אורי ג'רבי

האור של אורי ג'רבי ז"ל, ילד של פתח תקווה והרצליה, נדלק ביום ל' באדר א' תשס"ג, הרביעי במרץ 2003, והאיר את חייהם של נעמי וחגי, שהמתינו לו שנים ארוכות וקשיי דרך עד שהגיע. הוא היה בנם הבכור, ומרגע לידתו, השם "אורי" הלם אותו בטבעיות, כאילו נולד עם הבטחה מובנית להאיר כל פינה בחייהם. הבית התמלא בצחוק, בצעדים קטנים, באנרגיה שופעת של תינוק עם תלתלי זהב ועיניים שובבות, שהפך בן רגע לכתר על ראשם ולמושא גאווה. כשמלאו לו חמש שנים, עברה המשפחה להרצליה, עיר שקטה יותר, פתוחה אל הים, והשינוי הזה פתח בפני אורי עולם חדש של נופים, ריחות וחוויות שיעצבו את שנות ילדותו ונעוריו. הוא מצא את מקומו במהירות, ועד מהרה הפך "ג'רבי", כשם משפחתו, לכינוי חיבה שדבק בו ונשמע בכל פינה, בין חברים למשפחה, כאילו היה חלק בלתי נפרד מזהותו.

הקשר המיוחד שנרקם בינו לבין אחותו הצעירה, יובל, היה עמוק מכל הגדרה מקובלת של יחסי אחים. "היינו חברים הכי טובים לפני שהיינו אחים," תמיד אמרה יובל, וזה ניכר בכל אינטראקציה ביניהם. אורי לא היה רק אח גדול; הוא היה עמוד תווך תומך, אוזן קשבת, שותף למשחקים וסודות. בין אם זה היה בבניית מבצרים בסלון, בריצה פרועה בגינה או בשיחות ארוכות אל תוך הלילה, הקשר ביניהם היה חם, אוהב ומלא בהערכה הדדית. הוא היה לה מודל לחיקוי, מקור בלתי נדלה לגאווה, ודמות שהשפיעה עליה עמוקות בכל שלבי חייה. האור שהביא לחייהם של נעמי וחגי לא הוגבל רק אליהם, אלא הקיף את כל המשפחה, מסבים וסבתות, דרך דודות ודודים, ועד בני דודים שראו בו גיבור עוד לפני שהפך לכזה באמת. הוא היה ילד שמח, מלא חיים, שהצליח לגעת בלב של כל מי שנקרה בדרכו, והיה ברור לכולם שיש בו משהו מיוחד, ניצוץ פנימי שלא ניתן לכבותו.

שנות ילדותו של אורי בהרצליה היו שזורים בלימודים ב"גן יובל" ומאוחר יותר בבית הספר היסודי "לב טוב", שם בלט כילד סקרן וחדור מוטיבציה. הוא המשיך את דרכו בחטיבת הביניים "זאב" ובתיכון "הראשונים", שם בחר במגמות ביולוגיה ומנהל עסקים – שילוב ששיקף את עולמו הפנימי, בין סקרנות למנגנוני החיים לבין הבנה מעשית של העולם. הוא היה תלמיד מצטיין, לא רק בזכות ציוניו הגבוהים, אלא בזכות התשוקה האמיתית שלו ללמידה, ליכולת להבין לעומק כל נושא ולחבר בין רעיונות. כיתתו הייתה עבורו לא רק מקום ללמוד, אלא גם זירה חברתית שבה יכול היה לפרוח, להצחיק, להקשיב ולהיות שם בשביל חבריו.

מגיל שמונה, מרכז הטניס "בני הרצליה" הפך לביתו השני. אורי נשבה בקסמו של הספורט הלבן, ובתוך זמן קצר הפך לשחקן טניס תחרותי, אחד הבולטים במועדון. קולות חבטות המחבט בכדור, ריח הגומי של הנעליים על המגרש הירוק, תחושת השרירים המתאמצים והזיעה המטפטפת – כל אלה היו חלק בלתי נפרד משגרת יומו. הוא התאמן כמעט בכל יום, שעות ארוכות, כשהוא מציב לעצמו יעדים ברורים וחתירה בלתי מתפשרת למצוינות. התחרויות הרבות שבהן השתתף לימדו אותו לא רק לנצח, אלא גם להתמודד עם הפסדים בכבוד, ללמוד מטעויות ולחזור למגרש עם נחישות מחודשת. חבריו לאימונים ומאמניו אהבו אותו מאוד, לא רק בזכות כישרונו, אלא גם בזכות אישיותו הכובשת, חוש ההומור שלו והיכולת שלו לפרגן ולהיות חבר אמיתי. הוא היה נוכח בכל אימון, בכל משחק, עם חיוך רחב ועיניים נוצצות של מי שנהנה באמת מכל רגע על המגרש.

