עמרי בן שחר

כשקרני השמש הראשונות של בוקר קיצי לוהט, ביום השני לחודש תמוז תשנ"ח, החלו ללטף את חלונות הדירה בלב גבעתיים, נשמעה זעקת חיים כפולה, מלאה בהבטחה. ענת וראובן בן שחר, שחיכו בכיליון עיניים לרגע הזה, קיבלו לעולמם לא רק בן אחד, אלא שניים – תאומים זהים, עמרי ונדב. הבית ברחוב השקט, שעד אז הדהד בצחוקם של ציפורי השיר ובהמולת החיים העירוניים המרוחקת, התמלא בן רגע בקולות חדשים: בכי עדין, גניחות קטנות של ינקות, ובעיקר – תחושה עמוקה של התחלה, של משפחה שהולכת ומתרחבת. ראובן, שכבר היה שקוע אז עמוק בעשייה ציבורית ששאבה ממנו שעות ארוכות, מצא בכל רגע פנוי מקלט של שקט ושלמות בתוך המולת התינוקות, וענת, אשת חיקו, ניווטה במיומנות בין אתגרי ההורות הכפולה לבין שמירת חום הבית. עמרי, הבכור מבין השניים בדקות ספורות, נולד עם עיניים פקוחות לרווחה, כאילו כבר אז, ברגעיו הראשונים מחוץ לרחם, ביקש לקלוט כל פרט מן העולם החדש שנפרש לפניו. הקשר עם נדב, אחיו התאום, היה חוט בלתי נראה ששזר את חייהם מן הרגע הראשון. הם חלקו את עריסת התינוק, את בקבוק החלב, את צעצועי העץ הראשונים, ובעיקר – את השפה הפנימית הזו, המובנת רק להם, שבה התקשרו במבטים ובחיוכים עוד לפני שידעו להרכיב מילה שלמה.

שנות הילדות המוקדמות של עמרי עברו עליו בתוך בועה של ביטחון ואהבה, מוקף בריחות של עוגיות שזה עתה יצאו מהתנור של אמא ענת, בצלילי חדשות הרדיו המהדהדים מפינת הסלון, ובקולות הדיונים הערים שהתנהלו סביב שולחן האוכל המשפחתי. ראובן, עם מעמדו הציבורי הגדל, הקפיד להביא הביתה לא רק את בשורות היום, אלא גם את הערכים שעמדו בבסיס עשייתו: אחריות, מחויבות לקהילה, ואמונה עמוקה בכוחה של עשייה. עמרי ונדב ספגו את כל אלה כאוויר לנשימה, לא דרך הטפות או דרשות, אלא דרך הדוגמה האישית, דרך השיחות הפתוחות, ודרך התחושה המתמדת של היותם חלק ממשהו גדול יותר. כשהיו בני שלוש, כבר היו רגליהם הקטנות מתרוצצות בחצר האחורית של הבית, מוקפת עצי הדר שריחם המתוק מילא את האוויר. עמרי, תמיד הסקרן מבין השניים, היה הראשון לטפס על הסולם הקטן שהוצב ליד עץ המנגו, ידיו הקטנות נאחזות בגזע המחוספס, עיניו בורקות בתשוקה לגלות מה מסתתר מעל לעלים הירוקים. נדב היה נוהג לעמוד למטה, מודאג מעט אך גם נרגש, מחכה שאחיו יפרוץ את הדרך. אלו היו רגעים קטנים של גילוי, של דחיפת גבולות, של תמיכה הדדית, שעיצבו את אופיים המתפתח. הם בנו ארמונות חול ענקיים בארגז החול שבגן הציבורי הסמוך, וכל פעם שעמרי היה מציע רעיון נועז לבניית מנהרה סודית שתחבר בין שני הארמונות, נדב היה מיד נרתם למשימה, יחד עם חבריהם לשכונה, שהיו מתכנסים סביבם כמו סביב שני מנהיגים טבעיים. עמרי היה יוזם, מלא אנרגיה בלתי נדלית, ונדב היה הכוח המאזן, המרגיע, זה שדואג שהכל ייעשה בסדר ובבטחה. האנרגיה הזו, התשוקה לגילוי, והיכולת לסחוף אחריו חברים, היו ניצוצות ראשונים לאישיות שתיבנה ותתעצב עם השנים.

