עומרי שורץ

האוויר בשדמות דבורה, מושב קטן ורחב ידיים בגליל התחתון, נשם תמיד ניחוחות של אדמה לחה אחרי גשם ושל פריחה רעננה. בלב הנוף הזה, ביום כ"ג באב תשס"ב, הראשון באוגוסט 2002, הגיח לעולם עומרי שורץ. הוא היה בנם הבכור של שירלי ותומר, מתנה גדולה שהרחיבה את ליבם. הבית שלהם, בית חם ומלא צחוק, היה פתוח תמיד, שורשיו נטועים עמוק בנוף המושבי שהיה גם ביתם של סבא וסבתא תרצה וליבלה, מראשוני המייסדים. עומרי גדל לתוך משפחה ענפה, כשהוא מוקף באהבה של הורים, סבים, דודים ובני דודים שהיו לו לחברים עוד לפני שהבין את משמעות המילים. עד מהרה הצטרפו אליו נועם ואלה, אח ואחות שהפכו לחלקים בלתי נפרדים מפסיפס חייו.

הילדות של עומרי הייתה שזורה בשדות הזהובים המשתרעים למרגלות התבור, בטיולים רגליים בשבילים העולים ויורדים בין הגבעות, ובקריאת דרור שרק ילדי מושב יכולים להכיר. הוא היה נער חמודות עם חיוך רחב, כזה שמאיר את החדר ברגע שנכנס אליו, שילוב נדיר של ילד מקסים ובחור לתפארת. החיוך הזה, שהיה לסימן ההיכר שלו, ליווה אותו בכל מצבי החיים, מילד שובב שמשחק כדורגל על הדשא של סבא ועד למפקד בשדה הקרב. בבית, הוא מצא מקלט של אהבה וביטחון. הוריו, שירלי ותומר, היו עבורו מודל לחיקוי, "זוג עם לב אחד, שילוב מדויק בין לב ומוח", כפי שכתב להם לימים. עומרי, הבכור, לקח על עצמו באופן טבעי תפקיד של מנטור לאחיו הקטנים. לנועם הוא היה אוזן קשבת וחבר לכל דבר, מישהו לייעץ לו, לבלות איתו שעות ארוכות, והם הפכו ל"אחים הכי חברים", כפי שנועם עצמו תיאר. עם אלה, אחותו הקטנה, הוא חלק את חוכמתו, לימד אותה על החיים והושיט עזרה בכל עת. היא, מצדה, חיכתה להודעות הווטסאפ שלו בשתיים לפנות בוקר, כשהיה חוזר ממסיבה רעב ומבקש "לולה בואי נכין ארוחת בוקר שווה", וידעה שאי אפשר לסרב לו. הקשרים האלה, המבוססים על אהבה עמוקה, כבוד הדדי וחוש הומור משותף, היוו את עמוד השדרה של חייו.

החיבור למשפחה המורחבת היה חזק לא פחות. סבא וסבתא תרצה וליבלה, שהיו קרובים פיזית ונפשית, ראו בו המשך ישיר למורשת היישוב. בכל חופשה מהצבא, עומרי היה מגיע אליהם, מביא לסבתא תרצה בגדים לתיקון או אפוד להוסיף לו פאוצ'ים, ומטפח את פולחן הוצאת הקוצים מהבירכיות, שהפך לטקס קבוע ביניהם. עם סבא ליבלה, לוחם ותיק שחווה את כל מלחמות ישראל, הוא שיתף חוויות והתלבטויות מהשירות הצבאי, ומצא אוזן קשבת ומבינה. גם סבא צדיק וסבתא ג'קלין היו חלק בלתי נפרד מחייו; הוא אהב את התבשילים המיוחדים של ג'קלין ואת הבשר שצדיק אהב להכין לו בכל הזדמנות. עם בני הדודים, שהיו לו לחברים קרובים, הוא טייל, בילה, וצפה במשחקי "הפועל תל אביב" התל אביבית, שהייתה אהבתו השנייה אחרי הבית. הם היו יושבים יחד, צוחקים ומשוחחים שעות ארוכות באירועים משפחתיים, ומחזקים את הקשר שבין דם לחברות.

