אור ברנדס

בפתח תקווה, עיר השער ללב הארץ, נולד ביום סתווי של כ"ה בתשרי תשנ"ט, הלא הוא חמישה עשר באוקטובר 1998, תינוק קטן ששמו אור. הוא היה בנם השלישי של שמחה ומאיר, אח קטן לברק ולספיר, שנשבו בקסמו עוד בטרם פקח את עיניו לגמרי. הבית שבו גדל היה מלא בצחוק, בשיחות מתמשכות ובתחושה חמה של ביטחון ואהבה, כזו המעניקה לילד את החופש להיות מי שהוא באמת, לחקור ולפרוש כנפיים. כשמלאו לו שלוש שנים, עברה המשפחה אל המועצה המקומית שוהם, יישוב ירוק ופורח הסמוך לנמל התעופה בן גוריון, שם צלצלו קולות המטוסים הממריאים ונחתים כפסקול קבוע לילדותו. בשוהם, בין שבילי הפדלים ובתי המשחקים שריח של אדמה לחה ומעט פריחה עמד באוויר, החל אור את דרכו החינוכית בבית הספר היסודי "אבני החושן", שם כבר נראו ניצני האישיות המיוחדת שלו. הוא היה ילד חכם, שהבקיע שאלות מבריקות והצטיין בהבנה מהירה, אך בעיקר היה חייכן, כזה שהחיוך שלו מדבק, שמחת חיים טהורה ומתפרצת, שהפכה אותו מיד למוקד משיכה לילדים אחרים. סביבו תמיד התגודדו חברים, נמשכים אל האור שקרן ממנו, אל חוש ההומור המשובח שלו, שהיה מלווה בשובבות בריאה, כזו שידעה את גבולות הכבוד אך לא חששה לפרוץ אותם במקצת כדי לייצר עוד רגע של צחוק.

היו לו תחומי עניין רבים, והראש שלו היה מכונה משומנת היטב לרקימת רעיונות בלי סוף, כאלה שנעו בין משחקי דמיון מורכבים במגרש לבין תוכניות להצלת העולם הקטן שלהם. הוא אהב את הטניס, הקפיד לעקוב אחרי משחקים ולנסות לחקות את המכות החזקות של הטניסאים הגדולים, וכבר מגיל צעיר הדביק את כל סובביו באהדתו הבלתי מתפשרת לשתי קבוצות: הפועל פתח תקווה בכדורגל, שאותה ליווה בנאמנות דרך עליות וירידות, ומכבי תל אביב בכדורסל, שההצלחות שלה מילאו אותו בגאווה. מעבר לכישרונותיו הבולטים ולחיוכו הכובש, ניחן אור ברגישות עמוקה, אחריות למעשיו ודאגה אמיתית לסובבים אותו. אחת ממורותיו בבית הספר היסודי תיארה אותו כילד שהיה מעלה בה תמיד חיוך, שילוב נדיר של שובבות ודאגה לזולת, של הומור מעולה לצד הקפדה על כבוד חבריו ומוריו. היא זכרה את הדרך שבה ידע להאיר את הכיתה גם בימים מעוננים, והבינה כבר אז שיש בו משהו מיוחד, איזה קסם בלתי מוסבר שמשך אליו את כולם.

לאחר שעות הלימודים, מצא אור בית חם נוסף בתנועת הנוער "בני עקיבא". הוא החל כחניך, ילד סקרן ופעיל, שרוצה להשתייך ולתרום, ומהר מאוד הפך לחלק בלתי נפרד מהסניף בשוהם. בתוך המסגרת הזו, שהדגישה ערכים של נתינה, חברות וחיבור לקהילה, התגבשה עוד יותר אישיותו האכפתית. הוא אהב את תחושת השייכות ואת האפשרות לפעול למען מטרה גדולה יותר, וראה בכך דרך ביטוי לחשיבה העמוקה שלו על האחר. התרומה והנתינה הפכו לערכים מכוננים בחייו, עד כדי כך שבשנים מאוחרות יותר, בעודו תלמיד בתיכון, כתב במחברת האישית שלו, אולי כמעין וידוי או תהייה: "אני לא מבין את הרעיון של ההורים שלי. אני הולך להתנדבות ואז הם כועסים עלי למה אני הולך. איפה החינוך של התרומה? החשיבה על האחר? אני מקווה שמתישהו בחיים שלי ההורים שלי יבינו אותי ומה אני רוצה לעשות בחיים (חינוך) ויבינו שזה הדבר הכי חשוב מבחינתי, והלימודים בעדיפות פחותה יותר". כבר אז, כנער, נדמה היה שאור רואה את העולם דרך משקפיים שונות במקצת, כשהוא מציב את הקשר האנושי, את הנתינה ואת ההשפעה על הזולת בראש סדר העדיפויות, עוד לפני ההישגים הלימודיים הקונבנציונליים. הוא היה אדם שחיפש משמעות בכל מעשיו, וזו הייתה דרכו לנסח את כמיהתו להשפיע ולשנות.

