עומרי רוט

בקצרין, בלב רמת הגולן הפראית והירוקה, בבית שטוף שמש שחלונותיו פנו אל נוף הבזלת והכרמים, נולד ביום י"ד באלול תשנ"ח, חמישה בספטמבר תשעים ושמונה, עומרי רוט. ילד שלישי להוריו, שירלי ושלומי, אח צעיר לגל ומעיין, שהתרוצצו כבר בין החדרים, מנסים להבין את המהומה שהתינוק החדש הכניס לחייהם. הבית של משפחת רוט לא היה רק ארבעה קירות ותקרה, הוא היה לב פועם של קהילה. אמא שירלי, מורה ומחנכת ששימשה מגדלור חינוכי לעשרות רבות של דורות בני ובנות קצרין, הטביעה את חותמה לא רק על תלמידיה אלא גם על הבית שלה, שהיה תמיד פתוח, מזמין, ורווי שיחות על ערכים, על עבודה קשה, ועל חשיבותו של האדם לחברה. בבית הזה, ספוג ריחות של בישולים ביתיים וצחוק ילדים, עומרי צמח, קולט מסביבתו את הקודים הברורים של אהבת אדם, מסירות למשפחה, ותחושת שייכות עמוקה למקום ולקהילה. הוא היה ילד סקרן, עם עיניים בורקות שחיפשו תמיד את הפרטים הקטנים, את הסיפורים הנסתרים מאחורי כל דבר.

שנות ילדותו של עומרי היו ארוגות בחוטים עזים של טבע ואדמה. הוא גדל עם רגליים יחפות על אדמת הגולן, מוקף במרחבים הפתוחים שקראו לו לצאת ולגלות. בית הספר היסודי "גמלא", עם חצרותיו הרחבות ותחושת הקהילתיות החמה, היה עבורו שלב ראשון במסע של למידה והתפתחות. אבל השיעורים המשמעותיים ביותר לא נלמדו בהכרח בין כותלי הכיתה. לעיתים קרובות, עם עלות השחר או בשעות אחר הצהריים המאוחרות, היה עומרי מצטרף לסבו, אליעזר, לטיולים רגליים ארוכים ברחבי הרמה. זו לא הייתה סתם הליכה; זו הייתה מסע לימודי חוויתי. סבו, אדם עם חיבור עמוק לאדמה ולצומח, היה מצייד אותם במגדיר צמחים כרוך בבד, עמוס באיורים מפורטים וטקסטים קצרים, ויחד היו יוצאים אל השדות, אל הוואדיות, אל מרבדי הפריחה העונתיים. עומרי הקטן היה מתכופף אל הקרקע הלחה אחרי גשם, אצבעותיו הקטנות מלטפות עלי כותרת עדינים, עיניו עוקבות אחרי קווי המתאר שסבו הראה לו במגדיר. הם למדו לזהות כל פרח וכל שיח – את הסביונים הצהובים שצבעו את הגבעות באביב, את הנרקיסים הלבנים שבישרו את בוא החורף, את עצי האלון העתיקים שסיפרו סיפורי דורות. סבו היה מסביר לו על מחזוריות החיים, על הקשר בין השורש לעלה, על חשיבות המים והשמש, ועומרי היה סופג כל מילה, כל תחושה. את רעש הטרקטורים העובדים בשדות הסמוכים, את ריח האדמה המתעוררת, את ציוץ הציפורים בבוקר – כל אלה היו חלק בלתי נפרד מנוף ילדותו, מעצבים בו אהבה עמוקה לטבע, לסביבה, ולתחושת השייכות למקום. הוא למד מהסב לא רק לזהות צמחים, אלא גם לראות את היופי בפשטות, את החוכמה שבטבע, ואת חשיבות הסבלנות וההתבוננות.

