אור אסתו

בבאר שבע, עיר מדברית שמחבקת בתוכה קצוות רחוקים של ארץ ישראל, נולד אור אסתו ביום חורפי, כ"ד בתשרי תשס"ג, ב-30 בספטמבר 2002. הוא היה הילד השני להוריו, ארתביה ודובלה, שגידלו בית חם ותוסס, מלא צחוק ושיחות, שבו כל פינה נשמה חיים. הבית ברחוב השקט, עם הריחות המוכרים של תבשילים מתבשלים וקולות משחק שהתערבבו בזמזום המזגן בימי הקיץ הלוהטים, היה המרכז של עולמו. שישה אחים ואחיות חלקו איתו את השנים הראשונות, רשת תמיכה אנושית ענפה שנפרשה סביבו מרגע שיצא לאוויר העולם: יצחק, הבכור, שהיה לו למודל ואח גדול; פסיקה, עם חיוכה הרחב; משה השובב; עדן, שלימים תספר על הקשר המיוחד; אופק, שאיתו חלק סודות וחלומות רבים; וטוהר, הקטנה בחבורה, שזכתה לאהבה גדולה מכל אחיה. אור היה "ילד של בית" במלוא מובן המילה, לא בכדי תואר כך – הוא לא היה מחפש הרפתקאות רחוקות, אלא מצא את נחמתו ושמחתו בחיק המשפחה, בין קירות הבית המוכרים. הוא כיבד את הוריו בלב שלם, לא במילים מליציות אלא במעשים קטנים ויומיומיים – יד עוזרת במטלות, אוזן קשבת לסיפורי היום, מבט מבין ששידר הערכה עמוקה. המסירות שלו לאחיו הייתה מוחלטת, הוא היה העוגן השקט שלהם, זה שתמיד היה שם, זמין, מוכן להקשיב, לייעץ, או סתם להיות נוכח. אופק, אחיו הצעיר ממנו בשנים ספורות, נזכר איך אור היה הראשון שחייג אליו לעזרה, לא משנה מה הייתה הבעיה. "כל דבר בחיים שלי הוא ידע," סיפר אופק, והקול שלו התמלא געגוע. "מה אני עושה, עם מי אני מסתובב ומי הם החברים שלי." אור לא היה שואל שאלות חוקרות, הוא פשוט היה שם, נוכח, סופג את הסיפורים, זוכר את הפרטים הקטנים, ונותן תחושה שאכפת לו באמת, עמוק בפנים, מכל פרט ופרט בחייהם של אחיו.

הילדות של אור התגלגלה ברחובות באר שבע, בין מגרשי המשחקים המאובקים של השכונה לבתי הספר שהיוו מסגרת יציבה ומוכרת. הוא למד בבית הספר היסודי "גולדה מאיר", שם כבר ניכרו בו אותם תווי אופי שילוו אותו כל חייו – ילד חייכן, בעל נימוסים, עם עיניים טובות שמשדרות רוגע. המורים חיבבו אותו, לא רק בגלל ציוניו הטובים אלא בעיקר בזכות נוכחותו השקטה והנעימה, הדרך שבה ידע להשתלב בשיעורים, להקשיב לחבריו, ולענות בביישנות אך בביטחון. גם חבריו לכיתה נמשכו אליו, לאור הקורן ממנו. הוא לא היה המנהיג הקולני, זה שמושך אליו את כל תשומת הלב, אלא יותר המרכז השקט, זה שכולם רוצים להיות בקרבתו, כי לידו הרגישו בטוחים ומוערכים. כשהתבגר ועבר לחטיבת הביניים ולתיכון במקיף ג', הוא המשיך לפרוח באותו אופן. מורתו, ימית, תיארה אותו כ"נער חייכן ומלא בקסם אישי", תיאור שצייר בדיוק את דמותו – לא יופי נוצץ או נוכחות דרמטית, אלא קסם עדין, פנימי, כזה שגורם לאנשים לרצות להכיר אותו טוב יותר. הוא היה מהסוג שכל אחד הרגיש בנוח לשתף אותו בסוד, לדעת שיקשיב ולא ישפוט.

