אורי דנינו

האוויר הקר והצלול של ירושלים, עם ניחוח עדין של עצי אורן וטיח ישן, קיבל את פניו של אורי דנינו ביום ט"ו בשבט תשנ"ט, הוא ה-31 בינואר 1999. הוא נולד אל תוך בית חם ורוחש חיים, בנם הבכור של עינב ואלחנן, שהיו כה נרגשים לקבל את פניו, לראות את פניו הקטנות, העיניים הסקרניות שנפקחו אל העולם. קירות הבית הירושלמי הישן, שעמדו על תילם דורות, ספגו כבר אלפי צחוקים ורגעים קטנים של אושר, ועכשיו התמלאו בקולותיו הרכים של התינוק החדש, בבכי עדין, בגרגורים של שביעות רצון. האור שנכנס דרך חלונות הסלון, צייר על הרצפה פסים של זהב, מלווה את צעדיו הראשונים של אורי, את מגע ידיו הקטנות בחפצים סביבו, את גילויי הסקרנות הראשונים בעולם שהלך ונפתח בפניו. הוא גדל בחיק משפחה שהייתה עוגן של אהבה וביטחון, כשסביבו מתרוצצים ומצטרפים אליו בהדרגה אחיו הצעירים – יצחק, דוד, אהרון, ובהמשך גם אחותו הקטנה והאהובה הודיה. הבית היה תמיד מלא חיים, תמיד עם ריח של תבשילים מתוקים מן המטבח, צלילי שיחות ערות, צחוק ילדים שהתערבב עם קולות הטלוויזיה ומוזיקה. אורי, כבכור, נשא על כתפיו הצעירות אחריות שהלכה וגדלה, תפקיד שהפך אותו למעין מגדלור עבור אחיו הקטנים, מגן ושומר, עוד לפני שהבין את משמעות המילים הללו. הוא היה שם כדי להקשיב, כדי לתווך בוויכוחים קטנים על צעצועים, כדי להושיט יד כשמישהו נפל, תמיד עם חיוך מרגיע ומילה טובה.

הילדות של אורי הייתה שזורה ברחובותיה המפותלים של ירושלים, באבניה העתיקות, בסיפורים שהתגלו בכל פינה. הוא אהב לחקור, לטפס על עצים בגן הציבורי, לדמיין שהוא אביר במצודה עתיקה או מגלה ארצות אמיץ. סקרנותו לא ידעה גבול. הוא היה שואל שאלות בלי סוף, מנסה להבין איך העולם עובד, איך דברים מתחברים זה לזה. בבית הספר, סקרנות זו התפתחה לכישרון לימודי יוצא דופן. הוא לא היה רק "תלמיד מצטיין" במובן היבש של המילה, אלא נער שאהב ללמוד, ששאב ידע כמו ספוג, שחש סיפוק אמיתי מהבנת רעיון מורכב, מפתרון בעיה מאתגרת. הוא היה יושב שעות ארוכות, מוקף בספרים ומחברות, לעיתים קרובות עם מוזיקה מתנגנת ברקע, מתעמק בחומר. זכורה במיוחד פעם אחת, כשהיה בכיתה ו', כאשר פרויקט מדעי מורכב היה צריך להיות מוגש. רוב חבריו לכיתה התלוננו על הקושי, אבל אורי ראה בכך הזדמנות. הוא בילה שבועות בחקר, בבניית מודל מדויק של מערכת השמש, כשהוא מקדיש תשומת לב לכל פרט, החל מצבעי הפלנטות וכלה במסלוליהן. כשהציג את עבודתו, עיניו נצצו מהתלהבות, והוא הסביר בבהירות ובשפה בגובה העיניים גם לחבריו וגם למורים את כל הפרטים, תוך שהוא מדגים את העקרונות הפיזיקליים שעמדו מאחורי המודל. המורים ראו בו פוטנציאל אדיר, לא רק בגלל ציוניו, אלא בגלל הברק בעיניו כשהבין משהו חדש. הוא לא למד רק כדי להצליח, אלא כדי להבין, כדי לפצח את סודות העולם.

