עמרי כהן

באשדוד, עיר נמל שוקקת חיים, עטופה ברוחות ים מלוחות ובשמש ים-תיכונית בוהקת, אל תוך בית חם ורוחש פעילות, נולד עמרי כהן ביום י"ג בניסן תשס"ה, ה-22 באפריל 2005. הוא היה הבן הבכור לאיריס ויואל, ועם בואו, מילא את החלל הגדול של ציפייה ואהבה שרחשה המשפחה. הבית, שהיה עתיד להתמלא בעוד שבעה אחים ואחיות – הודיה, עמוס, טליה, ינון, איילת, אדל ואביגיל – החל להתעצב סביב דמותו של הבכור, "עמריקו" כפי שכינוהו הוריו ובני משפחתו. כבר מראשית דרכו, ניכרה בו נוכחות מיוחדת, סוג של אור שקרן מתוכו והאיר כל פינה, והפך אותו למרכז שמחה וצחוק. הוא לא היה רק אח גדול בסדר הלידה, אלא הפך במהרה למשענת ולעוגן, זה שתמיד דאג שאף אחד לא יישאר לבד, שתמיד הושיט יד לעזרה, חיבק, והרגיש את כאבם ושמחתם של אחיו הקטנים כאילו היו שלו.

כבר בגיל צעיר מאוד, התגלה עמרי כילד יוצא דופן, עם יכולות אינטלקטואליות שהפתיעו את כל הסובבים אותו. כשהיה בן שלוש בלבד, עוד לפני שהחל את גן החובה, הוא כבר ידע לקרוא בעצמו. לא היה זה דקלום בעל פה, אלא הבנה עמוקה של האותיות והמילים, תהליך שלפעמים היה נראה כמעט קסום בעיני הוריו. הוא היה יושב על שטיח צבעוני בסלון, ספוג בספר ילדים שאויר בצבעים עזים, ואצבעו הקטנה עקבה אחר השורות, כשהוא קורא בקול ברור, כאילו זה הדבר הטבעי ביותר בעולם. שנה לאחר מכן, כשהיה בן ארבע, בטרם רוב בני גילו אפילו הכירו את המספרים הראשונים, הוא כבר ידע לדקלם את לוח הכפל במלואו, כמעט בלי למצמץ. הדבר עורר התפעלות בקרב בני המשפחה והמורים בגן, שראו בו פוטנציאל אדיר ואינטליגנציה חדה מן הרגיל. ההישגים המוקדמים הללו לא הפכו אותו לילד מתנשא או מרוחק, אלא להיפך – הם העניקו לו סקרנות אינסופית ורצון לחקור וללמוד, תוך שמירה על ענווה ועל נכונות לחלוק את הידע שלו עם אחרים.

שנות ילדותו של עמרי עברו עליו באשדוד, העיר שכה אהב ושהייתה חלק בלתי נפרד מזהותו. הוא החל את לימודי היסודי בבית הספר "נעם", שם בלט מיד כבעל יכולות לימודיות גבוהות וסקרנות בלתי נדלית. בכיתה ג', כשכישרונותיו המיוחדים כבר לא יכלו להישאר חבויים, הוא שולב במסגרת ייעודית לילדים מחוננים. שם, בין קירות הכיתה המיוחדת, מצא עמרי סביבה שתאמה את קצב חשיבתו המהיר ואת צמאונו לידע, ופגש חברים שחלקו עמו את אותה התשוקה ללמידה. בהמשך, התקבל לתוכנית יוקרתית למצטיינים במתמטיקה של "אוניברסיטת בר אילן", תוכנית שמשכה אליה בני נוער מכל הארץ. הדרך לבר-אילן, שדרשה נסיעות ארוכות ומוקדמות, לא הרתיעה אותו. הוא ראה בכך הזדמנות פז להעמיק את הבנתו בעולם המספרים וההיגיון, לפתור בעיות מורכבות שהיו בגדר תעלומה עבור רבים אחרים, ולפתח את יכולותיו האקדמיות לרמות חדשות. המתמטיקה, עבורו, לא הייתה רק מקצוע יבש, אלא שפה, דרך להבין את העולם ואת סודותיו.