ככל שגדל, התרחבו תחומי העניין שלו, אך האור הפנימי שבו רק התעצם. הוא עבר ללמוד בישיבה התיכונית "אורט שלהבת" בעיר, שם בחר במגמת הביולוגיה. לא הייתה זו בחירה מקרית; הוא אהב את המורכבות של החיים, את הסדר שבטבע, ואת האפשרות להבין את העולם דרך חקירה מדעית. אך גם בתוך מסגרת הלימודים הפורמלית, המשיך להיות אותו אור – חכם, סקרן, מצחיק ורגיש. הוא לא ויתר על תנועת הנוער, ואחרי שנותיו כחניך, הפך למדריך ב"בני עקיבא", שם מצא את ייעודו הזמני בחינוך הדור הצעיר. הוא אהב את האתגר שבלהעביר ערכים, לספר סיפורים, ולעורר השראה בקרב חניכיו, ותמיד עשה זאת עם חיוך רחב, בדיחה טובה, ותשומת לב אמיתית לכל ילד וילדה. הוא היה המדריך שידע לשלב משמעת עם חופש, רצינות עם רוח שטות, ובעיקר – אהבה בלתי מסויגת לכל מי שבא במגע איתו.

אחת מהתכונות הבולטות שלו הייתה אהבתו לספרים. לכל מקום הלך עם ספר, כשהוא צולל לתוכו בכל רגע פנוי. הספרים היו עבורו שער לעולמות חדשים, דרך להרחיב אופקים וללמוד ללא הרף. לצד הקריאה, גם התפילה הייתה חלק בלתי נפרד מחייו. מילדותו נהג להתפלל בבית הכנסת בשוהם, ומדי פעם, בעיקר בשבתות וחגים, היה שר בקולו הצלול את הפיוט "אנעים זמירות", בקול שהיה מלא רגש וחיבור עמוק. היה בו משהו מיוחד, שילוב של עומק ורוח שטות, של רצינות והומור, שיצר סביבו הילה של אדם שלם, כזה שיודע להכיל את כל קצוות הקיום. הוא תמיד עורר דיונים עמוקים ומעניינים, שאל שאלות קשות, הסתקרן וביקש ללמוד, לא רק מהספרים אלא גם מהאנשים שסביבו. הוא היה מקשיב אמיתי, כזה שיודע להכיל, לייעץ ולעודד, ותמיד דאג לרדוף שלום ולכבד כל אדם באשר הוא.

במהלך לימודיו בתיכון, כשמלחמת "צוק איתן" התחוללה בקיץ 2014, רשם אור במחברתו מילים שיהדהדו אחר כך בעוצמה מצמררת. הוא כתב: "אני כולי צמרמורת כשאני מבין שאשכרה יש חיילים שלא מכירים אותי אבל מוכנים להקריב הכול בשביל שלא יהיה לי הפחד של המלחמה, שאהיה חופשי בארצנו. מאיפה יש להם האומץ והכוחות בשביל זה? אני מזועזע ומעריך את זה שברגעים אלה ממש יש חיילים בתוך/בגבול עזה שעושים ומקריבים את הכול בשביל שנחיה כאן בשקט, מקדשים את החיים שלהם בשבילי. הם פשוט אנשים גדולים, הלוואי ואני אהיה חצי מהם". כבר אז, כנער בן שש עשרה, הבין אור את גודל המעשה, את ההקרבה העצומה של אלה שמגנים על המדינה, והביע כמיהה עמוקה להיות חלק מאותה קבוצת "אנשים גדולים". ההבנה הזו, החרטה הזו, חדרה עמוק לנפשו ועיצבה את דרכו בעתיד.