הקשר עם אחיו היה עמוד תווך בחייו. כבכור, הוא לקח על עצמו תפקיד של מגן ומדריך. אהרון, האח הצעיר, זכר במיוחד תקופה קשה בכיתה ה', כשעבר לבית ספר חדש והתקשה להשתלב. אורי, שהיה אז בטירונות, שמע על מצוקתו של אחיו הקטן. הוא לא היסס לרגע. הוא ביקש יציאה מיוחדת, נסע שלוש שעות ארוכות באוטובוסים, רק כדי להגיע לבית הספר של אהרון, לתת לו חיבוק חזק ומנחם. "תזכור, אהרון," אמר לו אורי באותו יום, כשהוא מביט לו בעיניים, "החיים יפים, גם אם לפעמים קשה. תמיד תחייך. אתה חזק, ואני תמיד אהיה פה בשבילך." המילים הללו, והמעשה שהיה כרוך בהן, נחקקו עמוק בזיכרונו של אהרון. אורי היה עבורו אור בנקודות החשוכות, מגן שניתן לסמוך עליו בעיניים עצומות. הוא תמיד דאג שאחיו יהיו מוגנים, שטוב להם, שיהיה מי שיקשיב לצרותיהם הקטנות והגדולות. הוא היה הראשון להושיט עזרה, בין אם זה היה בשיעורי מתמטיקה, בפתרון סכסוך עם חבר, או פשוט בהקשבה סבלנית. הבית היה תמיד מלא בצחוקם המשותף, במשחקים תוססים בסלון, בשיחות ערות אל תוך הלילה.

ככל שהתבגר, אורי פיתח טעם ייחודי לחיים, שילוב של רוח חופשית וחתירה למצוינות. גלי הים התיכון, עם קצף לבן שהתנפץ על החול הזהוב, היו עבורו הרבה יותר מסתם נוף – הם היו קריאה, קריאה עמוקה לחופש ולתנועה, למפגש עם כוחות הטבע הטהורים. כשהיה עולה על הגלשן, עורו סופג את מליחות האוויר ואת חום השמש, הרגיש את הדופק של הים תחת רגליו, את הכוח העצום של הטבע שמניע אותו קדימה. זו לא הייתה רק ספורט אתגרי, זו הייתה מדיטציה, ריקוד עם האלמנטים, רגעים של שקט פנימי מול רעש הגלים, בהם המחשבות נשטפו והותירו רק תחושה של קיום טהור. הוא היה ממתין בסבלנות לגל המושלם, מתבונן באופק, קורא את הים בעיניים מנוסות, ואז, כשזה הגיע, היה נותן לגופו להפוך לחלק מהגל, גולש במיומנות, חיוך רחב נמתח על פניו, תחושת ניצחון קטן בכל פעם שהצליח לתפוס גל ולרכוב עליו. וכשהיה יוצא מהמים, שיערו רטוב ומלוח, עם חול שנדבק לרגליו, הייתה בו תחושה של התחדשות עמוקה, של אנרגיה מתפרצת.

במקביל לאהבתו לים ולספורט, אורי נמשך גם לעולם של צלילים וקצב, במיוחד מוזיקת טכנו וטראנס. לא הייתה זו רק מוזיקה ברקע, אלא פעימה שחדרה אל תוך נשמתו, סוג של שפה אוניברסלית שחיברה אותו לאנשים אחרים ולרגעים של אושר טהור. במועדונים, או במסיבות טבע תחת כיפת השמיים, כשריח האדמה הרטובה והאורנים נישא באוויר, היה מוצא את מקומו במרכז הרחבה, נע בחופשיות, משוחרר, עם ידיים פרושות לצדדים, העיניים עצומות למחצה, מאפשר לקצב לסחוף אותו. הוא לא רק רקד, הוא התמזג עם המוזיקה, עם האנרגיה הקולקטיבית של הקהל, עם תחושת השחרור והאחדות. זו הייתה עבורו דרך נוספת להתחבר לעצמו, לאחרים, ולתחושה של קהילה, של שייכות, של רגעים טהורים של שמחה משותפת, רגעים שבהם כל הדאגות נמוגו והותירו מקום רק לאנרגיה חיובית. הוא אהב את החיוך על פניהם של חבריו כשכולם רקדו יחד, את תחושת ה"ביחד" שנוצרה סביב המוזיקה.