כשעלה לתיכון "דרכא נופי גולן", בחר עומרי להרחיב במגמת ספורט, בחירה שהעידה על האנרגיה שפעמה בו ועל אהבתו לתנועה, לאתגר הפיזי ולעבודת צוות. הוא לא היה רק תלמיד שיושב בכיתה, הוא היה נוכחות דינמית על מגרש הכדורסל, על מסלול הריצה או במגרש הכדורגל. השעות הארוכות באימונים, הזיעה שנטפה על המצח, הכאב בשרירים אחרי אימון אינטנסיבי – כל אלה לא הרתיעו אותו. להיפך, הם רק חיזקו בו את התחושה שדרך מאמץ והתמדה אפשר להגיע לכל יעד. הוא למד את ערכה של המשמעת העצמית, את היכולת לדחוף את הגבולות, ואת חשיבות התמיכה בחברים לקבוצה. בין משחקי הכדורסל והריצות בשטח הפתוח, התגבשה אצלו תפיסת עולם שהתבטאה במשפט "אין הדבר תלוי אלא בי". הוא האמין שאדם הוא אדון לגורלו, שכל מכשול הוא הזדמנות לצמיחה, ושההצלחה אינה תלויה במזל אלא בכוח הרצון, ביוזמה ובנקיטת אחריות אישית. הוא היה חבר טוב, כזה שאפשר לסמוך עליו, שתמיד ייתן כתף, יעודד ויאתגר לחשוב רחוק יותר, לחתור למצוינות. האופטימיות שלו הייתה מידבקת, החיוך הכובש שלו יכול היה להמיס כל מתח, וההומור שלו, חכם ומתוחכם, היה תמיד שם כדי לשחרר את האווירה ולחבר בין אנשים.

בגיל שמונה-עשרה, עם תום לימודיו בתיכון, התגייס עומרי לצה"ל, צעד שנראה טבעי והגיוני למי שגדל על ערכים של תרומה ואחריות לאומית. הוא שובץ לגדוד "סופה" בעוצבת "ברק" (חטיבה 188) של חיל השריון, עולם של פלדה, אבק ושמן דיזל, שונה מאוד משדות הגולן הפתוחים, אך דומה להם ברוח הלחימה והמסירות. מהר מאוד בלט עומרי ביכולותיו, לא רק הפיזיות אלא גם המנטליות. הוא היה סקרן, חכם, קולט במהירות, ובעל יכולת מנהיגות טבעית. המפקדים זיהו בו את הפוטנציאל, ולאחר תקופה קצרה נבחר לצאת לקורס מפקדי טנק (מט"קים), תפקיד שדרש אחריות עצומה, הבנה טכנית עמוקה, ויכולת להוביל צוות קטן ומלוכד תחת לחץ. הוא צלל לתוך החומר, למד את כל פרטי הטנק – כל בורג, כל מערכת, כל סוד של פלדה ואלקטרוניקה. השעות הארוכות במטווחים, התרגילים בשטח, הלילות הלבנים בשיפוץ תקלות – כל אלה חישלו אותו והפכו אותו למפקד מקצועי ומומחה בתחומו. עם סיום הקורס, קיבל עומרי פיקוד על צוות טנק, תפקיד שמילא בנאמנות ובמסירות עד תום שירותו הסדיר, ומאוחר יותר גם בשירות המילואים. הוא היה מפקד שאהבו אותו. החיילים בפלוגה, צעירים מכל קצוות הארץ, ראו בו לא רק מפקד אלא גם אח בוגר, מישהו שאפשר לספר לו הכל, לבקש ממנו עצה, או סתם לצחוק איתו ברגעי השקט שבין לבין. רבים ביקשו להיות בצוות שלו, כי ידעו שהוא ידאג להם, שילמד אותם, ושיעשה הכל כדי להגן עליהם. מפקדיו העידו עליו שהיה מפקד נערץ, שפיקד על חייליו באופן מרשים ומעורר השראה, וידע "לעבוד עם הראש ועם הלב בסנכרון מושלם", כפי שאמו ניסחה זאת פעם, תכונה שאפיינה אותו בכל תחום בחייו. הוא לא היה רק איש מקצוע, אלא גם אדם עם רגישות עמוקה, שהבין את נפשם של חייליו ודאג לרווחתם האישית והמורלית לא פחות מאשר לביצוע המשימה. הוא היה לוקח יוזמה גם כשלא נדרש, רואה את התמונה הרחבה, ומבצע כל משימה על הצד הטוב ביותר, בהפגנת יכולות מקצועיות גבוהות שזיכו אותו בהערכה רבה.

