אורן הרשקו

אורן נולד אל תוך בוקר אביבי של סוף מרץ 2005, כשהאוויר בישראל עדיין נשא ניחוח של פריחה ורעננות אחרי הגשמים האחרונים. מיכל ואבי, הוריו, קיבלו אותו בזרועות פתוחות, עטופים באהבה וציפייה, וקראו לו אורן, שם שנושא בחובו הבטחה לירוק-עד, ליציבות ולשייכות עמוקה לאדמה. אולם, את שנותיו הראשונות, את הצעדים הראשונים ואת המילים הראשונות שלו, לא פסע ולא אמר על אדמת תל מונד המוכרת, אלא במרחק אלפי קילומטרים משם, בסינגפור התוססת והמרוחקת. המעבר לשם, בעקבות עבודתו של אבי, היה עבור המשפחה הצעירה הרפתקה גדולה, שיצקה את היסודות לאופיו המיוחד של אורן – סקרן, פתוח, בעל יכולת הסתגלות יוצאת דופן ורגישות מיוחדת לתרבויות ואנשים.

הבית שבו גדל אורן בסינגפור היה אואזיס ישראלי קטן בלב עיר-מדינה רב-תרבותית. מבעד לחלונות נשקפו גורדי שחקים נוצצים וצמחייה טרופית עשירה, ובכל זאת, בתוך הבית, הדיאלקט העברי המהיר, ריח החומוס שהתבשל בימי שישי והשירים הישראליים שהתנגנו ברקע, יצרו חומת מגן חמה של ביתיות. אורן הקטן התרוצץ בין הרהיטים, עורו הכהה קלות מחום השמש הטרופית, עיניו שחורות ונוצצות מלהט של ילד שגילה עולם. הוא למד לדבר עברית רהוטה לצד אנגלית במבטא מקומי, קולט ניואנסים של שפות ותרבויות שונות עוד לפני שלמד לקרוא. גאיה וליהי, אחיותיו הקטנות, הגיעו לעולם בזו אחר זו, והבית התמלא בצחוק, בכי, משחקים וסיפורים לפני השינה. אורן, כבכור, מצא את עצמו במהרה בתפקיד המגן והמכוון, מושיט יד לגאיה כשהתחילה ללכת, מנחם את ליהי כשהפילה את הצעצוע, תפקיד שהפך לחלק בלתי נפרד מזהותו. הוא אהב את תפקידו זה, חש את כובד האחריות המתוקה שהוטלה עליו, והתמודד איתה בבגרות מפתיעה לגילו.

הילדות בסינגפור הייתה פסיפס של חוויות יוצאות דופן. כל יום היה הרפתקה. בבקרים, ההליכה לגן הילדים או לבית הספר הבינלאומי הייתה מסע דרך שווקים הומים, שם ריחות תבלינים אקזוטיים התערבבו עם צלילי המולה של סוחרים וקונים. אורן למד לזהות את הריח המתוק של פרי הדוריאן, את הפריכות של אגרול מטוגן, ואת הצבעים העזים של בדים מזרחיים. הוא התרגל לחום הלחות הבלתי פוסק, לטיפות הגשם הפתאומיות והסוחפות של המונסון, ולצלילי הג'ונגל שהגיעו לעיתים ממרחק. בבית הספר, הוא ישב בכיתה לצד ילדים מכל קצוות תבל – הודים, סינים, אירופאים ואמריקאים – ולמד להכיר את העולם דרך עיניהם. הוא היה ילד שמקשיב היטב, שמתבונן בסקרנות, ושאינו חושש לשאול שאלות על מנהגים שונים, על דתות אחרות ועל דרכי חיים שלא הכיר. הוא צבר ידע רחב על הגיאוגרפיה האנושית, על האקלים הפוליטי והחברתי של מקומות רחוקים, ופיתח סובלנות ואמפתיה יוצאות דופן. מיכל ואבי הקפידו לשמור על קשר חזק עם ישראל, וכל חופשה הייתה הזדמנות לביקור מולדת, לחזור לסבים ולסבתות, לחברים ולנופים המוכרים, כדי שאורן ואחיותיו לא ישכחו מאין באו. הביקורים האלה היו אינטנסיביים, עמוסי חיבוקים וסיפורים, והם טענו את המשפחה באנרגיה ישראלית שסייעה להם לשמור על זהותם בלב המזרח הרחוק. הוא זכר את הריח המיוחד של הארץ, את האבק הכתום בקיץ, את קרירות הבוקר בהרים, את טעם הפלאפל בדוכן המוכר.