כשהגיע עמרי לגיל חטיבת הביניים, עמד בפניו צומת דרכים. לאחר שנים בחינוך הממלכתי-דתי, הוא בחר בנתיב שונה והצטרף לשורות ישיבת "אמית יגל" בעיר. המעבר לישיבה היה מהלך משמעותי, ששיקף את עומק אישיותו ואת מחויבותו לערכים שספג בביתו. הוא היה תלמיד בעל מידות טובות, אך גם עם נגיעות של שובבות בריאה, כזו שהייתה חלק בלתי נפרד מהקסם האישי שלו. למרות האתגרים שהיו טמונים במעבר למסגרת תובענית יותר, עמרי התעקש להיות תלמיד ישיבה, ולא מהסיבות הברורות מאליהן. כשנשאל מדוע הוא בוחר בדרך הזו, תשובותיו היו כנות ומלאות אופי: "אני רוצה להיקרא בן ישיבה," אמר, מתוך רצון עמוק להשתייך ולשאת בתואר שסימל בעיניו מחויבות וזהות. "אני רוצה שהוריי יהיו גאים בי," הוסיף, מבטא את הקשר החזק והערכה העצומה שהייתה לו כלפיהם, ואת השאיפה המתמדת למלא את הציפיות שלהם ולהביא להם נחת. ולבסוף, המשפט שחתם את דבריו וחשף את ליבת אישיותו: "כדי להוכיח לכולם שאני מסוגל." שלוש התשובות הללו, בפשטותן ובעוצמתן, שיקפו את אופיו הייחודי: רצון עז להצליח, מחויבות עמוקה למשפחתו, וביטחון בלתי מעורער ביכולותיו האישיות. הוא ראה בישיבה לא רק מקום ללמוד תורה, אלא גם זירה לבנות את אישיותו, לחזק את עמוד השדרה הערכי שלו, ולהוכיח לעצמו ולעולם את כוחו ונחישותו.

השנים בישיבה התיכונית היו שנים מעצבות עבור עמרי. הישגיו המעולים בלימודים, שהיו תוצאה של שילוב נדיר בין אינטליגנציה טבעית ועבודת כפיים אינטלקטואלית, פתחו בפניו מגוון רחב של אפשרויות ללימודים גבוהים. מוסדות יוקרתיים כמו מכון "לב" בירושלים ועוד רבים אחרים פנו אליו, מציעים לו את מסלולי הלימוד המאתגרים ביותר. אך עמרי, נאמן לדרכו ולערכיו, בחר להישאר בעיר הולדתו ולהמשיך את לימודיו באותה ישיבה תיכונית. הבחירה הזו לא נבעה מחוסר אמביציה, אלא מתוך הבנה עמוקה של מה שחשוב לו באמת. הוא ראה בחבריו, בחבורה שנרקמה סביבו במהלך השנים, עוגן של ממש. הם היו לא רק חברים לכיתה, אלא שותפים לדרך, למחשבות, לחוויות. הרעיון לעזוב אותם ולפתוח פרק חדש במקום זר, על אף הפיתוי האקדמי, לא קסם לו באותה מידה. הוא העדיף את החום וההיכרות, את התחושה של שייכות עמוקה, על פני כל יוקרה אקדמית. בתוך המסגרת המוכרת, עמרי לא הסתפק רק בלימודים. הוא היה פעיל חברתית באופן יוצא דופן, לקח חלק ביוזמות שונות ובלט בהובלה, באחריות ובעשייה ברוכה. אם הייתה משימה שצריך לבצע, אירוע שצריך לארגן, או מיזם חברתי שצריך לקדם, עמרי היה הראשון להתייצב. הוא היה שם, עם החיוך הרחב שלו, עם האנרגיה המתפרצת, ועם היכולת לסחוף אחריו את כולם.

הוא לא היסס לעלות על הבמה, להשתתף בהצגות ובמופעי בית הספר, שם כבש את כולם בהומור המשובח ובשטותניקיות האופיינית לו. יכולתו להצחיק, לשחק, לשבור את הקרח ולהכניס קלילות גם למצבים רציניים, הפכה אותו לדמות אהובה ונערצת. זכורים לכולם הרגעים בהם היה מאלתר בדיחות, מחקה מורים או חברים בחינניות, והיה גורם לקהל להתגלגל מצחוק. ההומור הזה, שלא פעם גבל בחוצפה מתוקה, היה חלק בלתי נפרד ממי שהיה – אדם שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, שיודע למצוא את הצד המצחיק בכל מצב, ושיכולתו להאיר פנים הייתה מתנה לכל מי ששהה במחיצתו. ה"שטותניקיות" שלו לא הייתה חוסר רצינות, אלא דרך להתמודד עם החיים, להקל על אחרים, ולשמור על רוח חופשית וצעירה. הוא היה אמן בלהפוך רגעים שגרתיים לזיכרונות בלתי נשכחים של צחוק ושמחה.