עם סיום לימודיו בתיכון, בחר אור במסלול של ישיבת הסדר, והצטרף לישיבת "מעלה גלבוע" בקיבוץ מעלה גלבוע, השוכן במערב עמק בית שאן. הוא למד שם במשך שנה וחצי, שילוב של לימוד תורה מעמיק והכנה לשירות משמעותי בצבא. הישיבה, על רקע נוף עוצר נשימה של הגלבוע, סיפקה לו סביבה של עומק רוחני ואינטלקטואלי, בה יכול היה להמשיך ולשאול שאלות קשות, לחקור את עולמו הפנימי ואת מקומו בעולם. הוא בלט בחוכמתו ובסקרנותו, והיה אהוב על חבריו לרבנים, כשרוחב ליבו וחוש ההומור שלו משתלבים היטב עם הרצינות הנדרשת מלימוד גמרא והגות. היה זה פרק זמן חשוב בהתבגרותו, שבו התגבשה עוד יותר זהותו כאדם המשלב מסורת עם מודרניות, אינטלקט עם רגש, וחשיבה עצמאית עם מחויבות עמוקה.

בשנת 2018, הגיע תורו להתגייס לצה"ל. הוא בחר לשרת בחיל השריון, חיל שהתאים לאופיו – שילוב של עוצמה טכנולוגית ואנושית, הדורש אחריות, חשיבה מהירה ויכולת עבודה בצוות. לאחר שסיים את ההכשרה הבסיסית והמתקדמת, יצא לקורס מפקדי טנקים, שם הוכיח את יכולות המנהיגות הטבעיות שלו. לאחריו, שימש כמש"ק הדרכה בבסיס שיזפון שבנגב, מרכז ההכשרה של חיל השריון. בתפקידו זה, היה אחראי להדרכת מפקדים חדשים, ללמד אותם את רזי הטנקים ואת תורת הלחימה, ולפקח על ביצוע תרגילים מורכבים בשטח. הוא מצא בתפקיד זה ביטוי נוסף לאהבתו לחינוך ולהשפעה, כשהוא מעביר את הידע והניסיון שלו בצורה מרתקת ובעלת משמעות. גם בתוך הקשיחות של המסגרת הצבאית, אור נשאר נאמן לעצמו. את אהבתו לספרים לא זנח, וגם כשהיה בטנק, דאג להחזיק איתו שישה ספרים שונים, קורא אותם לסירוגין, מוצא מפלט ורעיונות חדשים בין דפי הכרומו. הוא יצר סביבו אווירה של עומק ורוח שטות, יודע לשלב רצינות עם הומור, לעורר דיונים עמוקים ומעניינים, לשאול שאלות קשות וללמוד מכל אדם ומכל סיטואציה. חבריו לפלוגה ולצוות זכרו אותו כמי שתמיד היה שם כדי להקשיב, לייעץ ולעודד, עם חיוך ומילה טובה.

כשהגיע מועד השחרור שלו משירות החובה, החליט אור לחתום לחמישה חודשי קבע נוספים. הוא המשיך בתפקידו כנגד הדרכה, מתוך תחושת שליחות עמוקה ומחויבות למערכת ולחיילים החדשים. הוא ראה בכך הזדמנות להמשיך ולהשפיע, להעביר את ערכיו ולחזק את רוח הלחימה והאחווה. במאי 2021, לאחר שירות צבאי משמעותי ומלא תרומה, השתחרר אור מצה"ל. אך הדרך לא הסתיימה. במקום לנוח או לצאת לטיול מיד, הוא בחר להתנדב בגרעין חברתי חדש שהוקם בעכו. הוא היה ממקימי הגרעין, שנועד לקרב בין דתיים לחילוניים בעיר, לגשר על פערים ולבנות קהילה משותפת. הייתה זו עוד דוגמה למחויבותו העמוקה לחיבורים אנושיים, לבניית גשרים ולחיפוש מתמיד אחר הטוב המשותף. הוא האמין בכוחה של השיחה, של המפגש, ושל היכולת של אנשים שונים לחיות יחד בהרמוניה.