את האנרגיה הפיזית והתשוקה שלו הפנה אור אל מגרש הכדורגל, שהפך עבורו למקום מפלט ולזירה שבה פרח באופן מיוחד. כבר כילד, כדורגל היה יותר מתחביב – הוא היה דרך חיים. הוא היה מבלה שעות ארוכות בחצר הבית או במגרש השכונתי, בועט בכדור, מדמיין את עצמו כוכב על במות גדולות, והאבק שעלה עם כל בעיטה היה חלק בלתי נפרד מריח ילדותו. כשהיה בן חמש-עשרה, הצטרף למועדון הכדורגל "מכבי באר שבע", שם שיחק בקבוצת הנערים א'. המעבר למסגרת מקצועית יותר לא שינה את טבעו הרגוע, אלא רק הדגיש אותו. המאמן ניר זיהה את הפוטנציאל שבו מהרגע הראשון. זה לא היה רק הכישרון הפיזי, שהיה קיים, אלא בעיקר ההתנהלות השלווה שלו, הגישה החיובית גם ברגעי תסכול, והיכולת שלו להכיל לחץ. הוא לא היה צועק על חברים לקבוצה כשטעו, אלא היה מציע עזרה, מחווה קטנה, מילה מעודדת. הוא היה מוסר את הכדור בשקט, רץ ללא לאות, ותמיד עם חיוך קטן, גם אחרי אימון מפרך שבו הזיעה ניגרה מפניו. במגרש, כפי שבחיים, הוא הקרין שקט פנימי, אך דווקא על רקע השקט הזה בלטה הכריזמה שלו. זו לא הייתה כריזמה של מנהיג צעקן, אלא של אדם שקט וסולידי, שמשדר ביטחון ואמונה בדרכו. מגיל צעיר התקיימו בו אופטימיות בלתי מתפשרת ואמונה עמוקה בכוחו של הטוב, לצד ביטחון שהוביל אותו בקצב שלו לממש את שאיפותיו. הוא לא היה ממהר לשום מקום, אך ידע בדיוק לאן הוא הולך.

החוש ההומור המפותח שלו היה עוד אחד מהמאפיינים הבולטים של אור, כזה שהפך אותו לחבר מבוקש בכל חברה. הוא ידע להצחיק את סובביו בבדיחות שנונות, לא פעם על חשבון עצמו, במבט מבריק או במילה מדויקת שנאמרה בדיוק ברגע הנכון. לינוי, חברת ילדותו, זכרה את היכולת המופלאה הזו שלו. "אי אפשר היה להיות עצובה לידו," אמרה, וזה היה תיאור מדויק. גם בימים שחורים, אור ידע למצוא את נקודת האור, את הבדיחה הקטנה, את ההערה הקלילה שתשחרר את המתח ותשיב חיוך אל פניו של מי שהיה במצוקה. הוא לא התעלם מהכאב, אלא ידע לעטוף אותו בקלילות מה, לתת פרספקטיבה אחרת, להזכיר לכולם שיש גם צחוק בעולם, ושגם ברגעים קשים, מותר וצריך לחייך. הבית של משפחת אסתו, ובמיוחד הסלון, היה עד לאין ספור רגעים כאלה, כשאור היה יושב ומספר סיפורים משעשעים מהיום, או מחקה מישהו, והמשפחה כולה הייתה פורצת בצחוק מתגלגל, ששוטף את כל הדאגות וממלא את הבית באווירה של שמחה טהורה.

החלום לשרת בחטיבת "גולני" ליווה את אור עוד מילדותו, ועם הגיעו לגיל גיוס, הוא הגשים אותו. ב-18 באוגוסט 2021, ביום קיץ חם אך מרגש, עלה על האוטובוס לבקו"ם, כשהוא לבוש מדים ירוקים גדולים ממידותיו, ועם ברק בעיניים. הוא שובץ בגדוד 51, אחד הגדודים המיתולוגיים של החטיבה, והרגיש שייכות מיידית. השנה הראשונה בצבא לא הייתה קלה. המעבר מהחיים האזרחיים השקטים והמוגנים לחיי הצבא התובעניים, עם המשמעת הנוקשה, המסעות המפרכים והאימונים האינטנסיביים, הציף קשיים ראשוניים. היו רגעים של תסכול, של עייפות מנטלית ופיזית, רגעים שבהם רבים אחרים אולי היו בוחרים לוותר. אבל אור לא היה כזה. הוא בחר שלא לוותר לעצמו. הוא נלחם, פשוטו כמשמעו, בכל קושי שעמד בפניו, והפך את השירות שלו לחוויה מעצימה. הוא למד לדחוף את עצמו מעבר לגבולות שחשב שקיימים, לגלות בתוכו כוחות שלא ידע על קיומם. אחיו יצחק, שראה אותו מתמודד עם האתגרים הללו, היה עד לתהליך ההתבגרות וההתעצמות הזה, וגאה בו על כל צעד ושעל.

