עמרי מיכאלי

בקיבוץ כפר רופין, הנטוע עמוק בנוף הירוק והשלווה של עמק בית שאן, נולד ביום כ"ט באדר תשמ"ח, הוא השמונה עשר במרץ 1988, עמרי מיכאלי. ילד רביעי במשפחה, אח קטן להדר ולתמיר, ולימים אח גדול לתום, הגיח לעולם כבנם של רינה ומיקי, והביא עמו ניחוח של פשטות ויופי. הבית שלהם, כמו בתים רבים בקיבוץ המתפתח, היה פתוח ורוחש חיים, מלא בצחוק ילדים ובקולות המוכרים של עבודת האדמה והקהילה. עמרי גדל שם, בין שדות ירוקים שהשתרעו למרחקים, תחת שמיים כחולים שנדמו אינסופיים, כשריח האדמה הלחה אחרי גשם וריח הפריחה באביב היוו את פס הקול של ילדותו. הוא התחנך במוסדות הקיבוץ, בבית הספר היסודי המקומי שהיה עבורו כמעין הרחבה של הבית, ובהמשך בתיכון האזורי, סופג את ערכי העמל, הקהילתיות והחיבור העמוק לטבע ולאדמה. הוא היה ילד יפה תואר, עם עיניים תכולות שבהקו כמו מי הירדן ביום שמשי, ושיער זהוב שסירב לעמוד במקום. חיוכו היה מבויש וקובע כאחד, עולה על שפתיו בזהירות, כאילו התנצל על עצם קיומו, אך כשפרץ – הפיץ סביבו חום וקסם שלא ניתן היה לעמוד בפניהם. קולו, גם בילדותו, היה שקט ורך, אך גם אז, מי שהקשיב היטב, יכול היה לחוש בעוצמה מתחת לפני השטח.

ככל שגדל, החיוך המבויש הזה ליווה אותו, אלא שהוא החל לקבל מימד נוסף של עשייה שקטה ונחושה. עמרי הפגין מגיל צעיר יכולות פיזיות יוצאות דופן, כמעט על-טבעיות, כאילו נולד עם קצב פנימי משלו. בגיל חמש-עשרה, כפי שסיפר הדר, אחיו הגדול, הוא היה קם עם שחר, כשהטל עדיין כיסה את שדות הקיבוץ, ובלי שום אימון מקדים, בלי חימום, פשוט יצא לרוץ. לא ריצת בוקר קצרה, אלא חצי מרתון שלם, כאילו זו הפעולה הטבעית ביותר בעולם. רגליו היו נעות בקלות על השבילים העפר, נשימותיו סדירות, גופו חסון וגמיש, והוא שב הביתה כשקרני השמש הראשונות בקושי החלו לצבוע את האופק, רענן ומלא אנרגיה, כאילו הרגע יצא לטיול קצר. לא היה בכך שום מאמץ נראה לעין, שום התרברבות. זה פשוט היה מי שהוא. אותה קלות תנועה ונטולת מאמץ הובילה אותו גם לזכות במקום הראשון בתחרות "טריאתלון תל אביב". הוא התמודד עם המים הקרים של הים, עם מסלול האופניים המפרך ועם ריצת הסיום המתישה, והכל נעשה ב"כיף", כפי שציין אחיו. לא כמאמץ עיקש, אלא כביטוי טבעי לשמחת החיים ולחיבור העמוק של גופו לתנועה ולספורט. הוא אהב את האתגר, את הדחיפה לקצה, אך מעולם לא חיפש את הזרקורים. תמיד העדיף את העשייה עצמה, את ההתמודדות האישית, על פני כל הכרה או שבח חיצוני.