ככל שאורן גדל, אישיותו הלכה והתעצבה סביב שתי נקודות עוגן: השורשים הישראליים העמוקים שהוריו הקפידו לטפח, והחוויה הבינלאומית העשירה שספג בסינגפור. הוא היה ילד רגיש וחברותי, שהצטיין ביצירת קשרים עם אנשים מכל החוגים. הוא ידע לנווט בין קודים חברתיים שונים, לזהות רמזים לא מילוליים, ולהתאים את עצמו למצבים משתנים. תכונות אלו, שרכש בילדותו, הפכו אותו למנהיג טבעי, כזה שאנשים סומכים עליו ורוצים להיות בקרבתו. הוא אהב לשחק כדורגל עם חבריו מכל העולם בפארקים המוריקים של סינגפור, להתחבא בין העצים הטרופיים, ולדמיין עולמות שלמים של הרפתקאות. כשחזר לבית הספר, הוא היה זה שארגן את משחקי הכדורסל בהפסקה, שגישר בין חברים שרבו, ושהיה הראשון להציע עזרה לכל מי שנזקק לה. הוא פיתח חוש צדק חזק, וסלד מכל צורה של אי-הגינות או אפליה. הוא למד ערכים של כבוד הדדי, של פתיחות מחשבתית ושל קבלה, שהיוו את המצפן המוסרי שלו.

בגיל ההתבגרות, החליטו מיכל ואבי שהגיע הזמן לחזור הביתה, לישראל, כדי שאורן ואחיותיו יוכלו לחוות את שנות התיכון והשירות הצבאי בסביבה הישראלית המלאה. המעבר חזרה לתל מונד היה מרגש ומאתגר כאחד. מצד אחד, זו הייתה חזרה לשורשים, למשפחה המורחבת, לחברים מימי הביקורים. מצד שני, זו הייתה התאקלמות מחדש למציאות שונה בתכלית מזו שהכירו. מתלמיד בבית ספר בינלאומי בסינגפור, אורן מצא את עצמו בתיכון ישראלי טיפוסי, עם המבנה החברתי, הקודים הבלתי כתובים וההומור הייחודי שלו. בהתחלה, הוא חש מעט זרות, מעין פער תרבותי קטן, אך בזכות אופיו הפתוח והחברותי, הוא השתלב במהרה. הוא מצא את מקומו, יצר חברויות עמוקות, והפך לחלק בלתי נפרד מהנוף המקומי. הוא אהב את תל מונד, את השקט היחסי שלה, את תחושת הקהילתיות החמה, ואת היכולת פשוט ללכת ברגל לבית של חבר. הוא אהב את האווירה הים-תיכונית, את הריחות של עצי התפוז בפרדסים, את קולות הציפורים בבקרים ואת השקיעות הכתומות מעל הים.

שנות התיכון של אורן היו שנים של צמיחה והתפתחות. הוא היה תלמיד מעורב, שלא רק ישב בכיתה, אלא גם לקח חלק פעיל בפעילויות חברתיות וקהילתיות. הוא אהב לטייל בארץ, להכיר את הפינות הנסתרות שלה, לצעוד בשביליה, ולהתחבר לנופיה. הוא היה נער שאוהב את החיים, שמחפש משמעות וחיבור. הוא אהב לבלות עם חבריו, לשוחח איתם שעות ארוכות על החיים, על תוכניות לעתיד, על פוליטיקה ועל אהבות. הוא היה אוזן קשבת, יועץ נאמן, וכתף תומכת. הוא פיתח עניין רב בהיסטוריה ובגיאופוליטיקה, אולי בהשפעת ילדותו הבינלאומית, והיה מרותק מהבנת הכוחות המניעים את העולם. הוא קרא ספרים רבים, צפה בסרטים דוקומנטריים, ונהנה מוויכוחים אינטלקטואליים. הוא החל להבין את מורכבות המצב הביטחוני בישראל, את הצורך להגן על המדינה, ואת חשיבות השירות הצבאי. הוא ראה בשירות את הדרך שלו לתרום, להחזיר למדינה שקיבלה אותו בחזרה, ולהיות חלק ממשהו גדול יותר מעצמו.

