אור דמרי

האור הראשון של בוקר סתווי במרומי הגליל המערבי, שקט וצלול, נשקף מבעד לחלון חדר הילדים בבית משפחת דמרי שבלימן, וצייר פסים של זהב על קיר שמעוטר בציורי ילדים קצת דהויים, עדות לשנים שחלפו. זה היה בית שנושם אדמה וקהילה, בית שריח קפה של בוקר התערבב בו תמיד עם ניחוח מרווה ורוזמרין מהגינה, וקולות ילדים משחקים התמזגו עם רחשי עבודת האדמה מהשדות הסמוכים. אור, הבן הצעיר, נולד אל תוך השלווה הזו ואל חיבוקה החם של משפחה ששורשיה נטועים עמוק בנוף ובערכים של הארץ. הוא גדל עם רעש הטרקטורים שחרשו את האדמה המנוקדת בכתמי אבן גיר, עם צווחות השחפים שהגיעו מחוף אכזיב הסמוך, ועם סיפורי סבא וסבתא על ימים אחרים, ימים של חלוציות ועמל, שעיצבו את אופייה של הקהילה הקטנה והמלוכדת.

כבר בילדותו ניכר בו משהו מיוחד. הוא לא היה הילד השקט שמתרחק מההמולה, אך גם לא זה שרץ ראשון לכל קטטה. הוא היה הילד שהתבונן, שחקר, שהתעניין במנגנונים הפנימיים של הדברים. אם צעצוע התפרק, הוא לא מיהר לבכות או לבקש חדש; במקום זאת, היה מתיישב על הרצפה, מפרק אותו לחלקיו הקטנים ביותר, מנסה להבין איך הוא פועל, ורק אחר כך, בסבלנות מעוררת השתאות, מנסה להרכיב אותו מחדש. ידיו הקטנות, כבר אז, ידעו לגעת בדברים בעדינות ובנחישות כאחד. אביו, איש עבודה שקט ומעשי בעצמו, הבחין בתכונה הזו וראה בה הבטחה. הוא לקח את אור איתו לפעמים למוסך הקטן שבקצה המשק, שם למד הילד להכיר את ריח השמן והבנזין, את תחושת המתכת הקרה והגסה, ואת הסיפוק שבהחזרת מכונה פגומה לחיים. "תמיד תזכור, אור," היה אומר לו האב בקולו העמוק, "כל דבר שבור אפשר לתקן, כל עוד יש לך את הרצון והסבלנות ללמוד איך." ואור הקטן, עם עיניו הבהירות, היה סופג את המילים האלה כמו ספוג, מחבר אותן אל החוויה המוחשית של הברגים והגלגלים.

השנים הראשונות בבית הספר היסודי בקיבוץ הסמוך חיזקו את נטייתו הפרקטית. הוא אהב את שיעורי הטבע, לא רק את התיאוריות, אלא את היציאה לשטח, את מגע רגליו בדשא הטלול, את הזיהוי של עקבות בעלי חיים בבוץ, את ההתבוננות בצמיחת שתיל מהאדמה. הוא היה מתנדב ראשון לכל משימה שדרשה עבודת כפיים: הקמת אוהל בטיול שנתי, בניית דגם של מערכת השמש מקרטון, או עזרה בגינת הירק של בית הספר. חבריו אהבו את נוכחותו השקטה אך היעילה, את חוש ההומור שלו שהתגלה ברגעים מפתיעים, ואת יכולתו להרגיע כל סיטואציה מתוחה בחיוך רחב ובפתרון יצירתי. הוא לא חיפש את מרכז הבמה, אבל תמיד היה שם כשצריך אותו, עוגן של יציבות ואמינות. בערבים, אחרי שהשיעורים נגמרו והחברים התפזרו, היה חוזר לביתו, לריח התבשילים של אמו, לקולות הצחוק והשיחה בסלון, ולתחושת השייכות העמוקה למקום ולאנשים. הוא אהב לשבת עם סבתו המבוגרת, שסיפרה לו סיפורים על לימן של פעם, על המאבקים והשמחות של הדורות הראשונים, ועל החשיבות של להחזיק בקרקע ולטפח אותה. הסיפורים הללו, שנשמעו בקולה העדין של סבתו, חלחלו עמוק לנשמתו הצעירה ועיצבו בו תודעה של אחריות וחיבור למורשת.