לקראת שירותו הצבאי, כשהצבא הפך לנושא השיחה המרכזי בין בני גילו, עמרי כבר ידע בדיוק לאן פניו מועדות. הוא שם לעצמו למטרה לשרת ביחידת "דובדבן", יעד שאפתני וקשה להשגה. אביו, מיקי, סיפר מאוחר יותר על מה שמשך את עמרי דווקא ליחידה המיוחדת הזו. לא היה זה ה"אקשן" לשמו, או ההילה של יחידה קרבית מובחרת, אלא משהו עמוק יותר, פנימי. "דובדבן", בעיניו, ייצגה ערכים של חברות כערך עליון, של מסירות ושל פעילות מבצעית אינטנסיבית המתבצעת בצניעות, הרחק מאור הזרקורים. בדיוק באותן מילים ניתן היה לתאר את עמרי עצמו: אדם של עשייה, שקטה אך נחושה, ראשון לפעול כשנדרש, חדור מטרה ותמיד משיג את יעדיו, אך עושה הכל בנונשלנטיות, בענווה ובצניעות כובשת. הוא לא חיפש את התהילה, אלא את האמת שבמעשה, את היכולת להשפיע, לתרום, להיות חלק ממשהו גדול ממנו, תוך שמירה על נאמנות לערכיו הפנימיים ולחבריו לנשק. הוא לא היה מדבר על זה הרבה, אך כל מי שהכיר אותו ידע שההחלטה הזו נבעה ממקום עמוק של אחריות ורצון לתרום.

בשנת 2006, כשהגיע זמנו, התגייס עמרי לצה"ל, וכפי שרצה, שובץ ביחידת "דובדבן". תקופת המסלול ביחידה מובחרת היא תקופה תובענית וקשה מאין כמותה, פיזית ונפשית. אימונים אינטנסיביים, מסעות ארוכים, תרגילים מורכבים – כל אלה נועדו לדחוק את הלוחמים לקצה גבול היכולת. במהלך אחד האימונים המפרכים האלה, נפגע עמרי בגבו. הכאב היה חד, פתאומי, ואיים לקטוע את מסלולו הנחוש. הוא נשלח למנוחה של חודש, זמן שבו רוב האנשים היו מתייאשים, אולי מחפשים דרך קלה יותר, מסיקים שהגורל כנראה לא ייעד להם את הדרך הזו. אך לא עמרי. הפציעה, על אף הכאב וההגבלה הפיזית, רק חיזקה את נחישותו. הוא סירב לוותר. במשך אותו חודש, במקום לשקוע ברחמים עצמיים, הוא עבד על שיקום גופו ונפשו, וברגע שרק התאפשר, שב והצטרף למחזור הבא של ההכשרה ליחידה, כאילו לא אירע דבר. היה זה מעשה של עקשנות בלתי מתפשרת, של דבקות במטרה, שהגדיר את אופיו עוד יותר. הוא לא איפשר למכשול פיזי לעמוד בדרכו, והוכיח לעצמו ולסובביו עד כמה עמוקה היא מחויבותו לדרך שבה בחר.

חבריו לשירות, שראו אותו חוזר לאחר הפציעה ונכנס מחדש למסלול התובעני, הבינו במהרה עם איזה אדם מיוחד הם מתמודדים. הם סיפרו עליו שהיה חסר פחד, תמיד הראשון לפעול, בולט בנוכחותו השקטה והנחושה. הדר, אחיו הגדול, תיאר זאת במדויק: "הוא הפך להיות מכונה אך ורק כשהיה בצבא". זו לא הייתה מכונה חסרת רגש, אלא מכונה של יעילות, של מיקוד מוחלט במשימה. "שם הוא ידע לנתק את הרגש," הסביר הדר, "היה מחויב למשימה, לאנשים לידו, ולסיים את המשימות עם מקסימום הצלחה ומינימום נפגעים." בשדה הקרב, כשהאדרנלין בשיאו והסכנה אורבת מכל עבר, עמרי היה קשוב אך ורק לקול ההיגיון המבצעי ולצורך להגן על חבריו. הוא היה מנהיג טבעי, שקול ומדויק, שתמיד חישב את צעדיו קדימה, מבטיח את בטיחות הכוח. והיה בו עוד משהו, עמוק ומופלא: "אם יש נפגעים, הוא לרוב דאג שזה יהיה הוא ולא אף אחד אחר." זו הייתה המהות של עמרי הלוחם – מגן, מנהיג, ואדם שמוכן להקריב את עצמו למען חבריו ולמען הצלחת המשימה, ללא היסוס וללא מחשבה שנייה. הוא נשא את האחריות על כתפיו הרחבות, ותמיד היה בחוד, מול האיום.