שביעות רצונו מהשירות הצבאי הייתה גבוהה, והוא התעניין לעומק בתחום הלחימה והצבא. הוא לא הסתפק בידע הטכני או הפיקודי, אלא הרחיב את אופקיו בקריאת ספרים על גיבורי ישראל שתרמו למדינה, דוגמת סגן-אלוף עמנואל-יהודה מורנו. כשהיה קורא על מעלליהם, עיניו היו נוצצות והוא היה מצטט מתוכם קטעים, מחובר לרוח הגבורה ולערכי הנתינה וההקרבה. הוא ראה בדמויות אלה מודל לחיקוי, לא רק בשדה הקרב אלא גם בחיי היומיום, והבין שהאחריות על עתיד המדינה היא בידי כל אחד ואחת מאיתנו.

עם שחרורו מצה"ל, עמד עומרי בפני אתגר חדש ומרתק: המעבר לעולם האזרחי. הוא החל לעבוד בחברה הביטחונית "אלביט מערכות" בנתניה, בתפקיד בודק בחטיבת תקשוב וסייבר. זו הייתה קפיצת מדרגה משמעותית, שכן הוא הגיע לחברה ללא רקע טכני קודם בתחום הספציפי הזה. אך עומרי, עם ה"אין הדבר תלוי אלא בי" שלו, לא ראה בכך מכשול אלא הזדמנות. הוא צמצם את הפערים במהירות מסחררת, הודות למוטיבציה הגבוהה שלו, לנחישותו ולכישרון שבורך בו. הוא למד את השפה הטכנית, את המערכות המורכבות, את הלוגיקה של הקוד והבדיקות. תוך שנה בלבד, בזכות עבודתו המקצועית, יכולתו לפתור בעיות מורכבות שהוצגו בפניו, והאינטואיציה הטכנולוגית המפותחת שלו, הוא קודם לתפקיד ראש צוות בדיקות בחטיבה. עומרי היה עובד מבריק, יסודי ובעל ראייה מערכתית, אבל הוא היה הרבה יותר מזה. ברמה הבין-אישית, הוא התאפיין בנועם הליכות ובאותנטיות נדירה. הוא ידע להעמיק בשיחות עם כל אחד, בין אם זה היה מהנדס בכיר, איש צוות צעיר, או עובד ניקיון. הוא התעניין באנשים, הקשיב באמת, ותמיד תיבל את האווירה בצחוק ובהומור, שהיו סימן ההיכר שלו. יוני, עמיתו לעבודה, זוכר אותו לא רק כמקביל מקצועי, אלא כ"חבר הכי טוב שלי בעבודה", איתו שיתף הכל, מהצלחות מקצועיות ועד דילמות אישיות. הקשר המיוחד הזה היה עוגן עבור שניהם בסביבת העבודה התובענית.

שנת 2020 הביאה לחייו של עומרי אהבה גדולה. הוא הכיר את נטע אזרי, ומהר מאוד הפכו השניים לבני זוג בלתי נפרדים. הקשר ביניהם היה עמוק, צוחק ומרגש. עומרי, עם חיוכו הכובש ושמחת החיים שלו, היה לבן בית במשפחתה של נטע, שהתאהבה בו מיד. הם אהבו לטייל יחד, בין אם זה היה בשבילי הארץ המוכרים לעומרי, או בטיולים ארוכים בחו"ל, שם גילו יחד תרבויות חדשות ונופים עוצרי נשימה. בתמונות מאותם טיולים, נטע ועומרי נראו תמיד מחויכים, אוחזים ידיים, עולמם מתחבר לכדי יחידה אחת. הם רקמו תוכניות משותפות לעתיד, תכננו את חייהם יחד, דיברו על שכירת דירה משלהם, על הקמת בית. החלומות הללו היו מוחשיים, קרובים, ממלאים את ימיהם בציפייה ובתקווה.

