אור אביטל

במושב חניאל שבעמק חפר, ביום כ"ב באלול תשס"ג, תאריך שיחרט לימים בלוח השנה גם כתשעה עשר בספטמבר אלפיים ושלוש, נולד אור אביטל – בן זקונים לאתי ואריק, אח צעיר לאלמוג ולאופק. האוויר באותו בוקר היה רווי בניחוח אדמה לחה ובשקט העוטף של המושב, שקט שהופר רק לעיתים על ידי רשרוש עלים ברוח או ציוץ ציפורים. בבית הקטן, שהיה מלא באהבה ובציפייה, קיבלו את פניו בזרועות פתוחות, עתיד גדול ובלתי נודע פרוש לפניו כמו שדה חרוש המצפה לזריעה. צעדיו הראשונים של אור, רכים ומהוססים, נישאו על אדמת המושב, בין שבילי העפר לריחות הפרדסים העזים שהיו אופייניים כל כך לנוף עמק חפר. הוא החל להכיר את העולם דרך מגע רגליו היחפות עם הדשא הרך בחצר, דרך קולם המרגיע של הוריו וצחוקן המתגלגל של אחיותיו הגדולות, אלמוג ואופק, שראו בו מיד את הקטן והאהוב מכולם. אך זמן קצר לאחר מכן, עוד לפני שהספיק לחגוג את יום הולדתו השני, עשתה המשפחה דרכה צפונה, אל נוף שונה בתכלית, אל הרי הגולן הנישאים, אל קיבוץ מרום גולן.

במרום גולן, קיבוץ ירוק וציורי השוכן על אחד מרכסי הרמה, מצא אור את ביתו האמיתי, את המקום בו יגדל ויתעצב. האוויר שם היה צלול וקריר יותר, רווי בניחוחות עצי אורן ואדמת בזלת שחורה. מפסגות הקיבוץ נשקף נוף פתוח ורחב ידיים, שהעניק תחושה של חופש ומרחב אינסופי, נוף שיחרוט עמוק בנפשו של אור ויעצב את אהבתו העזה לארץ הזו. כבר כפעוט, בלט אור בתבונתו החריפה ובסקרנותו הבלתי נלאית, שהדהימה את כל הסובבים אותו. בגן הילדים, בעוד בני גילו מתקשים לזהות אותיות בודדות, הוא כבר דקלם את לוח הכפל במלואו, קולו הקטן והצלול מהדהד בין קירות הגן הצבעוניים, כשהגננות מביטות בו בתמהון ובחיוך של הערכה. היה משהו מיוחד באופן שבו ניגש ללמידה – הוא לא המתין שיכתיבו לו, אלא יזם, חקר ולמד בעצמו. המחשבים, שהיו אז בחיתוליהם בבתים רבים, הפכו עבורו לכלי משחק מרתק, והוא פיצח את סודותיהם בעצמו, ללא עזרה, מפענח קודים ומבין מערכות מורכבות כאילו נולד עם ידע מובנה. כך גם עם חשבון ואנגלית, שפות ומערכות חשיבה שרכש בקלות מופלאה, כשהוא מותיר את חבריו ואפילו את חלק ממוריו הרחק מאחור. הייתה לו תפיסה מהירה, זיכרון צילומי יוצא דופן שאפשר לו לזכור רצפי מספרים ארוכים לאחר הצצה חטופה בברקוד, ואנגלית מושלמת, רהוטה ומדויקת, שפתחה בפניו עולמות שלמים של ידע ותקשורת. הוא היה אוטודידקט במהותו, אדם שחייב לעשות את הדברים בדרך שלו, ללמוד בקצב שלו, לגלות את העולם דרך העיניים והידיים שלו, ללא כפייה או מסגרת נוקשה מדי.