כשהשתחרר מהצבא, עמרי לא נח על זרי הדפנה. הוא המשיך במסלול של התפתחות אישית ומקצועית, שוב, בצניעות ובנחישות שאפיינו אותו. הוא בחר ללמוד לתואר ראשון ביחסים בינלאומיים ולימודי המזרח התיכון מטעם "האוניברסיטה הפתוחה". הבחירה בתחום זה לא הייתה מקרית. היא שיקפה את רצונו להבין את העולם המורכב סביבו, את הדינמיקות הפוליטיות והחברתיות שאותן פגש מקרוב בשירותו הצבאי. הלימודים באוניברסיטה הפתוחה אפשרו לו גמישות, שכן כבר אז, רוחו היזמית החלה לפעפע. יחד עם אייל, חבר קרוב מתקופת השירות הצבאי, חבר שחלק איתו לא רק חוויות קרב אלא גם חזון משותף, הקים עמרי חברה בתחום המערכות הביטחוניות והסייבר. זו הייתה הגשמה טבעית של הידע והניסיון שרכש, שילוב של יכולות מבצעיות עם הבנה טכנולוגית עמוקה. החברה שלהם לא הייתה עוד מיזם עסקי רגיל; היא נועדה לשרת מטרה גדולה יותר, בדומה לשירותו הצבאי. בין היתר, היא סייעה לממשלות ברחבי העולם לאתר גורמים עוינים ולפעול כנגדם, ובכך תרמה לביטחון גלובלי, שוב, הרחק מאור הזרקורים, בעשייה שקטה אך משמעותית.

מתוקף עבודתו, שהפכה במהרה למרכז חייו האזרחיים, נדד עמרי ברחבי העולם, ביקר במדינות שונות ובתרבויות מגוונות, ובחלקן אף התגורר תקופה ארוכה. הוא ראה עולם, פגש אנשים, ולמד להכיר מגוון רחב של מציאויות אנושיות. מסעותיו הוסיפו רובד של עומק ורוחב להשקפת עולמו, והפכו אותו לאדם בעל הבנה גלובלית, אך תמיד עם רגליים נטועות עמוק באדמת ישראל. בשנת 2013 הגיעה דרכו ליבשת אפריקה, שם חי ועבד במשך כשנה. הוא התמודד עם אתגרים תרבותיים ולוגיסטיים, אך מצא דרך להשתלב ולתרום, כדרכו. אפריקה, עם נופיה הפראיים וקצב חייה הייחודי, הייתה עוד תחנה במסע של למידה וצמיחה. הוא נהנה מהחוויה, מההתמודדות, מההיכרות עם מקומות חדשים, אך בלבו תמיד נשמר מקום לישראל, לבית. הרחוק היה רק תפאורה, והקרוב – תמיד הלב הפועם.

ואכן, הקשר הבלתי מתפשר שלו למדינת ישראל התבטא באופן דרמטי ביולי 2014. עם פרוץ מבצע "צוק איתן", כשהחדשות על ההסלמה בדרום החלו להגיע לאוזניו גם במרחק אלפי קילומטרים, עמרי לא היסס לרגע. הוא לא חיכה לקריאה רשמית, לא להודעת מילואים. הוא פשוט החליט לחזור מיד לארץ ולהצטרף ללחימה. "ביום שישי לפני שבוע וחצי קיבלתי את ההחלטה שאני חוזר לארץ, אחרי שהתקשרו אליי ואמרו לי שכנראה יהיה מבצע," סיפר אז, בקול צנוע אך נחוש. "ביום ראשון בבוקר כבר הייתי בארץ וביום שלישי נכנסנו לעזה." זו הייתה מהירות תגובה מדהימה, כמעט אינסטינקטיבית, שמעידה על תחושת שליחות עמוקה. הוא ארז את חפציו במהירות, קטע את שגרת חייו באפריקה, וטס הביתה, אל תוך האש. "את ההחלטה לחזור קיבלתי לבד. לא ביקשו ממני לחזור," הדגיש. "מבחינתי מדובר במדינת ישראל, קודם כול ולפני הכול." מילים אלו, שנאמרו בפשטות, שיקפו עולם ומלואו של ערכים: מסירות ללא תנאי, אהבת מולדת עמוקה, והבנה שהביטחון האישי והנוחות הפרטית מתגמדים אל מול הצורך הלאומי. הוא שב אל חבריו לנשק, אל יחידתו, מוכן ומזומן, כאילו מעולם לא עזב.