את כל שנות לימודיו העביר עומרי בבית הספר החקלאי "כדורי", מוסד שנושם היסטוריה וערכים של עבודת אדמה. הוא היה תלמיד מצטיין, משקיע בלימודיו, ובמקביל פעיל מאוד במועצת התלמידים, שם באה לידי ביטוי יכולת המנהיגות השקטה שלו. בתיכון, בחר במגמות ביולוגיה ודיפלומטיה, ששיקפו את סקרנותו ותבונתו. במסגרת העבודה החקלאית הנהוגה בכדורי, השתלב בענף הרפת, שם למד את טעם העבודה הפיזית והסיפוק שבמגע עם האדמה ועם בעלי החיים. הוא לא רק עבד, אלא גם התנדב ונתן מעצמו בשקט, מבלי לבקש תמורה, ודמותו החיובית סחפה אחרים סביבו לפעול. החברים והמורים ראו בו "מגנט לאנשים", כפי שכינתה אותו ידידתו יובל, "כוכב" בכל מקום שהגיע אליו. חברתו הקרובה דורון העידה כי "כל הבנות בכיתה היו מאוהבות בו, וכל הבנים רצו להיות חברים שלו", והוא אכן היה הגורם המלכד של כמה מעגלים חברתיים, זה שתמיד היה "במרכז העניינים". הוא נהג לארגן ערבי סרטים, ישיבות, מסיבות ומפגשים חברתיים, וכולם פשוט באו, נמשכו אל האנרגיה המיוחדת שלו, אל השילוב בין רצינות לרוח שטות, בין יופי פנימי לחיצוני, ובין כריזמה למנהיגות שקטה.

בשעות הפנאי, עומרי האזין למוזיקה ישראלית, ניגן בגיטרה, ושיחק כדורגל בקבוצת הנערים של "הפועל חיפה". ארבע או חמש פעמים בשבוע היה נוסע לחיפה, משקיע שעות ארוכות באימונים ומשחקים. אף על פי שהצטיין בקבוצה והיה לו עתיד מזהיר בתחום, הוא הבין שאם יחתור לרמה מקצועית, ההשקעה הנדרשת תבוא על חשבון חיי החברה שלו ותמנע ממנו פעילות ערכית יותר. ההחלטה הזו, לוותר על חלום ספורטיבי לטובת ערכים אחרים, שיקפה את בגרותו ואת סולם העדיפויות הברור שלו. במקום כדורגל מקצועני, הוא בחר להמשיך ולטפח את אהבתו ל"הפועל תל אביב", הן בכדורגל והן בכדורסל, והיה מגיע ליציעים בכל הזדמנות עם בני משפחה וחברים, חווה את שיא הרגשות של ניצחון והפסד ביחד עם הקהל.

החיבור של עומרי לטבע ולנופים למרגלות התבור, שבהם צמח ובהם עוצבה דמותו, היה עמוק ובלתי מתפשר. הוא ניצל כל הזדמנות לצאת לטייל בארץ, בשלל הרכבים משפחתיים וחברתיים, והכיר אותה לאורכה ולרוחבה – בטנדר סובארו ישן, על אופנוע שטח, בטרקטורון שדה, וברגל. הוא לא חיפש נוחות; לצד החיבור לפשטות, הוא שעט קדימה במסלולים מאתגרים, ישן באוהל תחת כיפת השמיים, ובישל על מדורה בסיר פויקה, נהנה מהאתגר ומהחופש. חברו בארי זכר את הטיולים המשותפים בטרקטורונים, את הטבילה המרעננת במעיין חידא ואת כוס הקפה ששותים אחר כך, מתווכחים על מה שרואים, משלימים פערים ומדברים על אהבת הארץ והאזור בפרט. עומרי היה אדם עם "ראש על הכתפיים", ניחן בתבונה, סקרנות וחשיבה רציונלית, שנינות וחריפות שהלכו והתחדדו עם השנים. אישיותו שילבה ערכיות להוטה, חוכמה ורצינות עם רוח שטות, יופי פנימי עם יופי חיצוני, כריזמה ומנהיגות צעירה ושקטה עם תובנות של מבוגר. הוא ידע להתבטא בניסוח קצר וקולע עם חוש הומור ציני, ולומר את הדבר הנכון בזמן הנכון. סוד קסמו, כפי שתיארו אותו, היה באמונתו הפשוטה: "אם אנשים יהיו פשוטים, הם פשוט יהיו".