אחר הצהריים, לאחר שעות הלימודים בישיבה, עמרי לא מיהר הביתה לנוח. הוא מצא את מקומו בפעילות תנועת הנוער "בני עקיבא", שהייתה עבורו לא רק מסגרת חברתית, אלא גם זירה להמשך עשייה וחיבור לערכי הקהילה. בכל יום חמישי, כשהשבוע כמעט הגיע לסיומו והציפייה לסוף השבוע כבר ריחפה באוויר, עמרי היה מתייצב באדיקות בפעילות הגמ"ח (גמילות חסדים) של הסניף. שם, בין ארגזי מזון וערמות של מוצרים, הוא מצא סיפוק עמוק. הוא לא ראה בכך נטל, אלא זכות וערך עליון – היכולת לתרום מזון לנזקקים, לסייע למשפחות שמתמודדות עם קשיים כלכליים, ולהקל במעט על חייהם של אלו שפחות שפר עליהם גורלם. הוא היה מניף שקים, אורז חבילות, מעמיס סחורה, ותמיד עשה זאת עם חיוך רחב ועם תחושת שליחות אמיתית. הריחות של הלחם הטרי, קופסאות השימורים, ומוצרי המזון היבשים התערבבו באוויר, ועמרי היה שם, חלק מהמכונה האנושית של החסד, מבין היטב את המשמעות של כל מעשה קטן. הוא האמין שאהבת אדם מתבטאת לא רק במילים, אלא במעשים, ושהיכולת להושיט יד ולסייע היא אחת המתנות הגדולות ביותר שיש לאדם להעניק.

חרוץ ועצמאי, עמרי לא הסתפק רק בפעילות התנדבותית. הוא חיפש דרכים להשתלב בשוק העבודה, לחוש את טעם העצמאות הכלכלית ולתרום לפרנסת המשפחה. הוא עבד במקומות שונים, בין היתר כמלצר באולמות אירועים. אולמות האירועים, עם רעש הכוסות המצטלצלות, קולות השמחה, וריחות האוכל המתאבכים, היו עבורו זירה נוספת שבה הוכיח את עצמו. הוא היה מסתובב בין השולחנות, מגיש מנות, מפנה כלים, ותמיד עם חיוך ומילה טובה לאורחים. הוא נודע כבעל מוסר עבודה גבוה במיוחד – לא חסך מאמץ, לא התלונן על שעות ארוכות או על עבודה קשה, ותמיד ביצע את משימותיו במסירות ובאחריות. הוא היה מגיע הביתה בשעות מאוחרות, מותש אך מרוצה, עם כיסים מלאים בכסף שהרוויח ביושר, ועם תחושה של סיפוק על כך שהיה יום פרודוקטיבי ומשמעותי. העבודה הזו, שנדרשה בה עמידה ממושכת, שירותיות, וקשב לפרטים, חיזקה בו את תכונות האחריות, הסבלנות והיכולת לתפקד תחת לחץ, תכונות שעתידות היו לשרת אותו היטב בהמשך דרכו.

המשפחה הייתה עבור עמרי עמוד תווך מרכזי בחייו. הוא היה בן משפחה אוהב ומסור, וראה במצוות כיבוד ההורים חשיבות עליונה, כנר לרגליו. כל החלטה גדולה בחייו, כל התלבטות, הייתה מלווה בהתייעצות עם איריס ויואל, ובשאיפה לרצות אותם ולהביא להם נחת. הוא חלק קשר קרוב וחם עם אחיו ואחיותיו, שפערי הגילאים ביניהם לא מנעו ממנו להיות נוכח בחייהם, להדריך אותם, לשחק איתם, ולהקשיב ללבטיהם. עבורם, הוא היה הרבה יותר מאח גדול; הוא היה דמות אב, חבר, וסוד כמוס. כפי שאמרו בני משפחתו בלשונם החמה והכנה: "עמרי היה האח הגדול, הלב של המשפחה... אח חסר פחד, מה שרצה עשה. היווה דוגמה עבורנו." הוא היה זה שהיה פורץ דרך, מראה לאחיו הצעירים שהכל אפשרי אם רק רוצים מספיק. "העוגן בבית, תמיד שהיה קורה משהו רע הוא היה שם, תמיד התערב והשכין שלום." בין אם הייתה זו מריבה קטנה על צעצוע, או ויכוח סוער יותר, עמרי היה מתייצב, קולו המרגיע והגיונו השקול מפלסים דרך. הוא היה המתווך הטבעי, זה שהיה מוצא את הפתרון שיספק את כולם, מחזיר את השלווה וההרמוניה לבית. "ילד קסום," סיכמו, ובמילה אחת זו התמצתה מהותו – היכולת שלו להאיר את חייהם, להכניס שמחה, ולתת תחושה של ביטחון ואהבה ללא תנאי.

