עמרי פרץ

במושב אליכין, עמק חפר, בין שדות ירוקים שהתעוררו לחיים עם כל זריחה, נולד ביום י"ד באלול תשס"ג, עשירי בספטמבר 2003, עומרי פרץ. הוא היה הבן הצעיר, ילד הזקונים של אורית ועופר, אחיהן הקטן והאהוב של עמית ועדי. בית המשפחה עמד כנקודת אור בלב המושב, מקום שבו צחוק ילדים התערבב בריח ארוחות שישי ובקול שיחות עמוקות על סף הדלת. מראשית דרכו, עומרי נשם את האוויר הפתוח של העמק, את ריחות האדמה הלחה אחרי גשם ראשון, את ציוץ הציפורים בבוקר ואת שקט הכוכבים בלילה. הוא לא היה ילד שקט במהותו, אלא ילד קשוב, כזה שסופג את העולם דרך כל חושיו, ומתרגם אותו לחיוך רחב ומאיר שמעולם לא נעלם מפניו.

בילדותו המוקדמת, עוד לפני שרכש מילים רבות, עומרי כבר היה "ילד של טבע". הוא אהב לרוץ יחף על הדשא בגינה, להרגיש את דקירות העשב הרך בין אצבעותיו, לרדוף אחרי פרפרים צבעוניים בשדה הסמוך, ולחקור כל פינה נסתרת במושב. הוריו, אורית ועופר, ראו בו נשמה חופשית, כזו שמוצאת נחמה והשראה בנוף הפתוח. כשהיה רק בן חמש, היה מתעורר לפעמים עם שחר, השמש עוד בקושי הציצה מעבר לאופק, ומבקש מאביו "ים, אבא, ים!". הם היו יורדים יחד, עופר ועומרי הקטן, לחוף בית ינאי הסמוך, שם היה עומרי מניח את רגליו במים הקרירים, מביט בהתפעלות על גלי הים הנשברים, אוסף צדפים קטנים ומבריקים, ומדמיין מסעות רחוקים. אהבתו לים ולטיולים לא הייתה רק בילוי, אלא דרך חיים, פילוסופיה של חיבור עמוק לסביבה, ורצון לגלות את יופיו של העולם בכל רגע נתון. לעיתים קרובות, כבר בנעוריו, היה יוצא לטיולים ארוכים בשבילים הצרים של עמק חפר, פק"ל קפה קטן ביד אחת – פינג'אן שהתחמם לאיטו על גזייה קטנה, ריח ההל והקפה המתפשט באוויר – וגיטרה ביד השנייה, מנגן אקורדים פשוטים כשהוא יושב על סלע או גדם עץ, שר שירים שקטים לעצמו ולרוח.

את שנותיו הראשונות בבית הספר היסודי "משג"ב" שבקיבוץ גבעת חיים איחוד, זוכרים המורים והחברים כפרק של התפתחות שקטה אך עשירה. עומרי לא היה הילד הרעשן בכיתה, זה שצועק כדי למשוך תשומת לב. הוא היה דווקא זה שמיעט במילים, אך כשהיה מדבר, דבריו היו תמיד שקולים ומלאי תוכן. הוא הרבה להקשיב, ובעזרת הקשבה אמיתית ונוכחות צנועה, הצליח לסחוף אחריו אחרים. חבריו אהבו להיות במחיצתו, כי הוא שידר רוגע, שלווה וחכמה שמעבר לשנותיו. במחברות הלימודים שלו, לצד פתרונות תרגילים במתמטיקה – המקצוע האהוב עליו, שבו הצטיין באופן יוצא דופן, נהנה לצלול למספרים ולפתור חידות מורכבות – היה כותב לעיתים משפטים קצרים ששיקפו את עולמו הפנימי. אחד מהם, שהפך למעין מנטרה אישית, היה "תן להיות אחד שרק שמח בחלקו". המשפט הזה לא היה רק מילים על נייר; הוא היה דרך חיים עבור עומרי. הוא אכן היה ילד חייכן, מצחיק ומאושר, שמצא שמחה בדברים הקטנים והפשוטים, בארוחת בוקר עם משפחתו, בטיול אופניים עם חברים, או בשקיעה מרהיבה מעל הים.