אבל הטניס לא היה הספורט היחיד שקסם לאורי. הוא היה ספורטאי בנשמה, חובב תנועה ואתגרים פיזיים. הוא שיחק כדורסל, כדורגל, מטקות על חוף הים עם חברים, וטניס שולחן. לא פעם היה יוצא לרוץ בגפו, בלי יעד ברור, רק כדי לחוש את תחושת השחרור והעוצמה של הגוף בתנועה. הוא היה משליך כדור לסל במשך שעות, משפר את הקליעה שלו, מתרגל תנועות, ממוקד כולו במטרה. "לקום בחמש בבוקר ולטפס על איזה דיונה או לגרור אותנו לשחק כדורסל אחרי ששיחקת כבר טניס בבוקר, היה דבר שגרתי עבורך," כתבו עליו חבריו, ותיאור זה ממחיש את האנרגיה הבלתי נלאית שלו ואת אהבתו העצומה לספורט ולאתגר. הוא מעולם לא פחד מקושי, אלא ראה בו הזדמנות לגדול ולהתחזק.

מעבר ליכולותיו הפיזיות, בלט אורי גם בכישרונו המילולי. הוא אהב לכתוב, והיה עושה זאת בכישרון רב, כמעט בקלות דעת. בגיל תשע בלבד, כתב ספר ילדים שלם בשם "חייזרים נגד מוטציות מן המאדים", שאותו גם אייר בעצמו והקדיש להוריו, לסבו ולסבתו – ביטוי מקסים לנדיבות רוחו ולאהבתו למשפחתו. הוא הוציא תחת ידיו חמשירים ושירים בתוך דקות ספורות, ומילים היו עבורו כלי ביטוי טבעי. הוא היה זה שכתב את הברכות לאירועים במשפחה, כשהוא משלב שנינות, רגש והומור, וכל מילה יצאה מליבו. לצד הכתיבה, אהב גם לצלם ולהצטלם. הוא השאיר אחריו אינספור סרטונים מצחיקים, חלקם בכיכובו, שבהם נחשף חוש ההומור הייחודי שלו, היכולת שלו לצחוק על עצמו ועל המצב, ולהפוך כל רגע משעמם למקור לשמחה ובידור. כל אלה היו חלק מהפסיפס המורכב והמרתק של אדם צעיר עם עולם פנימי עשיר.

אורי התאפיין ברגישות רבה לזולת, בחוש צדק מפותח וביכולת נדירה לראות את האחר. הוא לא עמד מנגד כשראה חוסר צדק או מצוקה חברתית, אלא פעל באופן אקטיבי לעזור לתלמידים שחוו חרם או נידוי. במועדון הטניס, למשל, הוא לקח תחת חסותו נער שעבר חרם בבית ספר קודם. במקום להצטרף לזרם, אורי עשה "הכל הפוך" ממה שהנער חווה קודם לכן. הוא דיבר איתו, הזמין אותו להצטרף למשחקים, דאג לו מבחינה חברתית וספורטיבית, והראה לו שיש גם אנשים טובים בעולם, שרוצים לעזור ולעשות טוב. "זה היה בין המפגשים הכי חשובים בחיים שלי," כתב אותו נער לימים, והמילים הללו ממחישות את עומק ההשפעה של אורי על חיי הסובבים אותו. הוא היה חניך פעיל בשבט "רשפים" של תנועת הצופים בהרצליה, ונהנה מאוד מהפעילויות ובעיקר ממחנות הקיץ, שהיוו עבורו הפוגה מהלו"ז התובעני וסיפקו לו הזדמנות לחוות עבודת צוות, הרפתקאות וחיבור לטבע ולחברים. למרות לוח הזמנים העמוס שלו, שכלל לימודים אינטנסיביים ואימונים כמעט יומיומיים, מצא אורי תמיד זמן לבלות עם בני משפחתו. הוא ידע לתמרן בין המחויבויות השונות, והיה לו חשוב להקדיש זמן איכות להוריו, לאחותו ולסביבתו הקרובה. "הוא ניצל כל רגע בחיים," אמרו מקורביו, ודוגמה לכך הייתה שכנה שסיפרה איך ראתה אותו ממתין למעלית בבניין, ובזמן ההמתנה, במקום לעמוד בחוסר מעש, עשה שכיבות סמיכה – ביטוי נוסף לאנרגיה המתפרצת שלו ולרצון לנצל כל רגע ורגע.