מעבר לזוגיות, עומרי שמר על קשר קרוב ואוהב עם משפחתו הגרעינית והמורחבת. הוא היה בן מסור להוריו, שירלי ושלומי, ואח אוהב ומגונן לגל ומעיין. שיחות טלפון ארוכות, מפגשים משפחתיים רועשים, ארוחות שבת סביב שולחן גדול – כל אלה היו חלק בלתי נפרד משגרת חייו. הוא היה גם נכד אהוב לסבים ולסבתות, אליעזר וזהבה מצד אחד, והוריו של שלומי מצד שני, שהתמוגגו מנכדם המוכשר והערכי. לבני דודיו, ובעיקר לעידו, היה עומרי לא רק בן דוד אלא מושא הערצה והשראה. הם ניסו לחקות את תכונות האופי החיוביות שלו, את ההשקעה בלימודים, את הגישה האופטימית לחיים. הוא היה עבורם "היד התומכת", האדם שתמיד האמין בהם, שהעניק להם ביטחון ודחיפה קדימה.

בשעות הפנאי, עומרי היה פעיל ובעל תחומי עניין מגוונים. הוא אהב לרכוב בשטח על אופניים, לחוש את הרוח בפניו ואת האדרנלין בעורקים כשהוא גומא שבילים מאתגרים. נסיעות ברכב שטח היו עבורו דרך נוספת לגלות פינות נסתרות בארץ, להתחבר לטבע ולחופש. בקיץ, היה גולש בסקי מים, מראה את הקואורדינציה והשליטה בגוף שרכש במגמת הספורט. בשנים האחרונות לחייו, בשנות העשרים המוקדמות, התפתח גם בתחום הבישול. המטבח הפך להיות עבורו סוג של מעבדה, שבה הוא יכול היה להתנסות בטעמים, בריחות, ובטכניקות חדשות. הוא היה מבשל באהבה, משקיע בפרטים, ונהנה לראות את בני המשפחה והחברים נהנים מיצירותיו הקולינריות. במקביל לכל אלה, החל עומרי לחקור גם את עולמה של הדת. הוא העמיק בטקסטים בנושא, לא מתוך כפייה חיצונית אלא מתוך סקרנות אינטלקטואלית וחיפוש פנימי אחר משמעות. הוא החל לשמור שבת, לפקוד את בית הכנסת בשבתות, ולמצוא שלווה וחיבור בתוך המסורת. זו הייתה דרכו ללמוד ולהתפתח, להעמיק את הבנתו בעולם, ולמצוא עוד שכבות של משמעות בחייו.

עומרי היה צעיר אופטימי עם חוש הומור מפותח, שמחת חיים וחיוך כובש, שידע לראות את הצד החיובי בכל נושא, גם כשהדברים נראו קודרים. ערך כבוד האדם היה נר לרגליו, וזה התבטא ביחס אנושי, בהבעת עניין אמיתי בזולת ובאכפתיות עמוקה כלפי כל מי שנקרה בדרכו. הוא לא שפט אנשים, לא סיווג אותם לפי תבניות. בכל אחד ראה את הטוב ואת החיובי, ובקלות מצא שפה משותפת עימו, כאילו היה מכיר אותו שנים. הוא היה מנטור טבעי, מישהו שאנשים הרגישו בנוח לפנות אליו לעצה, ליד תומכת, או סתם כדי לשתף. בכל דבר שעשה, חיפש עומרי משמעות עמוקה, לא הסתפק בביצוע שטחי. הוא תמיד רצה ללמוד ולהתפתח, לדחוף את עצמו קדימה, הן בצבא והן בעבודה, והן בחייו האישיים. כשנדרש למשימה, הוא ביצע אותה במקצועיות, ברצינות ובמסירות, תמיד עם המוטו שלו "אין הדבר תלוי אלא בי" מהדהד בראשו. הוא האמין שאפשר להתמודד עם כל אתגר, לכבוש כל יעד, אם רק רוצים בכך מספיק, ושאדם צריך לקחת אחריות על חייו ולקדם את עצמו בכוחותיו שלו, ללא תלות באיש. לתפיסתו, כל אזרחי ישראל ראויים לחיות במדינתם בביטחון ובשלום, וגורלה של מדינת ישראל תלוי בתרומה של כל אזרח ונתון לאחריותו של כל אחד. זו לא הייתה סיסמה עבורו, אלא אמונה עמוקה שעיצבה את דרך חייו. לכן, בכל פעם שנקרא לשירות מילואים, התייצב בלי היסוס, משום שידע שצה"ל צריך להיות ערוך ומוכן לכל תרחיש, ושהוא חלק בלתי נפרד מהמערך הזה. הוא ראה בכך זכות וחובה, לא נטל.