את ראשית שנות לימודיו היסודיים עשה אור בבית הספר "אביטל" שבקיבוצו, מוקף בחברים ובנופים המוכרים והאהובים. שם, בין כותלי הכיתה לבין השדות הפתוחים, המשיך לפתח את כישוריו הריאליים ואת אישיותו השובבה והחמה. כשעלה לחטיבת הביניים ולתיכון, עבר ללמוד ב"בית חינוך משותף הר וגיא" השוכן על גדת נחל הדן, בקיבוץ דפנה. המעבר לבית ספר מרוחק יותר, אל תוך קהילה חדשה של חברים ומורים, רק חידד את תכונותיו הבולטות. עינת, המחנכת שלו, שנשאה לו אהבת נפש מיוחדת, זכרה אותו כנער גבוה ורזה, חכם באופן יוצא דופן, ועם זאת מצחיק ובעל לב רחב. היא תיארה אותו כמי שניחן בחן ובקסם אישי, בצניעות וביישנות שאיזנו את ביטחונו העצמי המתפרץ. אור, מספרת עינת בחיוך נוגה, אהב מאוד לישון, ולא פעם מצאה את עצמה מתקשרת אליו בשעות הבוקר המוקדמות, בניסיון עדין אך נחוש להעירו לקראת עוד יום לימודים. קולות הצחוק והשובבות שלו מילאו את מסדרונות בית הספר, משאירים אחריהם שובל של שמחה ואופטימיות.

נדמה היה שאור בא לעולם הזה כדי להפיץ בו שמחה ואהבת חינם, להאיר כל פינה שבה דרך. ביטחונו העצמי, שמחת החיים המתפרצת והיכולת שלו להתייחס לכל אדם בכבוד ובקשב, הפכו אותו לדמות אהובה ומרכזית בנוף החברתי של הקיבוץ ושל בית הספר. ימיו היו מלאים בחיוכים ובצחוק, ולעיתים קרובות לוו במפגנים תאטרליים ספונטניים שגרמו לסובבים אותו לאחוז את הבטן מרוב צחוק, עד כדי השתנקות. "אורוש שלנו, שחקן טוב תמיד היית," כתבו הוריו, קולם נשבר בין שורות הזיכרון, "עוד מילדותך תמיד שיחקת והצחקת. לא נשכח איך היית מתלבש בחדר, חולצה מכופתרת, מרים את הצווארון למעלה, מרכיב משקפי שמש שחורים, כובע על הראש, ובא לסלון כמו אל פצ'ינו מ'הסנדק' עם תנועות של עבריין, משמיע קולות עמוקים ומאיימים לכאורה." מסדרון הבית היה מעין גלריית זיכרונות חיה, סדרת תצלומים שתיעדה את מצעד התחפושות שלו לאורך השנים, והיא לא הותירה מקום לספק לגבי החג המועדף בבית – פורים. "בכל פורים היינו נוסעים להצטלם מחופשים ב'פוטו עמוס' בקריית שמונה, ומסיימים את יום הכיף במסעדה. אור אהב לאכול ב'מקדונלד׳ס' ובכל נסיעה עיניו נמשכו לשלט הגדול עם הסמל הצהוב והמוכר. כל הניסיונות להסיח את דעתו ולהפנות את מבטו לצד השני של הכביש כאילו יש שם משהו מעניין, רק כדי להגיע כבר הביתה, נכשלו כישלון חרוץ. הוא פשוט ידע מה הוא רוצה, והיה קשה מאוד לשנות את דעתו כשהיה מדובר במשהו שאהב." בשנתו האחרונה בתיכון, בפורים האחרון שלו, התחפש עם חבריו ל"נחמן מאומן", והחבורה כולה הסתובבה בין הכיתות, משמיעה צלילי מוזיקה חסידית קצבית ומרקידה את התלמידים בהתלהבות מדבקת. "רק רצינו לעשות שמח וליהנות כמו שאור אהב לעשות," סיפר אחד מהם, קולו רועד, "אני חושב שהוא היה מאושר באותו יום, זה היה כל כך הוא."

