אורי יצחק חדד

בבאר שבע, עיר הדרום השוקקת, נולד אורי יצחק חדד בד' באדר א' תשס"ג, שישה בפברואר 2003, ילד ג'ינג'י חייכן, מתוק מדבש, שהביא איתו אור מיוחד אל ביתם של חוה וציון. הם ציפו לו שנים ארוכות, והוא הגיע ומילא את החלל בשמחה קורנת, ילד שנדמה היה שהעולם כולו קטן עליו, מלא סקרנות וחיים. בבית המשפחה, שהיה מקור אמיתי של חום וערכים, ינק אורי הצעיר, כבן לאנשי חינוך מהציונות הדתית, את אהבת הארץ והעם, את הנתינה והחסד, את האמונה התמימה והעמוקה. האוויר בבית היה רווי בשירת שבת, בדיונים על פרשת השבוע, ובשיחות על חשיבות המעורבות הקהילתית, שיחות שעיצבו את נפשו העדינה והחזקה. הוא גדל בין אחותו הגדולה שירה שרה ואחיו הגדול ישי דוד, שהיו עבורו דמויות להערצה ולחיקוי, ולימים קיבל בברכה את אחיו הצעיר צור יעקב, שאותו חיבק באהבה ודאגה. כשהגיעו האחיינים – יאיר שמעון, הללי דינה, אילה ורונה – הפך אורי לדוד המסור ביותר, כזה שיודע להשתובב ולצחוק איתם, אך גם להקשיב ולהיות שם עבורם בכל רגע. הוא היה ה"אוריקוש" של כולם, השם שהצליח לתמצת את כל מתיקותו וחינו.

את שנותיו הראשונות בילה אורי בין קירות בית הספר היסודי התורני-מדעי "עץ-חיים" שבבאר שבע, שם נחשף לעולם המילים והמספרים, אך גם לעולם הרוח והמסורת. כבר אז, חיוכו הכובש ומאור פניו היו כרטיס הכניסה שלו ללבבות המורים והחברים. הוא לא היה ילד שדוחף את עצמו קדימה, אלא כזה שנוכחותו השקטה והנעימה הורגשה בכל חלל. כאשר עבר לכיתה ז', עזב את הבית החם בבאר שבע ועבר ללמוד ב"ישיבת בני עקיבא בית יהודה" שבכפר מימון, מוסד חינוכי שבו העביר את שנות נעוריו המעצבות, עד שסיים את לימודיו בכיתה י"ב. השנים בכפר מימון היו תקופה של פריחה עבור אורי. הוא הקרין שמחה פנימית, שקטה אך עוצמתית, וכל מי שזכה לבלות במחיצתו הוקסם מטוב ליבו האינסופי, מצניעותו הכובשת, מיושרו הבלתי מתפשר ומכישוריו הרבים שהלכו והתגלו. הענווה העמוקה והשקט הפנימי שאפיינו אותו לא עמדו בסתירה לצחוק המתגלגל, לשמחה הפשוטה ולשנינות החדה שהייתה לו, כזו שידעה להפיל אמירות מדויקות ונוקבות במקום הנכון ובזמן הנכון, מבלי לפגוע, תמיד מתוך כוונה טובה.

בין חבריו, שהיו רבים ומגוונים, כונה בחיבה "צוציק", כינוי שנתנו לו עוד כשהיה הצעיר בחבורה, אך הוא דבק בו גם כשהתבגר, והפך לסמל לחיוניות ולרוח הנעורים שהייתה בו. אלון, חבר קרוב שהכיר את אורי עוד מילדות, תיאר אותו כ"חיים, חיים שלמים, שנובעים בלי הפסקה". עבור אלון, "צוציק" היה משענת איתנה בתקופות של מעבר ושינויים קשים. הוא נזכר בלילות ארוכים של שיחות מרפסת, כשרוח קלה נושבת מהשדות של כפר מימון, שיחות שלימדו אותו מהי ודאות אמיתית ואמונה עמוקה ביכולת של בני אדם לשאוף לטוב, לבטא אותו, ולארגן כמעט כל דבר חיובי שקרה לחבורה שלהם. אלון תיאר את צחוקו המתגלגל של אורי, את הניגונים שהיו פורטים יחד על גיטרה או מנדולינה במרפסת בשעות השקיעה, מגלים יחד שיש להם נשמה שחייבת ביטוי. הוא דיבר על עדינות אצילית, רגישות יוצאת דופן והתחשבות בכל הסובבים, ראייה חדה לצרכים הנסתרים של כל אדם. אך העדינות הזו, סיפר אלון, ידעה גם להפוך לגבורה עילאית ברגע האמת, לחתירה בלתי מתפשרת למגע, להסתערות אמיצה מול הסכנה, ולהישאר אחרון מולה, מגן על כולם.