אורי היה "מגנט חברתי" אמיתי. מילדותו היה חברותי מאוד, ומיד השתלב בכל קבוצה ובכל מפגש. תמיד עמד במרכז החבורה, מוקף בחברים שאהבו אותו אהבת נפש. הם נהנו מאישיותו הנעימה, מחוש ההומור המפותח שלו, מהשנינות ומהחיוך הרחב שמעולם לא ירד מפניו. לעיתים רחוקות נראה עצוב או כעוס; הוא תמיד הקרין אופטימיות ושמחה תמידית. חבריו ידעו שתמיד ימצאו אצלו אוזן קשבת, עצה טובה, ותמיד יבוא לעזרתם בכל עת שיצטרכו. הוא היה הכתובת לשיתוף, להתייעצות, ולפעמים רק לשיחה טובה שנגמרה בצחוק מתגלגל. המשפט "מי שלא מסתכן, מסתכן בחיים של בינוניות" היה שגור בפיו, וייצג את דרכו: הוא עודד את חבריו ואת אחותו להציב לעצמם אתגרים ולעמוד בהם, כפי שנהג בעצמו. הוא לא הסתפק במועט, תמיד חיפש את הדרך להתקדם, להשתפר, ולפרוץ גבולות, פיזיים ונפשיים כאחד.

בגיל שש-עשרה וחצי, קיבל אורי החלטה משמעותית בחייו: הוא פרש מעולם הטניס התחרותי לטובת אימוני הכנה לצבא. זו הייתה החלטה לא קלה עבורו, אך כשהציב לעצמו מטרה, שום דבר לא עצר בעדו. הוא התחיל להתאמן במועדון "קרוספיט" בהרצליה, ולאחר תקופה קצרה עבר להתאמן במסגרת תנועת "חמש אצבעות", שם התמיד במשך קרוב לשנתיים. תנועת "חמש אצבעות" לא התמקדה רק בכושר גופני, אלא גם בבניית חוסן נפשי, בפיתוח יכולות מנהיגות והשפעה על הסביבה. אורי היה "מורעל" אמיתי, כפי שסיפרה אימו; הוא אהב מאוד את הפעילות בתנועה, התאמן מעל ומעבר לאימונים הרגילים, ודחף את עצמו לקצה. הוא היה מתעורר בחמש בבוקר כדי לרוץ על חוף הים, לעיתים עם שקי חול על גבו, כשהוא חורש את החול הרך בצעדים נחושים. המטרה הייתה ברורה: להגיע ליחידה מובחרת, וכולם ידעו שדבר לא יעצור בעדו. הוא היה חדור מטרה, בעל משמעת עצמית ברזל, ומוכן לכל קושי בדרך להגשמת חלומו.

עם סיום לימודיו בתיכון בהצטיינות יתרה, התגייס אורי לצה"ל ב-16 באוגוסט 2021. הוא שובץ בחטיבת גבעתי, ולאחר גיבוש מפרך, עבר בהצלחה את כל הנדרש כדי להיות לוחם בסיירת. המסלול בסיירת גבעתי, שנמשך שנה וחודשיים, היה קשה ותובעני, אך אורי מעולם לא התלונן. הוא היה חדור מטרה, מאושר על השירות ביחידה המובחרת, וראה בו זכות גדולה. הוא יצא לקורס צלפים, ובתפקידו כצלף בסיירת גבעתי, פעל במקצועיות, בדייקנות ובחתירה בלתי מתפשרת למגע. הוא הפך לצלף מיומן וקטלני, שידע להרתיע ולחסל כל איום, כפי שכתב בחן לבת זוגו. מפקדיו העידו עליו כלוחם נחוש ומיומן, בעל משמעת עצמית גבוהה וחוזק מנטלי יוצא דופן. הוא שירת כסמל הצוות, תפקיד שהלם את אישיותו הדואגת והאכפתית. הוא התעורר לפני כולם, דאג שכל החיילים יתקשרו הביתה, וידא שכל אחד ימצא את השיר שהוא אוהב בפלייליסט הצוותי, כדי להעלות את המורל. חבריו ומפקדיו ראו בו אדם שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות, העריכו את דעתו ואהבו אותו אהבת אמת. בסקר הסוציומטרי, הוא נבחר למקום הראשון על ידי אנשי הצוות – עדות מרגשת למנהיגותו הטבעית, ליכולת שלו לחבר בין אנשים ולדאוג לפרט. הוצע לו לצאת לפיקוד, אך הוא העדיף להישאר כלוחם "על מלא", עם חייליו, מתוך תחושת מחויבות עמוקה ואהבה ליחידה. מפקדו כתב עליו: "ישר כשהגעתי לתפקיד הבנתי שיש לי עסק עם בחור רציני, אחראי, מצחיק ומופנם, שאין אחד בצוות שלא אוהב אותו וקורא לו החבר הכי טוב שלו. תמיד סמכנו עליו בעיניים עצומות שהכול יקרה כמו שצריך, ואפילו שיעשה מעבר. גם הצוות ידע את זה, הלך אחריו והקשיב לכל מה שאמר. בחור משכמו ומעלה."