לאורך כל שירותו הצבאי, באו לידי ביטוי תכונות האופי המיוחדות של אור. טוב ליבו לא ידע גבולות – הוא תמיד היה הראשון להציע עזרה לחבר שהתקשה במסע, להחליף שמירה למי שחש ברע, או פשוט להקשיב למי שצריך אוזן קשבת. צניעותו הייתה טבועה בו עמוק – הוא מעולם לא התהדר בהישגיו, לא חיפש שבחים, והיה נוח לו להישאר ברקע ולתת לאחרים לזרוח. הרוגע שאפיין אותו בלט גם בלב ההמולה והלחץ של האימונים והפעילויות המבצעיות. בעוד אחרים היו נכנסים ללחץ, אור היה שומר על קור רוח, נושם עמוק, ומחפש את הפתרון השקט והיעיל ביותר. כושר ההסתגלות המרשים שלו אפשר לו להשתלב במהירות בכל סביבה, עם כל סוג של אנשים, ולהפוך כל אתגר להזדמנות ללמוד ולצמוח. חברו ניר, ששירת איתו, תיאר אותו בדרך שנגעה בלב כל מי ששמע אותה: "בחור רזה יחסית, אבל עם כוח מנטלי יותר חזק מכל המחלקה יחד." זו לא הייתה רק דימוי, זו הייתה אמת. אור ידע למצוא את הכוח הפנימי הזה, את העוצמה הבלתי נראית, ולהשתמש בה כדי להניע את עצמו ואת סביבתו קדימה.

בתפקידו כנגד לוגיסטיקה בגדוד 51, אור מצא את מקומו הטבעי. זה היה תפקיד שדרש אחריות, דיוק, ובעיקר – רצון לעזור ולתמוך. הוא היה אחראי על הציוד, המזון, התחמושת – כל מה שנדרש כדי שהלוחמים יוכלו לבצע את משימתם בצורה הטובה ביותר. הוא ניגש לכל משימה במסירות אין קץ, דואג לפרטים הקטנים ביותר, מוודא שכל חייל יקבל את מה שצריך, ותמיד עם חיוך. הוא הרבה להתנדב ולעזור, לא רק במסגרת תפקידו אלא בכל הזדמנות שבה ראה צורך. אם מישהו היה צריך עזרה בפריקת משאית, או בהעברת ציוד כבד, אור היה הראשון לקפוץ ולסייע. הוא יצר קשרים טובים ואמיתיים עם מפקדיו ועם חבריו לשירות, לא בגלל שחיפש קידום או יתרון, אלא פשוט כי היה אדם שקל לאהוב ולסמוך עליו. וכהרגלו, גם בצבא, הוא נודע בתור "המצחיק של הצוות". הוא היה זה ששובר את השגרה המתישה בבדיחה קטנה, זה שמפיג את המתח לפני יציאה לפעילות, זה שגורם לכולם לחייך גם כשעייפים ומותשים. ההומור שלו היה לעיתים קרובות ציני ועדין, אך תמיד עשה את העבודה, והיה חלק בלתי נפרד מנוכחותו המרגיעה.

למרות התובענות של השירות הצבאי, אור המשיך להשקיע את כל כולו גם במשפחתו. הוא הקפיד להתקשר הביתה באופן קבוע, לספר על חוויותיו ולשאול לשלומם של כולם. בכל פעם שהיה יוצא הביתה לחופשה, הבית היה מתמלא באנרגיה מחודשת. הוא היה נוכח, מקשיב, משתתף בכל שיחה, ובעיקר – פשוט שם. אחותו עדן זכרה את הקשר המיוחד הזה ביניהם. "איזה אח טוב היית," ספדה לו, וקולה נשבר. "ידעת תמיד להעריך הכול, ילד עם כיבוד הורים ונתינה גדולה לכולם. ילד של נחת רוח למשפחה." היא תיארה אותו כמי שתמיד ידע להצחיק אותם עם אותו "הומור מיוחד הזה שלך שאין לאף אחד רק לך! כי אתה אחד, יחיד ומיוחד." אבל מעל הכול, היא התגעגעה לשבתות. "אני הכי אתגעגע לשבתות איתך," אמרה, וזה היה תיאור כה מדויק למה שאור ייצג עבורם. השבתות בבית משפחת אסתו היו קודש – זמן להתכנסות, למנוחה, לארוחות משותפות ארוכות, לשיחות עמוקות ולצחוקים מתגלגלים. אור היה חלק בלתי נפרד מהפסיפס הזה, נוכחותו השקטה אך המלאה באהבה מילאה את החלל, והפכה את השבתות למשהו שאין לו תחליף. הוא היה יושב בסלון, צופה בטלוויזיה עם אחיו, משתתף במשחקי קופסה, או סתם יושב בשקט ומקשיב לסיפורים, ונוכחותו לבדה הייתה מרגיעה וממלאת את הבית באור משלה.