משנות נעוריו המוקדמות היה פעיל כחניך בתנועת הנוער "בני המושבים". בסוף כיתה ט', יצא לקורס מדריכים צעירים, ושם, כמו בכל דבר שעשה, בלט מיד. הוא הדריך את ילדי המושב, והיה למודל לחיקוי עבורם. דורון, מדריכה בוגרת שחנכה אותו, כתבה עליו: "עומרי לא ויתר על אף חניך, ודאג להביא אותם מהבית כדי שירצו וירגישו שייכים להשתתף בפעילות. תמיד היה בראש הטיול, היחידי שידע את המסלול (למרות שכולם הולכים אחד אחרי השני) וכשהייתה בעיה היה רגיש וקשוב לחניכים... השיתוף פעולה שלו עם הצוות היה בדוגמה האישית, ובחברות, תמיד חיפה על מי שלא הכין פעולה, ישב איתו כמה דק לכתוב פעולה ולעזור". הוא היה שם בשביל כולם, עם חיוך ומילה טובה, עם יד מושטת ותמיכה שקטה.

בתום לימודיו ב"כדורי", לקראת שנת הלימודים תשפ"א, עומרי בחר לדחות את גיוסו לצה"ל כדי לעשות שנת שירות בקיבוץ בארי שבנגב המערבי. זו הייתה החלטה משמעותית, ומהר מאוד התברר שהיא עיצבה חלק גדול מזהותו וייעודו. הוא הצטרף לקומונה ז' בקיבוץ, ועד מהרה שימש בה דמות מרכזית, כפי שהיה רגיל בכל מסגרת אליה נכנס. במסגרת השירות, עבד בחקלאות ובחינוך, והתנדב בעיר שדרות הסמוכה. בין עומרי לבין תושבי הקיבוץ נוצרו קשרים חמים ועמוקים. בשבתות, הוא התארח דרך קבע אצל משפחת שגיא, משפחה מקומית, וילדי המשפחה ראו בו מעין אח גדול ונערץ. הם חיכו לו בכיליון עיניים, רצו לקראתו, התגאו בו והאזינו בשקיקה לסיפוריו. "החיוך שלו והנוכחות שלו בשנייה אחת מילאו את כל הבית באור", סיפרה הדס, אם המשפחה. כשהגיע סוף שנת השירות, והוא נפרד מהקיבוץ, העניקו לו בני משפחת שגיא מפתח לביתם. "ללב שלנו כבר היה לו", הוסיפה הדס, והמשפט הזה סיכם את עומק הקשר שנרקם. בארי הפכה לחלק בלתי נפרד ממנו, והוא מצא שם בית שני ומשפחה נוספת.

במהלך השנים הללו, עומרי הכיר את מאיה יצהר. השניים התאהבו במהירות, והפכו לזוג. הם רקמו חלומות משותפים, ואף הספיקו לטייל יחד בפורטוגל, חווים את העולם דרך עיניים מאוהבות. "זוג משמיים", כך נכתב עליהם, "עתידם המשותף נראה מובטח". עומרי אהב לחיות, בורך באופטימיות ובשמחת חיים מדבקת. הוא שאף גבוה, ותמיד הצליח להשיג את מבוקשו, לא מעט בזכות אופיו הקשוח ויכולתו לא להישבר גם מול קשיים. אביו תיאר זאת במילים מדויקות: "הייתה לך הדרך משלך להתנהל, לפתור בעיות, להתקדם, לאהוב, להצחיק ולצבור עוד ועוד חוויות". הוא היה אדם "עם ראש על הכתפיים", ובן דודו אמיר הוסיף כי "היית הבן אדם הכי הגיוני במשפחה, תמיד אומר את המילה הנכונה".