מעבר לבית ולמשפחה, עמרי היה אדם שמח במיוחד, בעל לב פתוח ואהבה גדולה לכל אדם באשר הוא. הוא האמין בחיים של חיבור, של אחדות, של קבלת הזולת ללא מחיצות כלשהן. בעיניו, החיים לא היו קשורים להבדלים בין אנשים – למוצאם, לדעותיהם, או לרקע שממנו באו – אלא לאופן שבו אפשר היה ליצור קשר אמיתי וחם עם כל אחד. הוא לא ראה גבולות או חומות בין בני אדם, אלא רק הזדמנויות לגשר ולחבר. אהבתו לארץ ישראל הייתה עמוקה ופשוטה; הוא אהב מאוד לטייל ברחביה, לגלות פינות חבויות, להרגיש את האדמה תחת רגליו, ולנשום את האוויר המיוחד של כל אזור. הטיולים הללו היו עבורו דרך להתחבר לשורשיו, להיסטוריה, ולנופים המרהיבים שבהם ראה את יופייה של הבריאה. הוא נהנה במיוחד לשבת ליד הים, על חוף הים של אשדוד או בכל מקום אחר, כשהרוח מלטפת את פניו ורחש הגלים מרגיע את נפשו. הרגעים הללו, של שקט והתבוננות, היו עבורו דרך להירגע, לאסוף כוחות, ולהתמלא בתחושת שלווה. אך השקט הזה היה רק פן אחד של אישיותו התוססת; בכל הזדמנות שרק ניתנה לו, הוא שר ורקד עם חבריו, מקפיץ את האווירה, סוחף את כולם לתוך מערבולת של שמחה וקצב.

הייתה בו תשוקה ענקית לחיים, כזו שגרמה לו לחפש למצות כל רגע, לחיות במלוא העוצמה, ולא להשאיר שום דבר לפעם אחרת. הוא לא היה אדם שדחה דברים, אלא קפץ לכל חוויה, לכל אתגר, לכל הזדמנות לשמוח ולשמח. המשפט שהיה שגור בפיו, והפך כמעט לצוואה עוד בחייו, היה – "אימא, העיקר שכולם יהיו שמחים." מילים אלה לא היו רק אמירה חולפת, אלא פילוסופיית חיים שלמה, דרך שבה חי ונהג בכל צעד ושעל. הוא לא חיפש את האושר האישי שלו על חשבון אחרים, אלא את האושר הקולקטיבי, את השמחה המשותפת. הוא האמין שאם כולם מסביבו שמחים, אז גם הוא עצמו ימצא את מקומו בשמחה הזו. הוא היה מפיץ שמחה, מדבק באופטימיות שלו, ויוצר סביבו בועה של אור שקשה היה לעמוד בפניה. בין אם היה זה חיוך קטן לאדם זר, מילה טובה לחבר שקצת עצוב, או ריקוד ספונטני שפרץ בפתאומיות – עמרי חי את חייו כחגיגה של אהבה, חיבור ושמחה, והשאיר אחריו שובל של אור וצחוק בכל מקום אליו הגיע.

ב-16 באפריל 2024, ימים ספורים לפני יום הולדתו התשעה עשר, עמרי התגייס לצה"ל. זה לא היה עוד גיוס שגרתי, אלא הגשמת חלום ורצון עמוק שפעם בו שנים. הוא התנדב לשירות קרבי בחטיבת "גבעתי", חטיבה ששמה הולך לפניה באומץ ובמסירות, ובגדוד 424, הוא גדוד "שקד". הבחירה בגבעתי ובשירות קרבי לא הייתה מקרית. היא נבעה מתחושת שליחות עמוקה, ששורשיה נטועים עמוק בחינוך שקיבל בבית ובישיבה, ובאמונתו בצורך לתרום למדינה ולחברה. הוא ראה בשירות הצבאי לא רק חובה אזרחית, אלא זכות ומשימה אישית, דרך לממש את ערכיו ולהגן על הבית שכה אהב. הוא היה חדור מוטיבציה, עיניו בורקות בלהט, וההבנה שהוא הולך להיות חלק ממשהו גדול ומשמעותי הניעה אותו קדימה. רגע הפרידה מהמשפחה ביום הגיוס היה קשה, אך יחד עם הדמעות הייתה גם גאווה עצומה. ההורים, האחים והאחיות, כולם הביטו בו בעיניים מלאות אהבה ודאגה, אך גם בהערכה על הדרך שבחר.

