עמרי לוטן

במבוא חמה, קיבוץ קטן בדרום רמת הגולן, תחת שמש חמה שצבעה את השדות בגווני זהב וירוק עמוק, נולד ביום כ"ח בסיוון תשל"ז, ה-14 ביוני 1977, ילד רביעי למשפחת לוטן. שמו היה עמרי, והוריו שושנה וירון, שהיו מחלוצי ההתיישבות בגולן, נטעו בו כבר מראשית דרכו את אהבת הארץ הזו, את החיבור העמוק לאדמה, לעם ולזולת, ערכים שיעצבו כל צעד בחייו. ביתם היה תמיד פתוח, רוחש חיים, מלא בצלילי ילדים – יגאל, זהר, אורנית, ועכשיו גם עמרי, ובהמשך זיו, דן וגל – שבעה אחים ואחיות שגדלו יחד, קשורים בקשר בל יינתק. עמרי היה ילד יפה תואר, עיניו שחורות ומבריקות, חיוכו מהיר ומדבק, והוא מילא את החלל סביבו באור ובשמחה טבעית. הוא היה הרוח החיה בכל מפגש משפחתי, בכל ארוחת שישי, וידע להפוך כל רגע פשוט לחגיגה קטנה. הוא היה בן מסור להוריו, תמיד קשוב, תמיד שם כדי לעזור, ואח תומך ואוהב, אוזן קשבת וכתף איתנה לאחיו הצעירים, ושותף למשחקים וצחוקים עם אחיו הגדולים. הבית במבוא חמה, עם קירותיו הספוגים בסיפורי הקמה וחלוציות, היה עבורו עוגן ונקודת מוצא לכל מה שיבוא.

ככל שגדל, התפתחה בו אותה כריזמה טבעית שהפכה אותו ל"מגנט אנושי", כפי שתיארו אותו יקיריו. הוא היה נער שובה לב, מצחיק ומלא חיוניות, ואי אפשר היה שלא להימשך אליו. בבית הספר, לא היה עמרי תלמיד שקדן בכל המקצועות, אלא התמקד באלה שעניינו אותו באמת, בהם שקד והתעמק, וגילה בהם בקיאות מפתיעה. אולם את חריצותו האמיתית, את החיבור העמוק לעשייה, גילה דווקא מחוץ לכיתה, בבריכות המדגה של הקיבוץ. שם, בשעות הבוקר המוקדמות, כשהאוויר היה עדיין צונן וערפילי, וידיים רטובות וקרות היו טובלות במים העכורים, הוא עבד ללא לאות. רעש מנוע הטרקטור שהיה גורר את רשתות הדיג, ריח המים העומדים והדגים הטריים, תחושת הסיפוק שבסוף יום עבודה פיזי תחת השמש הקופחת – כל אלה היו חלק בלתי נפרד מילדותו ומנעוריו, ועיצבו בו את ההבנה העמוקה של עמל כפיים, של אחריות ושל הקשר הישיר בין אדם לאדמתו, למזונו. הוא אהב את העבודה הזו, את השטח הפתוח, את הדינמיקה הבלתי פוסקת של הטבע, ואת האחריות הכרוכה בטיפול ביצורים חיים. הקשר עם אחיו ואחיותיו נשמר חם וקרוב לאורך השנים, והוא הקפיד לבלות עם אחייניו הרבים, להצחיק אותם, ללמד אותם משחקי מילים ותשבצים, ולהיות עבורם דמות של דוד גדול, מצחיק ונדיב, שתמיד יש לו זמן עבורם. הוא היה לוקח אותם לטיולים בשדות, מספר להם סיפורים, מלמד אותם לזהות צמחים ובעלי חיים, ומעביר להם, בלי מילים גבוהות, את אותה אהבת ארץ שספג מהוריו.

