עמר שרה בנג'ו

במושב גיאה, מוקף שדות ירוקים שהשתנו עם עונות השנה, צהובים בקיץ וחומים בחורף, עמד בית קטן שדלתותיו היו פתוחות תמיד לאוויר המלוח שעלה מהים הסמוך ולשמש החמימה של הדרום. בבית הזה, ביום כ"ד בתשרי תשס"ד, ה-19 באוקטובר 2003, נולדה עמר שרה בנג'ו, ילדתם השנייה של הדס ושמעון, אחות לסתיו הגדול ממנה, ובהמשך גם לבר הקטנה. כבר מילדותה ניבטה מתוך עיניה הסקרניות של עמר עולם שלם של שקט פנימי, עולם שחיפש להבין, לחקור ולפענח את סודותיו. היא לא הייתה מהילדות שרודפות אחרי תשומת לב, אלא כזו שמושכת אותה אליה באופן טבעי, בחיוכה הרך ובנועם הליכותיה, כשהיא יושבת בפינה, מתבוננת בפרפרים המרחפים מעל ערוגות הגינה של אמא, או מאזינה ברוב קשב לשיחות המבוגרים, קולטת כל ניואנס.

השנים הראשונות בגיאה היו שזורים בריחות של אדמה לחה אחרי גשם, בצלצול פעמוני הרוח בחצר ובציוץ הציפורים עם שחר. עמר גדלה בתוך נוף כפרי רגוע, שעיצב את שלוות נפשה ואת חיבורה העמוק לטבע. היא אהבה להתרוצץ בשבילי העפר שבין הבתים, ללקט פרחי בר קטנים, להרגיש את קוצי השיבולים מדגדגים ברגליה. הבית של הדס ושמעון היה עוגן של חום ואהבה, מקום שבו ערכים של כבוד הדדי, עשייה ועזרה לזולת לא היו רק מילים, אלא דרך חיים. שמעון, איש עבודה ויסודי, לימד אותה את חשיבות ההתמדה והדקדקנות בכל דבר, ואילו הדס, אישה בעלת לב רחב וחיוך כובש, הפיחה בה את שמחת החיים ואת היכולת לראות את הטוב בכל מצב. עמר ספגה מהם את היכולת להיות בת מסורה, כזו שרואה את הוריה וטורחת לשמח אותם, לא רק במעשים גדולים, אלא גם במחוות קטנות ויומיומיות – כוס תה חמה עם חזרתם מהעבודה, סידור הבית בימי שישי, או סתם שיחה מעמיקה על מורכבות העולם, שיחות שהסבו להוריה נחת וגאווה אין קץ.

הקשר עם אחיה, סתיו ובר, היה מיוחד במינו. עם סתיו, האח הבכור, היא חלקה לעיתים רחוקות יותר משחקי ילדות פרועים, אך תמיד הייתה שם להקשיב ללבטיו ולתמוך בו בשקט ובנחישות. עם בר הקטנה, לעומת זאת, נרקם קשר עמוק של חברות אמת. הן היו בלתי נפרדות, שעות ארוכות היו מבלות יחד, צוחקות עד שכאבה להן הבטן מרוב צחוק, משתפות סודות כמוסות בלחש מתחת לשמיכה, חולמות יחד על העתיד. בר ראתה בעמר לא רק אחות גדולה, אלא מודל לחיקוי, כזו שתמיד עמדה לצידה, מגינה עליה מפני העולם הגדול ומפני קשיי היומיום, עם חיוך מרגיע ומילה טובה. עמר הייתה עבורה מצפן, קול שפוי ברגעים של בלבול, תמיד עם עצה טובה ופרספקטיבה מרגיעה. "עומריקה שלי," הייתה בר אומרת לה, "את קרן השמש של המשפחה." והכינוי הזה דבק בה, כי עמר באמת הפיצה סביבה אור ואופטימיות, גם בימים אפורים במיוחד.

את שנות לימודיה הראשונות עברה עמר בבית הספר היסודי "ניצן" בקיבוץ ניצנים הסמוך. היא הייתה תלמידה שקטה, כזו שלא בלטה בהשתוללות או בקולניות, אך נוכחותה הייתה מורגשת בכל פינה. היא ישבה ברוב קשב בשיעורים, עיניה עוקבות אחר כל מילה של המורה, ידה מורמת רק כאשר הייתה בטוחה בתשובתה, וגם אז, בקול רך וביישני מעט, הייתה מציגה את הדברים בבהירות ובדיוק שגרמו למוריה להבין שמדובר בילדה בעלת פוטנציאל אדיר. כבר אז ניכרה בה סקרנותה האינטלקטואלית, הרצון להבין לעומק, לא להסתפק בתשובות שטחיות. היא אהבה לקרוא, לצלול לעולמות רחוקים בין דפי הספרים בספריית בית הספר, לדמיין את עצמה במסעות מרתקים, חוקרת תופעות טבע או פותרת תעלומות מורכבות.