אורי היה אדם מלא בחן ובקסם אישי, תכונות שאפשרו לו למצוא את המקום שלו בלב של כולם. הוא היה בעל כמויות אדירות של חברים, שכל אחד מהם הרגיש שהוא חבר קרוב, מיוחד. הוא ידע ליצור קשרים עמוקים, אמיתיים, כאלה שנבנים על הקשבה, אכפתיות, ותמיד – חיוך. הוא היה הראשון להתנדב לעזרה, בין אם זה היה לעזור לחבר במעבר דירה, לתת כתף תומכת ברגעים קשים, או פשוט להיות שם כדי להקשיב ללב שבור. זכורה פעם אחת, כשאחד מחבריו הקרובים עבר משבר אישי קשה ולא יצא מהבית במשך ימים. אורי לא רק התקשר, הוא הגיע, דפק על הדלת, ישב איתו שעות, הקשיב בסבלנות, לא ניסה לתת עצות אלא פשוט היה שם, נוכח, משרה תחושה של ביטחון וקבלה. הוא היה יושב על הרצפה, מגיש לו כוס מים, מדבר איתו בשקט וברוגע, עד שחברו התחיל שוב לחייך. חיוכו היה סימן ההיכר שלו, חיוך כובש, אופטימי, מדבק, שהיה מסוגל להאיר כל חדר ולהפיג כל מתח. הוא לא היה צריך להתאמץ כדי להיות אהוב, זה פשוט היה מי שהוא.

ב-21 באוגוסט 2018, אורי התגייס לצה"ל, צעד טבעי וברור עבורו, כחלק מהמחויבות שחש למדינה ולחברה. הוא שירת בחיל התקשוב, יחידה שדרשה חשיבה אנליטית, ירידה לפרטים, ויכולת להתמודד עם אתגרים טכנולוגיים מורכבים. הוא מצא את מקומו בתחום, תוך שהוא מפגין את כישרונו הטכני ואת יכולתו ללמוד ולהתפתח במהירות. הוא לא ראה בתפקידו רק עבודה, אלא שליחות, חלק בלתי נפרד מהמאמץ הלאומי לשמור על ביטחון המדינה. הוא התקדם במהירות, הפך לרב סמל ראשון, נגד תקשוב בחטיבת הצנחנים, תפקיד שדרש אחריות רבה, ידע מעמיק, ויכולת להפעיל מערכות תקשורת קריטיות בזמן אמת. הוא היה אחראי על תקינותן של מערכות אלה, מבין היטב את החשיבות של כל כבל, כל חיבור, כל שורת קוד, בהעברת מידע חיוני שיכול להכריע גורלות. המדים, על אף שייצגו מסגרת מחייבת, לא כבלו את רוחו החופשית, אלא העניקו לה כיוון ומטרה. הוא אהב אתגרים, והשירות הצבאי סיפק לו אותם בשפע. הוא יצר קשרים עמוקים גם עם חבריו לנשק, שהפכו למעין משפחה שנייה עבורו, שותפים לחוויות, ללילות ארוכים של תורנויות, לאימונים מפרכים, ולרגעים קצרים של צחוק ושחרור.

