עומר ניסים ביתן

בבנימינה, ביישוב שקט שנופיו ירוקים ובתיו טובלים בגינות מטופחות, נולד ביום קר של חורף, עשרים בטבת תשס"א, הוא חמישה עשר בינואר 2001, ילד ששמו עומר ניסים. הוא היה בנם השני של רונית מזל ושמעון, אח צעיר לשלי, אחותו הבכורה שכבר ציפתה לבואו. הבית שבו גדל היה מלא חום ותנועה, בית שספג לתוכו את ניחוחות התבשילים של אמא, את צחוקי הילדים ואת שיחות הערב של ההורים. עומר הגיע לעולם כרוח סערה קטנה, תינוק עם עיניים פקוחות וסקרניות שנדמה היה כאילו הוא כבר בוחן את העולם במבט בוגר מהרגיל. הוא גדל להיות ילד נבון, פעלתן ושובב, כזה שאי אפשר היה להתעלם מנוכחותו. כבר בגיל הרך, כשזחל או פסע את צעדיו הראשונים, ניכר בו אותו כוח מניע פנימי שדחף אותו קדימה, לגלות, לחקור, לגעת בכל דבר שנקרה בדרכו.

שנות ילדותו המוקדמות עברו עליו בבנימינה, בין שבילי הקיץ החמים לבין שדות החורף הרטובים, כשריח הפרדסים באוויר היה חלק בלתי נפרד מנשימתו. הוא למד בבית הספר היסודי "אמירים", שם התגלו לראשונה ניצוצות האינטליגנציה החדה שלו. הוא היה ילד ששאל שאלות, לא הסתפק בתשובות שטחיות, וכבר אז ניכרה בו אותה נחישות פנימית שלא לוותר עד שיבין לעומק. מעשי הקונדס שלו ושל חבריו היו אגדה קטנה בבית הספר, אך גם בתוך השובבות הזו, תמיד שמר על גבול דק של כבוד ואנושיות. הוא ידע מתי למתוח את הגבולות ומתי לחזור לאחור, מתי לצחוק בקול ומתי להקשיב ברצינות.

עם המעבר לחטיבת הביניים בבית הספר העל-יסודי "אורט השומרון" בבנימינה, חל בו שינוי ניכר. הילד השובב החל להתבגר, כתפיו התרחבו מעט, ונדמה היה שגם תפיסת עולמו התרחבה יחד איתו. הוא החל לקחת על עצמו אחריות, לא רק כלפי עצמו אלא גם כלפי הסובבים אותו. ההבנה שעליו להשקיע בלימודיו כדי להתקדם חלחלה בו עמוק, והוא החל להפנות את אותה אנרגיה תוססת שהייתה בו גם ללימודים. שיעורי ההיסטוריה תמיד קסמו לו במיוחד. הוא לא רק שינן תאריכים ואירועים, אלא ניסה להבין את המניעים, את הנפשות הפועלות, את ההקשרים הרחבים. הוא היה דעתן, לא חושש להביע את עמדתו גם אם הייתה שונה מזו של המורה או של חבריו לכיתה, אך תמיד עשה זאת בכבוד ובנימוס. גם בשנות התיכון, כשהיה מתחצף או משתובב יחד עם חבריו, ידע לגשת למורותיו, לדבר איתן בגילוי לב, בפתיחות וביושרה, ואם היה צריך לפייס, ידע בדיוק איך לעשות זאת בחיוך כובש ובמילים כנות. הוא לא התפשר על בינוניות. המילה הזו, "בינוני", הייתה עבורו כמעט מילת גנאי. הוא שאף למצוינות בכל תחום בחייו, לא ויתר לעצמו, דחף את עצמו ללא הרף להשתפר ולהצליח. "אני פרפר, אני פורש כנפיים, עף אל השמיים", נהג לומר לעיתים, או "אם אתה יכול לחלום את זה, אתה יכול לעשות את זה". את הגישה הזו הוא הנחיל גם לחבריו, דחף אותם קדימה והאמין בהם, "אתה רוצה להיות בינוני? תהיה השינוי שאתה מייחל לראות", ו"בכוחות תכוון לשמיים, מקסימום תפגע באחד הכוכבים". המילים האלה לא היו רק סיסמאות עבורו, אלא דרך חיים של ממש.