אורי אהב לנגן, לשיר, לפייט ולסלסל, והיה עושה זאת במיומנות וברגש רב. קולו הערב היה ממלא את הבית ואת בית המדרש, הופך כל התכנסות לחוויה מוזיקלית מרגשת. אביו סיפר בהתרגשות על שבת אחת שבה לא היו בבית, ואורי ניהל את קבלת השבת עם חבריו. כשחזרו, השכנים ניגשו אליהם ושאלו, בעיניים נוצצות: "איזו שירה מדהימה, מי הם החברים האלופים האלה?!" השירה של אורי הייתה לא רק יפה, אלא גם מחברת ומרוממת נפש. לאורי היו אין-סוף מעגלים חברתיים, ובכל אחד מהם, ללא יוצא מן הכלל, היה עמוד תווך ודבק מאחד. במבטו הרגוע, בחיוכו שבא תמיד מהלב, השפיע, תמך ונתן מעצמו ללא גבול. המחנך חנן כתב עליו: "מפליא לראות כמה אנשים הוא מאיר, ובאיזו עוצמה". אורן, המדריך מהישיבה, תיאר איך בעיני אורי "כל קבוצות החברים היו שוות, כל הנערים היו ראויים". אורי היה עושה צחוקים עם כולם, מדבר עם כולם, מחייך לכולם, משמח ושמח עם כולם. הוא היה מחבר חיבורים של אנשים ונשמות, חבר של הנראים לעין וגם של הנסתרים, אלה שאחרים אולי לא תמיד שמו לב אליהם. "אורי יצחק היה שמש אחת גדולה", כתב אורן, "שמש שיודעת לא לסנוור. שיודעת להיכנס לחרכים הקטנים, ולהתאים עצמה לכל אחד ואחד".

נוכחותו של אורי הייתה מורגשת ומרגשת גם בתנועת הנוער "בני עקיבא", בשבט "הנני" שבו התחנך, ולימים הדריך בעצמו. אביחי-אורי, חבר מהסניף, סיפר: "הוא תמיד היה עם חיוך על הפנים, חיוך שכשאתה רואה אותו אתה מחייך בעצמך מייד". הוא הדגיש את אהבתו של אורי לתת ולעזור, את היותו "בן אדם שמלא באהבה, שמחה וטוב לב". יעל, חברה נוספת מהסניף, הוסיפה: "לא אשכח את השנינות ואת הבדיחות. למדתי ממך כל כך הרבה על פשטות, ענווה, שמחה אמיתית מהלב וחיות שפשוט זורמת". אורי לא הסתפק רק במעגלים הקרובים לו, אלא יזם עם חבריו הקמת "זולה" לנוער בסיכון לחוף הכנרת. הוא בילה שם שעות ארוכות, מקשיב, מייעץ, ופשוט נוכח. אחד הנערים, שפגש את אורי בזולה ההיא, סיפר על מפגש מעצים ומשנה חיים: "בפעם הראשונה שיצא לנו לדבר, אורי פשוט הושיב אותי וגרם לי להקשיב לו. הוא ישב איתי שעתיים על המים, כששמש זהובה שוקעת מעל הגולן, ודיברנו וצחקנו, והוא הסביר לי את הייעוד שלי והחזיר אותי לדרך הישר עם החיוך המקסים שלו והמילים החודרות שלו, האכפתיות והדאגה לאחר. הוא הפך לי את החיים מקצה לקצה". היכולת הזו, להאיר נשמות ולהחזיר אותן למסלול, הייתה חקוקה עמוק באישיותו. את יכולת הנתינה והרצון העז לסייע מימש אורי גם בקהילה הרחבה יותר. הוא התנדב בפרויקט "אור השחר" של עמותת "מאירים – מפיצים טוב", עמותה הפועלת לתמיכה ברווחתם של מתמודדים עם מחלת הסרטן ובני משפחותיהם במרחב הדרום. הוא היה מגיע לבתים, יושב עם המשפחות, מביא איתו חיוך וחיבוק, ומשרה אווירה של תקווה ושמחה גם ברגעים הקשים ביותר.