עומרי אהב את המדינה אהבת אמת, ורצה להיות לוחם. ביום 16.12.2021, התגייס לצה"ל, מלא במוטיבציה ובשאיפות. לאחר שעבר גיבוש קשה ומאתגר, שובץ כלוחם בסיירת צנחנים, בפלנ"ט עורב – יחידה מובחרת בחיל הרגלים. מסלול ההכשרה היה מפרך, דורש כוח פיזי ונפשי, אך עומרי עמד בו בגבורה, עם החיוך המיוחד שלו ועם נחישות בלתי מתפשרת. בסיום המסלול, יצא לקורס מ"כים (מפקדי כיתה), קורס שבו הציון "מצטיין" נראה טבעי עבורו. במחברתו, הוא כתב תובנה שליוותה אותו: "כשאני טועה, אני לומד טוב יותר", משפט ששיקף את גישת חייו – ללמוד מכל דבר, להתקדם תמיד. בסיום הקורס, לאור כישוריו הבולטים, נבחר להישאר בביסלמ"ח (בית הספר למפקדי כיתות ומקצועות חיל הרגלים) בתפקיד מפקד בקורס מ"כים לחיילי פלוגת הסיור של הצנחנים (פלס"ר). בקיץ 2023, כשלב הבא בדרכו הצבאית, יצא לקורס קצינים, כשעיניו נשואות קדימה אל התפקיד המיוחל – מפקד צוות בפלס"ר צנחנים. הוא חיכה בקוצר רוח לרגע שבו יוכל להוביל חיילים, להטביע את חותמו, ולתרום למדינה באופן המשמעותי ביותר בעיניו. בן דודו גיא זכר את הטיול בשדות שדמות בטרקסטר, לפני כשנה, כשעומרי סיפר לו על רצונו לצאת לקורס קצינים. גיא אמר לו מיד: "אתה זכייה לצה"ל והוא ירוויח אותך", ביטוי של הערכה עמוקה ליכולותיו ולרוחו.

ואז הגיע אותו בוקר שחור. שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. בשעה שש וחצי בבוקר, נשבר השקט המדומה. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית ורצחנית על ישראל. תחת מסך של ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במסע הרג, אונס, חטיפה והרס ביישובי עוטף עזה, בשדרות, אופקים ונתיבות, בפסטיבל הטבע ליד רעים ונירים, בבסיסי צה"ל ועל צירי התנועה. מאות אזרחים נרצחו באכזריות בבתיהם ובמכוניותיהם, מאות נחטפו לעזה, ובתים ורכוש הועלו באש. מאות חיילים, שוטרים ואנשי כוחות הביטחון וכיתות הכוננות נפלו בקרבות עזים. באותו בוקר, פרצה מלחמה שהטילה צל כבד על המדינה כולה.

עומרי, כמו יתר הצוערים, הוזעק מיד ללחימה. הוא מצא את עצמו בלב האש, בקרב על קיבוץ כיסופים, אחד ממוקדי התופת. הוא לחם באומץ לב, כפי שהוכשר, מגן על גבולות הארץ ומציל חיי רבים. באותם ימים ורגעים של כאוס ואימה, עומרי, עם חושיו החדים ומחשבתו הצלולה, החל לכתוב יומן בפנקס קטן. בתחילתו, באותו יום ממש, הוא כתב את המילים המצמררות הללו, שביטאו את עומק הבנתו ואת עוצמת רגשותיו: "בדיוק יצאנו מכיסופים, שוכבים פה בשטח הפתוח מאחורי הבית קברות, כל דקה 'גשם סגול'. אני רושם כאן, כי אני מבין שהקרב הקטלני שעברנו הוא לא האחרון, אז למשפחתי אכתוב שחינכו וגידלו אותי כמו בספר. אימא ואבא, אני אוהב אתכם, אתם הכי טובים שיש. זוג עם לב אחד, שילוב מדויק בין לב ומוח. נועם אחי, אתה מלח הארץ הזאת, ואני אוהב אותך. ולולה אחותי, שמרי על כולם שפויים, הרי את הכי חכמה כאן". המילים הללו, שנכתבו תחת אש, חשפו את עומק אהבתו ודאגתו למשפחתו, ואת הבנתו המפוכחת לגבי גודל השעה ומורכבות המשימה שעוד לפניו.

כעבור שבועות מספר, לאחר שהשלים את השלב הראשון בקורס הקצינים – שלב מגמת להב – יצא עומרי לחופשה של כמה שעות. במקום לנסוע לביתו בשדמות דבורה, הוא בחר לנסוע ישירות למלון בים המלח, שם שהו חברי קיבוץ בארי המפונים. הוא הגיע לשם עם חיוכו המוכר, שפך אור על המפונים הכואבים, והכריז בפניהם, בנחישות ובבהירות, שבתום השירות הצבאי הוא ישוב לגור בקיבוץ בארי. הוריו, שנסעו דרומה לפגוש אותו בהפוגה הקצרה, שמעו ממנו שמבחינתו זו "מלחמת בארי", ביטוי שביטא את החיבור העמוק והבלתי מתפשר שלו לקיבוץ, שהפך לסמל של המתקפה והחורבן, אך גם לסמל של רוח התקומה. באותו מפגש קצר וטעון, אימו שירלי חיבקה אותו כל כך חזק, כל כך ארוך, וניסתה להחזיק את הדמעות. היא הרגישה שלרגע התהפכו היוצרות, שהוא שומר עליה, מגן עליה. והוא אמר לה: "אנחנו פועלים כמו שלימדו אותנו, בקור רוח, במשימתיות. אל תדאגי", ולא הרפה. היא זכרה את הביטחון השקט והעוצמתי שלו, שכל כך חסר לה עכשיו.