במסגרת המבצע, שנערך בין ה-8 ביולי ל-26 באוגוסט 2014, גילה עמרי גבורה ואומץ לב יוצאי דופן, מהסוג שאינו נלמד אלא בא ממעמקי הנפש. הוא היה שם, בתוך עזה, עם חבריו, נלחם פנים אל פנים באויב. באחת התקריות, כשרימון רסס הושלך לעבר הכוח שלו, השניות שבין הטלת הרימון להתפוצצותו נדמו כנצח. בשבריר שנייה של בהלה ואימה, עמרי זינק לעבר לוחם שעמד בסמוך אליו, והגן עליו בגופו. הוא ספג את רלף הרסיסים, חש את הכאב החד שננעץ בכל חלקי גופו, אך לא ויתר. למרות פציעתו, המשיך להילחם, נחוש להשלים את המשימה ולהגן על חבריו. האדרנלין שטף את גופו, והכאב הפך לרקע עמום אל מול הצורך הדחוף לפעול. אך זו לא הייתה התקרית היחידה שבה נבחן אומץ לבו.

בתקרית אחרת, קשה ומורכבת הרבה יותר, במהלך קרב עז בחאן יונס, נפצע עמרי קשה מפגיעת קליע בירך. הקליע קרע את בשרו, ודם רב החל לזרום מפצעו. הכאב היה בלתי נסבל, והסכנה לאובדן הכרה הייתה מיידית. רוב בני האדם במצב כזה היו נכנסים להלם, משותקים מפחד ומכאב. אך עמרי, גם הפעם, הראה את כוחו העצום. הוא לא ויתר. כשכל שנייה קריטית, ובלי לחשוב פעמיים, אלתר לעצמו חוסם עורקים. ידיו רעדו מעט, אך הן פעלו במיומנות ובנחישות, קושרות בחוזקה כדי לעצור את הדימום, תוך שהוא מתמודד עם הכאב העז. אבל גם במצב זה, תחושת האחריות לחבריו לא עזבה אותו. הוא המשיך להילחם, לא למען עצמו, אלא כדי לחלץ חבר שנפצע לצידו, בתוך אש התופת. הוא סחב אותו, גרר אותו, הגן עליו בגופו, עד שהצליח לפנותו למקום מבטחים. ורק אחרי שהחבר פונה, ורק אחרי שעמרי, למרות פציעתו הקשה, הצליח לאתר ולחסל את המחבלים שפתחו באש, רק אז הסכים להתפנות בעצמו. הוא לא חשב על עצמו, לא על כאבו, לא על הסכנה לחייו. רק על המשימה, על חבריו, ועל חיסול האיום. זו הייתה גבורה עילאית, טהורה, שנובעת ממעמקי הנפש ומערכים בלתי מתפשרים.

תמונתו על האלונקה, בזמן הפינוי לבית החולים, כשדגל ישראל אחוז בחוזקה בידו, הפכה לאחד מסמלי המבצע. היא פורסמה בשער העיתון "ידיעות אחרונות" ובעיתונים רבים ברחבי העולם, ונגעה בלבבות רבים. בתמונה נראה עמרי שוכב על האלונקה, פניו חיוורות מכאב ומאובדן דם, אך עיניו מביעות נחישות ושקט פנימי. הדגל, אותו אזרח בידו, לא היה רק סמל לאומי, אלא ביטוי עמוק לתחושת השייכות והמחויבות שלו. מאוחר יותר, כשהתאושש מעט, אמר עמרי את הדברים שביטאו את רוחם של לוחמים רבים: "כששכבתי על האלונקה, דבר ראשון כיסיתי את עצמי בדגל ישראל... אנחנו הלוחמים הולכים בעיניים עצומות לעזה למען העורף. אין פה משחקים. אם אומרים לנו לעשות משהו, כנראה שיש סיבה. ואנחנו שם. בסוף יהיה שקט בדרום ושקט בכל הארץ, וזו מבחינתנו משימה ראשונה. הלוחמים מרגישים לגמרי את צדקת הדרך. זו המדינה שלנו ויש לנו רק אחת." מילים פשוטות, ישירות, נטולות מליצות, ששיקפו את העוצמה הפנימית, את האמונה בצדקת הדרך ואת האהבה העצומה למדינה, שגברה על כל כאב ופחד.