עם סיום לימודיו התיכוניים, המשיך אורי בדרכו הרוחנית והתורנית והצטרף לישיבה הגבוהה שבאיתמר, במסגרת מסלול ההסדר. הוא התחבב במהרה על הרבנים והתלמידים, ושמח מאוד על הזכות ללמוד תורה במקום כה מרומם ומלא אווירה. הרב יהושע ון-דייק, ראש הישיבה, תיאר את אורי כ"צנוע, שקט, תמיד עם חיוך, לב טוב, אמונה פשוטה, הרבה כבוד לתורה, כבוד לתלמידי חכמים". הרב אוריאל בורדה כתב בהספדו כי "הצניעות, כמידת נפש עמוקה שהייתה באורי, היוותה כמעיין לכל שאר תכונות נפשו שנבעו ממנה. אורי היה מלא בחיים, מלא בטוב, לא הרגיש צורך לכפות את עצמו על הסובבים אותו, חי ושמח בתוך העולם הפנימי שלו, העשיר והטהור". חדרו בישיבת איתמר, שהיה ממוקם בלב הנוף ההררי השקט של השומרון, הפך במהרה למוקד עלייה לרגל עבור כל מי שהיה זקוק לאתנחתה, לשיחה עמוקה או לחיזוק קטן. נריה ויוחאי, חבריו לחדר, כתבו: "זכינו להיות עם אור ענק בחדר. אורי פשוט היה נקודת אור, כפשוטו, ובכל אדם נגע בדרך המיוחדת שלו, בנקודה מאוד פנימית". אלרואי, חבר נוסף, סיכם זאת במילים חותכות: "אני לא מכיר עוד מישהו שכל כך הרבה אנשים מגדירים אותו כאחד החברים הטובים שלהם. כולם באמת אהבו אותך, את החיוך שלך, את השנינות המטורפת ואת הלב הענק". אורי, עם מנהיגותו השקטה, תבונתו ורגישותו, יצר סביבו מרחב בטוח של קבלה והכלה.

בתחילת חודש אייר תשפ"ג, באפריל 2023, הגיע תורו של אורי להתגייס לצה"ל, כחלק ממסלול ההסדר. הוא הוצב בחיל הרגלים, בחטיבת הנח"ל, ונשלח להכשרת הלוחם בגדוד 931 – "שחם", שם שובץ לפלוגת החוד, החוד שמוביל את המשימות המבצעיות. אורי התמסר לתפקידו ולמשימותיו באופן מוחלט, וזכה במהרה באהבתם ובהערכתם של מפקדיו וחבריו למחלקה. מאור, חבר לפלוגה, תיאר את המפגש הראשון שלהם: "נדירים האנשים שהמפגש הראשון שלך איתם חקוק בזיכרון, אבל אני שהכרתי אותך לעומק רק בצבא, זוכר לגמרי את השמירה הראשונה שלנו יחד. כל הלילה רק צחקנו, וגיליתי איזו מתיקות יש בך. היית בשבילנו 'שחקן נשמה', אחד שנותן את הכול ועושה את זה מכל הלב". מאור סיפר גם על הקושי הפיזי של אורי, שהיה בחור קטן ממדים, ולפעמים נאלץ לשאת על גבו משקל כפול משלו בציוד ובמשימות. אך הקושי הזה, הדגיש מאור, "לא הזיז אותך מהמשימה, חזרת הרבה על המשפט – 'אם זה מה שעם ישראל צריך...'" המשפט הזה הפך למנטרה, למוטו שליווה אותו בכל משימה ובכל אימון, והוא ביטא את תמצית אישיותו – נתינה, מסירות, ואמונה עמוקה בצדקת הדרך.