בהמשך המלחמה, הצטרף עומרי ללחימה בתוך רצועת עזה כצוער במגמת גפן – ההשלמה החילית בקורס קצינים. הוא היה חלק מהכוח הפועל בלב השטח העוין, מול אויב אכזר. בתחילת דצמבר 2023, בעיצומה של הלחימה, כתב ביומנו עוד מילים שביטאו את רוחו הבלתי נלאית: "יוצאים לפשיטה מורכבת הלילה, אבל החיוך לא יורד מהפנים. לזה חיכיתי, לזה התאמנתי. אני חלק מהמורשת של המדינה הזאת. הכול מובן פתאום, הדור שלנו, התור שלנו. החיוך לא יורד, כי כל החוויות שצברתי, והאנשים שאיתי בדרך, לא מאפשרים לי. לא יכולתי לבקש חיים טובים יותר. לא הורים אוהבים יותר, לא משפחה מגובשת יותר, לא אהובה גדולה יותר, לא חברים טובים יותר. תמשיכו לצחוק וליהנות, כי אני עשיתי חיים משוגעים". במילים אלו, תחת עומס הקרב והסכנה המוחשית, עומרי סיכם את תפיסת עולמו, את הכרת התודה העמוקה שלו על חייו, ואת אמונתו בדרך שבחר. הוא ראה את עצמו כחוליה בשרשרת הדורות, חלק ממורשת המדינה, ובחר להתייצב בחזית, עם חיוך.

ביום 20.12.2023, אותו יום שבו יצא לקרב האחרון שלו, כתב עומרי ביומן את המילים הפשוטות והעמוקות הבאות: "המלחמה לא קשה, יש אוכל, מזרונים, ובגדול כל מה שצריך. אם סבא יעקב עשה סצנת מילוט באירופה הקרה עם ילד בן שמונה על הגב, מי אני שאתלונן". המשפט הזה, שחיבר אותו לשורשיו ולסיפור השואה של סבו, ביטא את הפרופורציות שבהן ראה את הקשיים, את הענווה שלו ואת רוחו הבלתי מתפשרת. הוא לא התלונן, הוא פעל. באותו היום, יצא עומרי לקרב בצפון רצועת עזה. במהלך הקרב, הוא נורה בידו, פציעה כואבת ומורכבת, אך עומרי, כפי שהיה כל חייו, לא ויתר. הוא המשיך להילחם בגבורה, עם נחישות שרק מי שהיה שם יכול להבין, עד שנהרג. בקרב קשה זה נהרג גם סגן איליאן יעקב, ונפצעו קצין ושני צוערים נוספים, עדות לעוצמת הלחימה ולמחיר הכבד שגבה.

סגן עומרי שורץ נפל בקרב ביום ח' בטבת תשפ"ד, ה-20 בדצמבר 2023. הוא היה בן עשרים ואחת בלבד במותו. בשורה קשה מנשוא נמסרה למשפחתו בשדמות דבורה, והאור בביתם כבה לרגע. הוא הובא למנוחות בבית העלמין של המושב בו גדל, מוקף באוהביו ובשדות שכה אהב. הותיר אחריו הורים שבורי לב, שירלי ותומר, אח, נועם, ואחות, אלה, ובת זוג, מאיה, שחלומותיהם המשותפים נגוזו ברגע. לאחר נפילתו, הועלה עומרי מדרגת סמ"ר לדרגת סגן, כהוקרה על מסירותו, גבורתו ומנהיגותו.

