אור מוזס

שחר עדין של אפריל צבע את קו הרקיע מעל אשדוד, כשקרני השמש הראשונות הבליחו מבעד לחלון חדר הלידה, רגע לפני שאור נולדה. ביום כ"ד בניסן תשס"א, הוא ה-17 באפריל 2001, נשמה את נשימתה הראשונה, בתם הבכורה של יוכי וישראל מוזס, והביאה עמה הבטחה לשם שקיבלה – אור. הבית ברחובות אשדוד, שנבנה באהבה ובצפייה, התמלא במהרה בצחוקה המתגלגל ובנוכחותה הבוהקת. כשהגיחו לעולם אחיה הצעירים, סתיו והראל, מצאו בה אחות גדולה, מנהיגה טבעית, שדאגה להם, הדריכה אותם, ולעיתים גם הציקה להם ברוך של בכורה. כבר אז, בשנותיה הרכות, ניכרו בה אותם ניצוצות של חוכמה, אומץ לב וחמלה, שהפכו לסימני ההיכר הברורים שלה.

הדירה המשפחתית, שבה שולבו ריחות של בישולים ביתיים עם ארומה של כביסה טרייה ותמיד היה בה רעש שמח של חיים, הייתה הכר פורה להתפתחותה. קירותיה ספגו אינספור סיפורים קטנים: אור, כילדה קטנה, עם עיניה הבורקות וסקרנות בלתי נדלית, שואלת "למה?" על כל דבר, מנסה להבין את העולם סביבה. היא הייתה הילדה שתמיד הציעה עזרה, בין אם זו עזרה לאמא במטבח, או נחמה לאח קטן שנפל ושפשף ברך. חיוכה הרחב, שהיה מידבק כל כך, היה נשק בלתי מנוצח. הוא פתח דלתות, המיס לבבות, והותיר חותם עמוק בכל מי שפגש בה. לא היה זה חיוך שטחי, אלא השתקפות של טוב לב אמיתי, של אכפתיות עמוקה ותשומת לב קשובה, שהפכה כל אינטראקציה אתה לחוויה מיוחדת. היא יכלה לשבת שעות עם סבתה, קשובה לסיפורים מהעבר, או להקשיב לחבר שמתלבט, מציעה תמיד כתף תומכת ואוזן קשבת, מלווה בעצה שקולה ומעשית.

אשדוד, עיר הולדתה, הייתה שזורה עמוק בנפשה ובהרגליה. הים, במיוחד, היה עבורה מקום מפלט ומרחב אינסופי לאנרגיה המתפרצת שלה. כמעט בכל סוף שבוע, הייתה אור מוצאת את דרכה אל החוף, בין אם לריצה ארוכה לאורך קו המים, כשהרגליים שוקעות בחול הרך ורסס גלים מלוח מכה בפניה, או פשוט כדי לשבת ולהביט באופק הכחול, כשהרוח מלטפת את שיערה. הריצות הללו, למרחקים שהלכו והתארכו, לא היו רק דרך לשמור על כושר גופני מצוין, אלא גם רגעים של התייחדות עם עצמה, זמן למחשבות, לתכנונים, ולחלומות. היא הייתה חוזרת מהריצות הללו עם עור שזוף, עיניים נוצצות, ותחושה של התחדשות, מוכנה לכל אתגר שהחיים יציבו בפניה. הים היה עבורה יותר מסתם נוף; הוא היה מטאפורה לחופש, למרחב, וליכולת לדחוף את עצמה מעבר לגבולות המוכרים.

את שעות הפנאי שלה חלקה אור עם חבורת חברי ילדות, קבוצה מגובשת של שלושה בנים שהלכה אחריה באמונה עיוורת, כפי שתיאר אחד מהם בחיוך מתוק של געגוע, "היא תמיד גיבשה אותנו והחליטה החלטות שאנחנו הגברים לא החלטנו, לאן הולכים, מה עושים, ואנחנו אחריה, ממש כמו החלילן מהמלין." לא היה זה כוחנות, אלא מנהיגות טבעית, שקטה אך החלטית, שגרמה לכולם לסמוך על שיקול דעתה. אם היה מדובר בהחלטה ספונטנית לצאת לטיול אופניים בשדות שמסביב לעיר, או בתכנון יום כיף בלונה פארק, אור הייתה זו שתמיד הציגה את התוכנית המפורטת ביותר, דאגה לכל פרט קטן, והצליחה לסחוף את כולם בהתלהבותה. היא ידעה להקשיב, להתחשב, אך בסופו של דבר, היה זה הניצוץ בעיניה והביטחון בקולה שהובילו את החבורה תמיד אל ההרפתקה הבאה.