אהבתו לספורט הייתה חלק בלתי נפרד ממי שהיה. בילדותו התאמן בג'ודו, לומד את עקרונות המשמעת, הריכוז והכבוד ליריב. הוא אהב את תחושת השליטה בגוף, את ההתמודדות הפיזית והמנטלית, ואת היכולת להתגבר על אתגרים בכוח הרצון. מאוחר יותר, ועד לשנות התיכון, שיחק כדורגל בקבוצה המקומית, ורכש לעצמו מקום של כבוד על המגרש. הוא לא היה בהכרח הכוכב הנוצץ, אבל היה שחקן נחוש, בעל נתינה בלתי מתפשרת, שדאג תמיד לרוח הצוות ולחבריו לקבוצה. השבתות שלו היו לעיתים קרובות מוקדשות למשחקי כדורגל, בין אם כשחקן פעיל ובין אם כאוהד נלהב של קבוצת "הפועל באר שבע". הוא היה יושב בסלון ביתו, מול המסך, צועק בהתלהבות עם כל גול, חש את המתח של המשחק בכל נימי נפשו, וחוגג כל ניצחון כאילו היה שלו. הכדורגל, כמו הטבע, היה עבורו מקום מפלט, זירה לשחרור אנרגיה, ודרך לחבר בין אנשים.

עם סיום לימודיו התיכוניים ב"קריית החינוך ע"ש בן גוריון בעמק חפר", הגיע עומרי לצומת דרכים משמעותי בחייו – שנה של התנדבות במכינה הקדם-צבאית "רבין", בשלוחת "מזרע", במחזור כ"ד. השנה הזו, שנמשכה לאורך 2021-2022, הייתה עבורו תקופה של התפתחות עצומה, של יציאה מאזור הנוחות והתמודדות עם שאלות מהותיות על זהות, חברה ומדינה. במכינה, הוא העמיק בתחומי עניין רבים, השתתף בדיונים פילוסופיים, קרא ספרים שפתחו בפניו עולמות חדשים, ויצא למסעות רגליים ארוכים שהעמידו אותו במבחנים פיזיים ומנטליים. מעל לכל, הוא יצר חברויות חדשות ועמוקות, קשרים של אמת שהיו מבוססים על שיחות לתוך הלילה, על עבודה משותפת ועל חוויות מעצבות. במכינה, עומרי למד על עצמו, צבר ביטחון עצמי, והבין את כוחה של קבוצה מלוכדת. הוא התפתח להיות אדם שלם יותר, בעל מודעות עצמית גבוהה וראייה רחבה יותר של העולם. במחברת סיכום השנה שלו, כתב משפט ששיקף את השינוי העמוק שעבר: "שינוי שחל בי השנה זו ההבנה כמה ידע זה כוח. תמיד חשבתי שאם אהיה הכי חזק פיזית ומנטלית כולם יבינו שאני אחלה גבר. במכינה הכרתי אנשים אינטליגנטים, גם רגשית, ויצא לי ללמוד מהם המון". הוא הבין שידע הוא לא רק מידע, אלא גם היכולת להבין רגשות, להכיל דעות שונות, ולפעול מתוך עומק והתבוננות.

ביום 11 באוגוסט 2022, עומרי התגייס לצה"ל, והפך ללוחם בחטיבת הצנחנים, גדוד 101 – יחידה עלית שמשיכה אליה את הטובים והמסורים ביותר. יום הגיוס היה רגע מרגש עבורו ועבור משפחתו. הוא עמד שם, בבקו"ם, עם חיוכו המוכר, תיק גדול על גבו, ובעיניו ניצתה להבה של נחישות וציפייה. הוריו ואחיותיו ליוו אותו, חיבקו אותו חיבוקים ארוכים, ואיחלו לו בהצלחה. עומרי, שהיה רגיל לחיים של טבע וחופש, נכנס עכשיו למסגרת צבאית תובענית, אך הוא קיבל אותה ברוח טובה ובמוטיבציה גבוהה. הוא האמין בעבודה קשה, לא ראה בה מכשול אלא דרך לצמוח, וגם בחשיבותה של אחדות הצוות. "מה שאני לומד פה זה שכיתה חזקה עושה והופכת את הכול לקל יותר", אמר לחבריו לצוות במהלך אחד המסעות המפרכים. הוא ידע שרק יחד, מלוכדים ומגובשים, אפשר להתגבר על כל קושי.