לאחר תקופה של עשייה חברתית אינטנסיבית בעכו, יצא אור לטיול ארוך ומרתק במזרח הרחוק, בהודו ובתאילנד. אלו היו חודשים של חופש, גילוי עצמי וחשיפה לתרבויות חדשות, שהעשירו את עולמו הפנימי. חברתו רוני, שליוותה אותו בחלק מהטיול, סיפרה אחר כך, בכאב, כיצד כל מפגש אנושי איתו הפך לאירוע, כל שיחה לחגיגה. "עם כל אחד אתה מתחיל קשר ועם כל אחד יש לך קשר אחר ומיוחד", היא אמרה. "גרמת לי לראות את כל הנופים ולחוות את כל החוויות עם יותר צבעים, עם יותר רגש. גם בטיול וגם בחיים תמיד מסמר האירוע, תמיד מוקד הרעש והצחוק". הטיול במזרח היה עבורו לא רק מסע פיזי, אלא גם מסע נפשי עמוק, שבו יכול היה לשלב את אהבתו לאנשים, לספרים, לסקרנות אינסופית ולחיפוש אחר משמעות.

כשחזר מהטיול, החליט אור להגשים חלום נוסף והחל ללמוד בחוג לפסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטת בן גוריון בנגב, בבאר שבע. הבחירה בתחומים אלו לא הייתה מפתיעה; היא שיקפה את עניינו העמוק בנפש האדם, בהבנת המניעים, הרגשות והמחשבות המורכבות המניעות אותנו. הוא בלט מיד בחוכמתו, ביכולתו להבין לעומק את נפש האדם, ובשאלותיו החדות והמקדיחות שאף פעם לא הניחו לדברים להיות פשוטים מדי. הוא זכה במהרה לאהבתם ולהערכתם של הסטודנטים והמרצים כאחד, שראו בו לא רק תלמיד מצטיין אלא גם אדם בעל שיעור קומה, עם תובנות מקוריות ורצון עז ללמוד ולהבין. במהלך השנה הראשונה ללימודיו, יזם אור פרויקט ייחודי ומרתק: הוא הקליט פודקאסט בשם "מבוא לפסיכולוגיה בגרוש", אשר התבסס על תכני הקורס "מבוא לפסיכולוגיה". הפודקאסט, שהיה שילוב של הסברים ברורים, אנקדוטות מצחיקות ותובנות פילוסופיות, זכה להצלחה מסחררת. סטודנטים רבים נעזרו בו לטובת למידה למבחנים, והמרצים העידו כי התוכן שהועבר בו היה ברמה גבוהה ביותר, לעיתים אף מעבר לנדרש. אחד המרצים סיכם זאת באומרו: "זה מקרה שאור התלמיד ואני המרצה, בקלות זה יכול היה להיות הפוך". הפודקאסט הזה היה עוד עדות ליכולתו של אור לקחת ידע מורכב ולהפוך אותו לנגיש, מעניין ומהנה, ובעיקר – לשרת את האחר ולעזור לו להצליח.

במקביל ללימודיו האינטנסיביים, המשיך אור להתנדב ולתרום לחברה, כי זו הייתה דרכו, זו הייתה המהות שלו. הוא התנדב בעמותת "ית"ד", מסגרת חברתית לילדים ולבוגרים עם תסמונת דאון, שם הביא את חיוכו, את רגישותו ואת יכולתו ליצור קשר אמיתי עם כל אדם. הוא ידע לראות את היופי והייחודיות בכל אחד, ולהעניק להם תחושה של שייכות וערך. בנוסף, התנדב בבית הדיור השיקומי "גיא הרים", לצעירים המתמודדים עם אתגרים נפשיים, שם הפך לכתף תומכת, לאוזן קשבת ולמקור של תקווה ואופטימיות. בכל מקום שבו פעל, הפיץ אור סביבו אושר וקסם מיוחד. הוא היה אדם חברותי, אהוב ומוקף חברים, שתמיד היה שם כדי לעזור, להתעניין ולהקשיב, לרדוף שלום ולכבד כל אדם באשר הוא. הוא היה זה שדאג לגרביים צבעוניות ומאוירות, ששילב אותן ללא התאמה מכוונת, ובכך הדביק את כל סובביו בחיבתו למשהו קטן ומשוגע, ששובר את השגרה ומכניס צבע לחיים. אור סיים בהצלחה גדולה את שנת הלימודים הראשונה שלו באוניברסיטה, מותיר אחריו שובל של הצלחה, חברים והשראה. באוקטובר 2023, הוא היה אמור להתחיל את שנת הלימודים השנייה, מלא ציפייה ותוכניות לעתיד.