על מצבתו, חקקו אוהביו את צמד המילים "קדימה הלאה", ביטוי שעומרי נהג לומר במהלך שנת השירות בבארי. שתי המילים האלה הפכו לסיכום של הווייתו – ללכת קדימה, לחתור, להתקדם בכל תחום, להמשיך הלאה ולא להישבר. "מה שקרה, קרה", הוא היה אומר, וממשיך הלאה, תמיד עם מבט אופטימי אל העתיד. אמו, שירלי, ספדה לו במילים קורעות לב, ודיברה על הגאווה האינסופית שחשה כל פעם שנכנס לחדר, על העיניים הבורקות ועל התחושה שהיא "עפה עליו". היא התגעגעה לחיבוק הארוך והחזק שנתן לה בים המלח, לתחושה שהיא מוגנת בזרועותיו, לביטחון השקט והעוצמתי שהקרין. אביו, תומר, מצא את יומנו של עומריקי בארגז הציוד שחזר מעזה, ושם, בשני פנקסי ספירלה קטנטנים, בכתב יד של רופא, מתובל בפסיקים במקומות הנכונים, תיעד עומרי את הכול – מהשבעה באוקטובר ועד יום מותו. היו שם מהלכים, התרחשויות, מחשבות, רגשות, שאיפות ורצונות, והכול מתובל בחדות ובהומור האגדי שלו. הוא כתב כמה הוא אוהב את מאיה, כמה את משפחתו ואת חבריו, כמה הוא נחוש וכמה הוא מתגעגע, איזה דברים פשוטים הוא מתכוון לעשות אחרי המלחמה, ובכלל איזה תובנות על החיים. "היה שם הכול", אמר האב, "נתת לנו עוד ממך, עומרי. בדרך שלך".

נועם, אחיו, ספד לו כ"אחשלי, השראה שלי, האוזן הקשבת שלי, מי שאני אוהב עד כאב". הוא התגעגע, כעס, פחד והיה מבולבל, אבל בעיקר אהב אותו, את גיבורו. הוא הבטיח להמשיך לכתוב לו ולזכור אותו, "האח הכי חבר". נועם זכר את הארוחות המשפחתיות, ומיד לאחריהן את הבילוי במסיבות אצל חברים, את הרגע שבו עומרי מוקף בחברים, מגיע אליו עם חיוך, נותן לו כאפה קטנה ולוחש לו באוזן: "עשה 2 שוט ערק". צוחקים, שותים ונהנים, זו הייתה מהות הקשר ביניהם. אחותו אלה, "לולה", ספדה לו במילים שביטאו את הכאב העמוק ואת אובדן העתיד המשותף. היא דיברה על חיוכו המופלא, זה שהייתה עושה הכול כדי לראות שוב, ועל יכולתו למצוא תמיד את הדרך להשיג את מה שרצה, כי "אתה אוהב את הקושי, אתה מחייך אליו בכל הזדמנות שיש לך". היא זכרה את הודעות הבוקר המיוחדות שלו, את ארוחות הבוקר מהסרטים שהכינה לו, כי "כשאתה מבקש אי אפשר להגיד לא". העולם שלה קרס, והחיים בלעדיו נראו בלתי אפשריים, מטושטשים ואפלים. היא התגעגעה למפק"צ שהוא לא יהיה, ליום הולדת חמישים של ההורים, לשחרור מהצבא, לחיים עם מאיה בבארי, לטיסה למונדיאל 2026, ללימודי הרפואה, לחתונה ולילדים.

מאיה, בת זוגו, ספדה לו במילים שביטאו את עוצמת אהבתם ואת החלל שנפער. "תמיד ציינת לי כעובדה: 'את יודעת שאני אוהב אותך הרבה יותר משאת אוהבת אותי'", והיא הבינה שעכשיו היא סוחבת את כל האהבה שלו בשביל שניהם. היא תהתה למי תספר עליו, למי תקדיש שירים, את מי תחבק בכל רגע, על מי תצחק ותחייך מרחוק כשיכתוב לה שיש לו פרץ אהבה בלתי מוסבר. מי יגרום לה להרגיש שלמה תמיד, אף פעם לא לבד. סבו ליבלה כתב על עומרי ש"שזור בחיינו", על חולצות הפלנל המשובצות שלו שנראו אצל חבריו, על מכסחת הדשא שלו שהושאלה וחזרה מבלי שהספיק להבין מתי ולאן. הוא זכר את השולחנות הלבנים הצרפתיים שהגיעו לבתי חבריו, ואת הטלוויזיה הגדולה במרפסת האחורית ששימשה את עומרי וחבריו לצפייה בגביע אירופה לקבוצות, עם פיצות ובירות. ליבלה, שחייו היו מחוברים לצבא, למדינה ולתקומתה, חש את הכאב העמוק, וכתב: "אחרי הלוויה שלך אפילו השמים בכו והורידו גשם. וגם אנחנו, חקלאים בני חקלאים בוכים".