המעבר לגן הילדים היה עבורם הרחבה טבעית של העולם, לא פחות משינוי דרמטי. שם, מחוץ לחיק המשפחה המיידי, החלו עמרי ונדב למצוא את מקומם הייחודי. עמרי בלט מיד כילד עם נשמה רחבה, כזה שרואה את כולם, שדואג לחלש, ושמוכן תמיד להושיט יד. הוא לא היה ילד שקט, אלא כזה שהאנרגיה שלו מילאה את החלל, לא באופן משתלט, אלא באופן מזמין ומחבק. הוא היה הראשון לגשת לילד החדש שיושב בצד, להציע לו משחק, לשתף אותו. הוא אהב את תחושת הקבוצה, את הכוח שבעשייה משותפת, בין אם זה בבניית מגדל קוביות ענק או בציור קיר משותף. זכורה במיוחד פעם אחת, כשהגננת ביקשה מכל ילד להביא צעצוע אחד מהבית ל"יום שיתוף", ועמרי, בניגוד לרוב הילדים שהביאו את הצעצוע האהוב עליהם ביותר, הופיע עם קופסה גדולה מלאה בכלי יצירה צבעוניים – גואש, פלסטלינה, מספריים, דפים. "כדי שכולם יוכלו ליצור משהו ביחד," הסביר במבוכה קלה, כשהוא מסתכל על נדב שמחייך אליו בחום. רגע כזה, קטן לכאורה, שיקף את מהות אישיותו המתפתחת: נתינה, שיתוף, ורצון עז לחבר בין אנשים. בבית הספר היסודי, בבית הספר "גורדון" שבגבעתיים, המשיכה אישיותו של עמרי להתעצב. הוא לא היה רק תלמיד מצטיין, אלא גם חבר נאמן, כזה שהיה כתובת לכל מי שזקוק לעזרה, אוזן קשבת, או פשוט שותף למשחק כדורגל בהפסקה. הוא אהב את חצר בית הספר, את המגרש המאובק, את צלילי הכדור הפוגע ברשת, את תחושת הזיעה על המצח ואת צהלות השמחה של ניצחון קטן. הוא היה חלק בלתי נפרד מכל מעגל חברתי, תמיד במרכז העשייה, תמיד יוזם. הוא היה מוקף בחברים, אך תמיד דאג גם לנדב, שהיה לצידו, שותף לחוויות, אך גם משקיף שקט יותר. הקשר ביניהם היה עמוק יותר מכל חברות אחרת – הם היו מראה זה לזה, משלימים זה את זה, תומכים זה בזה.

שנות הנעורים הביאו עמן אתגרים חדשים ואפשרויות רבות לגילוי עצמי. עמרי ונדב עברו לתיכון "קלעי" בגבעתיים, ושם, במסדרונות העמוסים ובכיתות המלאות בני נוער סקרנים וסוערים, התרחבה עוד יותר מעורבותו של עמרי בחיי הקהילה. הוא מצא את מקומו הטבעי בכל מסגרת התנדבותית אפשרית, כפי שתיאר מאוחר יותר ראש העיר רן קוניק. זה לא היה רק "פעיל" במובן של נוכחות, אלא "פעיל" במובן של עשייה יזומה, של נתינת לב ונשמה. הוא התנדב במרכז קהילתי מקומי, שם סייע לילדי שכבות מצוקה בשיעורי בית, יושב איתם שעות ארוכות ליד שולחן מרופט, מנסה לפענח יחד איתם תרגילי חשבון סבוכים או להבין את סודות לשון העברית. הוא לא הסתפק רק בהוראה, אלא גם יזם פעילויות חברתיות עבורם – ימי כיף בפארק, משחקי כדורגל מאורגנים, ואפילו ערבי סרטים עם פופקורן שהכין בעצמו. "העיניים שלהם, כשמשהו מצליח להם, או כשהם פשוט צוחקים בלי דאגות," אמר פעם לאמו, כשחזר הביתה מאוחר, עייף אך מרוצה, "זה שווה הכל." האהבה הזו לנתינה לא נשארה רק בין כותלי המרכז הקהילתי. הוא היה מעורב גם בפרויקטים סביבתיים, כזה שארגן חברים לצאת בסופי שבוע ולאסוף אשפה בפארקים ובשטחים פתוחים בעיר, מתוך אמונה עמוקה בחשיבות השמירה על הסביבה. הוא לא היה מהסוג שמדבר על אידיאלים גדולים, אלא מהסוג שמפשיל שרוולים ופשוט עושה. יום אחד, כשחזר הביתה עם ידיים מלוכלכות מבוץ ופניו מאובקות אחרי יום שלם של שתילת עצים צעירים בפארק חדש שנחנך בעיר, ראובן הסתכל עליו בחיוך גאה. "אתה בונה פה עתיד, עמרי," אמר לו, ועמרי רק משך בכתפיו בביישנות. "אני רק עושה את מה שצריך," ענה. הוא היה נער ערכי לא רק במילים, אלא במעשים, והערכים הללו – של תרומה, של אחריות, של סולידריות – היו חלק בלתי נפרד ממנו.