כשהתקרב מועד הגיוס, אורן היה נחוש לתרום את חלקו באופן משמעותי. הוא ידע שעם רקעו הבינלאומי והשפות שרכש, יש לו יתרון ייחודי. הוא לא חיפש יחידת קרב קלאסית, אלא תפקיד שבו יוכל למנף את כישוריו המיוחדים. ב-5 בנובמבר 2024, יום גיוסו, הוא עמד נרגש בבקו"ם, לבוש במדי צה"ל החדשים, שהיו עדיין קשיחים ולא מוכרים. הוא נפרד מהוריו ואחיותיו בחיבוק ארוך, מבטיח לשמור על קשר ולהתקשר בכל הזדמנות. התחושה הייתה של התחלה חדשה, של פרק משמעותי בחייו. הוא התגייס לחיל הכללי, מסגרת רחבה שמאפשרת שיבוצים מגוונים, והיה ברור שימצא את מקומו בתפקיד מיוחד. המיונים שעבר היו מדוקדקים, בוחנים את כישוריו הלשוניים, את יכולות התקשורת שלו, ואת הבנתו בניואנסים תרבותיים. לבסוף, הוא שובץ לתפקיד מש"ק קישור לכוח זר בחטיבת תבל. תפקיד זה היה תפור למידותיו. חטיבת תבל היא יחידה ייחודית בצה"ל, העוסקת בתיאום ובקישור בין צה"ל לבין גורמים צבאיים זרים, משלחות ביטחוניות, נספחים צבאיים ושיתופי פעולה בינלאומיים. אורן, עם הרקע שלו מסינגפור, הבקיאות בשפות והכישרון הטבעי ליצירת קשרים, היה בדיוק האדם הנכון לתפקיד.

השירות הצבאי של אורן היה אינטנסיבי ומרתק. הוא עבר הכשרה מקיפה, שכללה לא רק אספקטים צבאיים בסיסיים, אלא גם סדנאות תקשורת בינלאומית, פרוטוקול דיפלומטי, והבנה מעמיקה של המורכבות הגיאופוליטית של האזור. הוא למד כיצד לייצג את צה"ל ואת מדינת ישראל בכבוד ובמקצועיות מול גורמים זרים. התפקיד שלו כלל ליווי משלחות זרות בבסיסי צה"ל, סיוע בתיאום פגישות, תרגום מסמכים ושיחות, והבטחת תחושה של נוחות וביטחון לאורחים מחו"ל. הוא מצא את עצמו במהרה בתפקיד מפתח, כשהוא מגשר בין עולמות שונים, מסביר את המציאות הישראלית למי שאינם מכירים אותה, ומייצג את פניה האנושיות והמקצועיות של המדינה. הוא לבש את המדים בגאווה, הרגיש את כובד האחריות על כתפיו, וידע שהוא עושה עבודה חשובה, במיוחד בתקופה של מלחמת התקומה, שהייתה בשיאה.

מלחמת התקומה, שפרצה באירועי השבעה באוקטובר 2023, הטילה צל כבד על כל תחומי החיים בישראל. אורן התגייס כשנה לאחר פרוץ המלחמה, והיא הייתה חלק בלתי נפרד מנוף חייו הצבאיים. כל חייל, בכל תפקיד, הרגיש את משקלה של המלחמה. המצב הביטחוני הרגיש, חוסר הוודאות, והצורך המתמיד להיות דרוך, היו חלק מהשגרה. תפקידו של אורן, כמש"ק קישור לכוח זר, הפך קריטי עוד יותר בתקופה זו. ישראל הייתה זקוקה לתמיכה בינלאומית, להבנה של עמדתה, ולתיאום עם כוחות זרים הפועלים באזור. אורן היה אחד החוטים המקשרים, הפנים שפגשו את העולם, והוא לקח את תפקידו ברצינות תהומית. הוא לא היה בחזית הלחימה הקלאסית, אך הוא היה בחזית הדיפלומטית וההסברתית, שחשיבותה לא פחתה. הוא עבד שעות ארוכות, לילות כימים, כשהוא מלווה דיפלומטים, אנשי צבא זרים ועיתונאים, מסביר, מפרט, ומשכנע. הוא היה גאה בכך שהוא תורם למאמץ הלאומי, גם אם תרומתו הייתה מאחורי הקלעים.

בכל פעם שחזר הביתה לתל מונד, הוא סיפר למשפחתו על האנשים שפגש, על ההבדלים בתפיסות העולם, ועל האתגרים בתפקידו. הוא היה מלא מוטיבציה, נחוש להמשיך ולייצג את ישראל בצורה הטובה ביותר. מיכל ואבי הקשיבו לו בגאווה ובחשש, מודעים לסכנות האורבות בכל פינה, גם בתפקידים שנראים "עורפיים". ליהי וגאיה ראו בו דוגמה אישית, אח גדול שהפך פתאום לחייל במדים, נושא על כתפיו אחריות כה גדולה. אורן הקפיד לשמור על קשר, לשלוח הודעות וואטסאפ קצרות בין משימה למשימה, להרגיע את חששותיהם, ולספר בדיחות קטנות כדי להפיג את המתח. "הכל בסדר פה, אמא, אל תדאגי," כתב לה באחת ההודעות האחרונות שלו, "פשוט יום עמוס בפגישות. תכיני לי בבקשה את השניצלים שאת מכינה הכי טוב כשאני מגיע הביתה בסופ"ש."