בין האימונים המפרכים, השמירות הארוכות והפעילות המבצעית התובענית, דאג אורי להנעים את זמנם של חבריו. "כאשר מישהו שעלה לעמדת שמירה היה מבואס", סיפרו חבריו, "תמיד היה שם את אורי שיעלה אליו עם קפה חם ויעביר איתו את השמירה, מפיג את הבדידות והעייפות בשיחה טובה ובחיוך". הם היללו את שירתו וסלסוליו, שהיו מצרך נדיר ומרגש במיוחד בתנאי הצבא. חנוך סיפר: "הכי אהבתי כשאורי היה עולה חזן בערב שבת, ובכלל כשהיה שר. אמרתי לו כמה פעמים שזה משנה לי ממש את כל השבת". איתן הוסיף זיכרון מיוחד: "זכיתי להכיר חבר מדהים. כשהיינו בפעילות הגנ"ם (הגנת מחנה) אי שם בבסיס בדרום, אורי ואני עלינו לשמירה במגדל המים. עשינו יחד קבלת שבת רק שנינו, בשקט המדברי, והיה מצחיק וכיף. הוא פייט 'שמע ישראל' בצורה מרגשת ובלתי רגילה, שהעבירה בי צמרמורת בכל פעם מחדש". קולו של אורי, מלא הנשמה, היה קרן אור של קדושה וביתיות בתוך השגרה הצבאית הקשוחה. בכל סוף שבוע שבו יצא מהבסיס, דאג אורי לגבש את החברים ולהיפגש איתם, ובמקביל, קיבל את השבת בחיק משפחתו ואחייניו האהובים, שחיכו לו בכיליון עיניים. הוא היה מגיע הביתה, משיל מעליו את מדי הקרב, ומחבק את הקטנים בחיבוק חם ואוהב, משתף אותם בחוויותיו וממלא את הבית בשמחה וצחוק.

אך השקט היחסי והשגרה הצבאית הופרו באחת. בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בבוקר השבעה באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לעבר אזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – בדרך יבשה, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. תוך שעות בודדות רצחו המחבלים באכזריות כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם ובמסיבותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, כשהם מנסים להגן בגופם על האזרחים. בבוקר הנורא הזה, החלה מלחמה.

אורי, עם גדודו, לחם כבר למן תחילת המלחמה, בקרבות שהתנהלו בעוטף עזה. הוא וחבריו היו בין הראשונים שהוקפצו, כשהם מבינים את גודל השעה ואת המשימה המוטלת עליהם. הם נלחמו בגבורה מול גלי המחבלים, מנסים לבלום את התפשטות הטבח. בראשית נובמבר 2023, עם תחילת התמרון הקרקעי הנרחב לתוך רצועת עזה, נמנה אורי עם ראשוני הכוחות שנכנסו לשטח הרצועה. הוא לחם בחוד המחלקה, מול סמטאות צרות, בניינים הרוסים ואיומים בלתי פוסקים, בערים ובשכונות – בעזה עצמה, ברפיח, בג'באליה, בנוסיראת ובזייתון. גם בתקופה קשה ומאתגרת זו, של לחימה עיקשת וחסרת פשרות, המשיך אורי לחייך, לדאוג לחבריו ולהרים את המורל. אביו סיפר בכאב וגאווה: "הספקת לשלוח לנו סרטונים מתוקים בהם רואים אותך מחזן בצורה מרגשת, שגרמה לי כל כך להיות גאה בך". קולו של אורי, שר ופייט מתוך עומק השטח העזתי, היה עדות לרוחו הבלתי נשברת. חברו לנשק העיד על סצנה במסדרון נצרים, אזור קרבות קשה ומתיש: "כשהייתי גמור מעייפות וממוראל ירוד, לא היית נותן לי לשבת ולהתמרמר. קפצת עליי עם איזמן (כובע צמר) ושרנו 'יודו לה' חסדו', או שכפית עליי איזה ריקוד ספונטני כדי להפיג את המתח... איך אמרת לי, 'קמתי חסידי היום...'". הוא היה קרן שמש של אופטימיות בתוך החשכה, תזכורת לכוחה של הרוח על פני המציאות הקשה. במוצאי השבת האחרונה שבה היה בבית, לפני ששב ללחימה, הלך אורי לנחם חבר שאיבד את חבריו בקרבות. "אמרת לו", סיפרה חוה אימו, "שאתה בטוח שאם היו שואלים אותם שוב, הם היו עושים את המשימה גם עוד אלף פעמים, ושיהיה בטוח שטוב להם שם למעלה". במילים הללו, גילה אורי את עומק אמונתו, את תפיסת עולמו הבלתי מתפשרת בדבר חשיבות ההגנה על הבית, ואת השקט הפנימי שבו קיבל את גורלו.