במקביל לעשייתו הקהילתית, עמרי פיתח אהבה גדולה לספורט ולפעילות פיזית. הוא התאמן בקביעות, רץ בשבילי הפארקים, שיחק כדורסל עם חברים במגרש העירוני, והקפיד על אורח חיים בריא. הגוף החזק והנפש החזקה היו שלובים זה בזה. הוא אהב את תחושת האתגר, את הדחיפה לקצה, את הסיפוק שבכיבוש יעד פיזי. לעיתים קרובות היה משכנע גם את נדב להצטרף אליו לריצות ארוכות בשעות הערב, כשקרירות נעימה עוטפת את העיר. "קדימה נדב, עוד קצת!" היה קורא לו, מעודד אותו, כשהם רצים בשבילים המוארים באור עמום, האוויר צלול וריח פריחת הלילה מרחף סביבם. הקשר ביניהם לא נחלש, גם כשכל אחד מהם החל למצוא את דרכו הייחודית. הם היו עדיין חברים הכי טובים, מבלים יחד, משוחחים שעות ארוכות על החיים, על תכניות לעתיד, על אתגרי גיל ההתבגרות. הם חלקו סודות, צחקו יחד על בדיחות פנימיות, ושימשו זה לזה עוגן יציב בעולם המשתנה. ההכנה לשירות הצבאי הייתה נושא מרכזי בשיחותיהם, כמו בכל בית ישראלי באותה תקופה. עמרי, עם אישיותו הנחושה והפיזית, ידע שהוא רוצה לשרת ביחידה קרבית משמעותית. הוא שאף להגיע הכי רחוק שאפשר, לתרום הכי הרבה שאפשר, מתוך אותה תחושת אחריות עמוקה שספג בבית ומתוך רצון להגן על הקהילה ועל המדינה שכל כך אהב. הוא התאמן במרץ, דחף את עצמו לקצה, לא ויתר לעצמו לרגע. הוא רצה להיות מוכן, חזק, ממוקד.

יום הגיוס הגיע, עטוף בהתרגשות וחשש, כמו לכל צעיר בישראל. ביום זה, עמרי, שהיה אז בן שמונה עשרה, החל את דרכו כלוחם בסיירת צנחנים. זו הייתה יחידה יוקרתית, כזו שדורשת יכולות פיזיות ומנטליות יוצאות דופן, והוא התקבל אליה בזכות נחישותו, כושרו הגופני המעולה, ובעיקר – בזכות האופי הערכי והמנהיגותי שלו. הטירונות הייתה מאתגרת, קשוחה, דורשת התמודדות יומיומית עם קשיים פיזיים ונפשיים. הוא זחל באבק, רץ עם משקלים כבדים על הגב, למד להשתמש בנשק, לנווט בשטח, ולפעול תחת לחץ. הזיעה ששטפה את פניו, כאב השרירים ששרף בכל איבר, עייפות החומר שהשתלטה לעיתים קרובות – כל אלה לא שברו את רוחו. הוא ראה בכל אתגר הזדמנות להתחזק, ללמוד, לדחוף את עצמו עוד קצת. חבריו ליחידה, שבאו מכל קצוות הארץ, הפכו במהרה למשפחה השנייה שלו. הם חלקו אוהלים צפופים, מנות קרב, ורגעים של צחוק ושיתוף עמוק בשעות הקטנות של הלילה, תחת שמיים זרועי כוכבים במדבר. עמרי היה הדבק שחיבר ביניהם, המנהיג השקט, זה שתמיד ידע להרים את המורל, להציע עזרה, או פשוט להיות שם עם מילה טובה. הוא זכר את השיחות עם ראובן, שהיה שר הביטחון לשעבר, על חשיבות השירות, על הערכים שבלב צה"ל, והוא ניסה לחיות על פיהם בכל רגע. "צה"ל הוא צבא העם," אמר לו אביו פעם, "וכל חייל הוא חלק מהעם הזה. תזכור תמיד שאתה מגן על האנשים שאתה אוהב."