כשהגיעה לתיכון "דרכא שקמה" בקיבוץ יד מרדכי, פרחה עמר במלוא הדרה. המסגרת הלימודית האתגרית אפשרה לה למצות את יכולותיה המבריקות, במיוחד בתחומי הפיזיקה והמתמטיקה. היא אהבה אתגרים, את המחשבה הלוגית שנדרשה לפתרון בעיות מורכבות, את תחושת הסיפוק כאשר נוסחה מסובכת התבהרה לפתע, או כאשר ניסוי פיזיקלי הניב את התוצאות הצפויות. המורים שלה לא הפסיקו להתפעל מכישרונותיה, לא רק בגלל ציוניה הגבוהים, אלא גם בגלל עומק הבנתה וחריפות מחשבתה. "היא הייתה תלמידה מבריקה, שקטה, צנועה, מלאה בטוב, חוקרת וסקרנית," סיפרה המחנכת שלה, דגנית קרני-בכר, שנים לאחר מכן. "היא לא ויתרה על החלומות שלה ודאגה ללכת בדרכה ולהגשים אותם." עמר לא רק הצטיינה בלימודים, אלא גם הקרינה טוב לב ורוחב לב לסביבתה. היא הייתה הראשונה להציע עזרה לחבר או חברה שהתקשו בחומר, בסבלנות אין קץ הייתה יושבת ומסבירה שוב ושוב, עד שהדברים התבהרו. היה לה לב ענק, עולם ומלואו של אמפתיה ורצון לתת.

מעבר למסדרונות בית הספר, בנתה עמר לעצמה מעגל חברים וחברות רחב. היא הייתה חברת אמת, כזו שאפשר לסמוך עליה בעיניים עצומות. בחיוכה הכובש ובנועם הליכותיה, כבשה את לב כל מי שפגשה. בנות כיתתה תיארו אותה כאישה עם "לב זהב", שתמיד נכונה לעזור, להקשיב ולתת עצה טובה. בשיחות ליליות ארוכות, כשאחת החברות התלבטה או התמודדה עם קושי, עמר הייתה שם, עם האוזן הקשבת והמילים הנכונות. היא ידעה להכניס דברים לפרופורציות, להרגיע את הרוחות, ולהחדיר מוטיבציה מחודשת. "היא תמיד דאגה שיהיה טוב לכולם," סיפרה נעמה יוסיפוביץ', חברתה הקרובה. "לא פעם ולא פעמיים היא הכניסה לי פרופורציות לחיים ופשוט אין לי מילים, כמה היא הייתה חלק משמעותי בשירות שלי ובחיים בכלל." חוש ההומור המפותח שלה ושמחת החיים הבלתי נדלית הפיצו אור ואופטימיות על כל סובביה. היא אהבה לצחוק, לראות את הצד המצחיק בחיים, ולהפוך כל רגע משעמם להזדמנות להנאה.

אבל מתחת לשקט ולצניעות, הסתתרה אישה דעתנית, "פלפלית" כפי שכינו אותה מכריה, כזו שלא חששה לעמוד על עקרונותיה. היא הייתה טבעונית, מתוך אמונה עמוקה בכבוד לכל יצור חי, ופמיניסטית, מתוך הבנה שוויון הוא לא רק רעיון אלא הכרח חברתי. היא אמרה תמיד את שעל ליבה, מבלי לחשוש מתגובות, אך עשתה זאת בנועם ובכבוד, מתוך רצון אמיתי לשנות ולשפר. היא הייתה יכולה לשבת שעות ארוכות ולדון בסוגיות חברתיות ומוסריות, מציגה את טיעוניה בבהירות ובשכנוע, אך תמיד פתוחה להקשיב גם לדעה אחרת. זה היה חלק מיופייה, השילוב הנדיר בין הרוך והשקט לבין העוצמה הפנימית והנחישות.