על גבורתו יוצאת הדופן במבצע "צוק איתן" הוענק לעמרי צל"ש הרמטכ"ל בני גנץ. זו הייתה הכרה רשמית באומץ ליבו, בנחישותו ובמסירותו. הטקס היה מרגש, אך עמרי, כדרכו, קיבל את הכבוד בצניעות. הוא לא חיפש תהילה, אלא רק עשה את מה שחשב לנכון. לאחר הפציעה וההחלמה, שבה עמרי לשירות מילואים מלא ואינטנסיבי. הוא לא נתן לפציעותיו להגביל אותו, ולא חיפש דרכים להקל על עצמו. הוא המשיך להיות חלק פעיל ומשמעותי ביחידתו, תמיד מוכן לקריאה, תמיד בחזית. עמרי היה מה שנקרא "איש ברזל", ששירותו הצבאי לא הסתיים עם השחרור הסדיר. מבצעים, אימונים, כוננות – הוא היה שם, תמיד. גם בתקופות שקטות יחסית, הוא שמר על כושר מבצעי גבוה, על קשר הדוק עם חבריו ליחידה, ועל תחושת אחריות בלתי פוסקת.

תשע שנים מאוחר יותר, ביולי 2023, שוב מצא את עצמו עמרי בלב לבה של פעילות מבצעית, הפעם במבצע "בית וגן" בג'נין. העיר הפלסטינית, שהפכה למעוז טרור, דרשה כניסה עמוקה ופעולה נחושה של כוחותינו. ושוב, עמרי היה שם, ראשון, בחוד החנית. במהלך הפעילות, הוא נפצע שוב. הפעם, הוא כבר ידע איך להתמודד עם הדאגה של משפחתו. הוא שלח להם תמונה של שריטה קטנה, כמעט לא מורגשת, בניסיון להרגיע אותם ולמנוע מהם לדאוג יותר מדי. אך המציאות הייתה מורכבת יותר. הוא נזקק לטיפול רפואי, והצוות בבית החולים ביקש לאשפז אותו לצורך מעקב. אולם עמרי, נאמן לדרכו, סירב. כבר באותו יום, בניגוד מוחלט להוראות הרופאים, נמלט מבית החולים. הוא פשוט לא יכול היה לשאת את המחשבה שחבריו נלחמים בשטח בעוד הוא שוכב במיטה. הוא חזר מיד אל שדה הקרב, אל חבריו, אל המשימה. מעשה זה, שוב, ביטא את אופיו הבלתי מתפשר, את תחושת השליחות העמוקה, ואת הנאמנות המוחלטת שלו לצוות ולמטרה. הוא לא היה מסוגל להשאיר את חבריו לבד, גם במחיר של סיכון עצמי ואי ציות להוראות רפואיות.

יוחאי, אחד מחבריו ליחידה, תיאר את עמרי במילים שמהדהדות את הערצה וההערכה שחש כלפיו: "לוחם על, אולי מספר אחת ביחידה, אדם שבתור לוחמים צעירים, גם במסלול עצמו, היינו מסתכלים עליו ורואים אותו כאיזה לוחם-על שתמיד מגיע... תמיד מופיע בכל פעילות מבצעית, מוקפץ, נמצא גם באירועים שהוא לא תוכנן להשתתף בהם. אם יש משהו מעניין, נראה את הדמות הבלונדינית יפת העיניים הזאת מופיעה ראשונה, מחייכת לכולם במין חיוך צנוע ונמצאת בחוד החנית". תיאור זה מצייר תמונה חיה של עמרי: הבלונדיני תכול העיניים, עם החיוך הצנוע, שהיה תמיד שם, תמיד ראשון, תמיד בחזית, לא רק בגלל תפקידו, אלא בגלל רוחו. הוא היה מודל לחיקוי, השראה, מגדלור של נחישות ואומץ. הוא לא היה צריך לדבר הרבה; נוכחותו לבדה שידרה ביטחון, מקצועיות ומחויבות. הוא היה מנהיג טבעי, שקט, שהוביל בדוגמה אישית, במעשים ולא במילים.