במהלך שירותו הצבאי, פגש אורי את חן, בת זוגו, והתאהב בה אהבת נפש. הקשר ביניהם פרח במהירות, והוא מצא בה את שותפתו לחיים, את מי שאיתה רצה לבנות עתיד. הוא תכנן את עתידו לצידה, חלם על משפחה, שלושה ילדים, כמה כלבים וחצר גדולה שבה יוכלו לרוץ בחופשיות. באחד משיריו המרגשים שכתב לה, ביטא את עומק אהבתו והבטחתו: "הרי הבטחתי, את מקודשת לי, / בעלך, אהובך איך שתבחרי. / כל יום לא יכול להפסיק לדמיין / את הרגע שנתחתן. / יש שיגידו: שלושה חודשים?! / אני יודע שזו אהבה של פעם בחיים." הוא אף שילב בשיר את תפקידו כצלף, כשהוא מנסה להרגיע אותה בדאגותיה: "אני אהיה בסדר, אני מבטיח, / אני עם צלף שמרתיע אבטיח. / צלף אימתני שיודע לחסל, / מי שיעמוד יחטוף ויקבל. / אל תדאגי לי יותר מדי / ואם כן אז עד מתי? / חודש, חודש וחצי. טוב, אולי חודשיים / נעשה דייט נחמד בירקון על אופניים." השיר הזה, שילוב של רומנטיקה, חוש הומור, וביטוי לתחושת הייעוד שלו כלוחם, משקף את כל מי שהיה אורי – אדם מאוהב, בעל חלומות גדולים, אך גם מודע למציאות המורכבת של חייו. הוא אהב לבלות בים, לאכול טוב, לטייל במעיינות, ונהנה מכל רגע עם חן, חבריו ומשפחתו. הוא אמר במספר הזדמנויות שכחייל קרבי הוא מסתכן ויודע שחייו עלולים להסתיים בכל יום, אך תמיד הוסיף שהוא שלם עם זה ועם משימתו כחייל לוחם, להגן על המדינה ועל האזרחים. בני משפחתו ידעו שאין להם ספק שאורי היה יוצא שוב ושוב לאותה משימה, כי זו הייתה דרכו, זו הייתה מהותו.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בבוקר ה-7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי, הופרה השלווה במתקפת פתע אכזרית של ארגון הטרור חמאס על ישראל. מטחים כבדים של טילים ורקטות שיגרו מעל רצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, ובחסותם חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלים במסיבת טבע, על בסיסי צה"ל ועל עוברים ושבים בדרכים. המחבלים רצחו באכזריות מאות אזרחים בבתיהם ובמכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב ביום הנורא הזה, שסימן את תחילתה של מלחמה.