בשנת 1995, כשהגיע זמנו, התגייס עמרי לצה"ל, בחר ללכת בעקבות לבו ולשרת כלוחם בחיל השריון. הוא אהב את החיל, את עוצמת הטנקים, את השטחים הפתוחים שבהם התאמנו, ואת תחושת הצוות, האחווה המיוחדת שנוצרת בין לוחמים בתוך כלי הפלדה הענק. חבריו למחלקה ולצוות מספרים עליו בחיוך רחב, כי עמרי היה הליצן של החבר'ה, זה שתמיד ידע לשלוף בדיחה, להעלות את המורל ברגעים הקשים ביותר, להפיג את המתח לפני מבצע או באמצע תרגיל מתיש. בין רעשי המנועים, ריח הסולר והזיעה, הוא יצר אווירה של קלילות ושמחה, והיה עוגן אנושי עבור כולם. הוא זכר בעל פה שירים שלמים, סיפר סיפורים מצחיקים מהקיבוץ, ושלט באמנות משחקי המילים, שאיתם היה מאלתר בדיחות על המפקדים ועל המצב. הוא לא חיפש להתבלט במרדנות, אלא פשוט היה הוא – אדם שמח, נבון, ובעל חוש הומור חד, שידע להתחבב על כולם. לאחר שחרורו מצה"ל, הוצב עמרי בגדוד 89, חטיבת "הזקן" (חטיבה 8), חטיבת מילואים ותיקה ומפוארת. הוא הקפיד להתייצב לכל קריאה למילואים, ללא עוררין, רואה בכך לא רק חובה אלא זכות ושליחות, וחיבור עמוק לחבריו ליחידה, שהפכו למשפחה שנייה. הוא אהב את החיבור המחודש אליהם, את השיחות הארוכות בשעות השמירה, את תחושת השייכות והמטרה המשותפת.

חייו של עמרי קיבלו תפנית מרגשת כאשר יצא לטיול בתאילנד, נופיה הקסומים, חופיה הלבנים והאווירה המשוחררת. שם, באחד מהאיים הטרופיים, או אולי בעיר סואנת, הוא פגש את דפנה. היא נשבתה מיד בקסמיו – בחיוכו המהיר, בעיניו המבריקות, בהומור השנון ובנוכחות המלאה שלו. השיחות ביניהם זרמו בקלות, כאילו הכירו מאז ומתמיד, ועד מהרה פרחה ביניהם אהבה גדולה, עמוקה וסוחפת, כזו שמשנה את מסלול החיים. הם חזרו לארץ כזוג, נישאו בחתונה שמחה ומרגשת, וקבעו את ביתם ביישוב בת חפר שבשרון. את ביתם הם בנו לבנה אחר לבנה, לא רק פיזית אלא גם רגשית, מתוך אהבה גדולה ושותפות דרך. במשך השנים, נולדו להם שלושה ילדים – מיקה, עמית וגאיה – שהיו אור עיניהם ומרכז עולמם. עמרי היה איש משפחה למופת, בעל מפרגן ואוהב לדפנה, תמיד שם לתמוך, להקשיב ולחזק. הוא היה אבא מסור, חם ועוטף, שהפך את הבית למקום מלא שמחה, צחוק וקבלה ללא תנאי. הוא חינך את ילדיו לאהבה, לכבוד ולערכים, לא רק במילים, אלא בעיקר בדוגמה אישית. הוא היה שם ברגעים הקטנים והגדולים, לוקח אותם לטיולים רגליים בשדות שמסביב לבת חפר, מלמד אותם להכיר את ציוץ הציפורים ואת שמות העצים, משחק איתם כדורגל בחצר, מקריא סיפורים לפני השינה, ומלווה אותם לכל חוג ופעילות. ילדיו תיארו אותו כאבא מכיל ומחבק, דואג ושומר, כזה שכל בעיה נראית קטנה יותר כשהוא בסביבה. הוא ידע להקשיב להם בסבלנות, להבין את עולמם הפנימי, ולתת להם תמיד תחושה של ביטחון ואהבה אינסופית. הבית בבת חפר, עם צחוק הילדים וריח האוכל הטעים, היה מבצרו, המקום שבו מצא שלווה ואושר אמיתי.