ואז הגיע אותו בוקר שחור. שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023. השעה שש וחצי בבוקר. השמש בדיוק החלה לטפס מעל קו האופק, ורבים עוד היו שרויים בשינה עמוקה או מתכוננים לחגוג את שמחת התורה. אור חגג את סוף השבוע של החג עם חברים טובים בנתניה, נהנה מהשקט של הבוקר, מהאווירה החגיגית. לפתע, נשמעו צפירות האזעקה, ומיד אחריהן דיווחים ראשוניים על ירי טילים מסיבי מרצועת עזה. מה שהחל כעוד סבב הסלמה מוכר, הפך במהרה למתקפת פתע חסרת תקדים של ארגון הטרור חמאס. אלפי מחבלים חדרו לישראל – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלים תמימים במסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל עוברי אורח בדרכים. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה מאות אזרחים בבתיהם ובמכוניותיהם, ביצעו פשעים כבדים, חטפו מאות ישראלים לרצועה, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, כשהם מנסים להגן בגופם על האזרחים. בבוקר הזה, בוקר שבו נקרע המסך והעולם השתנה, החלה מלחמה.

החדשות הגיעו לאור במהירות. בלי היסוס, בלי שנייה של מחשבה נוספת, הוא חזר מיד הביתה לשוהם. הבית היה שקט, המשפחה עדיין מעכלת את ממדי האסון. הוא ארז תיק בחיפזון, כשהוא דוחס פנימה ציוד צבאי, כמה ספרים ואת הגרביים הצבעוניות שלו, סמל קטן של נורמליות בתוך הטירוף שהשתלט על הכל. בתוך זמן קצר התייצב למילואים, כנהג טנק בגדוד 82 של חטיבת השריון 7, "עוצבת סער מגולן". אותה יחידה, אותה חטיבה, שבה שירת בקבע, קראה לו שוב, והוא התייצב כפי שהבטיח לעצמו כנער במלחמת "צוק איתן" – להיות חצי מאותם אנשים גדולים, ואף יותר. בעשרת הימים הראשונים למלחמה, הוצב אור בגבול הצפון. המלחמה התפשטה לשם מיומה הראשון, כשהחשש מפתיחת חזית נוספת ריחף באוויר. הוא וחבריו לצוות הטנק היו בדריכות מתמדת, מוכנים לכל תרחיש, מבינים את גודל השעה ואת כובד האחריות המונחת על כתפיהם.

לאחר מכן, נשלח אור לדרום, והיה חלק מהכוחות הראשונים שנכנסו לתמרון הקרקעי ברצועת עזה. זה היה רגע מכונן, רגע שבו התיאוריות וההכשרות הפכו למציאות עקובה מדם. במהלך שלב ההכנות לכניסה הקרקעית ולאורך הלחימה עצמה, דאג אור בכל הזדמנות להרים את המורל בפלוגה. הוא היה "מפקד שטחי הכינוס", הכינוי שדבק בו בזכות יכולתו הייחודית להפיח רוח חיים ואופטימיות גם ברגעים הקשים ביותר. הוא ידע שלצד הכוח הצבאי, נדרש גם כוח פנימי, כוח נפשי, כדי לעמוד במשימה. באחד מימי השישי של המלחמה, כשהמתח היה בשיאו, והגעגוע לשבת ולבית ניכר בפני כולם, התחיל אור לשיר בקשר את הפיוט לשבת "יה אכסוף". קולו הצלול, המוכר מבית הכנסת בשוהם, מילא את רשת הקשר, ומיד, כל הפלוגה הצטרפה אליו בשירה. לרגע קט, בתוך שאון הקרב והדאגה, השתרר שקט קסום, ומצב הרוח הכללי השתפר פלאים. הייתה זו הוכחה נוספת לכוחו של אור לחבר, לרומם נפשות, ולהכניס אור גם למקומות החשוכים ביותר.

אך גאונותו של אור בשימור המורל לא נעצרה שם. במהלך המלחמה, יזם פרויקט ייחודי ומרגש, לו קרא "בסלון של העגלון", על שם כינוי הקשר שלו – עגלון 3ב'. היה זה מעין פודקאסט ששודר ברשת הקשר הכללית של חילות החי"ר והשריון, שבו אור ריאיין חיילים, סיפר בדיחות, וערך חידונים. מטרת הפרויקט הייתה לשמור על דריכותם של הלוחמים בזמן פעילויות מבצעיות ארוכות ומונוטוניות, לקרב בין הצוותים השונים, ובעיקר – להעלות את המורל. הוא ידע שגם בתוך התופת, הנפש זקוקה לאוורור, לקשר אנושי, לחיבור לעולם שמחוץ ללחימה. לעיתון "במחנה" סיפר אור על הפרויקט שלו: "החיילים בשטח זקוקים למשמעות. כשאתה מראיין אותם זה נותן להם מעמד, פתאום הם לא עוד חייל בפלוגה אלא מישהו מספיק חשוב ומעניין בשביל להעלות לריאיון, ולאחרים זה נותן אפשרות לשמוע על החיים שמחוץ ללחימה". הוא נתן קול למי שקולם לרוב לא נשמע, יצר פלטפורמה לשיתוף, לצחוק, לרגש, ובכך חיזק את רוח הלחימה והאחווה הפלוגתית.