לצד היותו לוחם עילית, עמרי היה אדם אהוב ומוקף חברים, שחייו היו מלאים בשמחה, בתשוקה ובחיבור עמוק לעולם סביבו. הוא אהב ספורט אתגרי, שהיה עבורו דרך לפרוק אנרגיה, לדחוף את הגבולות ולחוות את הטבע בעוצמה מקסימלית. טיולי ג'יפים ואופנועים היו חלק בלתי נפרד משגרת חייו, והוא הקפיד לטייל בארץ מדי שבוע, לחקור שבילים נסתרים, לגלות פינות חמד, ולהתחבר לאדמה בכל רמ"ח איבריו. הוא ידע ליהנות מדברים קטנים כגדולים: מהשקט של בוקר בהרים, מצחוק משותף עם חברים סביב מדורה, מריח פרחי הבר באביב, או מטעם קפה טוב אחרי יום עבודה ארוך. הוא אהב את החיים בכל נימיו, חווה אותם במלואם, אך מעולם לא נתן לנוחות אישית או לתענוגות רגעיים לגבור על ערכיו העמוקים. הוא היה מוכן לוותר על כל אלה ולפעול למען האחר ולמען המדינה, בכל עת ובכל מחיר. הוא מעולם לא חיפש תודות או טפיחות על השכם; הוא העדיף לעשות הרבה ולדבר מעט, מתוך אמונה פנימית עמוקה בצדקת דרכו ובחשיבות מעשיו. זו הייתה מהותו: שילוב נדיר של אהבת חיים עזה, נחישות בלתי מתפשרת, וצניעות מעוררת השראה.

ואז הגיע אותו בוקר ארור, שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. השעה שש וחצי בבוקר הייתה, כששקט השבת הופר באחת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע רצחנית על ישראל, מתקפה ששינתה את פני המדינה ואת גורלם של רבים. בחסות ירי מסיבי ובלתי פוסק של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם זרמו אל יישובי עוטף עזה, אל שדרות, אופקים ונתיבות, אל מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, אל בסיסי צה"ל ואל העוברים בדרכים באזור. תוהו ובוהו, אש ותמרות עשן, צרחות וקולות ירי מילאו את האוויר. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים נוראיים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, בניסיון נואש להגן על חייהם של אזרחי ישראל. בבוקר נורא זה החלה מלחמה, מלחמה שאיש לא דמיין את ממדיה ואכזריותה.

עמרי, בביתו שבנס ציונה, התעורר לשמע האזעקות המייללות. הוא לא היה צריך קריאה רשמית. הוא ידע. האינסטינקטים, השנים של שירות אינטנסיבי, תחושת האחריות העמוקה – הכל התאחד ברגע אחד. במקום לחכות להוראות, הוא מיד ארז תיק, התיק שהיה תמיד מוכן למצבי חירום, ודהר במהירות אל יחידתו, עוד לפני שקיבל קריאה רשמית. הוא יצא אל הלא נודע, אל הכאוס, בידיעה ברורה שחייו עומדים להשתנות, אך בנחישות בלתי מתפשרת לעשות את מה שנדרש. רק כשהיה כבר בדרכו, בלב הכאוס המתפתח, הוקפץ באופן רשמי. הוא שלח הודעת ווטסאפ קצרה לאחד מחבריו, הודעה ששיקפה את מהותו כולה: "עכשיו אני צריך ללכת להציל אנשים." לא "ללכת להילחם," לא "ללכת לחסל מחבלים," אלא "להציל אנשים." זו הייתה המהות של עמרי, המניע העמוק ביותר שלו – הצלת חיים, הגנה על חפים מפשע. הוא יצא להילחם למען אחרים, למען הבית.