לאורך הטירונות, שהייתה תקופה מפרכת ותובענית, עמרי התמודד עם חוויות אינטנסיביות, פיזיות ונפשיות כאחד. הוא צעד במסעות ארוכים תחת שמש קופחת, נשא משקלים כבדים, התאמן שעות ארוכות בתנאי שדה קשים, וספג משמעת צבאית קפדנית. אך בכל רגע ורגע, הוא הפגין מקצועיות ורצינות יוצאות דופן. הוא לא התלונן, לא התייאש, ותמיד שאף למצוינות. לצד הבגרות והאחריות שגילה, הוא שמר על יכולת מופלאה לראות דברים באופטימיות, לשמור על מורל גבוה, ולהפיץ סביבו אנרגיה חיובית. כשהחברים לצוות היו שבורים מעייפות, כשהרוח נפלה והמורל צנח, עמרי היה שם. הוא היה שר שירים קצביים שהיו ממלאים את השקט המתיש של המסע, מפזז בריקודים מאולתרים שהיו מפיחים חיים מחודשים בעייפות, ומספר בדיחות שהיו מעלות חיוך גם על הפנים העצובות ביותר. ההומור שלו, הכריזמה הטבעית שלו, והיכולת שלו לראות את הטוב גם ברגעים הקשים ביותר, הפכו את האתגרים שעמדו בפני חבריו לצוות לנעימים יותר וקלים יותר להתמודדות. הוא היה הלב הפועם של הצוות, זה שנותן תקווה וכוח להמשיך, גם כשהגוף כבר לא יכול והנפש כמעט נשברת.

במהלך השירות הצבאי, כשכישוריו ויכולותיו כבר היו ברורים לכל מפקדיו, הוצע לעמרי להצטרף לקורס מ"כים – קורס מפקדי כיתה. זו הייתה הצעה שהעידה על האמון הרב שנתנו בו, ועל הפוטנציאל הפיקודי שזיהו בו. קורס מ"כים היה נחשב לדרך טבעית להתקדמות בצבא, לפיתוח מנהיגות, ולהשפעה רחבה יותר. אך עמרי, נאמן לדרכו הייחודית, נכנס לתקופה של התלבטות עמוקה. הוא שקל את הדברים מכל זווית אפשרית, חשב על העתיד, על המשמעות של התפקיד, ועל מה שבאמת חשוב לו. בסופו של דבר, הוא בחר שלא ללכת לקורס, ולהישאר עם חבריו הלוחמים. החלטתו לא נבעה מחוסר רצון לפקד, אלא מתוך אמונה עמוקה שהניסיון המעשי בלחימה, בשטח, כתף אל כתף עם חבריו, חשוב יותר מהכשרה תיאורטית בחדרי הדרכה. הוא האמין שכך יוכל לתרום להם וליחידה באופן המשמעותי ביותר, להיות שם עבורם כלוחם, כחבר, וכמי שמבין את המציאות היומיומית של הקרבות מתוך ניסיון אישי. הוא רצה להיות חלק בלתי נפרד מהצוות, לא מעליו, אלא בתוכו, מתוך הבנה שהחוזק של היחידה נובע מהחיבור והלכידות הפנימית שלה.

בכל פועלו, עמרי תמיד שם לנגד עיניו את הצלחת חבריו, וסייע להם ככל יכולתו, לעיתים אף על חשבון עצמו. הוא לא חיפש תהילה אישית, אלא את טובת הכלל. חברו לצוות העיד עליו: "עמרי היה אדם מדהים שעושה מעשי חסד יוצאי דופן." והדברים האלה לא היו רק מילים. הם באו לידי ביטוי במעשים קטנים וגדולים כאחד, שציירו את דמותו כדמות של נתינה אין קץ. הוא היה שם תמיד, קשוב, מוכן להקשיב, לייעץ ולעזור. זכור במיוחד מקרה אחד, במסע ארוך ומתיש, כאשר אחד מחבריו התקשה במיוחד. השמש קפחה, הציוד הכביד, והעייפות החלה לתת את אותותיה. עמרי הבחין בכך מיד. הוא ראה את חברו נאבק, וקיבל החלטה פנימית: הוא יעשה הכול כדי שהחבר הזה יעבור את המסע בטוב. בלי לחשוב פעמיים, הוא ניגש אליו. לאורך כל המסע, הוא עודד אותו במילים חמות ובתמיכה בלתי פוסקת, דחף אותו קדימה כשכוחותיו אזלו, ונצמד אליו, צועד לצידו צעד אחר צעד. מעבר למילים, עמרי לקח על עצמו חלק מתיקו של חברו, ונשא את המים שלו, מקל עליו את העול הפיזי הכבד. המחלקה כולה ראתה את המעשה, את הנתינה הטהורה, את החברות האמיתית. החבר אכן סיים את המסע בהצלחה, מותש אך מלא תחושת ניצחון והכרת תודה עמוקה. עמרי שמח על כך בשמחה אמיתית, גם אם לא התפאר במעשיו. כל המחלקה ידעה שזה היה בזכותו, בזכות הלב הגדול והנכונות שלו לתת מעצמו למען אחרים.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ביום שבת ה-7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, נשבר השקט. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על מדינת ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית דרך גדר הגבול שנפרצה, ימית דרך חופי הדרום, ואווירית באמצעות רחפנים ומצנחי רחיפה. הם החלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה השלווים, ועל הערים שדרות, אופקים ונתיבות. הם פשטו על מסיבות טבע תמימות שהתקיימו סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. תוך שעות ספורות, המחבלים רצחו באכזריות כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים שקשה לתארם. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – גברים, נשים, ילדים וקשישים – והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב ההגנה על אזרחי ישראל. בבוקר הנורא הזה, החלה מלחמה – מלחמת התקומה של ישראל. עמרי, כמו כל אזרח ישראלי, נחשף למראות הזוועה, לחדשות הקשות, ולתחושת ההלם והכאב הלאומי. המציאות החדשה שנוצרה, המלחמה שפרצה בפתאומיות אכזרית, חידדה בו את תחושת השליחות והרצון לתרום את חלקו בהגנה על הבית.