אור דאג לא רק למורל בחזית, אלא גם למורל בעורף. הוא פרסם פוסט ברשתות החברתיות, שבו כתב מילים חמות ומעודדות, שהדהדו את אופיו המיוחד: "כן כן, תחייכו. כמה שאפשר וכל אחת לפי יכולתה ותחושתה, אבל תרימו את הראש... למה להרים את הראש? כי זה מחזק. זה מחזק אותנו, שאנחנו נלחמים בחזית, זה מחזק את הסובבים אותנו, להראות שאנחנו לא נשברים משום אדם שלא מראה שהוא אדם, וזה מחזק את שרירי הגב. כל אמרה, חיוך, נחמה מורגשים מקדימה... אז תרימו את הראש כי אנחנו חזקים ונעבור את זה". במילים אלו, חשף אור שוב את עומק נפשו, את יכולתו לראות את התמונה הגדולה, ואת מחויבותו לחיבור ולאופטימיות גם בזמנים קשים מנשוא. הוא היה עוגן של יציבות וודאות לגבי חשיבות הפעולות שנעשו, ותמיד דאג שיגיע אליו מידע על אנשים שצריכים חיזוק.

בשבת, השני לדצמבר 2023, יום אחד בלבד לאחר סיומה של הפסקת האש הראשונה במלחמה, יצאה הפלוגה של אור למשימה מבצעית בעיר חאן יונס שבדרום רצועת עזה. המתח באוויר היה מוחשי, השקט של הפסקת האש נשבר, והלחימה חודשה במלוא עוזה. הכוחות התקדמו בזהירות בסמטאות העיר, בין בניינים הרוסים ושטחים פתוחים, כשכל צעד טומן בחובו סכנה. במהלך המשימה, נפתחה לעבר הכוח אש צלפים של חמאס – ירי מדויק, קטלני, שבא משום מקום. אור נפגע. הוא נהרג במקום, בן עשרים וחמש בלבד בנופלו. קולו הצלול, חיוכו המדבק, קסמו המיוחד, נדמו באחת, מותירים אחריהם חלל עמוק וכאב בלתי נתפס. הוא נפל בקרב, כשהוא מגן בגופו על עמו ועל ארצו, מגשים את מילותיו שלו שכתב כנער.

רב-סמל אור ברנדס נפל בקרב ביום י"ט בכסלו תשפ"ד, השני לדצמבר 2023. בן עשרים וחמש בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית של בית העלמין חדיד, מותיר אחריו הורים שבורי לב, שמחה ומאיר, אח, ברק, ואחות, ספיר. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת רב-סמל ראשון, אות הוקרה על שירותו ומסירותו. על מצבתו חקקה המשפחה את המילים העמוקות והנוגעות ללב: "רק האור יוכל לחושך, רק האהבה תוכל לשנאה" – ציטוט ממרטין לותר קינג, שהולם כל כך את דמותו ואת דרכו של אור, שהיה כולו אור ואהבה.

הלחימה העזה מנעה מחבריו לפלוגה של אור להגיע להלווייתו. אך גם בתוך תופת הקרב, מצאו דרך להיפרד ממנו. במקביל להספדים שנאמרו בהלוויה, נשא בנצי, מפקד המחלקה של אור, הספד מרגש ברשת הקשר, כשקולו נשנק מדמעות: "אור ברנדס, היית גדול מהחיים. הלב שלך היה פתוח לרווחה, לא משנה אם מישהו דיבר איתך אחד על אחד או שריאיינת אותו בקשר, משהו בקסם שלך שובר אותך, מושך אותך פנימה, מוציא אותך מעולם קר ומנוכר ומראה לך שאפשר לחיות אחרת. אפשר לצחוק מהחיים האלה ועל החיים האלה... ידעת בידיעה פנימית עמוקה מה אתה עושה כאן במלחמה. היית עוגן של יציבות וודאות לגבי חשיבות הפעולות שלנו פה, דאגת שיגיע אלי מידע על אנשים שצריכים חיזוק... אני מצדיע לך עגלון 3ב', אני מצדיע לך מפקד שטחי הכינוס". מילותיו של בנצי שיקפו את ההשפעה העצומה שהייתה לאור על סובביו, את יכולתו להאיר את הדרך גם ברגעים הקשים ביותר, ולהיות מגדלור של אנושיות בלב הטירוף.