ואז הגיע אותו בוקר מר ונמהר. בוקר שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השביעי באוקטובר 2023. בשעה שש וחצי בבוקר, כשרוב תושבי ישראל עוד היו שקועים בשנתם או מתכוננים לחגיגות החג, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים. ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה כיסה אזורים נרחבים בארץ, ובחסותו חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. תוך שעות ספורות, המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, בניסיון נואש להגן על אזרחי המדינה. בבוקר זה, בוקר שחור בתולדות ישראל, החלה מלחמה.

החדשות הראשוניות על המתקפה הגיעו לעומרי כרעם ביום בהיר, כמו לכל אזרחי ישראל. הטלפון צלצל, ההודעות קפצו בווטסאפ, והפקודה הייתה ברורה ומידית: להתגייס למילואים. עומרי לא היסס לרגע. הוא ידע את מקומו, ידע את תפקידו. הוא נפרד בחטף מנטע, מחיבוק מהיר להוריו, והיה בדרכו לבסיס. האווירה בבסיס הייתה מתוחה ומלאה באדרנלין. חבריו לצוות, שגם הם הוקפצו בהפתעה, חיכו לו. בלי להתמהמה, החל עומרי להכשיר את הטנק שלו, יחד עם שלושת אנשי הצוות המסורים. כל תזוזה הייתה מדויקת, כל בדיקה יסודית. הם עבדו שעות ארוכות, כמעט ללא שינה, מכינים את כלי המלחמה העצום הזה לקראת הלא נודע. הריחות של שמן מנועים, מתכת, אבק וזיעה מילאו את האוויר. שבועיים של הכנות ואימונים אינטנסיביים עברו עליהם, מדי יום, כל יום, שבועיים של ציפייה דרוכה ושל בניית הכשירות המבצעית הנדרשת. כשבנובמבר 2023 החל התמרון הקרקעי ברצועת עזה ויחידתו נקראה לדגל, עומרי ראה בכך שליחות גדולה, את מימוש האמונה העמוקה שלו באחריות האישית לגורל המדינה.

בינתיים, במשרדי "אלביט מערכות" בנתניה, מנהל העבודה של עומרי לא ויתר. הוא ידע שעבודתו של עומרי חיונית למאמץ המלחמתי, שכן החברה עוסקת בפיתוח אמצעי הגנה וזיהוי קריטיים לצה"ל. שלוש פעמים ביקש המנהל לשחרר את עומרי משירות המילואים, מנמק: "התרומה שלך ללחימה במקום העבודה לא פחותה. ההפך – היא גדולה יותר". אך עומרי, בנחישות ובענווה אופייניות, ויתר על השחרור בכל פעם. הוא ביקש שתינתן קדימות לשחרור מהמילואים של עובדים אחרים שהיו אבות לילדים צעירים, מתוך הבנה עמוקה לחשיבות נוכחותם בבית. הוא ראה את עצמו כחוליה במערך גדול, והעדיף את טובת הכלל על פני נוחותו האישית, מתוך אותה תפיסה של אחריות וערבות הדדית.

ימים של לחימה מאומצת החלו. הפלוגה של עומרי הובילה את הגדוד, מתקדמת בנחישות אל לב העיר עזה. התנאים היו קשים מנשוא: שעות שינה ספורות, אם בכלל, אוכל מועט, מתח תמידי, וריח מלחמה באוויר. עומרי, כמפקד טנק, הוביל ופיקד בקור רוח מעורר השתאות. הוא פעל בנחישות, במסירות ובהקפדה על הפרטים הקטנים ביותר, אלה שיכלו לעשות את ההבדל בין חיים למוות. הוא דאג לחיילים בצוותו באופן אישי, וידא שהם אוכלים, שותים, נחים מעט כשאפשר, ושמצב רוחם לא נשבר. הוא לחם בגבורה ובאומץ לב, נוכחותו הפיקודית והאנושית הייתה עוגן של יציבות בתוך הכאוס. בשיחות הטלפון המעטות עם משפחתו, שהתקיימו ברגעים נדירים של שקט יחסי, השתדל עומרי להישמע אופטימי ומחויך. הוא ידע שהוריו ואחיותיו דואגים, ורצה להקל עליהם. "הכול בסדר, אני מוגן יותר מהרמטכ"ל," היה אומר בצחוק קל, בניסיון להרגיע. הוא גם התפעם באוזניהם ממעשי הגבורה של לוחמים ולוחמות אחרים שפגש, כאילו כדי להסיט את תשומת הלב מעצמו ולהדגיש את החוזק של כולם. הפלוגה שלו הייתה הראשונה להגיע לרצועת החוף של עזה, סמל להתקדמות ולחתירה למגע.