מעבר לשובבותו וכישרונו להצחיק, אור היה משפחתי מאוד, קשור בקשר עמוק וחם להוריו ולאחיותיו. אהבתו אליהם הייתה ללא סייג, והוא העמיד לרשותם את שלל כישוריו ויכולותיו בכל עת. אביו זכר בחיוך מתוק מקרה שבו, כשהיה רק ילד בכיתה א' או ב', הגיש לו אור מתנת יום הולדת שהכין בעצמו – בקבוקון זכוכית קטן ומהודר עם בושם, אותו רקח מפרחים שקטף בגינת הבית, ארוז בקופסה יפה. זה היה מעשה קטן של ילד, אך הוא ביטא את הלב הגדול ואת היצירתיות שהיו טבועים בו. כשגדל, הפך אור ל"טכנולוג של הבית", המושיע של כל תקלה או בעיה שהתעוררה. הוא פתר בשנייה עניינים מורכבים במחשב, בטלוויזיה, טיפל בהתקנות ובחיבורים מסובכים, וסידר כל דבר במהירות ובקלות שרק הוא ידע. "הוא היה מגיע, מציץ לרגע, ופשוט יודע מה לעשות," סיפרה אמו בהתפעלות, "זה היה כאילו יש לו כפתור מיוחד במוח לפתרון בעיות טכנולוגיות." למרות הפרש הגילים בינו לבין אחיותיו – חמש שנים מאופק ועשר שנים מאלמוג – הוא הוכיח שוב ושוב כי ידע וחוכמה אינם קשורים לגיל או לתואר. "אנחנו יושבות, לומדות, מתאמצות שעות על גבי שעות על איזה תרגיל מסובך במתמטיקה או בפיזיקה," סיפרה אחת מאחיותיו, קולה מלא געגוע, "והוא, בלי שום ניסיון או רקע בתחומים שלמדנו, מציץ בנוסחאות וקולט מיד מה צריך לעשות. הוא היה פשוט גאון. והוא אהב לעזור, ועשה זאת תמיד בצניעות, בלי לבקש קרדיט, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם."

החיבור העוצמתי של אור לישראליות, לאדמה ולתרבות של המקום, קיבל ביטוי במישורים שונים בחייו. אהבתו לטיולים בארץ הייתה חלק בלתי נפרד מזהות זו. "בכל שנה, עם הגשמים הראשונים," כתבו אחיותיו, "היינו קופצים למפל סער. רואים את הזרימה העוצמתית של המים אחרי הבצורת, עושים את הסיבוב הקצר, אוכלים תורמוס חם וחוזרים הביתה, לקיבוץ. כל הזמן דאגת לומר לנו כמה שאתה אוהב את החיים בקיבוץ, וכל הזמן הצהרת, 'זה הבית שלי לתמיד.' הוא פשוט נשם את המקום הזה, את האוויר של הגולן, את הירוק והטבע." אהבתו למוזיקה ישראלית הייתה היבט נוסף ומשמעותי של חיבור זה. הוא הקפיד ללכת להופעות של אמנים ישראלים, יצר פלייליסטים מגוונים שהכילו שירים בסגנונות שונים, והקשיב לשיריו האהובים כמעט בכל רגע נתון – בין אם בנסיעה, בעבודה או סתם כשנח בחדרו. את האהבה הזו חלק במיוחד עם אופק, אחותו שהייתה לו נפש תאומה. "כשהייתי סטודנטית," סיפרה אופק, "לא תמיד היה לי כסף לצאת להופעות או למסעדות, אבל את אור זה ממש לא הטריד. כשיצאנו, תמיד היה את האח הקטן עם הלב הגדול, שתמיד אהב לשלם – שיהיה לכולנו טוב, שכולנו נהנה. הוא פשוט רצה להעניק, לראות את כולם שמחים."