לאחר הטירונות והאימון המתקדם, שירת עמרי בפלוגת החבלה וההנדסה (פלחה"ן) של חטיבת הצנחנים, יחידה המהווה חוד חנית במבצעים מורכבים. הוא למד להתמודד עם אתגרי לחימה מגוונים, החל מפריצת מכשולים וסילוק מטענים, דרך לחימה בשטח בנוי ועד לוחמה תת-קרקעית. הוא עבר קורסים והכשרות, רכש ידע טכני ומבצעי רב, והפך ללוחם מקצועי ומוכשר. המדים היו עבורו לא רק בגד, אלא סמל למחויבות עמוקה. הוא חש אחריות כבדה על כתפיו, ידע שהוא חלק ממערך הגנה רחב יותר, וכי כל פעולה שלו, קטנה ככל שתהיה, תורמת לביטחון המדינה. הוא יצא למבצעים שונים, חווה לילות ארוכים של מארבים בשטח עוין, מתח בלתי פוסק, אך תמיד שמר על קור רוח ועל אופטימיות זהירה. הוא היה ידוע ביכולתו להרגיע מצבים, להפיג מתחים, ולשמור על לכידות היחידה גם ברגעים הקשים ביותר. לעיתים קרובות, כשהיה חוזר הביתה לחופשה קצרה, גבעתיים הייתה נראית לו אחרת – שקטה יותר, בטוחה יותר, וכל זאת בזכותם של לוחמים כמוהו. הוא היה מגיע הביתה עייף, אך עם ניצוץ בעיניים, מספר להוריו ולנדב סיפורים קצרים ומרומזים על חוויותיו, תמיד עם חיוך ומתוך הבנה עמוקה של משמעות השליחות. "אנחנו שומרים עליכם," היה אומר, והמילים הפשוטות הללו נשאו משקל רב.

כשסיים את שירותו הסדיר, חזר עמרי לחיים האזרחיים, אך הצבא נשאר חלק בלתי נפרד מזהותו. הוא שוחרר כרב סמל ראשון, דרגה המעידה על מסלול שירות משמעותי ותרומה יוצאת דופן. הוא נשאר לוחם מילואים פעיל בגדוד 6623, עוצבת ׳חוד החנית׳ (55), יחידת האם שלו, והקפיד להתייצב לכל קריאה, לכל אימון, לכל תקופת שירות. הקשר עם חבריו ליחידה נשמר חזק ואיתן, והם היו נפגשים גם באזרחות, חולקים חוויות, צוחקים על זיכרונות משותפים, ומטפחים את הקשר הייחודי שנרקם ביניהם בשנים המעצבות. באזרחות, עמרי המשיך לחיות חיים מלאים ומשמעותיים. הוא החל ללמוד באוניברסיטה, מתוך רצון להרחיב את אופקיו ולרכוש ידע חדש. הוא בחר בתחום ששילב את אהבתו לאנשים עם רצונו להשפיע, והשקיע את כל מרצו בלימודיו. במקביל ללימודים, הוא לא ויתר על עשייתו הקהילתית. הוא המשיך להתנדב, הפעם כחונך לנוער בסיכון, מלווה אותם בתהליכי התבגרות מורכבים, משמש עבורם מודל לחיקוי ואוזן קשבת. הוא היה מגיע למפגשים עם הנערים הללו, שהיו לעיתים קרובות סגורים וחשדנים, עם חיוך רחב וסבלנות אין קץ. הוא היה יושב איתם שעות ארוכות, משוחח איתם על חלומותיהם וחששותיהם, משחק איתם כדורסל, ומנסה להפיח בהם תקווה ואמונה בעצמם. "לפעמים," סיפר לאמו, "כל מה שצריך זה שמישהו יקשיב, באמת יקשיב, בלי שיפוטיות." הוא היה איש של אנשים, של קשרים, של בניית גשרים.