חברתו, רוני, ספדה לו במילים קורעות לב, שציירו תמונה חיה של האיש שאהבה: "לפני קצת יותר משנה, טסנו שנינו ביחד לטייל במזרח. כשמטיילים איתך, כל מפגש אנושי נהיה פי עשר יותר ארוך. כל מפגש הוא אירוע, כל שיחה היא חגיגה... עם כל אחד אתה מתחיל קשר ועם כל אחד יש לך קשר אחר ומיוחד. גרמת לי לראות את כל הנופים ולחוות את כל החוויות עם יותר צבעים, עם יותר רגש. גם בטיול וגם בחיים תמיד מסמר האירוע, תמיד מוקד הרעש והצחוק". במילים אלה, חשפה רוני את מהותו של אור – אדם שכל חייו היו חגיגה של קשרים אנושיים, של צחוק, של עומק ושל אור, שהפך כל רגע לחוויה בלתי נשכחת.

אור ברנדס ז"ל, שהיה כולו אור, ממשיך להאיר גם לאחר נפילתו. הוא מונצח באתר ההנצחה האינטרנטי לבוגרי רשת "אורט" שנפלו במערכות ישראל, בפרויקט הזיכרון "קווים לדמותם", ובאתרים נוספים כמו "למלא את החלל" ו-"memoriz.plus", המבקשים לשמר את סיפורו. בית הכנסת בשוהם, שבו התפלל מילדותו, נקרא על שמו – "משכן אור", ובכך ממשיכה רוחו לשרות במקום שהיה כה יקר לליבו. אחת לחודש, מתקיים בבית הכנסת שיעור "לאורו של אור", המוקדש ללימודי ליקוטי מוהר"ן של ר' נחמן מברסלב, ספר שאור אהב במיוחד, ובכך ממשיכה דרכו הרוחנית להשפיע. בפודקאסט "קול זיכרון" הוקלט פרק מרגש לזכרו של אור, בהשתתפות אחיו ברק ואחותו ספיר, שכותרתו "קול זיכרון – אור ברנדס", והוא זמין להאזנה בכל פלטפורמות הפודקאסטים, מפיץ את סיפורו לקהלים רחבים. תשעה חודשים לאחר נפילתו, נערך טקס מרגש באוניברסיטת בן גוריון בנגב, ובו הוענק לאור תואר בוגר על לימודיו, תעודה שהוענקה להוריו, סמל להגשמת חלומותיו ולמורשתו האקדמית. קרוביו השיקו מיזם מיוחד וצבעוני בשם "הגרביים של אור", במסגרתו נמכרות גרביים צבעוניות ומאוירות, עם איורים המסמלים דברים שאהב, ובכך ממשיך לחיות גם סמלו הייחודי, זה שהדביק את כל סובביו. עמוד לזכר אור נפתח באינסטגרם, תחת השם remember_or_brandes, ובפייסבוק נפתחה קבוצה לזכרו בשם "זוכרים את אור ברנדס", כשאלפים רבים של אנשים ממשיכים לשתף את סיפורו, לפרסם תמונות וזיכרונות, ולשמר את דמותו האהובה. אור ברנדס, האיש שכולו אור, קסם ומתיקות, שחיוכו האיר כל פינה, שרגישותו ואנושיותו נגעו בכל מי שפגש, נפל בקרב, אך רוחו וזכרו ממשיכים לחיות, להאיר, ולהזכיר לנו את הכוח של האהבה, של הנתינה ושל האור, גם בתוך החושך העמוק ביותר. הוא יהיה לעד סמל לגבורה אנושית, לגבורה הנובעת מתוך האמת של אדם שבחר להגן על ביתו, על עמו, ועל ערכיו, וזכרו יהיה נצור בליבנו לעד, מקור של תקומה וגאווה ישראלית.