יחד עם חבריו ליחידה, לוחמי "דובדבן", יצא עמרי אל התופת. הם לחמו במחבלים במוקדים שונים ברחבי עוטף עזה, מנסים להבין את גודל האסון, להגן על מה שנותר, ולדחוק את האויב חזרה. הקרבות היו קשים, פנים אל פנים, מול אויב אכזרי וחסר מעצורים. הם עברו מבית לבית, מיישוב ליישוב, מנסים להשיב את הסדר, להציל את מי שניתן. לבסוף, הגיעו לקיבוץ כפר עזה, אחד ממוקדי הזוועה המרכזיים. המחזות היו קשים מנשוא: הרס, חורבן, גופות אזרחים וילדים, סימני התעללות ורצח. מהר מאוד הבינו עמרי וחבריו שמרבית המחבלים עדיין נמצאים בשכונת הצעירים בקיבוץ, מחזיקים באזרחים ומבצרים את עמדותיהם. הם שמו פעמיהם לשם, בכוונה ברורה וחדה לטהר את הבתים ולהציל את התושבים שעדיין הסתתרו בממ"דים ובחדרים נעולים, בציפייה נואשת לחילוץ.

עמרי, כדרכו, היה הראשון. הוא נכנס בראש הכוח לאחד הבתים בשכונת הצעירים, בידיעה ברורה שאזרחים מסתתרים בפנים, ובאותה מידה, שאולי גם מחבלים אורבים בין הפינות. הדממה שבתוך הבית הייתה מתוחה, מחרישת אוזניים, טעונה בסכנה. הריח של עשן ושריפה נישא באוויר. מיד כשנכנס, נורו לעברו צרור יריות. המטח היה מדויק וקטלני. עמרי נפצע בכל חלקי גופו מהירי. הוא קרס, אך גם ברגעיו האחרונים, רוחו נשארה נחושה. הוא פונה לבית החולים בפעם השלישית בקריירה הצבאית שלו, אך הפעם, הפציעות היו קשות מדי. הפעם, הוא לא הצליח להתאושש. רב-סמל מתקדם עמרי מיכאלי, בן שלושים וחמש בנופלו, מת מפצעיו ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. הוא נפל בקרב, בגיבורים, כשהוא מגן על ביתו ועל עמו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בנס ציונה, מותיר אחריו הורים ושלושה אחים, ולבבות רבים שבורים וכואבים.

על מצבתו, חקקה המשפחה את המילים שביטאו את הכאב העצום, אך גם את הגאווה והאהבה האינסופית: "תודה שזכינו בך קסם גיבור שלנו. לנצח איתנו, בכל מקום, צורה וזמן!" מילים אלו הן עדות לחייו המלאים, לגבורתו הטהורה, ולקסמו המיוחד שנגע בכל מי שפגש בו. עמרי לא נעלם, הוא נשאר נוכח, בזיכרון, בלב, ברוח.

באזכרת השנה לנופלו, עמד אביו, מיקי, וספד לו בקול רועד, אך מלא עוצמה: "אנחנו כאן שואלים איפה אתה. לא הספקנו אפילו לשאול מעט ממה שרצינו לדעת. נעלמת כך לפתע, לקחת מאיתנו את החיוך המתוק והצנוע שלך." קולו נשבר מעט כשתיאר את החלל שנפער, את השאלות הבלתי פתורות, את התשוקה לשמוע שוב את קולו, לראות את חיוכו. "אתה יודע כמה אנו אוהבים ומתגעגעים אל אותו מבט מבויש, אל ידיך החסונות, לדיבורך הצנוע והשקט, שכל מילה היא עוצמה מרטיטה." הוא תיאר את מגע ידיו, את שקט דיבורו שהיה מלא תוכן ועומק. "טיוליך בטבע האינסופי והנאותיך הקטנות. העזרה לחבר, מתי שרק צריך, הבילוי המשותף שלך עם מעגלי החברים האינסופיים, שגם הם לא מפסיקים לשאול איפה אתה." מיקי נגע בכל הרבדים של חייו של עמרי, מהפרטי ועד הציבורי, מהשקט ועד העוצמה. "אנחנו מבינים שלא תגיע. ואז נזכרים במה עשית, שאתה עשית את מה שחשבת שנכון לעשות. להיות ראשון, תמיד להיות ראשון, תמיד להוביל." הייתה זו קבלה כואבת של המציאות, אך גם חיזוק ההבנה שעמרי הלך בדרכו, בדרך של גבורה ומנהיגות, עד הרגע האחרון.