הוא אהב את גבעתיים, את העיר שבה נולד וגדל. הוא אהב את רחובותיה הירוקים, את בתי הקפה השכונתיים, את המולת השוק, את הפארקים המלאים בילדים. הוא היה חלק בלתי נפרד ממרקם החיים העירוני, מוכר לרבים, אהוב על כולם. הוא היה נוהג לטייל עם נדב בשעות הערב, לספר זה לזה על היום שעבר, על התכניות לעתיד. הם היו יושבים יחד בבית קפה שכונתי, שותים קפה ומדברים על הכל – על לימודים, על עבודה, על חברים, על המשפחה. הקשר ביניהם התבגר, התעצם, והפך לעמוק ומושרש עוד יותר. הם היו לא רק אחים תאומים, אלא חברים בנפש, עמוד תווך זה לזה. עמרי גם היה מעורב בפעילויות של בני נוער בעיר, עוזר בארגון אירועים קהילתיים, מפיק ימי כיף, ומשמש כדמות מבוגרת ואחראית עבורם. הוא האמין בכוחה של קהילה, בכוחה של עשייה משותפת, ורצה להטביע את חותמו בכל מקום שבו היה. הוא היה תמיד עם חיוך על הפנים, עם מילה טובה לכל אחד, עם נכונות לעזור. הוא הקרין חום, אופטימיות, ושמחת חיים מדבקת. הוא היה אהוב על חבריו, שהעריכו את טוב ליבו, את נחישותו, ואת חוש ההומור שלו. הוא היה אדם של עקרונות, אך לא קשוח או נוקשה, אלא כזה שידע לשלב בין מחויבות לערכים לבין גמישות ואנושיות. הוא היה פשוט עמרי – איש של ארץ, איש של אנשים, איש של מעשים.

ואז הגיע אותו בוקר, שבת שמחת תורה, השבעה באוקטובר 2023. הבוקר התחיל בשלווה, כמו כל שבת בישראל. ריחות של קפה ושל ארוחת בוקר התפשטו בבתים, ילדים שיחקו בגינות, ואנשים רבים התכוננו לחגוג את שמחת התורה. אבל השלווה הזו נקטעה באחת. צפירות אזעקה מחרידות החלו להישמע ברחבי הארץ, ואחריהן – ידיעות ראשונות על מתקפת טרור חסרת תקדים בדרום. הטלפון של עמרי החל לרטוט ללא הפסקה. הודעות וואטסאפ זרמו בקבוצת היחידה: "הקפצה!", "כולם להתייצב בדחיפות!", "המצב חמור". עמרי קפץ מהמיטה, ליבו פועם בחוזקה, פניו חתומות בנחישות שקטה. הוא לא היסס לרגע. הוא ידע שזה תפקידו, זו מחויבותו, זו השליחות שעבורה התאמן והתכונן כל חייו. ענת, אימו, ניגשה אליו, מבטה מלא דאגה אך גם הבנה. "תיזהר, בני," לחשה, וחיבקה אותו חזק. ראובן, אביו, הניח יד על כתפו. "לך, בני, ותשמור על עצמך ועל החברים שלך. אנחנו סומכים עליך." נדב, אחיו התאום, עמד בצד, עיניו מביעות אלף מילים של אהבה וחשש. הם החליפו מבט, מבט עמוק, מלא בהבנה של הקשר הייחודי ביניהם, מבט של פרידה שקטה.