לאורך כל תקופת ההכשרה, שמר עומרי על אופטימיות כהרגלו. גם ברגעי שבירה פיזיים ומנטליים, כשהגוף כאב והנפש דרשה מנוחה, הוא מצא את הכוחות לחייך, לעודד את חבריו, ולדחוף קדימה. בזכות מוסר העבודה הגבוה שלו וההשקעה הבלתי מתפשרת, הוא סיים את ההכשרה בהצטיינות, כשהוא מותיר אחריו רושם עמוק על מפקדיו וחבריו. הוא לא הסתפק בכך; הוא חתר למצוינות, ולכן יצא לקורס מפקדי כיתות (מ"כים). גם שם, בקורס שנועד להכשיר את מנהיגי העתיד של הצבא, בלט עומרי והצטיין. הוא הפגין יכולות פיקוד מרשימות, קור רוח תחת לחץ, ויכולת להניע אנשים מתוך דוגמה אישית ואמונה אמיתית. עם סיום הקורס, שובץ עומרי כמפקד בביסל"ח 450 – בית הספר למפקדי חי"ר, שם הוטלה עליו המשימה להדריך את המפקדים הבאים של הצנחנים, ובפרט את לוחמי גדוד 101.

השירות כמפקד היה עבור עומרי הרבה יותר מאשר תפקיד. הוא אהב מאוד את השירות בחטיבת הצנחנים, ראה בו שליחות עמוקה, לא רק כחובה אלא כדרך חיים. הוא הבין את כובד האחריות שהוטלה על כתפיו – לעצב דור חדש של מפקדים, להחדיר בהם ערכים של נתינה, מצוינות ואהבת הארץ. עומרי חתר למצוינות בכל דרך אפשרית, השקיע את כל כולו בחניכיו, ודאג לכל אחד ואחד מהם כאילו היה אחיו הקטן. החניכים העריצו אותו; הם ראו בו דמות מופת, מודל לחיקוי, מפקד שאתה רוצה ללכת אחריו באש ובמים. הוא לא היה מפקד שצועק פקודות מרחוק, אלא כזה שנמצא תמיד בחזית, לצד חייליו, משתף אותם בידע שלו, מנחה אותם בסבלנות, ומעניק להם ביטחון. לאורך שירותו, הרבה לעסוק בשאלות של משמעות – מהי מנהיגות אמיתית? כיצד ניתן להשפיע לטובה על הסביבה? הוא חיפש דרכים להיות שם בשביל האנשים שסביבו, לתרום את חלקו למקום שבו גדל, המקום שאהב והאמין בו בכל ליבו.

עומרי הציב לעצמו מטרות ברורות: להתמקצע, להוביל, ולהמשיך לקצונה מיד לאחר סיום הקורס. הוא ראה את עתידו כמפקד בכיר בצבא, כמי שיכול להשפיע בקנה מידה רחב יותר. במחברתו האישית, שבה תיעד את מחשבותיו ורגשותיו, כתב בבהירות את העקרונות שהנחו אותו: "הדברים שמובילים אותי הם משפחה, חינוך והיסטוריה. אנשים נפלו על האדמה הזאת כדי שאנחנו נוכל לחיות פה בשלווה, ועכשיו תורנו לתרום כל שביכולתנו". המשפט הזה, שנכתב בכתב ידו המדויק, שיקף את תמצית אישיותו – חיבור עמוק לשורשים, הכרה בחשיבות החינוך כבסיס לחברה מתוקנת, והבנה היסטורית של המחיר ששולם על מנת להקים ולקיים את המדינה. הוא הרגיש שזו חובתו, זכותו, להמשיך את המורשת, לשאת את הלפיד, ולעשות כל שביכולתו למען עתידה של ארצו.

ואז הגיעה שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בוקרו של השבעה באוקטובר 2023. השקט של הבוקר הישראלי, הנינוחות של יום חג, נקרע באחת עם ירי רקטות בלתי פוסק, שהחל בשעה שש וחצי בבוקר. עומרי היה באותו בוקר בכוננות בביסל"ח, גדוד 450. זו הייתה השבת האחרונה שלו כמפקד בקורס מ"כים, רגע לפני שיסיים את תפקידו הנוכחי וימשיך הלאה ליעדים הבאים שהציב לעצמו. השעה שבע בבוקר, עוד לפני שרבים בארץ הספיקו להתעורר, מצאה את עומרי ואת גדודו מוקפצים – הכוח הראשון שנקרא להגן על יישובי עוטף עזה. האוויר התמלא במתח, באדרנלין, בצעקות ובריצת חיילים אל כלי הרכב. עומרי, כמו תמיד, היה בחזית. הוא אסף את חייליו, העיניים שלו היו חדות, מלאות נחישות, והוא שידר ביטחון למרות אי הוודאות הגדולה.