גם אחיו הקטן, תום, נשא דברים באזכרת השנה, כשהוא מנסה לאסוף את השברים ולהביט קדימה: "לפני השביעי באוקטובר היינו משפחה של שישה לוחמים – אמא, אבא וארבעה אחים." הוא תיאר את המשפחה ככוח לוחם, כקבוצה מגובשת שחיה ופועלת יחד. "בשביעי באוקטובר עברנו היתקלות קשה, עם הרוג אחד וחמישה פצועים קשה." המטאפורה של הקרב שחוותה המשפחה כולה, עם אבדה אחת ופציעות עמוקות לכל הנותרים, הייתה נוקבת. "אבל למזלנו, בכל שנות חייך דאגת לאסוף מסביבך חברים טובים שמהשביעי באוקטובר הפכו להיות רופאים ודאגו שהפצע הזה שלנו יהפוך להיות צלקת יפה ולא כואבת." תום הדגיש את חשיבות מעגלי החברים שעמרי יצר סביבו, חברים שהפכו למשענת ולתומכים, וסייעו למשפחה להתמודד עם האובדן הנורא. "אמנם נחטפת באמצע החיים, אבל אני בטוח שהלכת גאה. גאה בעצמך, גאה בסביבה שיצרת, בעסקים שעשית, בשיאים שכבשת ובמשפחה שבנית." דבריו של תום היו קריאה להכיר בחיים המלאים והמשמעותיים של עמרי, במי שהיה ובמה שהשיג, ולא רק באובדן. "אני מבקש מכולם: בואו נרים את הראש, נפסיק את הבכי, בואו נתגאה שבנאדם כזה היה קרוב אלינו, שהייתה לנו הזכות לחיות לידו, אפילו אם זה לפעמים מרגיש שלא מספיק." זו הייתה קריאה לזכור את עמרי לא רק בכאב, אלא בגאווה, בראש מורם, כפי שהיה ראוי לו.

זכרו של עמרי ממשיך להדהד ולהתקיים במגוון דרכים, כעדות לחייו המשמעותיים ולהשפעתו הגדולה. עפרי, בת דודתו, ספדה לו במסגרת פרויקט "זיכרון ברזל: המילים האחרונות" של ערוץ רשת 13, בהעניקה לו קול נוסף במרחב הציבורי. ספר הילדים "ל-חיים" נכתב לזכרו ובהשראתו, מנחיל את רוחו לדורות הבאים, מלמד על ערכים של גבורה, חברות ואהבת אדם דרך סיפורים שנוגעים ללב. מועדון הכדורסל העירוני נס ציונה, מתוך הכרה בתרומתו לקהילה ובאהבתו לספורט, החליט לקרוא לקבוצת ילדים א' בשם "עירוני נס ציונה עמרי", ובכך להנציח את שמו על מגרשי הכדורסל, במקום שבו ילדים לומדים על שיתוף פעולה, נחישות ורוח ספורטיבית. בטיילת בתל אביב, נפתח בית קפה ובר יין בשם "מיכאלי", מקום מפגש של חיים ושל שמחה, המנציח את שמו של עמרי באווירה של קהילתיות ותענוגות קטנים, בדיוק כמו שידע לאהוב בחייו. גל אלמוג, אבי חברו של עמרי, כתב שיר לזכרו, שהולחן על ידי אלון נדל ובוצע על ידי גידי יובל, והפך ל"אנדרטה מוזיקלית" שניתן לצפות בה ביוטיוב. המילים והצלילים נושאים את סיפורו, מנציחים את קולו ואת רוחו בצורה אמנותית ומרגשת. ולבסוף, עמודים לזכרו נפתחו באתרים remember.bio, memoriz.plus וכן באתר "קווים לדמותם", המאפשרים לכל מי שרוצה ללמוד על עמרי, לכתוב לו דברים, ולשמר את זיכרונו במרחב הדיגיטלי לנצח. עמרי מיכאלי, הלוחם תכול העיניים מקיבוץ כפר רופין, שבחיוכו המבויש כבש לבבות ובמעשיו הגיבורים הגן על המדינה, נשאר עמנו – בלבבות, בזיכרון, ברוח, בסיפורים ובשבילי הארץ שכל כך אהב. מורשתו היא מורשת של אהבה, גבורה, צניעות ומסירות אין קץ, והיא תמשיך לחיות ולהאיר את דרכנו, כסמל לתקומה וגאווה ישראלית אמיתית.