במהירות, עמרי ארז את ציודו, לבש את מדי המילואים, אלה ששירתו אותו נאמנה בכל פעם שנקרא לדגל. רעש הדלת שנסגרה מאחוריו הדהד בחלל הבית, כשהוא מותיר אחריו שקט כבד ודאגה גדולה. הוא נסע במהירות דרומה, אל נקודת הכינוס של יחידתו, גדוד 6623, עוצבת ׳חוד החנית׳ (55). הדרכים היו עמוסות ברכבים צבאיים ובאזרחים מבוהלים, אך גם במאות חיילי מילואים שזורמים קדימה, לעבר האש, לעבר הסכנה. כשהגיע לבסיס, מצא את חבריו ליחידה כבר שם, כולם עם אותה הבעה רצינית, אותה נחישות בעיניים. לחיצות ידיים מהירות, חיוכים מתוחים, ומיד – תדריכים, חלוקת ציוד, הכנות אחרונות. האוויר היה ספוג במתח, באדרנלין, בתחושה שדבר כזה לא קרה מעולם. עמרי, כרב סמל ראשון, מילא את תפקידו באחריות ובמקצועיות, דואג לחייליו, מוודא שכולם מוכנים, שכל פרט נלקח בחשבון. הוא היה הכתובת לחששות, למתחים, והוא ידע להרגיע, לכוון, להוביל.

הימים והשבועות הראשונים של המלחמה היו קשים מנשוא. היחידה של עמרי הוצבה בדרום הארץ, תחילה להגנה על יישובים באזור העוטף, ולאחר מכן נכנסה עמוק לתוך רצועת עזה. הקרבות היו עזים, מורכבים, באזורים בנויים בצפיפות, בתוך מנהרות תת-קרקעיות, ובשטחים פתוחים. עמרי וחבריו נלחמו בגבורה, מתוך הבנה ברורה של גודל השעה ושל המחיר הכבד שיש לשלם. הוא השתתף במבצעים רבים, פעל בנחישות תחת אש, סיכן את חייו שוב ושוב כדי להגן על חבריו ועל המשימה. הוא ראה מראות קשים, חווה רגעים של סכנה ממשית, אך תמיד שמר על אופטימיות, על חוש הומור דק, ועל התקווה שהם יצליחו במשימתם. הוא היה מחובר למשפחתו בהודעות וואטסאפ קצרות, בשיחות טלפון חטופות כשאפשר, תמיד מנסה להרגיע, להבטיח שהכל בסדר, למרות שכולם ידעו שהמציאות בשטח שונה לחלוטין. "אנחנו מתקדמים," כתב פעם לאמו, "זה קשה, אבל אנחנו חזקים. תדאגו לעצמכם, אני אחזור." המילים הללו, פשוטות ככל שהיו, היו קרן אור קטנה בתוך החשיכה.

ככל שהתקדמה המלחמה, הקרבות בדרום רצועת עזה הפכו עזים ומורכבים יותר ויותר. הגדוד של עמרי פעל באזורים מאתגרים, בתוך סבך של מבנים הרוסים, סמטאות צרות, ורשת של מנהרות תת-קרקעיות. כל צעד היה טעון סכנה, כל פינה יכלה להסתיר מלכודת. הלוחמים פעלו בתנאים קשים, מותשים פיזית ונפשית, אך חדורי מטרה. עמרי, עם ניסיונו הרב ומנהיגותו הטבעית, היה עמוד תווך עבור חבריו. הוא היה זה שזיהה סכנות, זה שדאג לפרטים הקטנים, זה שהיה מוכן תמיד להוביל קדימה. הוא ידע להקשיב, לייעץ, לעודד, ולשמור על רוח לחימה גבוהה. הוא היה הכתובת לכל אחד, בין אם זה חייל צעיר ומפוחד ובין אם זה מפקד ותיק שזקוק לתמיכה. הוא היה רס"ר – לא רק בדרגה, אלא בנשמה, מפקד ואדם.

ביום שישי, כ"ה בכסלו תשפ"ד, השמיני בדצמבר 2023, בבוקר קר וקודר בדרום רצועת עזה, יצא עמרי וחבריו למשימה נוספת. זו הייתה משימה מורכבת, עמוק בשטח אויב, באזור שבו המתינו להם מחבלים רבים. הלוחמים התקדמו בזהירות, כל חושיהם דרוכים, מודעים לסכנה המרחפת. הקרב החל במפתיע, בעוצמה רבה. יריות מכל עבר, פיצוצים, צעקות. עמרי וחבריו נלחמו בגבורה עילאית, מגיבים באש, מנסים לחלץ את עצמם ואת חבריהם מהתופת. בתוך הכאוס והטירוף של הקרב, עמרי פעל בקור רוח, במקצועיות, כשהוא מוביל את חייליו, מגן עליהם בגופו. הוא לא חשב לרגע על עצמו, רק על חבריו, על המשימה, על האנשים בבית. בלהט הקרב, בזמן שהגן על חבריו, נפגע עמרי. הוא נפל בקרב, לוחם גיבור, בן עשרים וחמש בנופלו. קולות הקרב נשמעו עוד זמן מה, ואז השתתקו, מותירים אחריהם שקט מחריד. הדממה הזו הייתה קשה מכל רעש.