באותו בוקר שחור, כשהחדשות החלו לזרום והכאוס השתלט, התייצב אורי ללחימה ללא היסוס. הוא לבש את מדיו, נפרד מסבתו בנשיקה קלילה על הלחי ובחיבוק קצר. סבתא רות ביקשה ממנו לשמור על עצמו, והוא, כדרכו, ענה ברוגע: "סבתא, אל תדאגי." אך הדאגה, כפי שרק סבתות יכולות לדאוג, חרכה את ליבה. יחד עם חבריו לסיירת גבעתי, הוא נכנס לקיבוץ נחל עוז, שהיה תחת מתקפה של מחבלים רבים. בתוך התופת והכאוס, הוא וחבריו נלחמו באומץ לב, פנים אל פנים מול האויב, הצילו אזרחים מבתיהם הבוערים, וחילצו אותם למקום מבטחים. הריח המר של העשן, קולות הירי הבלתי פוסקים, צעקות הנפגעים והדממה של אלה שאיבדו את חייהם – כל אלה חרתו בנפשו, אך לא שברו את רוחו. הוא פעל כלוחם מקצועי, חדור מטרה, כשהגבורה נובעת מתוך המציאות האנושית של אדם הבוחר להגן על ביתו ועל עמו.

לאחר אותו יום נורא, החלו הפצצות חיל האוויר על רצועת עזה, וכעבור כמה ימים התחיל התמרון הקרקעי. אורי נלחם מעל למאה ימים כחלק מהסיירת, שהגיעה להישגים מבצעיים רבים בעומק הרצועה. כל יום היה אתגר, כל משימה סכנה, אך הוא וחבריו המשיכו קדימה, חדורי אמונה במשימתם. "החיה שהכי מאפיינת אותך זה אריה," ספדו לו חבריו לצוות 70, "וככה גם התנהגת. טרפת כל משימה שקיבלת, וביצעת אותה בצורה מושלמת." הוא היה עמוד תווך, מפקד מתוך הצוות, שכולם הלכו אחריו בהערצה, סומכים על שיקול דעתו ואומץ ליבו.

בלילה שבין שלישי לרביעי, ב-17 בינואר 2024, יצא אורי עם כוחו למשימה נועזת ומורכבת בחאן יונס שבדרום רצועת עזה. הייתה זו פעילות עומק בשטח האויב, שמטרתה הייתה ספציפית ומסוכנת. הכוח נתקל בעשרות מחבלים, סיכל וחיסל אותם בקרב עיקש. במהלך הפעילות, ברגע אחד של אש תופת, נפגע אורי באורח אנוש מפגיעת RPG ישירה. הלוחמים סביבו פעלו במהירות תחת אש, העניקו לו טיפול ראשוני בשטח והוא הובהל במהירות לבית החולים סורוקה בבאר שבע. באותה תקרית קשה, נהרג גם חברו הטוב, סמל ראשון אוריה איימלק גושן ז"ל, שהיה לצידו. במשך למעלה מיממה, נלחם אורי על חייו בבית החולים, כשמשפחתו וחבריו אוחזים בתקווה דקה מן הדקה, מתפללים ומייחלים לנס. אך גופו, שנלחם באומץ כה רב, לא עמד לו עוד. ביום ח' בשבט תשפ"ד, ה-18 בינואר 2024, נקבע מותו. אורי ג'רבי, בן עשרים בנופלו, השאיר אחריו חלל עצום, הורים ואחות כואבים, ובת זוג שחלומותיהם המשותפים נקטעו באחת. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהרצליה, כשמסע חייו הקצרים והמלאים באור, גבורה ואהבה, נחתם בטרם עת.

בתוך הכאב העצום, קיבלה משפחתו של אורי החלטה אצילית ומרגשת, שהייתה המשך ישיר לדרכו ולערכיו. הוריו הסכימו לתרום את איבריו, והם הושתלו בשני ילדים: אונת כבד הושתלה בתינוק בן חצי שנה, וכליה הושתלה בילדה בת שש. "בחייו אורי תמיד הסתכל קודם כול על אחרים ורק אחר כך על עצמו," סיפרה אימו נעמי. "הוא ביקש מיוזמתו לחתום על כרטיס 'אדי' כי היה לו חשוב לתרום גם אחרי לכתו." המעשה הזה, שבמותו הציל חיים, היה עדות נוספת לאורו הבלתי נלאה. "ברקע שיחת הטלפון עם הורי המושתל שמעתי בכי של תינוק והבנתי שאורי בכל זאת חי דרך מישהו אחר. יש כאלה שהמוות הוא סופי עבורם, אבל עבורנו יש הרבה נחמה בעובדה שבזכות אורי ניצלו חייהם של ילדים." על מצבתו של אורי, מופיע הסמל של כרטיס "אדי", כדי לציין שלא רק בחייו הציל חיים, אלא גם במותו.