בשנות לימודיה בתיכון מקיף ג' באשדוד, אור לא רק המשיכה לבלוט אלא גם העמיקה את חותמה. ספסלי הכיתה, מעבדת המדעים, ואולם הספורט, היו כולם עדים להישגיה המרשימים. היא לא הייתה רק תלמידה מבריקה שסיימה את לימודיה בהצטיינות יתרה, אלא גם חברה נאמנה ומורה בלתי רשמית. לעיתים קרובות, לאחר שעות הלימודים, הייתה נשארת בכיתה, או מזמינה חברים לביתה, יושבת בסבלנות ומסבירה חומר קשה, מפרקת סוגיות מתמטיות סבוכות או עוזרת בניסוח עבודות בספרות. היא עשתה זאת לא מתוך חובה, אלא מתוך רצון אמיתי לראות את כולם מצליחים, מתוך אמונה בכוחה של הידע ומתוך נדיבות לב שרצתה לחלוק את האור שלה עם כל מי שסביבה. המורים העריכו את חריפות שכללה ואת מחויבותה, וחבריה העריצו את רוחב ליבה ואת היכולת שלה ללמוד ולהצטיין, ובו בזמן להישאר נגישה, מצחיקה ואנושית.

מגיל צעיר, עוד כשהייתה רק נערה צעירה, התגבש בנפשה חלום אחד ברור: שירות צבאי משמעותי, כזה שיאפשר לה לתרום, להשפיע, ולהיות בחזית העשייה. היא לא חלמה על תפקיד משרדי או על שירות שקט. היא תכננה להיות לוחמת, מפקדת, מי שמובילה ונושאת באחריות. לא היה זה חלום רומנטי בלבד, אלא שאיפה עמוקה שהשתלבה היטב עם תכונות האופי שלה – הנחישות, האומץ, וכושר המנהיגות הטבעי. ב-27 בנובמבר 2019, היום שבו התגייסה לצה"ל, היה עבורה שיא של התרגשות וגאווה. היא נפרדה ממשפחתה בחיבוק חם, כשהיא לובשת את המדים החדשים, קצת גדולים עליה, ויוצאת אל הלא נודע, אל הדרך שתעצב אותה ותממש את חלומותיה. שובצה בחטיבת החילוץ וההצלה של פיקוד העורף, חטיבה המשלבת פעילות ביטחון שוטף עם מוכנות למצבי חירום ואסון.

מסע ההכשרות שאור עברה היה ארוך ומפרך, אך היא צלחה כל שלב בנחישות מעוררת השתאות. הטירונות הקרבית, שנמשכה שבעה חודשים ארוכים, הייתה מבחן אמיתי לגוף ולנפש. היא למדה לזחול בבוץ, לירות במטווחים, לנווט בשטח קשה, ולפעול תחת לחץ. הלילות היו קצרים, הימים ארוכים, והגוף כאב, אך רוחה של אור נותרה איתנה. היא דחפה את עצמה ואת חברותיה קדימה, מעודדת, תומכת, ומובילה בדוגמה אישית. בסיום הטירונות, כשקיבלה את הכומתה הכתומה של פיקוד העורף, היא חשה גאווה עמוקה, לא רק על ההישג האישי, אלא על היותה חלק ממערך גדול יותר, חוליה בשרשרת של מגינים. ארבעה חודשים לאחר מכן, כבר מצאה את עצמה בקורס מ"כים, מפקדי כיתות, תפקיד שהלם את אישיותה המנהיגותית. היא סיימה את הקורס בהצלחה, ומיד שובצה כמ"כית טירונים למשך שבעה חודשים. שם, לראשונה, הרגישה את כובד האחריות על כתפיה, כשהיא אמונה על עיצובם של טירונים חדשים, על הקניית הערכים, המשמעת, והידע הנדרשים לחיים הצבאיים. היא הייתה קשוחה כשצריך, אך תמיד עם חיוך ומילה טובה, מבינה את הקשיים שהם עוברים, ונחושה להפוך אותם ללוחמים מצוינים.