הלחימה בשכונת שג'אעייה בעיר עזה הייתה קשה במיוחד. זו שכונה צפופה, מלאה במבנים הרוסים ובמלכודות מוות, שם התחבאו עשרות רבות של מחבלים. עומרי וצוותו נקלעו לשלוש היתקלויות קשות במיוחד. בהיתקלות הראשונה, הטנק שלו נקלע למצב מסוכן ביותר. תחת אש תופת, קיבל עומרי פקודה לנטוש את הטנק ולתפוס מחסה. הוא נפגע ברגלו מרסיסים, אך הכאב הפיזי לא שבר את רוחו. מיד כשניתן היה, הוא ביקש לחזור ללחימה עם חבריו, מסרב לוותר. גם בהיתקלות השנייה, שהייתה קשה לא פחות, הוא לא נשבר, לא ויתר, והמשיך להילחם ברוגע ובמקצועיות, כאילו פציעתו לא הייתה ולא נבראה. הוא היה עשוי מחומר אחר, מחושל באש, עם מטרה אחת ויחידה בראש – להגן על מדינתו ועל חבריו.

ביום שלישי, החמישה בדצמבר 2023, שוחח עומרי עם אימו בפעם האחרונה. זו הייתה שיחה קצרה, כזו שמנסה לדחוס לתוכה עולם שלם של געגועים ואהבה. הוא מסר חיבוקים לכל המשפחה, אמר שהוא בסדר, ושהוא מתגעגע הביתה, אל השקט של קצרין, אל ריח הבישולים של אמא, אל הצחוקים של נטע. קולו היה עייף אך יציב, מנסה לשדר ביטחון. אמו, שירלי, חשה את המתח שבין המילים, את המאמץ להישמע רגיל, אבל בתוכה ידעה שהבן שלה נמצא בלב הסכנה. הם נפרדו בהבטחה להיפגש בקרוב, הבטחה שנשארה תלויה באוויר.

כעבור יומיים, ביום חמישי, השביעי בדצמבר, בהיתקלות השלישית בשכונת שג'אעייה, נקלעה שיירת הטנקים שבה נסע עומרי למארב קטלני של עשרות מחבלים. עומרי לחם בטנק השני בשיירה, כאשר לפתע, טיל נגד טנקים פגע בו בעוצמה אדירה. הפיצוץ הרעיד את האדמה, ורסיסי פלדה וברזל התפזרו באוויר. לצידו, בתוך הטנק, נפל חברו לצוות, רב-סמל ראשון נפתלי יונה גורדון ז"ל. רב-סמל עומרי רוט, בן עשרים וחמש בנופלו, נפל בקרב ביום כ"ד בכסלו תשפ"ד. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בראש פינה, מול נופי הגולן שכה אהב, האדמה שבה צעד כילד ושאותה הגן בחירוף נפש. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, שירלי ושלומי, ושתי אחיות, גל ומעיין, שאיבדו אח, גיבור, וחבר. לאחר נפילתו, הועלה עומרי לדרגת רב-סמל ראשון, אות הוקרה על מסירותו, גבורתו ומנהיגותו.