תקופת השירות הצבאי חלפה, ואורי מצא את עצמו עומד בפני פרק חדש ומרגש בחייו. הוא ובת זוגו האהובה, ליאל, תכננו את עתידם המשותף. ליאל הייתה האהבה הגדולה שלו, השותפה לכל חלומותיו. הם דיברו שעות על גבי שעות על תוכניותיהם, על הבית שיבנו, על הילדים שיגדלו. הם תכננו לחפש דירה לעבור לגור בה יחד, ליצור קן משלהם, להתחיל את חייהם המשותפים במלוא מובן המילה. הם דמיינו את הרהיטים שיקנו, את צבע הקירות, את ארוחות הערב שיבשלו יחד, את הסרטים שיצפו בהם עטופים בשמיכה על הספה. כל פרט קטן היה מלא במשמעות, כל תכנון היה צעד נוסף לקראת הגשמת החלום המשותף. אורי, שמעולם לא הפסיק ללמוד ולשאוף למעלה, תכנן להתחיל לימודי תואר ראשון בהנדסת חשמל – תחום ששילב את אהבתו לטכנולוגיה, את סקרנותו האינטלקטואלית, ואת רצונו לתרום ולבנות. הוא כבר ראה בעיני רוחו את עצמו יושב באוניברסיטה, מוקף בספרים, פותר משוואות מורכבות, חוקר את עולם החשמל והאלקטרוניקה, תחום שריתק אותו. החיים נראו מבטיחים, מלאים באפשרויות, עם אופק ורוד שהלך והתבהר.

הייתה זו שבת בבוקר, השבעה באוקטובר 2023. שבת חמה, בהירה, יום שנועד לשמחה, לריקוד, לחופש. אורי, עם חבריו, השתתף במסיבת הטבע "נובה" ברעים, בלב השדות הפתוחים של הנגב המערבי. המוזיקה רעדה באוויר, הקצב סחף את כולם, והשמש החלה לעלות, צובעת את השמיים בגוונים של ורוד וכתום. זו הייתה חגיגה של חיים, של נעורים, של קהילה. אורי רקד, כפי שאהב, משוחרר, עם חיוך רחב על פניו, מוקף בחברים. לפתע, שריקות חדות קרעו את השקט של הבוקר, ואחריהן פיצוצים עמומים שהלכו והתקרבו. אזעקות צבע אדום החלו לצרוח באוזניים, והשמחה התחלפה בבהלה. מטח רקטות אדיר נורה לעבר יישובי הדרום, והשמיים נצבעו בפסים לבנים של יירוטים. בתוך הכאוס שהשתרר, עם ענני אבק שעלו מהפיצוצים וההמולה ההולכת וגוברת, אורי וחבריו הבינו שהמצב חמור. הם קפצו במהירות לרכביהם, מנסים לחמוק מן התופת שהתפשטה במהירות מסחררת סביבם.

האדמה רעדה תחת גלגלי הרכב, אורי וחבריו דחפו את המכונית קדימה, מנסים לחמוק מן התופת שהתפשטה במהירות מסחררת סביבם. פיצוצים עזים קרעו את האוויר, קליעים שרקו מעל ראשיהם כמו צרעות מטורפות, והרעש הבלתי פוסק של ירי וצעקות מילא את החלל. הלב דפק בפראות בתוך חזהו, אבל בתוך הכאוס, משהו עמוק יותר התעורר בו. המראות הקשים, הפנים המבועתות של אנשים שרצו לכל עבר, נחרטו במוחו. הוא ראה צעירים וצעירות מפוחדים, נמלטים על נפשם, חלקם פצועים, חלקם צועקים לעזרה. המחשבה על עצמו נדחקה הצידה. לפתע, באמצע הבריחה, כשהוא כבר הרחק יחסית מלב ליבה של הסכנה, משהו בתוכו לא יכול היה להמשיך הלאה. הוא ראה את חבריו נמלטים, את הפחד בעיניהם, את הרצון העז לחיות, והוא חשב על אלה שנותרו מאחור, על אלה שייתכן שעדיין היו זקוקים לעזרה, על אלה שלא הצליחו למצוא מחסה. יד אחת אחזה בהגה בחוזקה, גלגלי הרכב חרקו על האספלט המהיר, השנייה שלפה את הטלפון הנייד. הודעת וואטסאפ נשלחה במהירות, בקבוצת החברים, תוך כדי נהיגה, קולו הפנימי שלו צלצל את השאלה: "מי נשאר שם? תנו לי מספרי טלפון של מי שאתם יודעים שעדיין תקוע". התשובות לא איחרו לבוא, מלוות בהתנגדות נחרצת: "אורי, אל תהיה גיבור! זה לא הזמן! תברח!". אבל המילים האלה רק חיזקו את ההחלטה שכבר התגבשה בתוכו. "אני אהיה בסדר," הוא כתב בחזרה, אצבעותיו רועדות קלות, "אותם אני צריך להביא הביתה." עיניו היו נעוצות במראה האחורית, רואה את עשן הפיצוצים עולה באופק, את עמודי האש שעלו מן השדות הבוערים, את תמרות העשן השחורות. הוא לא היסס. בתנועה חדה ומהירה, גלגלי הרכב חרקו שוב על האספלט, והוא פרסס, מחזיר את כיוון נסיעתו היישר אל תוך הבלגן, אל תוך התופת שממנה כולם ברחו. הלב דפק עכשיו בעוצמה כפולה, אבל לא מפחד, אלא מתחושה עמוקה של מטרה, של ייעוד. הוא לא יכול היה להשאיר אותם שם. לא את החברים שלו. לא את אלה שזקוקים לו. זו הייתה החלטה של רגע, אבל היא נבעה מכל מה שהיה אורי – אדם שמעולם לא שם את עצמו ראשון, שתמיד הקפיד להיות שם עבור אחרים, שהגנה על חלשים ונתונים בסכנה הייתה טבועה עמוק בנשמתו.