המסלול הפיקודי של אור לא עצר שם. לאחר תקופה כמ"כית, יצאה לקורס קצינים, שלב נוסף ומשמעותי בדרכה. ארבעה חודשים בבה"ד 1, המקום שבו מתעצבת הפיקוד העתידי של צה"ל, היו אינטנסיביים ומאתגרים. היא למדה תורת לחימה, פיקוד, וקבלת החלטות תחת לחץ, כל זאת תוך כדי תרגילים פיזיים ומנטליים תובעניים. לאחר מכן, ארבעה חודשי השלמה בבסיס פיקוד העורף ברמלה, שבהם העמיקה את ידיעותיה בתחום החילוץ וההצלה. היא סיימה את הקורס בהצטיינות, כשהיא מוכיחה שוב ושוב את יכולותיה הפיקודיות יוצאות הדופן. התג על הכתף, המסמל את דרגת הסגן, היה עבורה יותר מסמל סטטוס; הוא היה התחייבות, הבטחה לעצמה ולמדינה, שהיא תמלא את תפקידה במסירות ובמקצועיות.

עם סיום קורס הקצינים, שירתה אור במשך שנה וארבעה חודשים כמפקדת מחלקה בפלוגת "תבל" של גדוד "תבור" (894), אחד מארבעת הגדודים המבצעיים של חטיבת החילוץ וההצלה. תקופה זו הייתה רוויה בפעילות מבצעית אינטנסיבית. היא ולוחמיה השתתפו בעשרות מעצרים וסיורי גבולות בגזרת יהודה ושומרון, מאזורים מתוחים כמו חברון וחווארה ועד למחסומים וצירים. הימים היו ארוכים, הלילות קצרים, והמתח היה קבוע. היא פיקדה על לוחמיה באומץ לב, דאגה לביטחונם, וקיבלה החלטות קריטיות בשטח. אמה, יוכי, נזכרה בתקופה זו בדאגה עמוקה, "בזמן שאור הייתה בגדוד, היא שירתה תקופה ארוכה בחברון, בחווארה, ודאגנו לה מאוד. רציתי שבהמשך השירות תשרת בתפקיד הדרכה, ותעביר לטירונים את כל הידע שלה." השיחות הליליות בין האם לבתה היו לעיתים קרובות מלוות במתח מצד האם, ובניסיונות הרגעה מצד אור, שהייתה מספרת ברוגע על הפעילות, אך תמיד דאגה להרגיע את לב אמה. היא אהבה את השטח, את האתגר, ואת תחושת המשמעות שבשמירה על ביטחון התושבים.

בחייה האישיים, לצד המסלול הצבאי התובעני, מצאה אור אהבה גדולה. היא הייתה בזוגיות אוהבת עם רז, שותף לחיים שראה בה את כל מה שהייתה – הקצינה הנחושה, הלוחמת האמיצה, אך גם הנערה הרגישה והחולמנית. הם חלקו רגעים של שקט ושמחה, של שיחות ארוכות אל תוך הלילה, ושל תכנונים לעתיד. השיר האהוב על אור, "עיר מקלט" של הזמר שילה בן סעדון, הפך לסמל עבורם. בכל פעם שהאזינה לו, הייתה מתרגשת עד דמעות, מילותיו נגעו בנימי נפשה, "תמיד את מטיילת לי רחוק מדי, / עזבי את מה שאת עושה ותתקרבי אליי היום. // דברים יפים באים לאט, / תמיד אהיה לך עיר מקלט". השיר הזה, שדיבר על זוגיות כמקום מבטחים, שיקף את כמיהתה לשקט, לביטחון, ולחיים של אהבה לצד כל הפעילות האינטנסיבית שלה. רז היה עבורה אותו מקלט, הנמל הבטוח שאליו יכלה לחזור אחרי כל משימה, אחרי כל פריסה, אחרי כל אתגר.