לאחר כשבועיים מתחילת המלחמה, כשצה"ל התארגן מחדש והכין את כוחותיו, החל התמרון הקרקעי ברצועת עזה. עמרי ויחידתו, גדוד "שקד" של חטיבת "גבעתי", היו בחוד החנית של הכוחות שנכנסו לרצועה. הם לחמו לכל אורך הרצועה, במסגרת מה שהפך להיות אחת מהמערכות המורכבות והעזות שידעה ישראל. הם ניהלו קרבות קשים מול עשרות מחבלים, פנים אל פנים, בסמטאות צרות, בתוך מבנים הרוסים, ומתוך פירים של מנהרות. הם חיסלו חוליות טרור רבות, חשפו תשתיות טרור תת-קרקעיות ועיליות, ונלחמו בגבורה עילאית כדי להגן על אזרחי ישראל ולהשיב את השקט לגבולות. עמרי, כקשר מ"מ, היה מחובר בכל רגע למפקד המחלקה, מעביר ומקבל דיווחים, שומר על קשר רציף עם שאר הכוחות, ומבטיח את זרימת המידע החיוני בשדה הקרב. הוא היה שם, עם חבריו, תחת אש, תחת לחץ בלתי פוסק, מוכן לכל תרחיש. חודשים ארוכים עברו עליו בתוך עזה, מנותק מהשגרה, מהבית, מהים שכה אהב. הריחות של עזה – אבק, עשן, ריח מתוק-מריר של הרס – הפכו לחלק בלתי נפרד מיומו. אך גם בתוך המציאות הקשה והמתוחה הזו, הוא הצליח לשמור על אופטימיות, על חוש הומור, ועל היכולת להאיר פנים לחבריו, להפיח בהם תקווה וכוח להמשיך.

אחרי חודשים ארוכים של לחימה אינטנסיבית, של פשיטות ומעצרים, של קרבות בלתי פוסקים באזורים שונים ברצועה, הגיע יום שני, ה-9 בדצמבר 2024. הגדוד של עמרי, גדוד "שקד", סיים תקופה מורכבת ועמוסה בג'באליה שבצפון רצועת עזה. הלוחמים, מותשים אך נחושים, התכוננו ליציאה לחופשה – רגע של הפוגה מהתופת, הזדמנות לחזור הביתה, לחבק את המשפחה, ולטעום שוב מעט מהשגרה המוכרת. האווירה במגנן, מקום הכינוס בו התארגנו הלוחמים, הייתה כמעט רגועה. ציפייה מהולה בעייפות ריחפה באוויר, עם מחשבות על הבית והיקרים. אך השקט הזה, שהיה כה נדיר וכה מיוחל, נשבר בפתאומיות אכזרית. עשרה מחבלים, שהגיחו מן המארב, התקרבו למתחם ותקפו את הכוח בשלושה טילי RPG ובאש כבדה של מקלעים ורובים. הפיצוץ הראשון קרע את האוויר, ואחריו נשמעו הדי פיצוצים נוספים ויריות בלתי פוסקות.