עם התקרבות מועד הגיוס לצה"ל, החלו התוכניות לעתיד לקבל צורה ברורה יותר. עמר חלמה לטייל את הטיול הגדול שאחרי הצבא, לראות עולם, לחוות תרבויות חדשות, לאסוף זיכרונות. אחר כך, תכננה ללמוד הנדסה אזרחית בטכניון – השילוב המושלם עבורה בין כישרונותיה הריאליים לבין הרצון לבנות, ליצור, להשאיר חותם בעולם. היא דמיינה את עצמה מתכננת גשרים, מקימה בניינים, משנה את פני המציאות דרך עבודה מדויקת ומהנדסת. אלו לא היו רק חלומות רחוקים, אלא יעדים מוגדרים היטב, שבהם התחילה כבר לדמיין את הצעדים הראשונים.

ביום ה-21 במרץ 2022, עמדה עמר בשערי הבקו"ם, מתרגשת ונרגשת, מוכנה לפרק חדש בחייה. היא התגייסה לצה"ל ושובצה לתפקיד בקרית איסוף יבשתי בחיל מערך הגנת הגבולות. התפקיד, שדרש אחריות רבה, ריכוז גבוה ויכולת קבלת החלטות מהירה, התאים לאופייה המדויק והמסור. תחילה שובצה במוצב "בירנית", על גבול לבנון, שם למדה את רזי המקצוע, את חשיבות כל תנועה וכל צל, את המתח התמידי ששורר בגזרה רגישה. היא קלטה במהירות, הראתה יכולות יוצאות דופן והפכה במהרה לכוח מקצועי ומוביל.

בהמשך שירותה, עברה עמר לשרת בחמ"ל מב"א (מערך הבקרה האווירית) בגדוד 869, עוצבת הגליל (91), בבסיס פיקוד צפון שבצפת. כאן, בלב העשייה המבצעית, מוקפת במסכים זוהרים, במפות מתחלפות ובקשרים אלחוטיים, מצאה עמר את מקומה. היא אהבה את התפקיד, את האתגרים שהוא הציב בפניה בכל משמרת, ואת תחושת השליחות שבו. היא הייתה חלק מצוות חזק ומגובש, ומהר מאוד הפכה לחלק בלתי נפרד ממנו. חברותיה ליחידה סיפרו שכאשר עמר הייתה במשמרת, ידעו שאין מה לדאוג. היא הייתה תצפיתנית אחראית, מסורה ומקצועית שביצעה כל משימה על הצד הטוב ביותר, עם עין חדה ויכולת ניתוח מצבים מורכבים. "בתור מישהי ששירתה איתה בחמ"ל מבצעי," סיפרה עדי ברזילי, חברתה, "זכיתי לעבוד עם האישה הכי מקצועית שיש ובכללי ידענו שיש על מי לסמוך כשעמר בעמדה." היא הייתה זו שתמיד זיהתה את הפרט הקטן, את התנועה החשודה, את השינוי הבלתי מורגש, שהיה יכול לעשות את ההבדל בין שקט לבין התלקחות.

מעבר למסכים ולמפות, עמר מצאה בחמ"ל גם משפחה שנייה. חברותיה הפכו לאחיות, שותפות לגורל, לחוויות ולרגעים קטנים של צחוק ושל שקט. יסמין פנוק, חברתה הטובה, תיארה את הקשר ביניהן: "עמר היא החברה הכי טובה שלי, מאז שהיא באה לחמ"ל היינו בלתי נפרדות, מהחדרים למשמרות, היא הייתה בן אדם זהב, היא הייתה בשבילי הכל, היא הייתה האוזן הקשבת, היא הייתה הבן אדם המאזן שלי." בחדרים הצפופים, בין משמרת למשמרת, הן חלמו יחד על החיים שאחרי, על הטיולים, על הלימודים, על האהבות שיבואו. עמר, עם חיוכה הכובש ונועם הליכותיה, הייתה תמיד שם לדאוג לכולם, להציע עזרה, להקשיב בלב פתוח לכל קושי או שמחה. היא יצרה סביבה בועה של חום, גם בתוך הסביבה הצבאית הקשוחה.

הזמן עבר, ומועד שחרורה של עמר מצה"ל הלך והתקרב – מרץ 2024. הציפייה לטיול הגדול, ללימודי ההנדסה בטכניון, החלו למלא את מחשבותיה. היא כבר החלה לתכנן מסלולים, לחפש מלגות, לדמיין את חייה האזרחיים. אלא שאז, בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בוקר ה-7 באוקטובר 2023, השתנו הכל. בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית על ישראל. ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה כיסה אזורים נרחבים בארץ, ומתחת למעטה האש חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה מאות אזרחים בבתיהם ובמכוניותיהם, ביצעו פשעים כבדים, חטפו מאות ישראלים לרצועת עזה, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה, נפתחה מלחמה ששינתה את פניה של המדינה כולה.