עם הגיעו לגיל גיוס, היה אור חדור מוטיבציה עזה להתגייס לשירות קרבי משמעותי. בצו הראשון, כאשר התברר לו שהפרופיל הרפואי שנקבע לו נמוך מהנדרש ליחידות קרביות, כעס אור מאוד. הוא לא היה מוכן לקבל את הדין והחליט להיאבק בכל כוחו כדי להעלות את הפרופיל. במשך כל כיתה י"ב, שנה שלמה של לימודים אינטנסיביים והכנה לבגרויות, הוא התייצב אצל רופאים צבאיים ואזרחיים ללא הרף, שלח מכתבים רבים לכל הגורמים הרלוונטיים בצבא ולא ויתר לרגע. הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה, והיה נחוש להשיג את מטרתו. לבסוף, לאחר מאבק עיקש ומתיש, הצליח אור להעלות את הפרופיל ל-72, פרופיל שאיפשר לו לשרת ביחידות לוחמות. כשהגיע השיבוץ, והתברר כי הוא מיועד לחיל השריון, היה מאושר עד הגג. "כמי שגדל על מורשת קהלני," סיפרו הוריו בגאווה מהולה בכאב, "על סיפורי הגבורה של גדוד 77 במלחמות הגולן, זאת הייתה עבורו הפסגה, הגשמת חלום. הוא הרגיש שהוא ממשיך דרך, מצטרף למורשת מפוארת של הגנה על הבית." על רקע מגפת וירוס הקורונה, שהשביתה את העולם כולו והטילה אי-ודאות רבה, נכנס אור למשטר אימונים קפדני ותזונה מוקפדת. הוא רצה להגיע מוכן לחלוטין ליום הגיוס, בשיא כושרו הפיזי והמנטלי, והשיג את כל היעדים שהציב לעצמו. באותה תקופה, כשנערים רבים בני גילו בילו את ימיהם בפנאי, עבד אור במרכול של הקיבוץ. "אור, בדרכו הצנועה והאופיינית לו," סיפרה אמו, עיניה לחות, "החליט להעביר משלוחים לכל הקשישים שבקיבוץ, ולכל מי שפחד לצאת מהבית בתקופת הסגרים. מבחינתו זה היה מובן מאליו, שצריך לעזור למי שקשה להם, למי שזקוק לעזרה. זה היה אור, פשוט וטהור."

ב-9 באוגוסט 2022, ביום חם ושטוף שמש, התגייס אור לצה"ל. הוא הוצב בחיל השריון, והחל את הכשרתו כלוחם וכמפעיל תותח בצוות טנק. הוא שובץ לפלוגת "מלכות חרמון" בגדוד 77 – "עוז", השייך לעוצבת "סער מגולן" (חטיבה 7). כבר מיומו הראשון בצבא, המשיך אור להפיץ את אורו הייחודי ולפזר את קסמיו על הסובבים אותו. הוא דאג לחבריו לצוות ולפלוגה, וניסה לייצר עבורם תחושה של בית, של משפחה, גם בתוך המסגרת הצבאית הנוקשה. "כל מי שהיה חסר לו משהו ידע שאפשר לפנות לאור," סיפרו חבריו, קולם מלא בהערכה וגעגוע. "מחפשים לנשנש משהו בערב? לאור יש. צריך סיגריות? לאור יש. צריך קפה? לאור יש. זה פשוט היה הטבע שלו, לראות את האחר, להיות שם בשביל כולם, לדאוג שיהיה טוב לכולם, לא רק לו." מידת השפעתו והאופטימיות שהביא עמו חלחלה גם לסגל הפיקודי. קרן, מדריכת השריון שלו, זכרה אותו בחיוך חם. "כמה אופטימיות הוא הביא לשיעורים. היו לנו שיחות טובות ועמוקות, ישבנו לא מעט בשטח ודיברנו על החיים, על תוכניות לעתיד, על מה שמטריד אותנו. הוא פשוט ידע איך לגרום לאנשים להיפתח, להרגיש בנוח."

לאחר שצבר ותק וניסיון כלוחם וכמפעיל תותח, החל אור לשאת עיניים לעבר תפקיד פיקודי. הוא רצה להתקדם, להשפיע יותר, לקחת אחריות גדולה יותר. מפקדיו, שזיהו את הפוטנציאל הגלום בו, החליטו לשבצו בטנק של סגן מפקד הפלוגה – צעד מקובל כהכנה לתפקידי פיקוד עתידיים. עם צוות זה, שהיה מורכב מלוחמים מנוסים ומפקדים בכירים, ירד אור למוצב נחל עוז. שם, על קו הגבול הרגיש עם רצועת עזה, תפסו לוחמי גדוד 77 את הקו, במשימת הגנה ושמירה על ביטחון תושבי העוטף. הימים במוצב היו מתוחים, מלאים בדריכות, בשגרת אימונים ובתצפיות בלתי פוסקות על הגדר ועל המתרחש מעבר לה. בין המשמרות והאימונים, מצא אור את הדרכים להמשיך ולהפיץ את שמחתו. הוא יזם משחקי פינג-פונג, דאג שיהיו חטיפים ושתייה לכולם, ושמר על המורל גבוה.