ביולי 2023 קודמה אור לתפקיד סגנית מפקד פלוגת טירונים בבא"ח (בסיס אימונים חטיבתי) של פיקוד העורף, בסיס זיקים, הממוקם על גבול רצועת עזה. התפקיד החדש היה הגשמה חלקית של חלום אמה, שרצתה לראותה בתפקיד הדרכה, אך גם שיקף את רצונה של אור עצמה להעביר את הידע והניסיון שצברה. היא נהנתה מהתפקיד הזה באופן מיוחד. בזיקים, היא מצאה את עצמה מוקפת בטירונים צעירים, חיילים וחיילות בתחילת דרכם, והיא אהבה כל אחד ואחד מהם, דאגה להם כאם. היא ראתה בהם פוטנציאל, השקיעה בהם את כל כולה, ובנתה איתם קשר עמוק של אמון וכבוד. היא הייתה מפקדת דורשת, אך גם קשובה ואמפטית, שידעה לזהות קושי ולסייע, לדרבן ולהרים את המורל. חיוכה הרחב ליווה אותה גם בבסיס, והפך אותה לדמות נערצת בקרב חייליה, "החיילים של מוזס" כפי שכינו את עצמם בגאווה.

תכניותיה לעתיד היו ברורות ושאפתניות. היא רצתה להמשיך במסלול הצבאי, לחתום קבע, ולהתקדם לתפקיד מפקדת פלוגת טירונים בבא"ח. היא ראתה בכך שליחות, הזדמנות לעצב דורות של לוחמים. אבל גם מעבר לצבא, חלומותיה פרשו כנפיים. היא תכננה טיול גדול ברחבי העולם, עם יעד מועדף אחד – יפן, ארץ של תרבות עתיקה ונופים מרהיבים, שמשכה אותה בקסמה. ועם סיום הטיול, חלמה ללמוד רפואה באוניברסיטה, חלום שהתגבש אצלה עוד מילדות, ולחבריה סיפרה על שאיפתה להיות רופאת ילדים, לרפא, להציל חיים, להעניק תקווה. היה בה שילוב נדיר של פרקטיות ואידיאליזם, של מנהיגות צבאית ושל חמלה אנושית עמוקה, שכולם יחד כיוונו אותה לעתיד של נתינה ועשייה.

אבל כל התכניות, כל החלומות, כל ההבטחות, נקטעו באחת בבוקר שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. בשעה שש וחצי בבוקר, עוד לפני שהשמש הספיקה לטפס במלוא עוזה מעל המדבר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. ירי מסיבי של טילים ורקטות מכיוון רצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, היה רק מסך עשן למתקפה עמוקה יותר. אלפי מחבלים, חמושים היטב, חדרו אל תוך שטחי ישראל – יבשתית דרך פרצות בגדר, ימית באמצעות סירות ששטו אל החופים, ואווירית דרך רחפנים ומצנחי רחיפה. הם פתחו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל כל מי שנקלע לדרכים באזור. תוך שעות ספורות, נרצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שבוצעו בהם פשעים כבדים. מאות ישראלים נחטפו באכזריות אל רצועת עזה, ובתים ורכוש הועלו באש, נבזזו ונחרבו. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, מגינים על בתיהם ועל עמם. בבוקר הנורא ההוא, החלה מלחמה.

בסיס זיקים, שבו שירתה אור, היה אחד היעדים המרכזיים למתקפת הטרור. עשרות מחבלי חמאס חדרו לאזור הבסיס באותו בוקר, חלקם דרך פרצות בגדר המערכת שהוכנו מראש, ואחרים הגיעו דרך הים, בסירות שהגיחו מהאופק ונחתו בחוף זיקים הסמוך. בתוך הבסיס שהו באותה עת תשעים טירונים שהתגייסו בסך הכול חודש וחצי קודם לכן – ילדים כמעט, שרק החלו להתרגל למדים ולחיים הצבאיים. יחד איתם היו ארבעה-עשר חברי סגל, ובהם אור, וכן כמה אזרחים, בני משפחה שהתארחו בבסיס לרגל חג שמחת תורה, שקיוו לבוקר חג שקט ורגוע. עם האזעקות הראשונות שקרעו את השקט של הבוקר, והיוו אות אזהרה ראשוני, התפנו הטירונים והאזרחים שבבסיס במהירות למרחב המוגן, מקום המבטחים היחיד שהיה ברשותם.