ב-1 ביולי 2024, כ"ה בסיוון תשפ"ד, יצא גדוד 931 למשימה נוספת כחלק מתוכנית צה"ל לשליטה בציר פילדלפי ובעיר רפיח. המשימה הייתה טיהור השטח, השמדת האויב וחשיפת מערכת הפירים המורכבת שלו. עם שחר, בטרם עלה האור במלואו, יצא אורי עם מחלקתו להתקפה על כמה יעדים משמעותיים ברפיח. האוויר היה ספוג באבק ובמתח, כל צעד היה מחושב, כל פנייה דרשה ערנות מוגברת. הם התקדמו בין הבתים ההרוסים, בודקים כל פינה, כל חלון, כל דלת. באחד הבתים שנכבשו, תוך כדי סריקה קפדנית, נחשף פיר מרכזי, כזה שהיווה חלק ממערכת המנהרות המסועפת של המחבלים. גילוי הפיר היה רגע קריטי, פתח לליבת הפעילות של האויב. ברגע גילוי הפיר, החל הכוח לנתק מגע, לסגת לאחור באופן מבוקר ובטוח, כדי להימנע מכל הפתעה. אך חולייתו של אורי, פלוגת החוד, נותרה מאחור כדי לחפות על שאר חברי המחלקה, להגן עליהם מפני כל ירי או ניסיון תקיפה בזמן הנסיגה. זו הייתה החלטה של שניות, רגע של גבורה עילאית, שבו ידעו הלוחמים שהם עלולים לשלם את המחיר היקר ביותר. ברגעים אלה, מטען רב-עוצמה שהופעל על הכוח מתוך הפיר פגע ישירות באורי. הוא נהרג במקום, בן עשרים ואחת בלבד בנופלו. עוד כמה לוחמים נפצעו באותו אירוע קשה, אך אורי שילם את המחיר הגבוה מכולם.

רב-טוראי אורי יצחק חדד נפל בקרב בדרום רצועת עזה, כשהוא מגן בגופו על חבריו ועל מולדתו. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סמל, כהוקרה על גבורתו ומסירותו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין שבהר הרצל, ירושלים, בחלקת קדושי מלחמת חרבות ברזל, כשהוא מותיר אחריו הורים כואבים, אחות ושני אחים שבורים. הלווייתו הייתה המונית, אלפי אנשים הגיעו ללוות את אורי בדרכו האחרונה, עדות לאור העצום שהפיץ בחייו הקצרים. על מצבתו נחקקו מילים ממדרש חז"ל, "ענווים ענווים הגיע זמן גאולתכם, ואם אין אתם מאמינים, ראו באורי שזורח", מילים שביטאו את תמצית אישיותו – ענווה ואור, תקווה ותחייה.

אביו, ציון, ספד לו בקול רועד אך איתן: "אורי היקר, אורי המתוק והאהוב, תודה לה' על עשרים ואחת שנים של מתיקות. כל מי שהכיר אותך זכה להכיר את היושר שבך, את טוב הלב שבך, את התמימות הטהורה. במשימה הצבאית עצמה לא היה לך אפילו הרהור, והיית משוכנע בצדקת הדרך. 'כרגע עם ישראל זקוק לי – הנה אני כאן,' אמרת. יהי רצון שתהיה מליץ יושר לפני הקדוש ברוך הוא". אימו, חוה, הוסיפה בכאב עמוק: "אוריקוש שלי, ג'ינג'י מתוק שקט, עם חיוך תמידי על הפנים, אומר תמיד את המשפט הנכון בזמן הנכון, כל מילה בסלע. רצית ללחום בעזה, לא ויתרת, רצית לקחת חלק... הצניעות, הענווה והפשטות שהיו חלק בלתי נפרד ממך הניעו את הבחירות שלך. בחירות שהתגלו במלוא עוזן בימי המלחמה, עד לנשימתך האחרונה. האחדות והלכידות בינינו תפיץ המון אור בעם, אור שייהפך לאבוקה גדולה מתוך האור שלך".