ההודעות הראשונות שהחלו לזרום בווטסאפ של המשפחה היו קצרות, מדאיגות. אביו, עופר, שלח לו הודעה מודאגת: "מה קורה גבר?". עומרי השיב במהירות, בקצרה, מתוך רכב צבאי שדהר קדימה אל הלא נודע: "הכול בסדר". עופר, שמכיר את בנו ויודע את נטייתו להיות תמיד ראשון, תמיד בחזית, חש אי שקט. "תעדכן אותי בכל דבר", כתב לו בחזרה. התשובה של עומרי, שהדהדה אחר כך כהד כואב בלב המשפחה, הייתה פשוטה ונחושה: "רות". אות אחת שביטאה משמעת, דבקות במשימה, ואת הידיעה שעכשיו הוא נכנס למשהו שגדול ממנו, אך הוא מוכן להתמודד איתו בכל מחיר.

הדרך אל עוטף עזה הייתה רוויה בסימני האירוע המתפתח – עשן שעלה מרחוק, קולות ירי שהתקרבו, ופקקים שנוצרו על הכבישים מתוך כאוס. כשהגיעו לאזורי הלחימה, המציאות עלתה על כל דמיון. אלפי מחבלים חדרו לישראל – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במסע רצחני על יישובי העוטף, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע תמימים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים. עומרי הוביל את חייליו לתוך התופת, מפקד צעיר בן עשרים, עם עין בוחנת ולב של אריה. הם נכנסו לסדרת קרבות קשים, שהחלו בצומת מעון וצומת רעים. מטרתם הייתה ברורה: לטהר את הצמתים, להדוף את המחבלים, ולמנוע מהם להתקדם הלאה.

הקרבות היו עזים, פנים מול פנים. קולות ירי בלתי פוסקים, צעקות, ריח אבק שריפה באוויר. עומרי וחייליו נלחמו באומץ ובגבורה, מתקדמים בנחישות תחת אש. הוא זיהה מחבלים, כיוון את חייליו, תמרן בשטח, ופגע וחיסל עשרות מהם בדרך. באחד הרגעים הדרמטיים של הלחימה, כשהם התקדמו על ציר דרכים, הם הבחינו ברכב שהיה בדרכו לעזה, ובתוכו חטופה ישראלית. בלי היסוס, בלי לחשוב פעמיים, זינקו עומרי וחייליו לפעולה. הם ניהלו קרב יריות קצר אך קטלני עם המחבלים שהיו ברכב, חילצו את החטופה מבין כפותיהם, והצילו את חייה. רגע קטן של ניצחון בתוך ים של כאוס ואובדן, עדות לגבורה ולאנושיות שבערה בעומרי.

לאחר סדרת קרבות קשים, שהיו רוויים במאמץ פיזי ונפשי בלתי נתפס, קיבל הכוח פקודה לנוע לעבר קיבוץ כיסופים. הדיווחים מהשטח היו קשים; הקיבוץ היה תחת מתקפה, עשרות מחבלים הסתובבו בו, תושביו היו בסכנה. עומרי עמד בראש צוותו, חייליו צעדו אחריו, פניהם מפויחות מעשן הקרב, אך עיניהם בוערות נחישות. כשהגיעו לכיסופים, המראה היה מזעזע. הקיבוץ בער, קולות הירי לא פסקו, ומוצב צבאי סמוך נכבש על ידי המחבלים. עומרי הוביל את הלחימה בעוז ובנחישות מול המוצב שנכבש ועל קו הבתים הצפוני של הקיבוץ. מולם עמדו עשרות מחבלים חמושים, מאורגנים היטב, שנחושים להמשיך במסע ההרג והחורבן.

הקרב בכיסופים היה קרב בלימה עיקש ומכריע. עומרי המשיך להוביל את חייליו בגבורה, מתוך דוגמה אישית ורוח לחימה בלתי מתפשרת. הוא היה בחזית, ראשון בין לוחמיו, מזהה איומים, מכוון אש, מעודד, ומוודא שכל אחד מחייליו פועל במקצועיות ובקור רוח. הצעקות שלו, הפקודות המדויקות, וההתנהלות השקטה אך הנחושה שלו תחת אש, העניקו לחיילים ביטחון והשראה. הצוות בפיקודו ניהל קרב עיקש, שכל מטרתו הייתה לבלום את חדירת המחבלים לעומק הקיבוץ, ולהגן על חייהם של התושבים שהסתתרו בממ"דים. הם הצליחו, במאמץ על אנושי, למנוע אסון כבד אף יותר, ובלמו את שטף המחבלים.