בשנת 2010, עמרי, בעל רוח היזמות והחיבור העמוק לאוכל טוב, הגשים חלום והקים יחד עם שותף את דוכן הדגים "פישנזון" בשוק האיכרים בנמל תל אביב. זה לא היה עוד סתם דוכן; זו הייתה פינה חמה, מזמינה ותוססת, שהפכה עד מהרה למוקד משיכה לא רק בגלל הדגים הטריים והאיכותיים, אלא בעיקר בגלל האישיות הכובשת של עמרי. הוא היה בעל עסק קשוב ונדיב, תמיד עם קיסם בפה וחיוך קטן, מוכן לעזור בכל בקשה, להמליץ על המתכון המושלם, או סתם לפטפט על מזג האוויר. הוא ידע ליצור קשר אישי עם כל לקוח, לזכור את שמו, את העדפותיו, ולתת לו הרגשה של לקוח יחיד ומיוחד. קהל לקוחות נאמן נוצר סביבו, אנשים שהגיעו לדוכן לא רק בשביל הדגים, אלא גם בשביל הקפה הטוב שהיה מציע, בשביל האווירה המשוחררת והשמחה, ובשביל אישיותו המגנטית של עמרי. הוא היה מומחה קולינרי, שידע לתת עצות על כל סוג דג, להמליץ על תבלינים, ולספר סיפורים קטנים על מקור הדגים. הדוכן שלו היה יותר מעסק – הוא היה מקום מפגש, סוג של קהילה קטנה, שבה כולם הרגישו בנוח וחלק ממשהו גדול יותר.

מעבר לעיסוקיו המקצועיים וחיי המשפחה המסורים, עמרי היה אוהד מושבע של קבוצת הכדורגל "הפועל תל אביב". זו לא הייתה סתם אהדה, זו הייתה תשוקה בוערת, חלק בלתי נפרד מזהותו. כבר מגיל צעיר, הוא לא החמיץ משחק, היה מגיע ליציע עם צעיף אדום וקול צרוד, וסחף אחריו בני משפחה וחברים לתוך מערבולת הרגשות של המשחק. הניצחונות היו מתוקים וההפסדים כואבים, אבל האהבה לקבוצה נשארה יציבה, עמוקה ובלתי מתפשרת. בחתונה שלו, הוא התעקש ששיר הכניסה והיציאה מהחופה יהיה שיר של "הפועל", ובכך חרט את אהבתו לקבוצה גם על רגעיו המאושרים ביותר. הצבע האדום, סמל הקבוצה, היה חלק בלתי נפרד מחייו, מופיע בבגדיו, בפרטי הבית, ובשיחותיו. הוא היה אשף משחקי מילים ואלוף בפתרון תשבצים, תכונות שהעידו על חשיבה מהירה, יצירתית ושנונה. דפנה אשתו סיפרה שנהג לשלוח לה שירים שאהב במיוחד, ונהג לנתח איתה את משמעותם העמוקה, מה שהעיד על נפש רגישה, מתבוננת ואוהבת אמנות. שמחה הייתה עבור עמרי דרך חיים של ממש. הוא היה אדם שהחיוך לא ירד מפניו, שתמיד ידע לשלוף משפט מצחיק, שנון ומדויק ברגע הנכון, להפיג מתחים ולשבור את הקרח. עמית, אחייניתו, כתבה עליו בכאב וגעגוע: "עמרי הוא לא עצב. עמרי הוא לצחוק עד שכואבת הבטן, הוא שמש כשאין שמש." הוא היה קרן אור אמיתית בחייהם של כל מי שפגש בו.

עמרי היה איש רודף שלום, שכולו נתינה. הוא היה חבר טוב שאפשר היה תמיד לפנות אליו בשעת משבר, לקבל עצה טובה, או סתם אוזן קשבת ותמיכה ללא תנאי. הוא היה משכין שלום בין אנשים, ידע לגשר על פערים, להרגיע רוחות סוערות, ולראות את הטוב בכל אדם. הוא היה מוקף בחברים שרכש בכל תחנות חייו – מילדותו בקיבוץ, דרך הצבא, ועד לחייו הבוגרים בבת חפר ובעסק בנמל. עמוד התווך של חבורת "הציידים", חברי ילדות שגדלו ולחמו זה לצד זה, והתכנסו מדי שבוע לשיחות טובות, צחוקים ובעיקר הרבה בשר על האש. במפגשים האלה, סביב שולחן עמוס ובקבוקי בירה, הם היו משחזרים זיכרונות, מתעדכנים בחיים, ופשוט נהנים מהנוכחות אחד של השני, מהקשר העמוק והבלתי אמצעי שנוצר ביניהם לאורך עשרות שנים. עמרי היה הלב הפועם של החבורה, זה שארגן, זה שצחק הכי חזק, וזה שתמיד דאג שכולם ירגישו בנוח וששום דבר לא יחסר. הוא היה רואה בהם משפחה נוספת, כזו שנבחרה בלב ובנפש, והם ראו בו אבן יסוד בחייהם.