אבל האזעקות היו רק תחילת האימה. כעבור שעה קצרה, ב-7:31, כשקולות הירי והצעקות החלו להתקרב אל הבסיס, והתברר כי עשרות מחבלים כבר נמצאים בסמוך לשערים, קיבלו אור ושאר חברי הסגל החלטה גורלית, החלטה ששינתה את גורלם ואת גורלם של כל מי שהיה בבסיס. הם הבינו שאין בכוחם של הטירונים חסרי הניסיון לעמוד מול המתקפה האכזרית. מתוך תחושת אחריות עליונה, ומתוך אומץ לב שקשה לתארו במילים, החליטו לתפוס את מקומם של הטירונים שנותרו בעמדות השמירה, ושלחו גם אותם, את הילדים הצעירים, אל המרחב המוגן, לצידם של האזרחים. הם, המפקדים, יתייצבו מול האויב.

חמושים ברובי אם-16 בלבד, כשהם יודעים שהם עומדים מול כוח עדיף בהרבה – מחבלים נושאי רובים אוטומטיים, רימוני רסס ורקטות אר-פי-ג'י – איישו חברי הסגל את העמדות הקדמיות בבסיס. אור, עם המבט הנחוש בעיניה, תפסה את מקומה, מפקדת על אנשיה, מחלקת הוראות מהירות וברורות, מתכוננת להדוף את המחבלים שניסו לחדור אל הבסיס משלושה כיוונים שונים. הקרב שהתפתח היה קרב גבורה עילאי, שנמשך כחמישים דקות ארוכות ומורטות עצבים. קולות הירי לא פסקו לרגע, פיצוצים של רימונים הרעידו את האדמה, וצעקות התערבבו עם קריאות קרב. אור וחבריה, בחירוף נפש, נלחמו על כל פיסת אדמה, על כל עמדה, על חייהם של הטירונים והאזרחים שהסתתרו מאחוריהם. הם חיסלו עשרות מחבלים, בקרב פנים אל פנים, תוך הפגנת מקצועיות ואומץ לב בלתי רגילים, והצליחו להדוף אותם משערי הבסיס, מונעים מהם דריסת רגל משמעותית.

בלחימה נחושה ובאומץ לב עילאי, הצילו אור וחבריה את חייהם של תשעים טירונים צעירים וכשלושים אזרחים, בהם אלה שנמלטו מחוף זיקים ומצאו בבסיס מחסה, אחרי ששרדו את הטבח בחוף. המעשה הזה, ההחלטה להתייצב מול האויב ולסכן את חייהם למען אחרים, מנע מהמחבלים להתקדם לעבר ערים וקיבוצים באזור, ובכך הציל חיים רבים נוספים. אור הייתה בלב העשייה, מנהיגה, יורה, מפקדת, כשכל חושיה מחודדים והיא פועלת כמו מכונה משומנת היטב, אך עם לב פועם של אדם.

במהלך הקרב העיקש שניהלו בבסיס, נפצע אחד מאנשי הסגל. המראה של חבר פצוע, השוכב חסר אונים תחת אש, היה בלתי נסבל עבור אור. בלי היסוס, בלי לחשוב פעמיים על הסכנה המיידית לחייה, החליטה ביוזמתה לפנותו תחת אש כבדה. היא הורתה לאחד מחבריה לפתוח באש כבדה, מסיבית, כדי לחפות עליה, ליצור חיפוי שיאפשר לה להתקרב לפצוע. לאחר מכן, מיהרה אל הפצוע, כשרימונים מתפוצצים סביבה וכדורים שורקים מעל ראשה, נחושה להגיע אליו ולהציל את חייו. במהלך החילוץ הנועז, כשהיא חשופה ופגיעה, נורתה אור על ידי צלף מחבלים ונפגעה אנושות. היא נהרגה במקום. נפילתה הייתה מהירה, דרמטית, ובלתי נתפסת. יחד איתה, בקרב על הגנת הבסיס, נפלו שישה חברי סגל נוספים וטירון אחד, כולם גיבורים שבחרו להגן על חייהם של אחרים במחיר חייהם שלהם.

