידו את האדמה.

הוא הצטרף במהירות לאנשי כיתת הכוננות של שלומית. הקבוצה הקטנה, מורכבת מתושבים אזרחים חמושים בנשק קל, עמדה מול איום עצום ובלתי נתפס. הם ידעו שהם המגן הראשון, החומה הדקה שמפרידה בין התושבים לבין המרצחים. אוריאל, עם ניסיונו הרב כקצין לוחם, לקח פיקוד באופן טבעי. הוא ארגן את הכוח, חילק גזרות, והשרה ביטחון במבטו השקט אך הנחוש. הם קיבלו דיווחים על חדירת מחבלים ליישובים סמוכים, על טבח שמתחולל ביישובי העוטף. היעד המרכזי שבו התחוללו קרבות קשים היה היישוב פרי גן, יישוב קהילתי חקלאי הנמצא במרחק קצר משלומית. תושבי פרי גן היו נצורים בבתיהם, תחת אש בלתי פוסקת.

אוריאל וכיתת הכוננות של שלומית יצאו מיד למען הגנה על פרי גן. הם עשו את דרכם אל היישוב הסמוך, מודעים לסכנה העצומה, אך חדורים בתחושת שליחות עמוקה. הדרך לשם הייתה רצופת סכנות. הם נתקלו במחבלים, ניהלו חילופי אש, והתקדמו בנחישות, מודעים לכל צעד. כשהגיעו לפרי גן, נחשף בפניהם מחזה אימה. המחבלים שוטטו ברחובות, יורים לכל עבר, מנסים לפרוץ לבתים, רוצחים בדם קר. אוריאל, שהיה רגיל לשדה קרב, לא ראה מימיו כזו אכזריות. הוא הוביל את כיתת הכוננות בקרב עיקש, לוחם באומץ לב ובמקצועיות ללא פשרות. הוא ניהל את הכוח באש תוך כדי תנועה, מזהה איומים, מגיב במהירות, ומכוון את הירי.

במהלך הקרב, אוריאל הבחין בתושבים נצורים בבתיהם, בסכנת חיים מיידית. הוא לא חשב על עצמו. האינסטינקט המיידי שלו, אותו דחף בלתי נשלט להציל חיים, שוב השתלט עליו, כפי שקרה פעמים רבות כל כך בימי המד"א שלו. הוא הסתער קדימה, יורה לעבר המחבלים, מסתכן כדי לחלץ את האזרחים. הוא הציל בגופו את תושבי היישוב, עמד בינם לבין המחבלים, סיפק חיפוי, ואיפשר להם להימלט למקום מבטחים. הוא היה שם, בקו האש, מגן על כל אדם כאילו היה בן משפחתו. הוא לא נרתע מהאש הכבדה, מהצעקות, מהכאוס. הוא המשיך להילחם, נחוש לעצור את התופת. בקרב גבורה עילאי, כאשר הוא מגן על חיי אדם בחירוף נפש, נורה אוריאל מאש המחבלים. הוא נפל כגיבור, בן שלושים בלבד, כשהוא מקיים את שבועתו כלוחם וכאדם: להגן על אזרחי ישראל בכל מחיר.

הידיעה על נפילתו של רב סרן אוריאל ביבי, קצין לוחם בגדוד 202 שבחטיבת הצנחנים, הכתה כרעם ביום בהיר. משפחתו, שהייתה נצורה בממ"ד בכפר סבא, ומשפחתו בשלומית, קיבלו את הבשורה הנוראה. הבית החם של יעל וציון התמלא באבל כבד, ושלומית איבדה את אחד מעמודי התווך שלה. אוריאל הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בכפר סבא, עיר הולדתו, עיר נעוריו, העיר שבה החל את דרכו, ובה גם נטמן. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה – משפחה, חברים, שכנים, חיילים, מפקדים, אזרחים שאת חייהם הציל, ורבים אחרים ששמעו על גבורתו. קולות בכי נמהלו בקולות ההספדים, והשמש של אוקטובר האירה באור קר את קברו הטרי. הוא הותיר אחריו אישה אהובה, נחמה, שתי בנות קטנות, יערה וגפן, שהיו כל עולמו, הורים ואחיות שבורי לב.

החלל שאוריאל השאיר אחריו היה עצום. בשלומית, הוא חסר בכל פינה – במפגשי הקהילה, במד"א, בדרכים שבהן נהג לצעוד עם בנותיו. בצנחנים, זכרו אותו כקצין למופת, מנהיג אמיתי, לוחם אמיץ, חבר נאמן. אך למרות הכאב העצום, סיפורו של אוריאל לא נגמר בנפילתו. הוא הפך להיות סמל לגבורה ישראלית, לגבורה שנובעת לא מסיסמאות, אלא ממעשיו של אדם אחד, שבחר ברגע האמת הקשה ביותר, להגן על משפחתו, על קהילתו, על עמו, גם במחיר חייו. הוא היה איש של ערכים, של נתינה, של אהבת אדם, וכל אלה התנקזו לרגע אחד של הקרבה עילאית. הוא לא היה גיבור על, אלא אדם מן השורה, שקם בבוקר שבת שחור, ויצא להציל חיים, כי כך חינכו אותו, וכך לימד את עצמו כל חייו.

מורשתו של אוריאל ביבי חיה ותמשיך לחיות דרך נחמה, אשתו האמיצה, שתספר לבנותיהן, יערה וגפן, על אבא שלהן, הגיבור, על אדם יקר שהיה אבא אוהב, בעל מסור, קצין מצטיין וחבר קהילה נפלא. הוא השאיר אחריו חותם עמוק של אהבה, מסירות וגבורה, חותם שיעבור מדור לדור. סיפורו של אוריאל הוא פרק נוסף בספר הגבורה הישראלי, עדות לכוחו של רוח האדם, לאומץ ליבו, וליכולתו להפוך את האובדן לתקווה, את הכאב לגאווה. הוא נפל במלחמת התקומה, וסיפור חייו, יחד עם סיפורם של רבים אחרים, הוא הבסיס שעליו נבנית מחדש החברה הישראלית, חזקה יותר, איתנה יותר, ומחויבת יותר לערכים של הגנה הדדית ואהבת המולדת. יהי זכרו ברוך.