כשבגר והגיע לשנות התיכון, הפכה נטייתו למכונאות ולעבודת כפיים לתחביב של ממש. הוא בילה שעות ארוכות בחצר האחורית, מתחת לעץ התות הגדול, מפרק ומרכיב מנועים קטנים של קטנועים ישנים, אופניים, ואפילו מכסחת דשא. ידיו, שכבר לא היו קטנות, התמלאו בשמן ובפיח, אך פניו הקרינו סיפוק עצום בכל פעם שמכונה רדומה חזרה לחיים תחת מגען. הוא לא היה תלמיד מצטיין קלאסי, אך במקצועות הריאליים – פיזיקה, מתמטיקה, ומגמת מכונאות רכב בבית הספר המקצועי האזורי – הוא בלט. מוריו זיהו את יכולתו להבין עקרונות מורכבים דרך יישום פרקטי, ואת נחישותו לפתור כל בעיה עד הסוף. "אור לא רק לומד, הוא מבין," אמרה פעם אחת המורות להוריו, "הוא רואה את התמונה הגדולה וגם את הפרטים הקטנים שמחברים אותה." במקביל ללימודים, הוא היה חלק בלתי נפרד מחיי הקהילה בלימן. הוא התנדב לסייע בגיזום העצים בפרדסים, בהובלת תוצרת חקלאית, ובתחזוקת הכלים החקלאיים של המשק. הוא אהב את האווירה של העבודה המשותפת, את קולות השיחה והצחוק שבין טפטוף הממטרות לרעש המנועים, ואת תחושת השותפות במאמץ הקולקטיבי.

חבריו, שהיו איתו מגיל הגן, היו עבורו משפחה שנייה. הם בילו יחד ערבים ארוכים על הדשא מול בית העם, עם גיטרה ושיחות על החיים, על העתיד ועל השירות הצבאי המתקרב. הם טיילו יחד בשבילי הגליל, חרשו את נחלי האזור ברגל, ואת כבישי הצפון ברכבים ישנים שתיקנו יחד. אור היה תמיד זה שהיה אחראי על תיקון התקלות הפתאומיות, זה שהיה יודע להחזיר לחיים מנוע ששבק באמצע שום מקום, או לתקן פנצ'ר במהירות שיא. "אור, אתה הקסם שלנו," היו צוחקים חבריו כשהיה שולף עוד כלי עבודה בלתי צפוי מתיק הגב שלו ופותר בעיה שנראתה בלתי פתירה. הוא אהב את החבורה הזו, את הנאמנות שלה, את הבדיחות הפנימיות ואת השתיקות המשותפות שהעידו על קשר עמוק שחרוט בלב. עם התקרבות מועד הגיוס, גברה ההתרגשות והציפייה. הוא ידע שהוא רוצה שירות משמעותי, שירות שיאפשר לו לתרום באופן ממשי, שינצל את כישרונותיו ויכולותיו הטכניות. הוא לא היסס לרגע כשקיבל את השיבוץ לחיל ההנדסה הקרבית, ובמיוחד לתפקיד לוחם צמ"ה – ציוד מכני הנדסי. זה היה עבורו כמו להתחבר למסלול טבעי, שילוב של הידע הטכני שרכש עם הרצון להגן על הבית.

יום הגיוס הגיע, והאוויר בבית דמרי היה טעון בתערובת של גאווה, חשש ואהבה גדולה. אור, במדים החדשים שעדיין הריחו עמילן, חיבק את אמו חיבוק ארוך, את אביו בלחיצת יד איתנה, ואת אחיו ואחיותיו במבט שהבטיח שישוב. הוא עלה על האוטובוס הצבאי עם חיוך קטן, מביט לאחור על לימן המתרחקת, על העצים המוריקים ועל גגות הבתים המוכרים, כשבליבו תחושה עמוקה של שליחות. הטירונות הייתה קשוחה, כפי שציפה. הריצות המפרכות, המסעות הארוכים, האימונים הפיזיים המאתגרים – כל אלה דרשו ממנו כוח סיבולת שלא ידע שקיים בו. אבל הוא עמד בכל אתגר, מונע על ידי תחושת אחריות ורצון להצליח. הוא למד במהירות את כללי המשמעת הצבאית, את חשיבות העבודה בצוות, ואת הערך של אמינות ודבקות במטרה. חבריו לצוות זיהו בו במהרה את אותה נחישות שקטה ואותה יכולת טכנית שבלטה כבר בילדותו. כשהגיע שלב ההכשרה לתפקיד לוחם צמ"ה, אור היה במיטבו. הוא נשאב לעולם של כלים הנדסיים כבדים – דחפורים, שופלים, מחפרים – מכונות ענק רועמות שמרעידות את האדמה. הוא למד לזהות את צליל המנוע של כל כלי, להרגיש את תגובת הזרועות והכפות תחת מגע ידיו, ולשלוט בהן בדיוק ובכוח. שעות ארוכות בילה בקבינות המאובקות, תחת שמש קופחת או בגשם שוטף, לומד לתפעל את המכונות העצומות האלה, להזיז אדמה, לפלס דרכים, לבנות סוללות, ולפרוץ מכשולים. הוא אהב את התחושה של הכוח האדיר שבידיו, את היכולת לעצב את פני השטח, לבנות ולפרק, ולסייע לכוחות הלוחמים להתקדם. "זה כמו לבנות מגדל לגו ענק," היה אומר לחבריו, "רק שאם אתה טועה, זה לא רק שהמגדל מתפרק, זה יכול לעלות בחיים."