במהלך הקרב הקשה והעקוב מדם הזה, בשעה שהם נלחמו בעוז למען הגנת הבית, למען חיי אזרחים שלא הכירו, נפל סמל עומרי פרץ. הוא נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, כשהוא בן עשרים וחודש בלבד. הוא לא נפל לבדו; שלושה מחייליו, שצעדו איתו כתף אל כתף, נאבקו לצידו, נפלו גם הם באותו קרב הרואי. רגע אחד של שקט מחריש אוזניים, שבא אחרי בום מחריד, והחיוך הנצחי של עומרי נדם. החלל שנפער היה עצום, והותיר אחריו שובל של כאב וצער עמוק.

הבשורה על נפילתו של עומרי הגיעה למשפחתו באליכין כרעם ביום בהיר. השקט של הבית נקרע, והותיר אחריו הורים ושתי אחיות שבורי לב. עופר ואורית איבדו את בנם הצעיר, את ילד הזקונים, את עומריקי שלהם. עמית ועדי איבדו את אחיהן הקטן, את חברם הטוב ביותר, את מי שתמיד הצחיק אותן וחיבק אותן. עומרי הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין באליכין, מוקף באלפי בני אדם שבאו לחלוק לו כבוד אחרון – בני משפחה, חברים מהמושב, חניכים מהמכינה, מפקדים וחיילים ששירתו לצידו. לאחר נפילתו, הועלה עומרי לדרגת סמל ראשון, כהוקרה על גבורתו ומנהיגותו.

אביו, עופר, ספד לו בהלוויה בדברים שקרעו את הלב: "עומריקי שלנו, עומריקי המלך. קשה לדבר עליך בלשון עבר, לדמיין שלא נראה בדלת את החיוך הגדול שלך, זורק את התיק על הרצפה ואומר 'אני רעב, מה יש לאכול'". הוא תיאר את הרגעים האחרונים של בנם, את שיחת הווטסאפ בבוקר שבת, את הדאגה שכרסמה בו. "התכתבנו בבוקר שבת. שאלתי 'מה קורה גבר?' השבת: 'הכול בסדר', ביקשתי שתעדכן אותי בכל דבר וענית 'רות'. דאגתי מאוד. בשעה אחת עדכנת בקבוצה שהכול בסדר ושתעדכן בהמשך ונכנסת עם לוחמיך לקרבות בקיבוץ כיסופים. הרגשתי משקולת על הלב, כי אני מכיר אותך עומריקי שלי, תמיד אתה ראשון. לוקח פיקוד". עופר המשיך ותיאר את עומרי כילד "מואר ומאיר עם החיוך הנצחי, מוקף חברים ואהוב ואיך אפשר שלא? יפה תואר מבחוץ ומבפנים. אמא ואני זכינו בילד מלאך". המילים הללו, שנאמרו מתוך כאב עמוק, שיקפו את האור הגדול שעומרי הביא לעולם ואת החלל העצום שהותיר אחריו.

גם מפקדו של עומרי, שהיה גם חונכו בצעדיו הראשונים כמפקד, כתב לו דברי פרידה כואבים, שתיארו את עומרי לא רק כחייל מצטיין אלא כבן אדם יוצא דופן: "אח שלי, זכיתי לפקד עליך כחניך בקורס, וזו הייתה פשוט זכות. חייל אהוב, חברותי, שרואים שהגיע ממשפחה טובה וערכית שתמכה בו לכל אורך הדרך. נשארת לפקד על המפקדים הבאים של גדוד 101, ובידיי נותרה הזכות לחנוך אותך בצעדיך הראשונים כמפקד". המפקד הדגיש את מסירותו של עומרי לחייליו: "רצית שיהיה הכי טוב לחיילים שלך וכמו בשירות כך גם בלחימה. מצאת את מותך כתף אל כתף עם לוחמיך. שווה בין שווים, אבל מוביל אותם ביד רמה. כל הזמן חתרת למגע, לא הפסקת להוביל ולחבק את הלוחמים תחתיך. אני אוהב אותך אהבת אמת, הזכות היא של כל מי שהכיר אותך. שמור על הוריך, חבק אותם מלמעלה. חסרונך לעולם לא יתמלא. תודה על הזכות להכיר אותך". דבריו של המפקד חשפו את עומק הקשר שנרקם בין עומרי לבין פקודיו ומפקדיו, ואת רוח המנהיגות שבה בלט.