עמרי, ששירת כקשר מ"מ (קשר מפקד מחלקה), לא היסס לרגע. הוא זינק, יחד עם מפקד המחלקה שלו, כדי להגן על חבריו לצוות. האינסטינקט המיידי שלו היה להגן, לחסום, לסייע. הוא לא חשב על עצמו, אלא על אלה שהיו סביבו, על האנשים שהפכו למשפחתו השנייה במהלך החודשים הקשים. במהלך הקרב העז, מפקדו נפצע ברגלו. עמרי, למרות הסכנה המיידית והאש הבלתי פוסקת, המשיך להילחם באומץ לב עילאי. הוא השיב אש, ניסה לנטרל את האיום, ודאג להגן על מפקדו הפצוע ועל חבריו. ברגע אחד של בלבול ואימה, הוא נפגע מרסיס בפלג גופו העליון. הפגיעה הייתה אנושה. עמרי נהרג במקום, בן תשע-עשרה בלבד, כשהוא מגן על חבריו, נאמן לערכיו עד נשימתו האחרונה. בתקרית נוראה זו, נהרגו שני לוחמים נוספים, ואחרים נפצעו. הקרב הסתיים, אך המחיר היה כבד מנשוא. רב-טוראי עמרי כהן נפל בקרב ביום ח' בכסלו תשפ"ה, ה-9 בדצמבר 2024, בלב ג'באליה. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי באשדוד, עיר הולדתו, כשהוא מותיר אחריו הורים שבורים ושבעה אחים ואחיות המומים וכואבים. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סמל, כהוקרה על גבורתו ומסירותו.

לפני כניסתו לרצועת עזה, ברגעים של חשבון נפש עמוק ותחושה פנימית של אי-ודאות, כתב עמרי מכתב פרידה למשפחתו. מכתב זה, שנמצא לאחר נפילתו, היה עדות מרגשת לאהבתו העצומה, לחוש ההומור שלו, ולתקוותיו לעתיד שנגדע באכזריות. "רק רציתי לומר: רציתי לחיות לפרוח להגיע רחוק," פתח את מילותיו, "רציתי לחייך, לחיות את החיים האלה עם כמה שיותר כיף ולהודות לבורא עולם על החיים שהוא נתן לי." מילים אלו שיקפו את תשוקתו הבלתי נלאית לחיים, את רצונו למצות כל רגע, ואת הכרת התודה העמוקה שלו על המתנה שקיבל. "אני ממש מקווה שאף אחד לא יקרא את זה, אבל אם מישהו קורא את זה, אני מאמין שזה אחרי שהוא לקח אותי כבר," הוסיף בכנות מצמררת, מביע את התקווה ששב בשלום, אך גם משלים עם גורלו האפשרי.

הוא המשיך ופנה למשפחתו היקרה: "אני רוצה לומר שאני אוהב ומחזק את המשפחה שלי. אמא, אבא, איריס ויואל, אני אוהב אתכם הכי הרבה בעולם, הייתם העוגן שלי בחיים אני למדתי ממכם המון, והבאתם הרבה ילדים אתם תסתדרו עם אחד פחות." במשפט האחרון, גם ברגעים קשים אלו, ניכרה השובבות האופיינית לו. "גם אני הכי בעייתי רק תדאגו שכל האחרים לא יתקלקלו גם..." הוסיף, כאילו כדי להקל במעט על הכאב, ולהזכיר להם את מי שהיה – אדם שמח, גם נודניק קטן לפעמים, אך תמיד אוהב. הפנייה לאחיו ואחיותיו הייתה מלאה חום ואהבה: "ועכשיו לאחיי היקרים, הודיה, עמוס, טליה, ינון, איילה, אדל ואביגיל, הייתי רושם אחד אחד אבל וואלה אתם יותר מדי. אני אוהב אתכם אחד אחד אתם דם שלי ואני תמיד אהיה איתכם לא משנה איפה נהיה בחיים האלה. אתם תגיעו רחוק, כולכם, יש לכם גנים טובים מילה שלי." הוא העניק להם בכך תחושה של ביטחון, של נוכחות נצחית, ושל אמונה ביכולתם להגשים את עצמם.

ולבסוף, פנה לחבריו, אלה שליוו אותו בכל צמתים חייו: "לחברים ולחברות שליוו אותי כל החיים, מהיסודי, תיכון, מהעבודות שהייתי טוחן כל היום, מהצבא, אנשים שהכרתי לפני שמונה חודשים והיום אני בטוח שהם ילכו איתי לכל החיים, שתדעו שמכל בן אדם, נהניתי להעביר איתכם את החיים המשעממים האלה." במילים אלו, המלאות בהומור עצמי ובחיבה, התמצתה תמצית אישיותו – היכולת שלו למצוא שמחה ומשמעות גם ברגעים הפשוטים ביותר, ולחבר אליו אנשים מכל קצוות הקשת. "אוהב המון ומסתכל עליכם מלמעלה, עמרי כהן," חתם את מכתבו, כשהוא מותיר אחריו צוואה של אהבה, שמחה, ואמונה בחיים.