כשהכדורים שרקו סביבו, קרובים יותר ויותר, ואש תופת נפתחה מכל עבר, אורי חזר לשדה הקטל. הוא נסע בתוך התופת, חולף על פני גופות, מכוניות שרופות, מראה של זוועה בלתי נתפסת. הוא חיפש, עיניו סורקות בבהלה כל פנים מוכרות, כל צל של אדם. לבסוף, הוא איתר את עומר שם טוב, ואת איתי ומיה רגב, שלושה צעירים שנותרו מאחור, מבוהלים ומפוחדים. הוא עצר את הרכב בפתאומיות, פתח את הדלתות, וקרא להם להיכנס פנימה, בקול תקיף אך מלא רוגע. הם קפצו פנימה במהירות, לתוך המכונית שהפכה לרגע למקלט, והוא דהר קדימה, מנסה נואשות למצוא דרך מילוט מתוך התופת. הדרך הייתה רצופת סכנות, מחבלים אורבים בכל פינה, ירי בלתי פוסק, מחסומים מאולתרים. אורי נהג במיומנות, מנסה להתחמק, לחשוב כמה צעדים קדימה, אבל הכוחות היו רבים מדי, והמארב היה בלתי נמנע. לבסוף, רכבם נלכד על ידי חוליית מחבלים. הרגעים הבאים היו רגעים של אימה, של חוסר אונים מוחלט. הם נחטפו לעזה, אל תוך עולם של חוסר ודאות ופחד.

השבי היה חוויה איומה, בלתי נתפסת. ימים הפכו לשבועות, שבועות הפכו לחודשים, והתקווה התערבבה עם ייאוש. אורי, עומר, איתי ומיה, חוו יחד את זוועות השבי. ליאל, בת זוגו, המתינה בחרדה, מתפללת לנס, מדמיינת בלי סוף את הרגע שבו ייפגשו שוב, את החיבוק הראשון אחרי כל כך הרבה זמן. ההורים, האחים, החברים – כולם חיו בצל הדאגה, נאחזים בכל פיסת מידע, בכל שביב של תקווה. המשפחה של אורי, שהייתה עמוד תווך כל כך חזק בחייו, הפכה עכשיו לחומה בצורה של תמיכה, מגויסת כולה למען שחרורו. הם לא ויתרו לרגע, לא הפסיקו לדרוש, להפגין, להזכיר לעולם כולו את קיומו של אורי, של כל החטופים.