ואז הגיע אותו יום ארור, שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. בשעה שש וחצי בבוקר, נשמעה אזעקת "צבע אדום" שקראה להם לרדת לממ"ד, אך הפעם, זה היה אחרת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות. הם פשטו על מסיבת הטבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו באכזריות כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, בניסיון נואש להגן על אזרחי ישראל. בבוקר זה, השתנו פני המדינה, ופרצה מלחמה עקובה מדם, ששמה "חרבות ברזל".

החדשות זרמו במהירות, מילאו את האוויר בתדהמה, חרדה ואימה. עמרי, כפי שניתן היה לצפות מאדם בעל ערכים כה עמוקים וחיבור כה חזק למולדתו, לא היסס לרגע. למרות שעבר את גיל הפטור ממילואים, הוא התייצב מיד, ב-7 באוקטובר 2023, ללא כל היסוס, ודרש להצטרף לכוחות הלוחמים. הוא ידע שחבריו ליחידה נקראים לדגל, והוא לא יכול היה לדמיין את עצמו מחוץ למעגל, בזמן שאחרים נלחמים על הבית. עמרי שירת במשך כעשרה חודשים, תחילה ברצועת עזה, במאמץ לטהר את השטח ממחבלים ולהגן על יישובי העוטף, ולאחר מכן בגבול לבנון, כשהמלחמה התפשטה גם לצפון הארץ, ללחימה בארגון הטרור חיזבאללה. תקופה ארוכה של אי ודאות, סכנה, וגעגועים הביתה, אל דפנה והילדים.

באחד מרגעי ההפוגה המעטים מהלחימה, יצא עמרי עם בני משפחתו לחופשה קצרה בחו"ל, ניסיון נואש לנתק את עצמו ולו לרגע ממציאות המלחמה המתישה. אולם, הוא לא הצליח ליהנות באמת. מחשבותיו היו נתונות לחבריו, שידע כי נקראו לסבב מילואים נוסף בלעדיו, והוא חש תחושה עמוקה של החמצה ושל חוסר שייכות. האור בעיניו, אותו ניצוץ שהיה טבוע בו כל חייו, כבה מעט. רק כשחזר למילואים, אל חבריו, אל הטנק, אל השטח הפתוח והמאתגר, חזר האור לעיניו. הוא חש שוב שלם, במקום שבו הוא צריך להיות, עושה את מה שהוא מאמין בו.

ביום חמישי, ה-24 באוקטובר 2024, היה עמרי, רב-סמל בכיר במילואים, יחד עם צוותו, בפעילות מבצעית בדרום לבנון, באזור המערבי לקיבוץ מנרה, קרוב מאוד לגבול. זו הייתה שגרה מתוחה, תמיד עם יד על ההדק, תמיד עם עין פקוחה. לפתע, ללא התרעה מוקדמת, שוגרו אל המרחב שבו שהו רקטות ופצצות מרגמה. הפיצוצים הרעידו את האדמה, עשן עלה וכיסה את השטח, והכאוס השתלט על הרגע. מהירי הקטלני נהרגו חמישה חיילים, ובהם עמרי לוטן ז"ל. תשעה-עשר חיילים נוספים נפצעו באירוע. עמרי, איש השמחה והאור, נפל בקרב, בן ארבעים ושבע בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין המסילה בעמק חפר, מותיר אחריו שבר עמוק בלבבות – את דפנה אשתו, את מיקה, עמית וגאיה ילדיו האהובים, את הוריו שושנה וירון, ואת ששת אחיו ואחיותיו.