החלל שהותיר עומרי היה עצום, בלתי ניתן למילוי. קצרין כולה, המשפחה המורחבת, חבריו מהצבא, עמיתיו מ"אלביט", ונטע אהובתו – כולם חשו את האובדן הנורא. הוריו ואחיותיו כתבו לו מילות פרידה כואבות, שביטאו את עומק הגעגוע: "עומריקי, אנחנו מתגעגעים אליך מאוד בכל יום ובכל שעה, ילד מיוחד שלנו... גילינו איך בחוכמתך המיוחדת הצלחת לגעת בכל כך הרבה אנשים. נזכור את שיחות הטלפון המרגשות, את הצחוקים המשותפים שלנו ואת השמחה שהייתה לנו מהמפגשים המשפחתיים. טוב הלב והערכים בהם האמנת מלווים אותנו ומוליכים אותנו בדרכינו. תודה על עשרים וחמש שנים שהיית נוכח בחיינו. עוד נחזור להיפגש, ובינתיים... נמשיך להיפגש בחלומות." דבריהם שיקפו את הדרך בה עומרי נגע בכל כך הרבה לבבות, לא רק במעשיו הגדולים אלא גם ברגעים הקטנים והאינטימיים של היום-יום.

בן דודו, עידו, ספד לו במילים קורעות לב, שבהן באה לידי ביטוי האהבה העצומה וההערצה: "אתה היית היד התומכת שלי, היית הבן אדם הכי טוב לב שיש בעולם, אבל עכשיו אתה הבן אדם הכי טוב שיש – בגן עדן... אתה גיבור אמיתי, הקרבת את עצמך בשביל כל עם ישראל... אתה מלאך אמיתי. גם כשאתה איתנו וגם כשאתה לא איתנו – אני אוהב אותך לנצח." המילים הללו, שיצאו מלב אוהב, הדגישו את האנושיות והטוב לב של עומרי, לצד הגבורה העילאית שהפגין. יוני, עמיתו לעבודה וחברו הקרוב, נשא עמו פיסה קטנה מעומרי, הקלטה קולית שבה סיפר עומרי שפגש בחור צרפתי בצוותו, "כמוני," אמר, "והוא התחבר אליו כי הוא מזכיר לו אותי." יוני כתב, "בכל פעם שאני ממש מתגעגע, אני מקשיב להקלטה הזו." הקלטה קטנה, שבריר קול, שהפכה לנחמה יומיומית, עדות לקשר עמוק שהלך מעבר לגבולות העבודה.

זכרו של עומרי לא נשכח, אלא הפך למקור השראה. באביב 2024, הוקדש לזכרו המרוץ השנתי של בית ספר "דרכא נופי גולן" שבו למד, אירוע ספורטיבי שחיבר בין אהבתו לתנועה ולקהילה. בטקס המרגש דיברו סגן מפקד הפלוגה שלו, שהכיר את עומרי בשדה הקרב, וראש מגמת הספורט, שזכר אותו כתלמיד נלהב. ביום הזיכרון תשפ"ד, התקיימה בקצרין "ריצת האנדרטאות", שבמסגרתה רצו אצנים בין בתיהם של שלושה לוחמים שנפלו במלחמה, ועומרי ביניהם, בדרך שהפכה לסמל של זיכרון ותקומה. מוקירי זכרו הוציאו מדבקות ועליהן הכיתוב "אין הדבר תלוי אלא בי", משפט שאפיין את תפיסת עולמו, והפך למורשת שממשיכה לחיות ולהניע אנשים. באתר "יוטיוב" הועלה סרטון לזכרו, "עומרי רוט ז"ל", עם תמונות מחייו, ודפי זיכרון הוקדשו לו באתר חברת "אלביט מערכות", באתר בית ספר "דרכא נופי גולן" ובאתר יזכור של מועדון אוהדי קבוצת הכדורגל "מכבי חיפה" שאותה אהד. עומרי רוט ז"ל, הילד מהגולן, המפקד הנערץ, החבר האהוב, הבן המסור, ולוחם ישראל, לא נעלם. הוא נטוע עמוק באדמת המולדת שכה אהב, בלבבות האנשים שנגע בהם, ובסיפור הגבורה של מלחמת התקומה, סיפור שילווה אותנו תמיד, ויזכיר לנו את מחיר החופש ואת עוצמת הרוח הישראלית. מורשתו היא קריאה לפעולה, להמשך החיים בנחישות, באופטימיות ובאחריות, בדיוק כפי שעומרי עצמו חי ופעל – מתוך אמונה עמוקה בכוחו של האדם לשנות, ליצור, ולהגן על היקר לו מכל.