בחגי תשרי תשפ"ד, ימים של חופשה וקרבה משפחתית, חגג אור את יום הולדתו העשרים. הוא היה מלא ציפייה לקראת חלקו השני של השירות הצבאי, לקראת ההתקדמות לתפקיד פיקודי, לקראת השחרור והחיים האזרחיים שבפתח. בערב שמחת תורה, לאחר משחק פינג-פונג מהנה במוצב, התקשר אור למשפחתו. קולו היה עליז ונרגש, והוא סיפר כמה כיף לו, כמה הוא נהנה בחברת החברים, כמה הוא מרגיש טוב. בשיחה עם אחותו אופק, הנפש התאומה שלו, שיתף במחשבה לתוכנית עתידית מרגשת – לעשות את "שביל ישראל" בתור "הטיול של אחרי צבא". "כי אמרת שאתה רוצה להכיר את הארץ שלנו לפני שאתה מכיר מקומות אחרים," אמרה אופק, נזכרת בשיחה ההיא, קולה חנוק מדמעות. הוא רצה ללכת, לראות, לחוות כל פינה בארץ שלמד לאהוב כל כך, לפני שיפנה מבטו אל העולם הרחב. הוא היה מלא תוכניות, מלא חיים, מלא באור.

אך שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בוקרו של ה-7 באוקטובר 2023, הפציעה באור אדום של אש ודם. בשעה שש וחצי בבוקר, בשעה שהארץ עדיין ישנה את שנתה האחרונה של חג, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. בחסות ירי מסיבי ובלתי פוסק של אלפי טילים ורקטות שנורו מרצועת עזה אל אזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, דרך פרצות בגדר, דרך הים ובאמצעות מצנחי רחיפה – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על הערים שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים, חדורי שנאה עיוורת, רצחו באכזריות כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים שלא יתוארו. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – תינוקות, ילדים, נשים, קשישים – והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות, אזרחים חמושים שהגנו על בתיהם, נפלו בקרב במאמץ נואש לבלום את התופת. בבוקר נורא זה, החלה מלחמת התקומה, מלחמה שתשנה את פני המדינה לעד.

במוצב נחל עוז, הבוקר השקט נקרע באחת על ידי קולות האזעקות הבלתי פוסקים, פיצוצים עזים ורעש ירי כבד. עם תחילת המתקפה, הוקפץ אור עם צוות הטנק של סגן מפקד הפלוגה. ללא היסוס, מיהרו אל עבר גדר המערכת, מנוע הטנק רועם ומשקשק, שריון הפלדה נוצץ באור השמש העולה. במשך כשעתיים, בתוך הכאוס המוחלט ורעש התופת, ניהלו קרבות קשים ועיקשים לאורך הגדר. הם חיסלו מספר רב של מחבלים שניסו לחדור לישראל וסייעו בהדיפתם, יורים פגזים מדויקים אל עבר חוליות מחבלים, כשהם מנסים לבלום את שטף ההתקפה. הצוות פעל בנחישות ובמקצועיות, מבין את גודל השעה ואת הסכנה המיידית. אך המתקפה הייתה רחבה וחזקה מכל מה שדומיין. כאשר החלה הלחימה להתפשט בתוך מוצב נחל עוז עצמו, והמחבלים החלו לחדור פנימה, נקראו אור וצוותו לשוב אל המוצב כדי להגן על הלוחמים שנותרו בו. הם נכנסו לקרב קשה וחסר פשרות, כשהם מנסים להדוף את המחבלים מכל עבר. בתוך התופת, תחת אש בלתי פוסקת, נורו לעבר הטנק טילי נ"ט (נגד טנקים) רבים. הטיל הראשון פגע בעוצמה, הטנק רעד, אור והצוות המשיכו להילחם. הטיל השני פגע, ופעולת הטנק שובשה, אך הם המשיכו להילחם בידיעה שחיי אדם תלויים בהם. הטיל השלישי, קטלני ומדויק, פגע באזור שבו ישב אור. הוא נהרג במקום, בן עשרים בנופלו. עימו נפל חבר צוות נוסף, שניהם נפלו יחד, בקרב הרואי, בהגנה על חבריהם ועל ביתם. בזכות לחימתם העיקשת, גבורתם חסרת הפשרות ונחישותם הבלתי מתפשרת של אור וחבריו לצוות, ניצלו החיילים הרבים במוצב ששהו במיגונית, שם מצאו מחסה מפני מתקפת הטרור. הם נתנו להם את הזמן היקר כל כך, את הסיכוי לשרוד.