סגן אור מוזס נפלה בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. היא הייתה בת עשרים ושתיים בנופלה, צעירה כל כך, עם עתיד שלם פרוס לפניה. גופתה הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי באשדוד, עיר הולדתה, עיר הים שכה אהבה. היא הותירה אחריה הורים שבורי לב, יוכי וישראל, אחות ואח צעירים, סתיו והראל, וחלל עצום בלבבות כל מי שהכירה ואהבה. לאחר נפילתה, הועלתה אור לדרגת סרן, כהכרה בגבורתה ובתרומתה העליונה.

השכול והכאב היו עמוקים מנשוא. אמה, יוכי, ספדה לה במילים קורעות לב, ששיקפו את הקשר העמוק והמיוחד ביניהן: "כל כך הרבה אנשים אוהבים אותך. החיילים שלך גאים להיות 'החיילים של מוזס'. הם אהבו אותך כמפקדת, כחברה, כאחות, ואפילו כאימא שלהם. וואו, אורי, יש לי מלא נכדים ממך, מלא נכדים. אני כל הזמן מקבלת שיחות והודעות על כמה אנשים הצלת וכמה עשית באותו היום בזיקים. אורי, אני מנסה להנציח אותך ולספר לכולם את הסיפור שלך ושל חברים שלך. קשה לי לנשום כשאני כותבת לך... קשה לי, אורי, קשה לי ממש בלעדייך, בלי הטלפונים שלך, בלי ההודעות הקוליות שלך, בלי התלונות שלך על הצבא ועל הבסיס, ושנייה אחרי זה את שואלת אותי מה דעתי אם תחתמי עוד שנה. רצית להיות מפקדת פלוגה, רצית להוציא לוחמים שלך כמפקדת פלוגה, ועכשיו את מלאך, מלאך פרטי שלנו. אז אורי, תשמרי עלינו מלמעלה, מלאך שלי, ותעשי את כל מה שחלמת לעשות, עכשיו שם למעלה. אני כאן אנציח אותך לעד. תודה שבחרת בי לגדל, לחנך, לטפח אותך, ולך, אורי, תודה שבחרת בי להיות לך אימא. אוהבת אותך, ילדה שלי, האור שלי, הגאווה שלי, האהבה שלי, ובטוחה שאנחנו ניפגש בסוף". קולה של יוכי נשבר אל מול קהל המלווים, כשכל מילה נצרבת בלבבות.

אביה, ישראל, עמד ליד הקבר הטרי, מבטו אבוד אי שם באופק, ונזכר ברגע האחרון שחלקו: "אור, לא שוכח את היום האחרון שלנו. לקחתי אותך לבסיס בזיקים ביום שישי, יום לפני הקרב של חייך, וכשהגענו לבסיס ירדתי מהרכב חיבקתי אותך וראיתי איך את נכנסת לשער הבסיס ונעלמת לי. לא ידעתי שזאת הפעם האחרונה, שככה ניפרד לעולם. אור, אני יודע שנלחמת בגבורה ודאגת כמובן לחיילים שלך וחבל שזה נגמר ככה, את הגיבורה שלי. אור אני מאוד מתגעגע לקול שלך, לחיוך שלך המתגלגל, למבט שלך. היה לך משפט קבוע מתי שהייתי חופר לך 'אבא תירגע תנשום'. אור, שישה חודשים שאני לא מגהץ לך את מדי הא׳ וזה כואב. אור, החברים שלך מבית הספר ומהצבא לא מפסיקים לבוא אלינו, מדברים ומשבחים אותך מה עשית בשבילם, כמה עזרת להם ועודדת אותם ללכת לקורס פיקודי, כמה דאגת לחיילים שלך. המון סיפורים שהשאירו אותנו המומים. אור, אני מבטיח לך שלעולם לא נשכח אותך, את בליבנו לעד, בכל מקום תמיד נזכור אותך ונדבר עלייך וננציח אותך". דמעות חנקו את קולו, אך נחישותו להנציח אותה הייתה ברורה.