דודו אלון תיאר את עומרי כמי שהייתה לו "אבקה מיוחדת – אבקה 'עומריקית'", אותה פיזר בחייו בצורה מופלאה וייחודית לו. הוא חילק אותה לצעירים, מבוגרים, משפחה וחברים, ומה שמיוחד באבקה הזו, שהצליח לתת לכל אחד בדיוק את מה שהוא צריך – ערכים, הומור, רוח שטות. כל מי שנגעה בו האבקה הזו הרגיש שהוא מרכז העולם מבחינת עומרי. דודתו רותם זכרה את אינספור התמונות, בשדמות, בקיבוץ, בטיולים, בארוחות משפחתיות ובחגים. התמונה האחרונה שלא צילמה אותו הייתה כבר במלחמה, בארוחת ערב בפרגולה שלהם, ב-17 בנובמבר, כשהוא עם גופייה של בני בארי וג'ינס קרוע, מחייך, צוחק, מספר סיפורים עם טוויסט מצחיק. היא הסתכלה עליו ולא צילמה, כדי לא לשמוע את "דודה, איך את אוהבת", כלומר "די לצלם". היא קראה לו "ילד שמש".

בן דודו יובל כתב כמה סמלי וכמה אפיין את עומרי לרוץ ולהגן על מה שאהב, על מה שייצג. הוא היה "המושבניק הכי קיבוצניק שיש", ובארוחת הערב ההיא הכריז שיעבור לגור בקיבוץ כשיתשחרר מהצבא – חלוץ, המודל האידיאלי לצבר, מלח הארץ, צנחן, בן המשק עם מקל ביד אחת ונשק ביד השנייה. "עומריקי, החיטה כבר נבטה והיא תהיה לקמה ותאסף לעומרים ואתה כבר לא תשוב לכאן", כתב יובל בכאב, אך הוסיף: "אנחנו נבכה עלייך ואנחנו נצחק עלייך ואנחנו ממשיכים הלאה, איתך, כי ככה היית רוצה". בן דודו טל, שעדיין לא עיכל את לכתו, חש שבכל רגע עומרי עומד להיכנס לבית הוריו. הוא זכר איך עומרי ראה בו משהו שאחרים לא ראו, משהו שטל לא ראה בעצמו, ואיך דחף אותו להשקיע יותר בלימודים, בשנת שירות ובצבא, ולא ויתר עליו. הוא ידע שעומרי יראה אותו בטקס שלו, גם אם לא יהיה נוכח פיזית. בן דודו אמיר, שראה בו את הבן אדם הכי הגיוני במשפחה, עם ראש על הכתפיים ותמיד אומר את המילה הנכונה, העריץ אותו על חוסר האגו ועל הקשר המיוחד שיצר עם כל בני הדודים. הוא זכר את הטיול לאנגליה, את הדרבי בנוקיה, את הכדורגל בדשא של סבא, את טורנירי הפיפא, את הטיולים בסובארו טנדר ובטרקסטר, את מעיין יבנאל, את הלילה בחצבה, וכמה אהב את בארי ואת מאיה, וכמה הם אהבו לאהוב אותו. "אין עוד אנשים כמוך", כתב אמיר, "עומרי, אתה בן דוד שהוא אח, אח לכל דבר, אני אוהב אותך, אתה הכי טוב. נעשה הכל כדי להיות ראויים לך".