בעסקה שהתקיימה כמה שבועות לאחר מכן, איתי ומיה רגב שוחררו מהשבי. הם חזרו הביתה, עייפים, מותשים, אך בחיים. איתי, שחווה את רגעי החילוץ והשבי עם אורי, לא שכח את גבורתו. כשהשמועות הקשות החלו להתפשט, הוא כתב: "קיוויתי שהשמועות הן לא נכונות אבל לצערי הן כן. אני רוצה לבקש ממך סליחה. סליחה שלא הצלחנו להציל אותך בזמן למרות שאתה חזרת להציל אותנו. סליחה אורי. יהי זכרך ברוך. תודה לך, אזכור אותך לנצח". מילותיו של איתי ביטאו את ההכרה העמוקה במעשהו ההרואי של אורי, במחיר הנורא ששילם. עומר שם טוב, לעומת זאת, נותר בשבי, גורלו לא נודע, עדיין חטוף בעזה, עוד קורבן של אותה שבת ארורה.

הימים והלילות הפכו למסע ארוך ומפרך של ציפייה. משפחתו של אורי, חבריו, וליאל האהובה, חיו בתקווה דרוכה, אך גם בפחד מתמיד. כמעט 11 חודשים חלפו מאותה שבת שחורה. הלבבות נצבטו בכל פעם שנשמעו דיווחים על מבצעים, על פעולות צבאיות, בתקווה שאורי יימצא בחיים. ההמתנה הייתה בלתי נסבלת, שוחקת. ליאל דמיינה בלי סוף את הרגע שבו ייפגשו שוב, את החיוך שלו, את המגע של ידו. היא נאחזה בכל זיכרון, בכל תמונה משותפת, בכל הבטחה לעתיד. אהרון, אחיו, חזר ונזכר במילים של אורי: "תחייך, כי החיים יפים". והוא שאל את עצמו, בעיניים דומעות, "אני שואל את עצמי אם מותר לי לחייך ולשמוח, החיים יפים עכשיו?..." התשובה הייתה קשה מדי מכדי להינתן. הוא חש את החלל העצום שאורי הותיר, את העמוד התווך של המשפחה שקרס.

ואז הגיעה הבשורה המרה, הקשה מנשוא. ב-1 בספטמבר 2024, יום א', כ"ח באב תשפ"ד, לאחר כמעט 11 חודשים בשבי, חולצה גופתו של אורי, יחד עם גופותיהם של חמישה חטופים נוספים. הם נרצחו במנהרה על ידי המחבלים ימים ספורים קודם לכן, סמוך למועד חילוץ גופותיהם. אורי דנינו, בן עשרים וחמש בנופלו, נפל בקרב ביום כ"ו במנחם אב תשפ"ד, הוא ה-29 באוגוסט 2024. ההודעה הרשמית של צה"ל אישרה את מה שהלבבות כבר חשו. העולם נעצר מלכת. הבשורה נפלה כרעם ביום בהיר, גם אם חששו ממנה כל כך הרבה זמן. הכאב היה חד, עמוק, בלתי נתפס. כל התקוות, כל החלומות, כל התוכניות – הכל התנפץ לרסיסים.