ההלם והכאב הציפו את כל החברה הישראלית. עמר, כמו כל חייל וחיילת בצה"ל, חשה את עוצמת האירועים. המלחמה התפשטה בימים הבאים גם לחזית הצפון. ארגון "חיזבאללה" החל לשגר מלבנון ליישובי הצפון עשרות מטחי רקטות וכטב"מים (כלי טיס בלתי מאוישים), והשקט היחסי בגזרה הצפונית הופר על ידי קולות נפץ ואזעקות תכופות. עמר, שמועד שחרורה הלך והתקרב, לא היססה לרגע. היא חתמה על הארכת שירות של שלושה חודשי מילואים. החלומות על הטיול והלימודים נדחקו הצידה, כי תחושת השליחות, ההבנה שהיא נחוצה, גברה על הכל. המלחמה לא הייתה רק שם בחדשות, היא הייתה המציאות, והיא הייתה חלק ממנה, חלק מההגנה על הבית. "היא רצתה להמשיך במילואים בגלל המלחמה," סיפרה המחנכת שלה, דגנית. זו הייתה עמר, תמיד עם הלב הכי גדול, תמיד דואגת ועוזרת לכולם.

ביום חמישי, ה-14 בפברואר 2024, ה' באדר א' תשפ"ד, הייתה עמר בבסיס פיקוד צפון בצפת. בוקר חורפי, אולי מעט קריר, אבל בדרך כלל רגוע. סמוך לשעה 9:00 בבוקר, נשמע קול שריקה מחריש אוזניים, ואז הגיעה האזעקה – שמונה רקטות נורו מלבנון לעבר האזור. הכל קרה מהר כל כך. עמר, שבדיוק הייתה בחדר עם חברותיה, לא חשבה על עצמה לרגע. האינסטינקט הראשון שלה היה להגן על מי שסביבה. "קומו! רוצו!" היא צעקה, מעירה את חברותיה לחדר, דוחקת בהן למהר ולתפוס מחסה. היא עצמה החלה לרוץ לעבר המיגונית, פיסת בטון עבה שהייתה אמורה להעניק הגנה. הריצה המהירה, הלב ההולם בחזה, המחשבה היחידה – להגיע למקום מבטחים, להגן על עצמה ועל חברותיה. אבל היא לא הספיקה. רקטה אחת, מתוך המטח כולו, נפלה בסמוך אליה. הפגיעה הייתה ישירה, קטלנית. עמר שרה בנג'ו נפלה בעת מילוי תפקידה במהלך המלחמה, בת עשרים במותה. במטח הזה נפצעו שמונה חיילים נוספים, אך עמר הייתה היחידה שלא שרדה.

הבשורה המרה הגיעה לגיאה כרעם ביום בהיר. "אני לא מאמינה שהדפיקה בדלת הגיעה גם אליי," כתבה הדס, אמה של עמר, בדף הפייסבוק שלה, מילים שביטאו את התפרקות העולם כולו. עליזה, סבתה, ספדה לה בכאב קורע לב: "עמר שלי, נכדתי האהובה. הלב נשבר ומתקשה להמשיך לפעום." הבית השקט בגיאה נמלא באבל כבד, קולות הבכי נשמעו היטב בשדות שמסביב. עמר הובאה למנוחות בבית העלמין במושב, מוקפת בהוריה, אחיה, משפחתה וחבריה הרבים, שבאו לחלוק לה כבוד אחרון. לאחר נפילתה, הועלתה מדרגת סמל לדרגת סמל-ראשון, כאות הערכה למסירותה ולמקצועיותה.

החלל שהותירה עמר היה עצום, והגעגועים אליה לא פסקו לרגע. "עומריקה שלי, אחותי הגדולה. כבר ארבעים וחמישה יום שאת לא איתנו. איך אפשר לעכל דבר כזה? איך אני יכולה להמשיך חיים בלעדייך?" כתבה בר אחותה, במילים רוויות כאב. "הדבר היחיד שהיית רוצה זה שכולנו נהיה שמחים כמו שאת היית, עם החיוך שאי אפשר לפספס. היו לך כל כך הרבה תוכניות ולא הספקת כלום. אני מתגעגעת אליך בלי סוף וכל יום אני רק מתפללת שאני בחלום רע ותכף קמה ממנו. הגעגוע אלייך אינו פוסק. אני אוהבת אותך ואנחנו ניפגש יום אחד שוב. תודה על מי שהיית בשבילי. מתגעגעת בלי סוף."