אחותו, שירה, שנזכרה בשיחות הנפש העמוקות איתו, ספדה לו: "אוריקוש, אח קטן וגיבור ישראל, אור של הבית, חיוך שובה לב ושנינות שאין כמוה. בשנה האחרונה ניהלנו המון שיחות נפש על החיים, בעיקר על מהותם. שאלתי אותך, 'מה אורי, אתה לא מפחד? אתה יודע שזה יכול לקרות.' תמיד ענית לי שאתה לא מבין בכלל את השאלה. 'שירה, יש לנו משימה שצריך לבצע.' הרגשת והאמנת שזהו צו השעה להילחם, ושעליך למלא את שליחותך וייעודך. ובכן אורי יצחק, אתה יכול להיות רגוע, עשית כל שאתה יכול כדי להגן על הבית ועל המולדת". מפקד המחלקה שלו, חברו לדרך הקשה, ספד לו בצער עמוק: "אורי, 'חדד' בלשוננו, הצנוע והשקט, עם שנינות חדה וחיוך תמידי. מי עוד מי יסלסל לנו ערבית של שבת? מי יפייט בארוחות 'בתי צאי'? מי יתחיל בשקט שיר מזרחי ויסחוף את כולנו להצטרף? אור היית לסביבה, האור הזה לא כבה, אלא הצית נר בכל אחד ואחד מאיתנו – אור איתן! אנחנו מלווים אותך למעלה, שמה תשב עם כל קדושי ישראל לאורך כל הדורות... תחפש את דוד המלך, הוא ינגן בנבל ואתה תשיר בקול העדין והנדיר שלך. והכי חשוב, תבקש רחמים על עם ישראל".

הרב שמעון כהן, ראש מוסדות "בית מוריה" בבאר שבע, ניסה לפענח את סוד אישיותו המיוחדת של אורי: "כשמתבוננים בנפשות כמו אורי – עדינות, טוב, פשטות, צניעות, מידות – אתה חושב לעצמך שהרז הגדול של דור התקומה, של נוער שמלא בעדינות קדושה, מלאי אצילות מקודש ויחד עם זאת גבורה עליונה להילחם, התברר הרז הגדול של דור התחייה: השילוב המופלא של להיות 'עדינו' – כל כך עדינות, ולהיות 'עצני' – כל כך קשה כעץ. שתי התכונות התגלמו בך אורי יצחק. תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים." בדברים אלו, התמצתה מהותו של אורי: איש של ניגודים משלימים, רך ועדין בנפשו, אך חזק ואיתן ברוחו ובמעשיו.

משפחתו של אורי, מתוך כאב ואמונה, שוקדת על כתיבת ספר תורה לעילוי נשמתו, פרויקט שימשיך את דרכו של אורי בהפצת אור התורה והחסד. הם גם מקיימים פעילויות גמ"ח (גמילות חסדים) לזכרו, ממשיכים את שרשרת הנתינה שהייתה כה יקרה לו בחייו. במלאות שלושים יום לנפילתו, הוציאו לאור את החוברת המרגשת "קומי אורי כי בא אורך", ובה קווים לדמותו, הספדים כואבים, סיפורים מחייו ומאמרים. החוברת זמינה באתר האינטרנט שהקימו לזכרו, www.orihadad.info, המהווה בית וירטואלי לזיכרונות ולמורשתו. מדבקות עם תמונתו של אורי לצד משפטיו הבולטים מופצות באתרים שונים, נושאות הלאה את חיוכו ואת מסריו לכל עבר, מזכירות לכולם את הלב הענק והנשמה הטהורה שבהם ניחן. עוז אנסבכר כתב לזכרו שיר מרגש, "בן ציון המסולא בפז", שביטא את מהותו: "בן ציון המסולא בפז / ששתיקתו היא רז / כגיבור לוחם נועז / בארץ חמדה נאחז / ובליבה הפועם נגנז // אדמוני ויפה עיניים / טוב לבריות וטוב לשמיים / צניעותך כמנשה ואפרים / אלוקינו / מי יקבל מלכותך פעמיים // אורך הטוב תאיר בציון / ובניגונך תעיר ישני חברון." אורי יצחק חדד, ה"אוריקוש" הג'ינג'י והחייכן, נפל כגיבור ישראל, אך אורו לא כבה. הוא ממשיך לזרוח דרך סיפור חייו, דרך האנשים שנגע בהם, ודרך המורשת העצומה של אהבה, נתינה וגבורה שהותיר אחריו, מורשת שהיא חלק בלתי נפרד מסיפור התקומה של עם ישראל.