במשך ארבעה ימים ארוכים ומורטי עצבים, שררה אי-ודאות קשה וכואבת באשר לגורלו של אור. המשפחה, שקועה בדאגה עמוקה, נאחזה בכל פיסת מידע, בכל שביב תקווה, מתפללת לנס. אך לבסוף, הגיעה הבשורה המרה: רב-טוראי אור מנשה אביטל נפל בקרב במוצב נחל עוז, ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. בן עשרים היה בנופלו. הבשורה נפלה על המשפחה כרעם ביום בהיר, מרסקת את הלבבות ומנפצת את החלומות. הוא הובא למנוחות בבית העלמין שבקיבוץ מרום גולן, הבית שכל כך אהב, אל מול הנוף הירוק והקסום של הגולן. אלפי אנשים ליוו אותו בדרכו האחרונה, אזרחים וחיילים כאחד, קולם רועד בתפילה ובהספד. לאחר נפילתו, הועלה אור לדרגת סמל, כאות הערכה לגבורתו ולתרומתו. על מצבתו, חקקו אוהביו מילים מהשיר האהוב עליו, "אור החיים" של עומר ובניה ברבי, שיר שהפך למעין נבואה מצמררת, ולצליליו נטמן: "תראה אור, אור החיים; חוף מבטחים, תראה יש מגדלור".

בני משפחתו, בכאב שאין לו סוף, כתבו עליו: "אור שלנו, כשמו כן היה – אור גדול בחיים שלנו! אדם שמח, תמיד מוצא את הטוב בכל דבר, חי את החיים, מגשים את החלומות שלו. ידע מה נכון עבורו ומה הוא רוצה, ודאג להקשיב לליבו ולכבוש כל יעד שהציב לעצמו. במותו השאיר לנו את שמחת החיים, את האור, את האופטימיות והצחוק, וכך נרצה לזכור אותו – בחור חכם, עקשן, שמח ושטותניק. תודה על עשרים שנה של אור בחיים שלנו, שלימדת אותנו מסרים כל כך חשובים. נזכור וננציח את המורשת שלך."

במלאות שלושים לנפילתו, עמדה אחותו אופק ליד קברו, קולה רועד אך נחוש, וספדה לו במילים שקרעו את הלב: "היי חורקה," כך כינתה אותו בחיבה, "היום לפני ארבעה שבועות נפלת בקרב, בהגנה על חבריך, על הבסיס שלך, על המדינה שלך שכל כך אהבת. אתה בטח יושב למעלה מסתכל עלינו וצוחק, וגם כועס שבכל מקום מפורסמות תמונות שלך, ואתה בטח מצחיק שם את כולם. היו לך הרבה חלומות עוד להגשים, הרבה חוויות עוד לעבור, ומה עכשיו?! אני רוצה להודות לך על עשרים שנה שחיית איתנו. על שמעבר לאח שלי היית החבר הכי טוב שלי. על שתמיד היינו אחד לצד השנייה, ברמה של לדעת הכול. על שנראינו והתנהגנו כאילו אנחנו בכלל תאומים. תודה על שדאגת, תמכת, גוננת ועזרת לי בכל דבר למרות שאני אחותך הגדולה בכלל. תודה על שהיית האח הכי טוב שאפשר לבקש! אוהבת אותך לנצח." גם אלמוג, אחותו הבכורה, נשאה הספד כואב ומרגש: "אור, אח שלי הקטן, הלכת לישון לתמיד, במרום גולן שכל כך אהבת, ישן בנוף הכי יפה שיש. ולנו נשארו רק זיכרונות וחלומות, שכבר לא תגשים איתנו. תודה שנכנסת לחיי כשהייתי כבר מספיק גדולה לזכור ממך כל כך הרבה. תודה על עשרים שנים שהיית האח הקטן הכי טוב שיכולתי לחלום עליו. אני אוהבת אותך כל כך."