הלוויתו של רב סמל ראשון אורי דנינו נערכה ביום א', כ"ח באב התשפ"ד, 1 בספטמבר 2024, בשעה 17:00, בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. אלפי אנשים הגיעו ללוות אותו בדרכו האחרונה – משפחה, חברים, מפקדים, חיילים, אזרחים שבאו לחלוק כבוד לאיש ששילם בחייו על גבורתו. השמש של סוף הקיץ הירושלמי יקדה, אבל האוויר היה ספוג באבל כבד. הדממה הכבדה שהשתררה במקום נקטעה רק על ידי בכיות חנוקות וקולות הספדים. ליאל, אהובתו, עמדה שם, שבורה, מתייפחת. "אני לא מאמינה שלא יהיו לנו ילדים, שלא נתחתן ונחיה יחד," היא ספדה, קולה רועד, "דמיינתי בלי סוף את הרגע שבו ניפגש שוב. תודה שבחרת אותי, אני זכיתי בך, היית האהבה הגדולה שלי, איתך הולכים כל החלומות שלנו… היית גיבור ושילמת על כך בחייך. נוח על משכבך בשלום." מילותיה של ליאל היו עדות כואבת לאהבה העצומה שחשו זה לזו, לחיים המשותפים שנגדעו באכזריות. אהרון, אחיו, עמד גם הוא מול הקהל, מנסה למצוא מילים בתוך הכאב. הוא חזר ודיבר על החיוך של אורי, על טוב ליבו, על היותו מגן. "אתה היית עמוד התווך של המשפחה שלנו, תמיד דאגת לי, בדקת שאני מוגן ושטוב לי ותמיד היית שם כדי לעזור ולהגן… החיוך זה סימן ההיכר שלך ואתה זוכר שבכיתה ה׳ שלי אתה היית בטירונות ולא אהבו אותי בבית הספר החדש ואתה נסעת שלוש שעות כדי לתת לי חיבוק חזק. אתה היית המגן שלי, אור בנקודות החשוכות שלי ובחרת תמיד לשים את עצמך אחרון ובחרת להציל אחרים למרות שכבר היית בחוץ." קולו נשנק, אבל המסר היה ברור: אורי היה גיבור, לא במילים גבוהות, אלא במעשיו, בבחירותיו, במי שהיה.

הוריו, עינב ואלחנן, עמדו בכאב בלתי נתפס, רואים את בנם הבכור, את אורי היקר שלהם, נטמן באדמה. הם ראו את כל חייו חולפים מול עיניהם – את התינוק הקטן, את הילד הסקרן, את הנער המצטיין, את הגבר הצעיר והמבטיח. הם חשו את העוצמה של המורשת שהשאיר, את החותם שהטביע על כל מי שפגש. הוא הותיר אחריו הורים שבורים וארבעה אחים שאבדו מגן ואור. הוא הותיר אחריו אהבה גדולה שנגדעה, חלומות משותפים שלא יתגשמו.

אורי דנינו ז"ל, רב סמל ראשון, בנם של עינב ואלחנן, אחיהם של יצחק, דוד, אהרון והודיה, בן זוגה של ליאל, לא נפל רק בקרב, הוא נפל כשהוא מנסה להציל חיים, כשהוא בוחר בטוב, באנושיות, באחריות. הוא יכול היה לברוח, הוא כבר היה בחוץ, בטוח יחסית, אבל משהו עמוק בתוכו לא יכול היה להשלים עם המחשבה להשאיר אחרים מאחור. הוא בחר לחזור, בחר להושיט יד, בחר להיות האור בחושך. גבורתו לא הייתה גבורה של מילים מנופחות, אלא גבורה יומיומית, אנושית, כזו שנובעת ממעמקי הנפש וממצפון צלול. הוא היה מגדלור של חסד, של עזרה לזולת, של אהבת חיים. הוא היה אדם שחי חיים מלאים, משמעותיים, שנגע בלבבות רבים, שהשאיר אחריו שובל של אור וחיוכים.

החלל שהותיר אורי הוא עצום, בלתי ניתן למילוי. אבל יחד עם הכאב העמוק, נותרה גם תחושה עמוקה של גאווה. גאווה באדם שהיה, בבחירותיו, באומץ ליבו, ברוחב ליבו. זכרו של אורי דנינו ימשיך לחיות בליבם של כל מי שהכירו ואהבו אותו, וגם בליבם של אלה שישמעו את סיפורו. סיפורו של אורי הוא סיפור על אהבת אדם, על אומץ לב בלתי רגיל, על מסירות שאין לה גבולות. הוא סמל לאותה רוח ישראלית של עזרה הדדית, של נתינה, של עמידה איתנה מול כל אתגר. הוא חלק בלתי נפרד מסיפור התקומה של עם שלם, שקם מתוך האפר, נאבק על קיומו, וממשיך לבנות את עתידו באמונה ובתקווה. זכרו יהיה חקוק לעד בלב האומה.