רז, בן זוגה, שיתף בכאב את זכרונותיו מהאישה שאהב: "אני זוכר את השיחות בשעות המאוחרות של הלילה. סיפרת לי שהחלום שלך הוא להיות רופאה ולהציל ילדים. ידעתי שאת מתכוונת לכל מילה, ועשית את זה. הצלת ביחד עם הסגל המופלא שלך ילדים בני שמונה-עשרה שהמדינה בחרה בהם להיות לוחמיה. אני זוכר איך התרגשת מהדמויות, מהריקודים ומהסיפורים כשהיינו בדיסנילנד. הפער בין הקצינה הכריזמטית שברגע נהייתה לנערה מאושרת הדהים אותי. לימדת אותי על נסיכים ונסיכות, אגדות ואהבות. אמרת לי שתמיד הסוף יהיה טוב, אבל האגדה נהפכה לסיוט. אני זוכר כמה אהבת ודאגת לחיילייך, אהבת אם אמיתית. נפלת כשרצת כמה פעמים מול אש מחבלים כדי לחלץ חייל פצוע. ידעת שאת עלולה להיהרג, ובכל זאת שמת את עצמך לפני האחר – כמו שעשית כל חייך. רציתי להגיד לך תודה שהיית האדם שתמיד יכולתי לסמוך עליו, ובעיקר תודה על התקופה המאושרת בחיי. הבטחתי לך שתמיד אהיה לך עיר מקלט, אבל אפילו להגיע אלייך לא הצלחתי. מצטער מאוד. בתקופה שלפני המלחמה היית האדם המשמעותי בחיי. מאז המלחמה אני מתייעץ איתך הרבה, ולא תמיד את עונה לי. את בטח בגן עדן, אני מקווה שמאושרת ושלווה. מחכה שניפגש. מתגעגע ואוהב". כל מילה של רז הייתה עדות חיה לאהבה גדולה שנגדעה באכזריות, ולכוחה של אהבה שחורגת מהמוות.

החלל שאור הותירה אחריה היה עצום, אך רוחה המשיכה להדהד ולהשפיע. סגן רוני, שנכנסה לנעליה הגדולות של אור בתפקיד סגנית מפקד פלוגה, תיארה את התחושה במילים מדויקות: "נכנסתי לנעליים גדולות של מישהי שהייתה דמות להערצה. אני ממשיכה אותה, לא מחליפה אותה. אור תמיד רצתה לעשות את הדברים על הצד הטוב ביותר, והתחושה היא שאני לא יכולה לפשל". דבריה שיקפו את ההשראה שאור הותירה אחריה, ואת המורשת הפיקודית והאנושית שכל מי שבא אחריה שאף להמשיך ולקיים. אור הפכה למודל לחיקוי, לסמל למנהיגות, לאומץ לב ולנתינה ללא גבולות.

הנצחתה של אור הפכה למפעל חיים עבור משפחתה וחבריה, ולדרך לזכור את האור שהפיצה. באשדוד, עיר הולדתה, הוקמה מיגונית על שמה במרכז המסחרי ברובע א', שתשמש מקום מחסה לתושבים ותזכיר לכולם את הגיבורה שקמה להגן. ספר הפטרות לעילוי נשמתה הוכנס לבית כנסת בעיר על ידי החזן חן גדקר, וספר תורה על שמה, באדיבות בעלי רשת "שופרסל", יוכנס לבית כנסת אחר בט"ו בשבט תשפ"ה, בפברואר 2025 – מעשים המהווים נצח בתרבות ובהיסטוריה היהודית. יוכי, אמה של אור, הפכה לשגרירה של סיפורה, ומספרת את סיפור חייה של בתה בפני קהלים שונים – תלמידי תיכון מקיף ג' שבו למדה, חיילי הפלוגה שבה שירתה, ומשתתפות בכנסים כמו כנס יום האישה באשדוד. היא נושאת את סיפורה של אור בגאווה ובכאב, ומעניקה לו חיים מחודשים בכל פעם מחדש.