הידיעה הקשה הגיעה לגבעתיים כרעם ביום בהיר. קציני צה"ל דפקו על דלת ביתם של ענת וראובן, והמילים "עמרי נפל בקרב" ניפצו עולם שלם לרסיסים. הבית שהיה פעם מלא בצחוק, בשיחות, בחיים, התמלא בדממה כואבת. ענת קרסה, ראובן ניסה להיאחז בכוחותיו האחרונים, ונדב, אחיו התאום, הרגיש כאילו חוט בלתי נראה נקרע בליבו, כאילו חלק ממנו נעלם לנצח. גבעתיים כולה התעטפה באבל. ראש העיר, רן קוניק, הביע את הכאב העצום של תושבי העיר, והעיר כולה התאבלה על בנה שנפל. ההלוויה התקיימה בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. אלפי אנשים ליוו את עמרי בדרכו האחרונה – משפחה, חברים, מפקדים, חיילים, תושבי העיר. שמיים אפורים ובכי עמום מילאו את האוויר. קולות ה"קדיש" נישאו בעצב, כשדגלי ישראל מונפים חצי תורן. ארונו, עטוף בדגל המדינה, הורד אל אדמתה, האדמה שעליה הגן במסירות כה רבה. ברגעים אלה, כאב האובדן היה גדול מנשוא, אך גם תחושה עמוקה של גאווה על הדרך שבה חי ועל הקרב שבו נפל.

לאחר מותו, הועלה עמרי מדרגת רב סמל ראשון (מיל') לדרגת רב סרן (מיל'), כהכרה והוקרה על שירותו, על גבורתו ועל תרומתו. זו הייתה מחווה מרגשת, אך מרה, שרק הדגישה את גודל האובדן. עמרי בן שחר לא היה רק חייל, הוא היה עולם ומלואו – בן, אח, חבר, חונך, מתנדב, מנהיג. הוא היה איש עם לב רחב, עם נשמה גדולה, עם אמונה עמוקה באדם וביכולת לתקן עולם. הוא השאיר אחריו חלל עצום, ריק שאי אפשר למלא. הבית בגבעתיים, רחובות העיר, המרכז הקהילתי, שבילי הריצה, מגרשי הכדורסל – כולם נושאים את חותמו. חיוכו, צחוקו, טוב ליבו, נחישותו, כל אלה חיים בזיכרונות של אלה שהכירו ואהבו אותו.

מורשתו של עמרי בן שחר ז"ל היא מורשת של אהבת אדם, של נתינה ללא תנאי, של אחריות ומחויבות. הוא חי חיים מלאים ומשמעותיים, חיים שבהם כל מעשה קטן נבע מתוך אמונה גדולה. הוא היה גבור של יום-יום, גבור של עשייה שקטה, וגבור של קרב. נפילתו במלחמת התקומה, כשמגן על ביתו ועל עמו, היא ביטוי עליון לערכים שהנחו אותו. הסיפור של עמרי אינו רק סיפור של אובדן וכאב, אלא גם סיפור של השראה ותקווה. הוא מזכיר לנו את המחיר שאנו משלמים על קיומנו כאן, אך גם את הרוח הבלתי נלאית של העם הזה, את הנכונות להגן, לבנות, ולצמוח מתוך הקשיים. עמרי הוא חלק בלתי נפרד משרשרת הדורות של לוחמים ומגנים, ששזרו את חייהם בסיפורה של הארץ הזו. זכרו, כמו זכרם של כל הנופלים, חרוט עמוק בליבנו, ומהווה נר תמיד של גאווה ישראלית, תקווה ותקומה. הוא חי בתוכנו, בכל חיוך של ילד ששיחק איתו, בכל נער שחנך, בכל חבר שחיבק, ובכל אדם שנגע בו. יהי זכרו ברוך.