השלווה היחסית והשגרה המתוחה נקטעו ביום כ"ה באלול תשפ"ה, 18 בספטמבר 2025. אורן היה בתפקיד, מלווה משלחת כלשהי או מבצע משימה שגרתית במעבר אלנבי, הגבול עם ירדן. מעבר אלנבי, על אף היותו נקודת מעבר אזרחית ותיירותית, נמצא בלב אזור רגיש מבחינה ביטחונית, ומהווה יעד פוטנציאלי לפעולות טרור. הפרטים המלאים של הפיגוע נותרו ככאב צורב וזיכרון עמום, אך המציאות הייתה אכזרית וברורה: פיגוע טרור קטלני. אולי זו הייתה התקפת ירי פתאומית, אולי פיצוץ. הדממה נשברה על ידי שאגות, יריות, ורעש פיצוץ. הכל קרה במהירות מסחררת. אורן, שהיה רגיל לנוכחות במקומות רגישים, עמד איתן במקומו, מודע לסכנה, אך לא יכול היה לחזות את המהירות והקטלניות של ההתקפה. הוא נפל במקום, בן עשרים בלבד, כשהוא ממלא את תפקידו, מגן על המדינה שאותה אהב וייצג.

ההודעה הגיעה לתל מונד בשעות הערב, כשהשמש כבר שקעה והאור האחרון נצבע בכתום-אדום מעל הפרדסים. דפיקה בדלת, קצין העיר, המילים הקשות שקורעות את השקט. מיכל ואבי קיבלו את הבשורה הנוראה, העולם כולו קרס עליהם. ליהי וגאיה לא יכלו להכיל את האובדן, את העובדה שהאח הגדול, המגן שלהן, זה שתמיד היה שם, כבר לא ישוב. הבית, שהיה עד לאותו רגע מלא חיים, צחוק וציפייה, הפך פתאום למערבולת של כאב, הלם ותדהמה. תל מונד כולה התעטפה באבל. חברים, שכנים, מורים – כולם הגיעו לחבק, לנחם, ולבכות יחד על הבחור הצעיר והמבטיח כל כך, שנקטף בטרם עת.

אורן הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בתל מונד. השמיים היו אפורים ביום הלווייתו, כאילו בכו יחד עם המשפחה והאומה כולה. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה, דגלי ישראל התנופפו בחצי התורן, ודממה כבדה שררה באוויר, מופרת רק על ידי קולות הבכי וההספדים. מעל קברו הטרי, עוטר אורן בדרגת סמל, דרגה שהוענקה לו לאחר מותו, כהכרה והוקרה על שירותו ומסירותו. סמל אורן הרשקו ז"ל. הדרגה החדשה לא יכלה להחזיר אותו, אך היא הייתה עדות לכך שצה"ל ומדינת ישראל מכירים בגודל תרומתו ובהקרבתו.

החלל שהותיר אחריו אורן היה עצום. הוא לא היה רק חייל, הוא היה בן, אח, חבר, אזרח עולם שידע לגשר בין תרבויות, נער שהפך לגבר עם חלומות ותוכניות. הוא היה הבטחה גדולה, עתיד שלם שנגדע באחת. משפחתו ממשיכה לחיות עם הזיכרון שלו בכל יום, מנסה למצוא נחמה בסיפורים, בתמונות ובאהבה שהותיר אחריו. הם זוכרים את החיוך הרחב שלו, את העיניים הנוצצות, את הקול המלא בביטחון ובשמחת חיים. הם זוכרים את הילד מסינגפור, את הנער מתל מונד, ואת החייל המסור.

סיפורו של אורן הרשקו הוא סיפור של חיבור עמוק לשורשים, לצד פתיחות לעולם הרחב. הוא סיפור על בחירה לשרת ולהגן, גם כשמחיר הבחירה הזו הוא בלתי נתפס. הוא נפל במלחמת התקומה, מלחמה שבה כל חייל, בכל תפקיד, הוא חוליה בשרשרת ההגנה על קיומנו. מורשתו אינה רק זיכרון של אובדן, אלא גם זיכרון של גבורה שקטה, של מסירות ואחריות. הוא היה חלק מדור שלם של צעירים ישראלים שנשאו על כתפיהם את כובד המאבק, ובחרו, בלב שלם, להמשיך להאמין ולפעול למען עתיד טוב יותר. זכרו של אורן חרוט בלב האומה, כעמוד אש של תקומה וגאווה ישראלית, המאיר את דרכנו ומזכיר לנו את המחיר היקר של חירותנו.