הוא הוצב באוגדה 91, האוגדה האחראית על גזרת הגליל המערבי והגבול עם לבנון, לא רחוק מביתו. זה העניק לו תחושה של סגירת מעגל, של שמירה על הבית ממש. שירותו התאפיין במסירות עמוקה ובמקצועיות ללא פשרות. הוא היה יד ימינם של מפקדיו, תמיד מוכן לכל משימה, תמיד עם פתרון יצירתי לכל בעיה טכנית. הוא היה זה שדאג שהכלים יהיו תמיד תקינים, שהציוד יהיה מוכן לפעולה, ושהצוות יהיה מיומן ומוכן לכל תרחיש. הוא ידע לא רק לתפעל את הכלים, אלא גם להבין את נשמתם, לחוש מתי מנוע מתחמם יתר על המידה, מתי צמיג עומד להתפוצץ, או מתי מערכת הידראולית זקוקה לטיפול. המפקדים העריכו את יכולותיו הטכניות ואת רוח המנהיגות השקטה שלו, זו שמעוררת השראה ולא כופה. הוא התקדם בסולם הדרגות, וסמל שהיה, הפך למנהיג טבעי של צוות, דוגמה אישית לחבריו הלוחמים. הוא היה עמוד התווך של הצוות, תמיד דואג לחבריו, משכיח מהם את הקשיים במילה טובה או בבדיחה קטנה. הם היו אחים לנשק, חולקים יחד את הלילות הארוכים בשטח, את המתח של הפעולות, ואת רגעי השחרור המעטים בחופשות.

כשהשבת השחורה של השבעה באוקטובר 2023 פרצה, האדמה רעדה מתחת לרגליה של מדינת ישראל כולה, וגם בלימן השלווה. הבוקר העמוס בציוצי ציפורים ובריח הים, הפך בן רגע לסיוט מתגלגל, לדיווחים קטועים על חדירה המונית, על טבח, על חורבן. הניידים רטטו בהודעות חירום, קבוצות הווטסאפ התמלאו בתמונות וסרטונים בלתי נתפסים, והאוויר התמלא בחרדה קיומית. אור, בחופשה קצרה בביתו, קפץ מיד. הוא לא חיכה להוראות ברורות, הוא ידע שמקומו עם יחידתו, עם חבריו. המלחמה פרצה במלוא עוזה, והצפון, שעד אז נשם לרווחה יחסית, הפך לקו חזית פוטנציאלי. הוא נפרד ממשפחתו שוב, הפעם במבטים חמורים יותר, במילים קטועות יותר. "אני חייב ללכת," אמר לאמו, קולו נחוש, "תשמרו על עצמכם." בדרכו לבסיס, ראה את הכבישים מלאים ברכבים פרטיים, גדושים בחיילי מילואים שנענו לקריאה, את פניהם של כולם מתוחים וחדורי מטרה. הוא הגיע ליחידה, נכנס לשגרת חירום, ובמהרה מצא את עצמו ואת צוותו בלב העשייה, מכינים את הגבול הצפוני להתמודדות עם האיום המתפתח. הם בנו עמדות הגנה, פילסו דרכים לכוחות, וחיזקו את קו המגע עם האויב. המכונות העצומות שתפעל, שהיו עד עכשיו כלי עבודה, הפכו לכלי מלחמה, לחומה ניידת של הגנה.

הימים והלילות התמזגו זה בזה, תחת צל האיום הקבוע של התלקחות בצפון. צפירות אזעקה הפכו לחלק משגרת היום, וירי רקטות ופצמ"רים הפך לצליל מוכר. המתח היה בלתי נסבל, אך אור וחבריו עמדו בו באיתנות. הם ידעו שמשימתם קריטית, שכל תלולית עפר שהם מקימים, כל דרך שהם פותחים, היא חלק מההגנה על יישובי הצפון, על הבית. הקשר עם המשפחה הצטמצם להודעות ווטסאפ קצרות, "הכל בסדר, אל תדאגו," ומדי פעם שיחת טלפון חטופה, שבה ניסה להרגיע את חששות הוריו, למרות קולות הרקע של הפעילות הצבאית. "אנחנו עושים את מה שצריך," אמר לאביו באחת השיחות האחרונות, "אין לנו ברירה אחרת." קולו היה עמוק ורציני, קול של גבר צעיר שנשא עליו את כובד האחריות.