על מצבתו נחקקו המילים: "שהעננים יורידו בירה, הקוצים יהפכו לגראס. משורר ונוטע." מילים שמשקפות את רוחו החופשית, את אהבתו לטבע, להומור, ואת יכולתו לראות את היופי והטוב גם במקומות הבלתי צפויים. הוא היה משורר בחייו, כזה שהבין את עומק הרגשות ויופיו של העולם, ונוטע – לא רק עצים, אלא גם זרעים של אהבה, שמחה וערכים בלבבות הסובבים אותו. מיקה בתו ספדה לו בכאב קורע לב, שביטא את גודל האובדן: "אבא שלי, גיבור שלי, הבן אדם שאני מעריצה. הפחד הכי גדול שלי קרה. איך הלכת, איך? אני לא מאמינה, עדיין לא מעכלת שדפקו לי בדלת וכשאמרו לי את הבשורה סירבתי להאמין. איך האדם הכי חזק והכי גיבור שבחיים לא הראה לי חולשה הלך? אבא, אני כל כך אוהבת אותך, אתה הגיבור שלי! אני רק רוצה חיבוק אחרון, לשמוע את הקול שלך פעם אחרונה... אתה חסר לנו כל כך, בכל דבר בבית... כל מי שהכיר אותך זכה ואני זכיתי בך. אני מאחלת לכולם אבא מושלם כמו שלי יש. אני אוהבת אותך ולנצח אזכור ואתגעגע, מיקה." במילים אלו היא תיארה את הגיבור הפרטי שלה, את העמוד התומך שנעלם, ואת החלל העצום שהותיר אחריו.

אביו, רוני, ספד לו במילים מלאות אהבה וכבוד, שציירו את דמותו של עמרי באור של נתינה וחיבור עמוק: "עמרי היה אדם מלא באור, שהשפיע על חייהם של כל מי שנגע בהם. מגיל צעיר הוא ייצג ערכים של אומץ, אחריות, נדיבות ואהבה. הוא ידע לעזור לכל מי שצריך, תמיד עם חיוך על הפנים ולב פתוח. הקרב שבו נפל לא שיקף רק את כוחו על המגרש, אלא גם את מהות חייו - להילחם עבור מה שהוא מאמין בו... עמרי חלם בגדול, תמיד חיפש את הדרך הטובה לכולם, לתרום ולעזור לאחרים. הוא חינך אותנו לאהוב, לא רק את משפחתו, אלא גם את המדינה שלנו ואת האדמה שעליה אנו חיים. אני יודע שעמרי לא היה רוצה שנבכה עליו, אלא שנמשיך את הדרך בה הלך. אני מאחל לכולנו לזכור את השמחה שהוא הביא לחיינו, ולחיות את חיינו בהתאם לערכים שהוא ייצג. לנשמתך, עמרי, אני אומר: תודה על כל רגע, על כל חיוך, על כל שיעור. אתה לא תישכח, ותמיד תישאר בלבבות שלנו. נחבק אותך, אוהבים אותך לנצח." מילותיו של האב הדגישו את מהות חייו של עמרי – איש של אור, של ערכים, של אהבה למשפחה, לעם ולאדמה, שגם ברגעי הקרב האחרונים, ייצג את כל מה שהאמין בו.

לזכרו של עמרי, הונצח שמו במגוון דרכים, שכולן שיקפו את אישיותו הייחודית ואת אהבותיו. הוצאה סדרה מיוחדת של בקבוקי עראק, משקה שאהב ונהג לשתות בחברת חברים טובים, כאות למסורת של שמחה וביחד. הופקו אלבום תמונות מרגש, צמידים, חולצות ומדבקה עם המילים "מי ייתן ורק ניתן. יש לנו חור בלב בצורה שלך" – משפט שביטא את גודל האובדן ואת הצורה הייחודית שבה חסרונו מורגש. בכולם שלט הצבע האדום, צבעה של קבוצת הכדורגל "הפועל תל אביב" שאהב עד כלות נשמתו. המשפחה הקימה אתר הנצחה אינטרנטי, בית וירטואלי שבו מתכנסים זיכרונות, תמונות, וסיפורים, כדי שעמרי לוטן, איש השמחה, האור והנתינה, הגיבור הפרטי והלאומי, לא יישכח לעולם. דרך המורשת שהשאיר, דרך אהבת הארץ והאדם שנטע בילדיו ובכל הסובבים אותו, ממשיך עמרי לחיות, להאיר, ולהוות השראה לכולנו. הוא נפל בהגנה על הבית, על ערכיו, ועל חיינו, וזכרו יהיה נצור בלב האומה לנצח, כסמל לתקומה, אומץ וגבורה אנושית ואמיתית.