הספדים רבים נאמרו לזכרו, כל אחד מהם שבר את הלב מחדש, וצייר מחדש את דמותו רבת הפנים. הוריו ספדו לו: "אורי, ילד שלנו אהוב. הגעת אלינו אחרי קשיים רבים ושנים ארוכות של המתנה וציפייה. השם שבחרנו לך התאים לך מהרגע הראשון. הבאת אור עצום לחיינו. אוריקו, אנחנו לא מאמינים שמדברים עליך בזמן עבר. ניצלת כל רגע מחייך הקצרים, היית אהוב בכל מקום ועל כל אדם. היית אח מושלם ליובלי ומושא לגאווה עבורנו ולכתר על ראשנו. נלחמת למען עם ישראל בגבורה, גיבור ישראל. אהוב ונדיב בחייך וגם אחרי לכתך מאיתנו. במותך זכית להציל עוד נפשות בישראל." אחותו, יובל, בכתה את אחיה האהוב: "תמיד אומרים שאלוהים לוקח את הטובים ביותר. באותו יום שנפצעת זאת הייתה הפעם הראשונה שהתחננתי שלא תהיה טוב במשהו, כדי שלא ייקחו לי אותך, אבל אתה באמת היית הטוב ביותר. היית אדם מלא בכוונות טובות. רצית לכבוש את העולם ולגרום לכל מי שאתה אוהב לחייך חיוך גדול. היית מקור הגאווה שלי, מודל ההערצה שלי. בכל פעם ששאלו אותי מי האדם האהוב עליי, זה תמיד היית אתה ותמיד תהיה." חן, בת זוגו, ספדה לו בדמעות על חלומות שנגוזו: "אוריקי שלי, אורציון, היית הילד הכי חכם, הכי יפה, הכי אמיץ, הכי לב זהב. עשית לי את התקופה הכי טובה ומאושרת בחיים שלי. זה לא היה צריך להיגמר ככה. הבטחת משפחה, שלושה ילדים, כמה כלבים וחצר גדולה שיוכלו לרוץ בה. היו לך חלומות גדולים. היה לנו עוד מלא דברים שרצינו להספיק."

סבתו רות, שחששה כל כך עבורו, נפרדה ממנו במילים קורעות לב: "יצאת למשימת חייך בשבעה באוקטובר. ללא היסוס לבשת את המדים, נפרדנו בנשיקה קלילה על הלחי ובחיבוק קצר. חששתי שההתרגשות תגבר ולא אצליח לעצור את הדמעות. ביקשתי אותך לשמור על עצמך ואמרת, 'סבתא, אל תדאגי'. אבל דאגתי, כי זה מה שסבתות יכולות לעשות. בבית החולים הענקת לנו את הזכות שהורים שכולים רבים לא זכו לה. עמדנו לצד מיטתך, קראנו פרקי תהילים, בכינו ובירכנו אותך שתצלח דרכך החדשה בידיעה שאתה מגיע בטיסה ישירה וקצרה לגן עדן. אומנם תם המסע ונקטע פתיל חייך, אבל לא ייתמו ולא ידהו הזיכרונות והחוויות. נכד יקר שלנו, נוח בשלום על משכבך וינעמו לך רגבי האדמה שאותה אהבת ולמענה נפלת." דודותיו של אורי, הילה, דנה ורעות, כתבו: "אוריקי גור שלנו. לפני כמעט עשרים ואחת שנים הענקת לנו את אחד מרגעי השיא של חיינו, הפכת אותנו לדודות. תינוק מושלם היית, עם תלתלי זהב, עיניים צוחקות ושובב לא קטן. לאורך השנים צפינו בך הופך להיות בחור אמיץ, ערכי, עם הנשמה הכי גדולה שהכרנו. היו בך חמלה, נדיבות ורגישות... גור, לא היו גאות מאיתנו. אין מישהו בסביבה הקרובה שלנו שלא ידע מי זה האחיין שלנו אורי. לכל מקום הלכת איתנו – כולם ידעו כמה אנו גאות בך, מעריצות אותך וקרובות אליך, איזה קשר מיוחד נרקם בינינו. כך היה בחייך, ואנו מבטיחות שכך זה יהיה במותך. אהבת את החיים, טרפת אותם. בין כל הקושי והדמעות אנחנו עומדות במעמד הקשה הזה ומבטיחות לך – נמשיך את צוואתך. נישאר משפחה מאושרת, חמה ומלוכדת. נשמור על הוריך ועל יובלי ועל סבא וסבתא, וגם על בני הדודים שמעריצים אותך כל כך, אלה שיש ואלה שעוד יהיו ויכירו אותך כאילו לא הלכת מעולם. אתה תהיה איתנו בכל נשימה, בכל רגע. נוח על משכבך בשלום, נסיך יפה שלנו. אנחנו אוהבות אותך כל כך אורי, אהבה חסרת גבולות, וכך נאהב אותך תמיד. תודה אורי על אינספור רגעים של אושר."