ב-17 באפריל 2024, יום הולדתה העשרים ושלושה של אור, התקיים ברצועת החוף של אשדוד מרוץ לזכרה. מאות רצים, צעירים ומבוגרים, הגיעו לחלוק לה כבוד. למשתתפים חולקו חולצות, צמידים וסיכות הנושאים את דמותה ואת האימרה "תחיה כאילו תמות מחר, תלמד כאילו תחיה לנצח", אימרה שמייצגת באופן מדויק את דרכה ואת תפיסת עולמה של אור. "אור אהבה לרוץ", אמרה אמה יוכי, "ואני מקווה שנצליח לקיים את המרוץ כל שנה, וכך כל שנה היא תרוץ איתנו". המרוץ היה חגיגה של חיים, של תנועה, ושל זכרון, בלב המקום שכה אהבה. גם חיילי גדוד "תבור", הפלוגה שבה שירתה כמפקדת מחלקה, יצאו לריצה על שפת הים של אשקלון, לזכר שבעת הנופלים בבסיס זיקים, ובהם אור, כשהם נושאים את מורשתה קדימה. ניווט לזכרה של אור התקיים גם במסגרת קורס מפקדים של משמר הגבול, ביוזמת בן דודה, שהיה גאה בה ובדרכה הפיקודית.

בפורים תשפ"ד נערך מבצע משלוחי מנות לזכרה של אור, שבו חולקו מנות שמחה לילדים וחיילים, בהמשך לרוח הנתינה והטוב שאפיינו אותה. במיזם הנצחה מקוון של עיריית אשדוד, "טעם של געגוע", הוצג מתכון לתבשיל תפוחי אדמה פיקנטי בסגנון הודי, שהיה אהוב על אור – דרך נוגעת ללב לזכור את חייה דרך טעמים וריחות. מיזם זה, המכיל מתכונים של נופלים ונרצחים בני העיר, מראה כיצד הזיכרון חודר אל תוך חיי היומיום, אל תוך המטבח, אל תוך הלב. במסגרת המיזם "גיבורי ישראל", המנציח חללי צה"ל באמצעות בובות מיניאטוריות בדמותם, עוצבה בובה של לוחמת-על בדמותה של אור, סמל לגבורתה ולכוחה הנשי. דף לזכרה, remember_ormoses, הוקם באתר אינסטגרם, וממשיך לרכז עדויות, תמונות וסיפורים מחייה, ומאפשר לאלפים לזכור, להתגעגע, ולהכיר את האישה המיוחדת שהייתה.

הוריה של אור, יוכי וישראל, ממשיכים לשקוד על הקמת אנדרטה לזכרה בחוף הים של אשדוד, המקום שבו אהבה לבלות יותר מכל. אנדרטה זו, שתהיה עדות אילמת אך חזקה לחיים שנגדעו, תעמוד על שפת הים, מול הגלים המתנפצים, כשהיא משקיפה אל האופק, בדיוק כמו שאור אהבה. היא תהיה מקום שבו יוכלו לבוא בני משפחה, חברים, וחיילים, להניח פרח, להביט בשקיעה, ולזכור את האור שהיא הייתה, ואת האור שהיא עדיין. סיפורה של אור מוזס הוא סיפור של חיים מלאים, של נתינה, של מנהיגות, ושל גבורה עילאית. זהו סיפור על אישה צעירה, עם חיוך כובש ועיניים בורקות, שבחרה לחיות את חייה במלואם, ללמוד כאילו תחיה לנצח, ולפעול כאילו תמות מחר. דרכה, גם אם נקטעה באכזריות, היא מורשת של אומץ לב, אהבת אדם ואהבת מולדת, מורשת שתמשיך להאיר את דרכנו, להעניק לנו תקווה ותקומה, ולהזכיר לנו את המחיר היקר של חירותנו ואת האור הגדול שהיה לנו, ואשר לעולם לא יכבה.