ואז הגיעה אותה שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. הבוקר החל כמו כל בוקר שבת אחר בקיבוץ כיסופים, שבו שכן המוצב של גדוד 51. השקט המדברי של הנגב המערבי, שקט של בוקר חג, נשם רוגע. אור, כנגד לוגיסטיקה, היה בבסיס, ככל הנראה כבר ער, מכין את עצמו ליום שבת רגוע אך מתפקד. השעה הייתה שש וחצי בבוקר כשנשבר השקט באחת. צפירות אזעקה מחרישות אוזניים קרעו את הדממה, ולאחריהן קולות נפץ אדירים של רקטות שנורו ללא הרף מרצועת עזה. זו לא הייתה עוד סדרת ירי רגילה, כפי שהכיר האזור. משהו היה שונה, חמור יותר. הודעות וואטסאפ החלו לזרום בטלפונים הניידים של החיילים, אלה שעדיין החזיקו בהם – שאלות מבוהלות מהבית, דיווחים ראשוניים על חדירות, על יישובים מותקפים, על מסיבת טבע שקטה שהפכה לזירת טבח. האוויר התמלא במתח, בבלבול, בתחושה קשה של כאוס מתקרב.

בתוך דקות ספורות, הפך המוצב בכיסופים מנקודת שגרה שקטה לזירת קרב פעילה. עשרות מחבלים, חמושים בכבדות, חדרו אל הבסיס. הם הגיחו מכל עבר, יורים ללא הבחנה, מזרעים הרס ומוות. הצעקות, קולות הירי הבלתי פוסק, פיצוצי הרימונים – כל אלה יצרו קקופוניה של אימה. מפקדו של אור, בתושייה ובקור רוח תחת אש, הוביל אותו יחד עם חיילים נוספים אל המיגונית שבבסיס – מבנה בטון ממוגן שאמור היה לספק מחסה מפני ירי רקטות, אך לא מפני מתקפה יבשתית בסדר גודל כזה. הם נכנסו פנימה, אחוזי דריכות, מבינים שהם לכודים, אך נחושים להילחם על חייהם ועל חיי חבריהם.

המיגונית הפכה למבצר האחרון. מבעד לחרכי הירי, ראו החיילים את המחבלים מתקרבים, מנסים לפרוץ פנימה. הגיבורים הצעירים, וביניהם אור, נלחמו יחד, כתף אל כתף, מול ההמון הפרוע. הם ירו בחזרה, מנסים להדוף את הפולשים, אבל המחבלים לא הרפו. הם החלו להשליך לעבר המיגונית מטעני חבלה, הפיצוצים הרעידו את האדמה והטיחו את הקירות. הרסיסים עפו באוויר, הריח החריף של אבק שריפה מילא את החלל הצר, והירי הבלתי פוסק מבחוץ יצר חיץ בלתי עביר. אור, על אף גופו הצנום יחסית, הפעיל את כל כוחו המנטלי, את השקט הפנימי שלו, כדי להישאר ממוקד, להמשיך להילחם. הוא ירה, העביר תחמושת, עודד את חבריו, והיה חוליה חיונית בשרשרת ההגנה האחרונה.

במהלך חילופי האש העזים, כשפגז אחר פגז התפוצץ סביבם, אור נפצע. פגיעה קשה, שגבתה ממנו מחיר כבד. הוא המשיך להילחם ככל יכולתו, אבל גופו החל לבגוד בו. הכאב היה אדיר, אך הוא המשיך להיאחז בחיים, בתקווה שהתגבורת תגיע. שעות ספורות לאחר מכן, כשהוא מובל באמבולנס אל בית החולים "סורוקה" בבאר שבע, נשמתו עלתה השמימה. הוא נפטר מפצעיו, בן עשרים ואחת בלבד, והותיר אחריו חלל עצום. יחד איתו, באותו קרב גבורה על המוצב בכיסופים, נפלו מפקדו וחמישה חיילים נוספים – חבורה של גיבורים שנלחמו עד נשימתם האחרונה כדי להגן על הבית, על הארץ, ועל חייהם של אחרים.