המורשת שהשאיר אחריו עמרי כהן ז"ל היא מגדלור של אהבה וקבלה, שמאיר את דרכם של כל מי שזכה להכירו. אוהביו ספדו לו, והדגישו ש"הוא לימד את כולנו לאהוב את האחר בלי תנאים ולקבל כל אדם ללא הבדלי דעות או רקע." זו לא הייתה סיסמה עבורו, אלא דרך חיים, פילוסופיה שהתגלמה בכל מעשיו ובכל אינטראקציה שלו עם הסובבים אותו. "הייתה בו נשמה ענקית שרצתה תמיד להפיק את הטוב בכל אדם ובכל מצב," הוסיפו, מדגישים את יכולתו הנדירה לראות את האור גם בתוך החושך, למצוא את נקודת החוזק בכל אחד, ולגרום לאנשים להרגיש ראויים ואהובים. עמרי תמיד יהיה זכר לשמחה, ללמידה מתמדת, לאהבת החיים ולשיתוף פעולה. זכרונו, כך קיוו אוהביו, ימשיך להשפיע על כולנו ולהדריך אותנו בכל יום ויום, להיות תזכורת מתמדת לערכים שכה ייצג.

חברו לצוות, זה שליווה אותו לאורך כל ההכשרה ולחם לצידו עד נשימתו האחרונה, ניסה לסכם במילים את עומק הקשר וההערכה: "עברתי עם עמרי את כל ההכשרה. נלחמנו יחד ואני רוצה לספר קמצוץ ממה שהוא היה בשבילי, כי לא ניתן לסכם אותו בכמה מילים בודדות." הוא תיאר אותו כ"הילד עם החיוך הכי גדול שיש, חיוך שאתה מסתכל ולא משנה כמה יום גרוע היה לך – הוא פשוט מעלה לך חיוך גם." החיוך הזה, שהיה כל כך אופייני לעמרי, לא היה רק גימיק, אלא השתקפות של ליבו הטוב. "חיוך שאתה רואה את הלב הטוב שלו, ילד שלא משנה מה אתה צריך ממנו, לא חשב פעמיים לפני שהתייצב לצידך. ילד שאהב צדק ושלום." המילים הללו ציירו תמונה של אדם שכולו נתינה, שכולו אהבה, שכולו טוב. "אני מתגעגע אליך אחי, אתה כל-כך חסר לי. שמח שיצא לי להיות איתך עד הנשימה האחרונה," סיים החבר, בדברים ששברו את הלב והעידו על הקשר העמוק והבלתי ניתן לניתוק שנרקם ביניהם בשדה הקרב.

סבו, עמרם כהן, כתב לזכרו קינה כואבת, מילים היוצאות מלב שבור. בשיחה האחרונה עם אימו, שלושה שבועות לפני שנפל, אמר עמרי: "אם אני לא אלך להילחם, מי יהיה שם עבור עם ישראל?" המשפט הזה, המלא בנחישות ובאחריות, סיכם את תחושת השליחות העמוקה שפיימה בו. הוא לא ראה את הלחימה כבחירה אישית גרידא, אלא כחובה עליונה, כחלק בלתי נפרד מההגנה על קיומו של עמו. בשיחה האחרונה ממש, איתה, חתם במשפט שהפך לצוואתו האחרונה, המשפט שליווה אותו כל חייו: "אימא, העיקר שכולם יהיו שמחים." במילים אלו, נפרד עמרי מהעולם, משאיר אחריו הבטחה לחיים של שמחה, אהבה, ונתינה. הוא מונצח באתר ההנצחה storyofmylife, במצודת יואב – בית חטיבת גבעתי בדרום הארץ, ובליבם של כל מי שזכה להכיר את הילד הקסום, המצחיק, החכם, האוהב, והגיבור שהיה. עמרי כהן חי חיים קצרים, אך מלאי משמעות. הוא השאיר אחריו מורשת של אנושיות, של אומץ לב, של חברות אמת, ושל אהבה בלתי מתפשרת לאדם ולארץ. זכרו הוא נר שאינו כבה, המאיר את דרכנו ומזכיר לנו את המחיר היקר של החופש, ואת הכוח העצום שבאחדות ובנתינה. הוא נפל כגיבור, אך רוחו ממשיכה לרחף, מעניקה השראה ומפיחה תקווה לעתיד טוב יותר, עתיד שבו השמחה והאחדות ינצחו.