חבריו של אורי, שראו בו את המגנט החברתי, את איש הצחוק והחיוך, התקשו לעכל את המציאות החדשה. "כולנו הערצנו את ההומור המפותח שלך. היינו נקרעים מצחוק מהבדיחות והשטויות שהיית עושה, וגם כשלא היית נמצא, היינו מוצאים את עצמנו נזכרים בבדיחות שלך ומצטטים משפטים שאמרת. בכל מקום היית מתחבר לאנשים וכל המורים תמיד עפו עליך. בן אדם אוהב ונאהב על כל הסביבה שלו. קשה לדמיין איך ייראו המפגשים שלנו בלעדייך. אתה כבר לא יוצא בשבת הבאה, אתה לא מגיע קצת מאוחר יותר כי אתה נפגש עם חן, ולא נרדמת בטעות כי חזרת גמור מהצבא." המילים הללו, בפשטותן, המחישו את החלל שנפער ואת הכאב על האובדן של אדם שכל כך אהב את החיים וטרף אותם.

מורשתו של אורי ג'רבי ממשיכה להאיר את הדרך, כפי שהבטיח שמו. מרכז הטניס העירוני-ארצי בהרצליה, המקום שבו גילה את אהבתו לספורט, נקרא כעת "מרכז הטניס ע"ש אורי ג'רבי", כאות הוקרה לכישרונו ולאישיותו. עמיר מנחם, מייסד תנועת "חמש אצבעות", הקדיש לזכרו פרק בפודקאסט "איך מנהיג מייצר משמעות?", ובו שיקף את דרכו של אורי כפורץ דרך ומנהיג. גם תמיר מנדובסקי, מגיש הפודקאסט "השקעות לעצלנים", שבו אורי היה מאזין נלהב, הקדיש לו פרק. המוטו של אורי, "חיים כל יום, מתים פעם אחת", הודפס על מדבקות שהוכנו לזכרו, ומשמש תזכורת יומיומית לחיים מלאים ומשמעותיים. גור אריות שנולד ב"חי פארק" בקריית מוצקין נקרא אורי על שמו, כמחווה ל"אריה" שהיה, שטרף כל משימה. כתב ידו המיוחד הונצח במסגרת מיזם "אות חיים", והפונט זמין להורדה ולשימוש, כך שמילותיו ממשיכות לחיות. ספר הילדים שאורי כתב ואייר בהיותו בן תשע, "מוטציות נגד חייזרים מן המאדים", יצא לאור ביוזמת עיריית הרצליה, והוא זמין להורדה, כאוצר של דמיון וכישרון. פרויקט "האור של אורי" הוקם לזכרו, ומטרתו לחלק ארוחות חמות לקשישים ונזקקים, כממשיך דרכו של אורי שדאג תמיד לזולת והאיר את חייהם של רבים. דף פייסבוק של הפרויקט, "האור של אורי ארוחה חמה לזכרו של סמ"ר אורי ג'רבי", משמר את רוח הנתינה והחמלה שלו.

סמל ראשון אורי ג'רבי הותיר אחריו לא רק זיכרונות וכאב, אלא גם מורשת של אומץ לב, נתינה, אהבת אדם ואהבת הארץ. הוא היה מלח הארץ, לוחם גיבור, בן, אח, חבר ובן זוג אהוב, שחי את חייו במלואם, ניצל כל רגע, והאיר את העולם סביבו. במותו, הציל חיים, וכך, גם כשאיננו עוד פיזית, האור של אורי ממשיך לבעור, להאיר, ולהזכיר לנו את הגבורה שבפשטות, באנושיות, ובבחירה הבלתי מתפשרת להגן על הבית ולחיות חיים מלאים ומשמעותיים. הוא לנצח בליבנו, ואיתנו בכל נשימה, סמל לתקומה ולגאווה ישראלית שאינה כבה.