חברו איתי, שקיבל את הבשורה הקשה בחייו באותו בית בעזה, כתב: "ילד יפה שלי, נשבר לי הלב, וחתיכה ממנו נשארה באותו בית". הוא התגעגע אליו, כואב בצורה בלתי נתפסת, והבטיח לדעת שתמיד חלק מהאישיות שלו זה עומרי. הוא קיווה שעומרי רואה אותו ומרגיש את הקושי שלו, וידע שייפגשו בסוף כולם. "אתה תישאר אותו ילד בן 21 שמת בעזה. עם כל החלומות שמתו ביחד איתך. וכמה היו לך, כל כך הרבה שרצית לעשות". חברתו דורון קראה לו "קיקי אחי האהוב והיקר לי מכל", והעידה ש"לא צריכה קשר דם בשביל לקרוא לך כך, הקשר שלנו כל כך מיוחד". הוא היה "הכי טוב שיכולתי לבקש בחיים שלי", ועתה נשאר בלב חור גדול וכואב. היא סיפרה שעומרי נגע בכל כך הרבה אנשים, הצמיח בהם שורשים וגרם להם לפרוח, ושבחודשיים האחרונים לא הפסיקו לשמוע את המשפט "עומרי היה החבר הכי טוב שלי" מהרבה אנשים שהכירו אותו בחייו. חברו ניר כתב: "אני כל כך אוהב אותך אח שלי, חלק גדול ממני נקבר איתך אבל גם חלק גדול ממך נשאר חי בחיוך שלי". הוא דימה את הקשר ביניהם לפאזל, ובכל פעם שייפגשו ויחייכו, החלקים שעומרי השאיר בכל אחד מהם יתחברו והוא יהיה כאן איתם. "כל הזמן כולם אומרים עליך שהיית מדבק. עכשיו כשאתה כבר לא כאן השארת לנו משימה אחת, והיא לדאוג לשמור על הפאזל שהרכבת והדבקת מכל משמר. לנצח אחי, בסוף נפגש". חברתו יובל תזכור את האווירה הקלילה שלו, שהוא היה זורם על הכול, שאהב את כולם. "עשה מה שטוב לו ומה שטוב לנו, פשוט ילד של אהבה. הוא נכנס ללב שלנו. לכולנו יש חור בלב בצורה שלו, וזה לא ישתנה בחיים".

חבריו לצוות מסיירת צנחנים, שהמשיכו להילחם בעזה, כתבו לו: "הצוות חזר להילחם בעזה, לאורך, בשמך, בשבילך". הם אפילו פתחו לו "זולה" בחאן יונס, וידעו שהוא יאהב אותה, "בטלה ותיק לואו", כמו שהיה אומר. הם מרגישים שבחודש האחרון לכל אחד מהם יש "כמו שוורץ קטן בראש, שמכוון, מייעץ, 'כי ככה שוורץ היה רוצה'". הבור והפצע שהותיר בהם גדול, כואב ועדיין מדמם, אבל הם ידעו שמי כמוהו יודע ש"גם האלונקה הכי כבדה, כשסוחבים אותה ביחד ומקפידים לתת חיוך לזה שלצידך ברגע משבר, הופכת לקצת יותר קלה". הם הבטיחו לו, עומרי, בשם מי שנותר ובשמם של אלו שלא יכלו להגיע, שימשיכו לסחוב את האלונקה, שימשיכו לחייך לזה שלצידם, גם כשהיא מרגישה כבדה מנשוא, בשבילו, לאורך.

מורשתו של עומרי שורץ, "ילד השמש" משדמות דבורה, ממשיכה להאיר את דרכם של רבים. יהלי סובול, סולן להקת "מוניקה סקס" האהובה עליו, כתב, הלחין וביצע שיר לזכרו, שהופק כקליפ מרגש המלווה בתמונות ובסרטונים מחייו. חברת Safe School, היוצרת תוכני למידה, כתבה לזכרו מערך שיעור ליום הזיכרון הנקרא "ילד שמש", ובבית הספר החקלאי "כדורי" הופק סרטון מיוחד בו מספרים מוריו עליו. ברשת "אינסטגרם" הוקם דף לזכרו – remember_omrishwartz – המלא בתמונות, סרטונים ודברים לזכרו. משפחתו של עומרי, מתוך רצון עמוק להמשיך ולהפיץ את אורו, הקימה עמותה בשם "עומרי שורץ שלנו, קדימה הלאה", שמטרתה להנציח את מורשתו בדרכים מגוונות, יצירתיות ומשמעותיות, כך שאורו ימשיך ללוות רבים רבים, ולהובילם "קדימה הלאה". החיטה בשדות של שדמות דבורה כבר נבטה והיא תהיה לקמה, אך זכרו של עומרי, הצנחן, המפקד, המדריך, החבר, האח, הבן והאוהב, נשאר חרוט עמוק בלבבות ובתודעה, סמל לגבורה אנושית, אהבת אדם ואהבת מולדת, שהמשיך לחייך גם אל הקושי, והוביל את כולנו, בדרכו הייחודית והמדבקת, קדימה הלאה.