החלל שהותיר עומרי היה עמוק, אך משפחתו, חבריו והקהילה כולה החליטו להנציח את זכרו בדרכים שישקפו את מי שהיה ואת הערכים שבהם האמין. הם ביקשו להפוך את הכאב לאור, את האובדן למורשת של חיים. בהשראת אהבתו העמוקה לספורט ולטבע, הקימה משפחתו גן מתקני כושר במושב אליכין שבו גדל. הגן, שבו נשמעים קולות צחוק של ילדים וצעירים המתאמנים, מהווה עדות חיה לרוח הספורטיבית של עומרי, למרצו ולרצונו לחיות חיים מלאים ובריאים. כל מכשיר כושר, כל פינה בגן, מספרים את סיפורו של הנער שאהב לרוץ, לשחק כדורגל, ולהיות תמיד בתנועה.

במקביל, חודש המצפה בחוף בית ינאי, אותו חוף אליו ירד עם אביו בילדותו, ואליו חזר שוב ושוב לאורך חייו עם פק"ל קפה וגיטרה. המצפה, שצופה אל מרחבי הים הכחולים, הפך למקום של שקט, של התבוננות ושל זיכרון. בספטמבר 2024, יום הולדתו העשרים ואחד, התכנסו משפחתו וחבריו במקום זה, על חוף הים שעומרי כה אהב. הם עמדו שם, מביטים אל הגלים הנשברים, נזכרים בחיוכו, בשיחות עמוקות, בנגינות הגיטרה השקטות. היה זה רגע של כאב ושל יופי, של זיכרון חי שמתערבב בתחושת נצח.

אפילו פרט קטן מתוך שגרת חייו של עומרי הפך לסמל של זיכרון. בשובו לחופשות מהצבא, אהב עומרי לשתות משקה "ספרינג" בטעם תפוח סברס. הוא כינה אותו בחיבה "משקה האלים". חברת המשקאות, עם שמועה על סיפורו של עומרי, הוציאה לזכרו מהדורה מיוחדת של המשקה, הנושאת מדבקה עם תמונתו ופרטים על נפילתו. כך, בכל פעם שמישהו פותח בקבוק "משקה האלים", הוא נזכר בעומרי, בחיים שאהב, ובמעשה הגבורה שעשה. זוהי דרך ייחודית, יומיומית, להנציח את זכרו ולהכניס אותו לחיי היום-יום של רבים.

משפחתו גם הקימה אתר אינטרנט לזכרו, "Omri Peretz Memory", www.omriperetz.com, המשמש כארכיון חי של חייו. באתר מובאים קורות חייו, תמונות וסרטונים, עדויות מחברים ומפקדים, וסיפורים קטנים שמרכיבים יחד את הפסיפס המלא של האיש המיוחד שהיה. האתר מאפשר לכל מי שרוצה להכיר את עומרי, ללמוד עליו, ולהיות חלק ממורשתו, למצוא נחמה והשראה.

סיפורו של עומרי פרץ הוא סיפור של חיים קצרים אך מלאים, של אדם שבחר לחיות מתוך שמחה, אחריות ונתינה. הוא היה ילד של טבע, תלמיד מצטיין, ספורטאי נלהב, חבר נאמן, ומפקד שהיווה דוגמה אישית. ערכיו – משפחה, חינוך והיסטוריה – לא היו רק מילים עבורו, אלא עמודי תווך שהנחו כל צעד ושעל בחייו. נפילתו בקרב על הגנת הבית, כשהוא מוביל את חייליו באומץ לב ובנחישות בלתי רגילה, היא עדות לגבורה אנושית עמוקה, כזו שנובעת מתוך אהבת אדם ואהבת מולדת, ולא מתוך מילים גבוהות. הוא הציל חיים, הוא בלם הרס, והוא שילם על כך את המחיר היקר מכולם. עומרי פרץ ז"ל הוא סמל לתקומה הישראלית, לרוח הבלתי מתפשרת של עם שמגן על ביתו. זכרו, כמו חיוכו הנצחי, ימשיך להאיר את דרכנו, להזכיר לנו את המחיר, את האומץ, ואת התקווה.