גם מאיה, בת דודתה שראתה בה אחות, ביטאה את עומק האובדן: "עומריקי יפה שלי, החצי שלי, בת דודה שהיא כמו אחות. עברו כבר חודשיים וקצת מאז שהלכת לי והכאב הוא אותו כאב של אותו היום שנהרגת. הלוואי שכל העולם היה מכיר אותך ויודע איזה בן אדם מדהים היית וכמה היה לך לתרום ולתת לעולם. ילדה שאוהבת את החיים ורק רוצה לצאת ולהראות לעולם מי היא באמת ולמה היא מסוגלת. את קרן שמש שנולדה לעולם הזה במטרה להפיץ אור ואושר לכל מי שמסביבך, ולהיות פשוט את. נדיר למצוא כבר אנשים טהורים כמוך בחיים האלה וזו פשוט אבדה לכולנו, גם לאלה שלא הספיקו להכיר אותך... הייתי נותנת הכול בשביל עוד שיחה איתך ועוד חיבוק אחרון ממך כי אני כבר ממש מתגעגעת. תודה על מי שהיית עבורי ועל כל מה שלימדת אותי, היית כמו האחות הגדולה שלי ואני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלי שיהיה לי אותך בתוכם."

משפחתה וחבריה של עמר סירבו לתת לאורה להיכבות. הם פתחו דף אינסטגרם לזכרה, remember_omer_benjo, ובו הם ממשיכים להעלות תמונות, זיכרונות ופעולות להנצחתה, שומרים את סיפורה חי ונושם. במלאת שנה לנפילתה, כתבו: "שנה בלי עמר שלנו. עמר הייתה הילדה הכי מיוחדת, תמיד הייתה מחייכת ותמיד הייתה עם הלב הכי גדול. תמיד הייתה דואגת ועוזרת לכולם. עברה שנה בלעדיה והגעגועים לא פוסקים, אבל עמר תמיד תהיה חלק מאיתנו." הם ביקשו שחיוכה, צחוקה וטוב לבה יישארו בליבם לעד.

היוזמות להנצחתה של עמר שרה בנג'ו היו רבות, כל אחת מהן שיקפה צד אחר באישיותה המיוחדת. בקבוק יין ומדבקה עם המילים "לב אוהב, חיוך שובה ונשמה שמחה" נוצרו לזכרה, מזקקים את מהותה לכדי משפט אחד. בכפר הנוער כפר סילבר, נערך יום לזכרה, ובו התלמידים אפו עוגיות שאהבה, שמעו על סיפור חייה ועל החלומות שנגדעו, והרגישו את ההשראה שאצורה בסיפורה. במושב גיאה, על המיגונית, אותה פיסת בטון שנועדה להגן אך לא הצליחה, צויר דיוקנה של עמר, מוקף בפרפרים ופרחי טוליפ שכה אהבה, ומתחתיו המשפט שבחרו חברותיה: "חיוכה עוד מהדהד ברוח וליבה פועם בליבנו." הדיוקן הזה, על רקע השדות המוריקים, הפך לסמל חי לזיכרון, לתקווה ולרוח החיים שמעולם לא כבתה.

עמר השאירה אחריה חלל וכאב גדול להוריה, אחיה וחבריה הרבים. הטיול הגדול שאחרי הצבא, ההתנדבות לחקלאות בעוטף, הפעילות למען בעלי חיים, הלימודים בטכניון – כל אלה נשארו בגדר חלומות שנגדעו חודש לפני שחרורה המתוכנן. אך למרות האובדן הבלתי נתפס, סיפורה של עמר שרה בנג'ו ממשיך להדהד. הוא סיפור על נערה צנועה ומוכשרת, בעלת לב זהב ונשמה פועמת, שבחרה להעמיד את עצמה בחזית ההגנה על המדינה, ושילמה על כך את המחיר היקר ביותר. גבורתה לא הייתה במילים גבוהות, אלא במעשיה, בנחישותה, בדאגה לחבריה ובבחירתה להמשיך ולשרת גם כשהייתה על סף חירותה. היא הייתה קרן שמש אמיתית, שנוכחותה הפיצה אור, וכעת, גם בהיעדרותה, היא ממשיכה להאיר את הדרך, להזכיר לכולנו את חשיבות האהבה, הנתינה וההגנה על הבית. זיכרונה נותר בלבבות, מורשתה חיה, וסיפורה הופך לחלק בלתי נפרד מהתקומה הישראלית, עדות לכוחה של הרוח האנושית ולקורבן שלא יישכח לעולם.