הבשורה המרה הכתה במשפחת אסתו כרעם ביום בהיר. הטלפון המצלצל, קצין העיר בדלת, ההודעה הרשמית – כל אלה ניפצו את עולמם לרסיסים. השקט של השבת התחלף בצעקות שבר, בבכי בלתי נשלט. רק שבוע קודם לכן חגג אור את יום הולדתו העשרים ואחד, ועתה נקטף בטרם עת. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בבאר שבע, אליה חזר בפעם האחרונה, לקול יללות התמרורים של סירנות הלוויה. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה, משפחה, חברים, מפקדים וחיילים, תושבי העיר, כולם באו לחלוק כבוד אחרון לילד עם העיניים הטובות והחיוך הכובש. השמש של באר שבע, שראתה אותו גדל והתפתח, האירה את מצבתו הטרייה, שבה נחקק שמו, סמ"ר אור אסתו ז"ל, דרגה שהועלה אליה לאחר מותו כהוקרה על גבורתו. הוא הותיר אחריו הורים שבורים, שלושה אחים ושלוש אחיות, משפחה שלמה שאיבדה את האור שלה.

המשפחה, בכאבה העצום, ספדה לו במילים שקרעו את הלב: "אור שלנו, גיבור שלנו, רק לפני שבוע בדיוק חגגת עשרים ואחת. הלב מסרב להאמין. תודה שנלחמת בשביל לשמור עלינו. אתה הגאווה שלנו ושל כל עם ישראל." המילים הללו, שיצאו ממעמקי הנשמה, ביטאו לא רק את האבל הפרטי אלא גם את תחושת הגאווה הלאומית על אומץ ליבו ומסירותו. אור הפך לסמל, לאחד ממאות רבות של גיבורים שנפלו באותו יום שחור, אבל סיפורו, כמו סיפורם של כולם, הוא מגדלור של אנושיות, של אהבה לבית ולמשפחה, ושל נכונות להקריב הכול למען הביטחון המשותף.

כדי להנציח את דרכו ואת רוחו המיוחדת של אור, יזמו אחיו אופק וחבריו בתנועת הנוער "בני עקיבא" בתיכון אמ"ית בבאר שבע את הקמתה של "סיירת אור". הסיירת הזו, שנושאת את שמו בגאווה, אינה יחידה צבאית, אלא יחידה של חסד, של עשיית טוב בקהילה, ברוח אופיו של אור. זו דרכם של הצעירים להמשיך את המורשת שהשאיר, להבטיח שהאור שלו ימשיך להאיר בעולם. חברי הסיירת אינם יושבים בחיבוק ידיים – הם פעילים, יוזמים, ומובילים פרויקטים שונים. בין השאר, הם מסייעים בדיור מוגן לקשישים, מבקרים חולים בבתי חולים ובבתיהם, מנקים מקלטים ציבוריים לקראת ימי חירום, ומגיעים לכל מקום שבו זקוקים למעשי החסד שלהם. בכל פעילות כזו, הם מרגישים את רוחו של אור מלווה אותם, את החיוך השקט שלו, את טוב ליבו שנותן להם השראה. הם מביאים את האור שלו למקומות חשוכים, מחזירים תקווה ונותנים תחושה של קהילה ועשייה.

סיפורו של אור, יחד עם עדויות מרגשות ממשפחתו וחבריו, הונצח בסרטון מטעם עמותת "עולים ביחד", המופץ ביוטיוב, ומאפשר לרבים נוספים להכיר את דמותו המיוחדת. גם ברשתות החברתיות, עמודי אינסטגרם ו"ממוריז +" הוקדשו לזכרו, והפכו לכיכר וירטואלית שבה חברים ובני משפחה יכולים לשתף זיכרונות, תמונות וסיפורים, ולשמור על להבת זיכרונו בוערת. אור אסתו ז"ל, הילד של הבית מבאר שבע, שהפך ללוחם אמיץ ונפל על הגנת המולדת, ממשיך לחיות דרך כל אלה שנגע בהם, דרך המעשים הטובים שנעשים בשמו, ודרך הזיכרון החי והנושם של אדם שהיה כולו טוב לב, אהבה, וגבורה אנושית שקטה. הוא נפל במלחמת התקומה, ורוחו היא חלק בלתי נפרד מהתקומה הזו – תקומה של עם שמסרב להיכנע, שבונה ויוצר גם מתוך האבל העמוק, ומנציח את גיבוריו באור שאינו כבה.