המצב בצפון הידרדר בהדרגה, והכניסה לדרום לבנון הפכה בלתי נמנעת. אור וצוותו היו בחוד החנית של הכוחות, מפלסים דרכים, מסייעים לחילוץ, ויוצרים עמדות קדמיות בשטח עוין וקשה. זה היה שטח הררי, מיוער, מלא במכשולים ובאיומים נסתרים. כל תנועה דרשה דיוק מירבי, כל פעולה הייתה כרוכה בסיכון. הדחפורים והשופלים, תחת ידיו המיומנות של אור, נעו בשטח כאילו היו חלק מגופו, מזיזים סלעים, עוקרים עצים, ויוצרים מסלולים בתוך התוהו ובוהו של הקרב. בתוך הרעש הבלתי פוסק של יריות, פיצוצים ופקודות צבאיות, הוא שמר על קור רוח, ממוקד במשימה. הוא זכר את מילות אביו מילדותו – "כל דבר שבור אפשר לתקן, כל עוד יש לך את הרצון והסבלנות ללמוד איך" – והבין שהיום, המשימה הייתה לתקן את מה שנשבר, להגן על מה שחשוב.

באחד הימים הקשים, בעיצומו של קרב עקוב מדם בדרום לבנון, בעת שאור סייע בפינוי כוח שנפגע ותוך כדי כך פילס דרך חיונית לכוחות אחרים, כשהוא חשוף לאש עוינת בלתי פוסקת, הוא נפגע. המכונה האדירה, שהייתה כה אמונה עליו, עמדה דוממת לרגע, ואז השתתקה. אור, לוחם צמ"ה מיומן, סמל ביחידתו, בן 20 בנופלו, נפל בקרב, כשהוא מגן בגופו ובמקצועיותו על חבריו ועל מולדתו. הוא נפל כגיבור, כמי שחי את ערכיו עד הרגע האחרון, כמי שבחר להציב את עצמו בקו האש כדי להבטיח את שלומם של אחרים.

הידיעה הקשה הגיעה ללימן ביום שמש בהיר, כמו סערה פתאומית שטרפה את כל הקלפים. הדפיקה על הדלת בשעות הערב המוקדמות, פניהם החתומות של קציני צה"ל, והמילים הקשות שנאמרו בקול חנוק, ניפצו את השקט והשאירו חלל עצום, בלתי נתפס. האור בבית דמרי כבה באחת. לימן כולה התאבלה על בנה, על הילד שגדל בין שביליה, על הנער שתיקן כל מה שהיה שבור, ועל הלוחם שנתן את חייו למען ביטחון המדינה. העצב היה עמוק, אך לצדו ניצבה גאווה עצומה, גאווה על הדרך שבה חי אור, על האדם שהפך להיות, ועל המעשים שהובילו לנפילתו.

לאחר מותו, הועלה אור מדרגת סמל לדרגת סמ"ר, הכרה במנהיגותו, במקצועיותו ובגבורתו. אבל מעבר לדרגות ולתארים, מורשתו של אור חיה בלבבות. היא חיה באדמה של לימן, שאותה אהב וטיפח, בשדות שבהם שיחק ובהם עזר לעבוד. היא חיה בידיים של ילדים צעירים שעדיין מנסים לתקן צעצועים שבורים, ובנחישות של נערים שמחפשים את דרכם לתרום למדינה. היא חיה ברוח הקהילתית של לימן, בערבות ההדדית ובאהבת הארץ שהיו חלק בלתי נפרד מזהותו. היא חיה בחבריו הלוחמים, שנשאו את זיכרונו לכל קרב, ובמפקדיו, שראו בו דוגמה ומופת. הוא השאיר אחריו לא רק כאב וגעגוע, אלא גם השראה, תזכורת לכוחה של האנושיות הפשוטה, של המחויבות העמוקה, ושל האומץ הנובע מאהבה אמיתית לבית. סיפור חייו של אור דמרי, הילד מלימן, לוחם הצמ"ה של אוגדה 91, הוא סיפור של תקומה – תקומה אישית של נער שהפך לגיבור, ותקומה לאומית של עם שגם ברגעיו הקשים ביותר, ממשיך לשאוב כוח מבניו הטובים ביותר, מאלה שבחרו לעמוד בפרץ, גם במחיר היקר מכל, כדי להבטיח שהאור בבתים לא יכבה. זכרו יהיה נצור בלב האומה לעד.