אור הונצח במקומות רבים ובמפעלים שונים, עדות לכוחו להאיר גם לאחר מותו. אבן על שמו הוצבה ב"שביל הנופלים" שבקיבוצו, מול הנוף הירוק והקסום שאהב כל כך – עצי הפקאן הענקיים, השדות הפתוחים, והשקט המבורך של הגולן. שמו נחקק באותיות של זהב באנדרטת חטיבה 7, הניצבת בגאון ליד צומת קצרין דרום, בלב רמת הגולן, מקום בעל משמעות מיוחדת עבורו. שם, זמן קצר לפני נפילתו, השתתף אור במשימות ההקמה והשיפוץ של האנדרטה, כשהוא מחובר עמוקות למורשת החטיבה ולסיפורי הגבורה שלה. ערבי חברותא לזכרו נערכים כיום במסגרת פרויקט "אחים לנצח: הופכים זיכרון למורשת" של עמותת "נפש יהודי", פרויקט יפהפה המחבר בין סטודנטים חילונים ללימודי תורה. בערב הראשון, סיפרה אמו של אור על אחת מאותן אלומות אור שהשאיר אחריו, מעשה קטן ומרגש שביטא את מהותו: "אור נהג להזמין מהאינטרנט כל מיני דברים שחשב שישפרו את חיי החיילים במוצב. לאחר לכתו, התקבלה חבילה ענקית של חמישים כדורי פינג-פונג... בשביל מי? בשביל מה? בשביל החבר'ה כמובן, שלא יהיה משעמם במוצב, שיהיה להם במה לשחק, ליהנות, להרגיש קצת כמו בבית. כדורי הפינג-פונג הצטרפו לערסלים שתלה במוצב, שהצטרפו למאה מברגי הטסטרים שהזמין עבור כולם, שהצטרפו לערכת הקפה המלאה והמפנקת שהייתה תמיד זמינה. מבחינתו, אם הוא צריך משהו, כנראה שכולם צריכים, אז שיהיה לכולם, שכולם ייהנו. הוא פשוט רצה שיהיה טוב לכולם."

במחווה מרגשת נוספת, ערך בית הספר התיכון "גימנסיה יצחק נבון" בחולון טקס מיוחד, והקדיש את תעודת אמצע השנה לזכרו של אור, לצד המוטו שלו – "אף פעם אל תוותר לעצמך ועל עצמך, תגשים את החלום שלך". המילים הללו, שהנחו את אור לאורך כל חייו הקצרים, הפכו כעת למגדלור עבור דור צעיר של תלמידים. אחיותיו, אופק ואלמוג, בחרו להנציח אותו בדרך אישית ומרגשת במיוחד. הן קעקעו על זרוען את סמל "שלושת הקופים" – סמל שסימל עבורן חיקוי ושיח פרטי משותף שהיה רק שלהם, ובכך הגשימו את רצונו של אור מאז שהיה בן שבע-עשרה, לעשות "קעקוע אחים". בכל ראיון שהעניקו בני המשפחה לתוכניות שונות בתקשורת, הם מאירים את דמותו של אור, משמיעים שירים מהפלייליסט האהוב שלו, וממשיכים להפיץ את האור שהיה. דפים לזכרו הוקמו גם ברשתות החברתיות "פייסבוק" ו"אינסטגרם", ואוהביו מוזמנים לשתף בחוויות, בזיכרונות וברגעי הצחוק והשטות שחוו עם אור. אור אביטל, שהיה כשמו כן הוא, אור גדול, נשאר בלבבות כסמל לשמחת חיים, לנתינה, לאהבת הארץ ולגבורה אנושית שקטה ומרגשת. זיכרונו יהיה נצור לעד, מגדלור של תקומה וגאווה ישראלית.