בשעות אחר הצוהריים, כשהשמש הייתה עדיין יוקדת או כשהאוויר התקרר מעט, היה עומר מוצא את עצמו על מגרש הכדורסל. הספורט לא היה עבורו רק תחביב, אלא חלק בלתי נפרד משגרת יומו, ממשקלו של הגוף, מנשימת הריאות. הוא שיחק בקבוצת כדורסל מקומית, והיה ידוע בכך שמעולם לא החמיץ אימון. ריח הזיעה, צליל חריקת הנעליים על הפרקט, קול הכדור המקפץ – כל אלה היו חלק מהפסקול הקבוע של חייו. הוא למד בקבוצה מהי עבודת צוות, מהי נחישות, ומהי היכולת לקום אחרי נפילה ולהמשיך לרוץ. האדרנלין שזרם בעורקיו בזמן משחק, תחושת הסיפוק אחרי סל מוצלח או הגנה עיקשת, היו דלק עבורו. מעבר למגרש הכדורסל, מצא עומר בית נוסף בתנועת הנוער "הצופים". הוא הצטרף כחניך, ילד עם צעיף כחול-לבן סביב צווארו, מתלהב מכל פעולה, מכל מסע. כשהתבגר מעט, עבר קורס מדריכים צעירים והפך בעצמו למדריך, מוביל קבוצה של ילדים קטנים ממנו, מנסה להעביר להם את אותה שמחת חיים ואהבת אדם שהיו טבועים בו. כעבור זמן, מונה לתפקיד רשג"ד – ראש גדוד, תפקיד הדורש אחריות רבה, יכולת ארגון ומנהיגות אמיתית. הוא אהב את תחושת השייכות, את הדינמיקה הקבוצתית, את היכולת להשפיע ולעצב. את דגל ישראל מסוים, כזה ששמר עליו בקנאות, נהג לשאת עימו באירועים מיוחדים – במסעות תנועת הנוער, במשלחת לפולין, ובטיול לגאורגיה רגע לפני הגיוס. הדגל הזה, עם כחול ולבן וסמל המגן דוד, היה עבורו יותר מסתם פיסת בד; הוא היה סמל למחויבות עמוקה, לזהות, ולערכים שבהם האמין.

אחרי יום עמוס, רווי באימונים פיזיים ובפעולות בתנועת הנוער, כששב הביתה, עומר אהב יותר מכול להתפנק עם הוריו. הוא היה נשען על הספה בסלון, לפעמים עם כוס תה חם או חטיף אהוב, צופה יחד איתם בערוץ ההיסטוריה או בערוץ המדע בטלוויזיה. לא היה מדובר בצפייה פסיבית; הוא היה מרותק, שואל שאלות, מביע דעות, מנסה להבין את העולם המורכב שסביבו. בנוסף, הוא היה מכור להסכתים (פודקאסטים) במגוון נושאים, מכלכלה ופוליטיקה ועד פילוסופיה ומדע. אוזניות מחוברות לטלפון, מבטו מרחף בחלל, סופג ידע, מעבד מידע, מרכיב את הפאזל הגדול של המציאות. סביבו התגבשה חבורת נערים, קבוצה קטנה שהפכה למשפחה שנייה. עומר היה הלב הפועם שלה, הדבק המחבר בין כולם. הוא היה זה שתמיד יזם, שתמיד דחף, שתמיד דאג שכולם ירגישו שייכים. בכל עת עמד לצד חבריו, תמך בהם בעת צרה והשפיע עליהם בשמחת החיים שלו, במבטו האופטימי על העולם. יחד הם חוו חוויות בלתי נשכחות, התווכחו עד כלות, שיחקו בכדורסל עד שהשמש שקעה, צחקו בקול רם שהדהד ברחובות בנימינה, נהנו מכל רגע ואף כתבו שירים. השירים האלה, אולי לא היו יצירות מופת ספרותיות, אך הם היו ביטוי אמיתי לנפשם הצעירה, לרגשותיהם הסוערים, ולחברות האמיצה שקשרה ביניהם.

נוכחותו בלטה לא רק בחברת חבריו, אלא גם בחיק משפחתו הקרובה והמורחבת. קשר טוב במיוחד שרר בינו להוריו, רונית ושמעון, ולאחותו שלי, שאותה העריץ. הוא אהב אותם אהבת נפש, דאג לכל אחד ואחת מהם, והיה עבורם עוגן של שמחה ותמיכה. עם השנים, נוספו למשפחה גם אחייניו, ועומר היה דוד מדהים, משחק איתם, מקשיב להם, ומפיץ סביבם את חיוכו הכובש. מפגשים עם המשפחה המורחבת, באירועים ובחגים, היו אהובים עליו במיוחד. הוא אהב את המולת השולחן, את הסיפורים שעברו מדור לדור, את תחושת השייכות לשבט גדול וחם. הוא שמר על קשר עם כולם, שלח הודעות, צלצל, דאג לדעת מה שלומם. ועם תחילת שירותו הצבאי, אימץ לעצמו הרגל קבוע ומרגש: בכל יום שישי, ללא יוצא מן הכלל, היה מתקשר לסבותיו האהובות לאחל להן "שבת שלום". קולו החם, ברכתו הכנה, שימחו וחיזקו אותן עד מאוד, והברכות שהן הרעיפו עליו בתמורה העניקו לו כוחות עצומים להתמודד עם אתגרי השירות.

עומר היה אדם רגיש, משפחתי ושופע שמחת חיים, עם חיוך כובש, עיניים טובות ולב זהב. הוא היה אכפתי, קשוב, נדיב ותומך מעומק הנשמה. אם היה רואה אדם – כל אדם באשר הוא – מתקשה בדבר-מה, תמיד חש לעזרתו, מושיט יד, מציע עזרה, מנסה להקל. מצפן ערכי חד ומדויק הוביל אותו ואת מעשיו. אי-צדק היה מוציא אותו משלוותו, והוא תמיד נאבק למען מה שהיה חשוב לו, למען האמת, למען הטוב. אהבת המדינה הייתה נר לרגליו, "ציונות בניחוחות של פעם", כפי שכתב חברו, אהבה עמוקה, לא מתלהמת, אלא כזו ששורשיה נטועים עמוק באדמה ובערכי העבר. הוא קיווה להגיע בעתיד לעמדה בכירה כדי לחולל שינוי, להשפיע, לתרום. "עם ישראל זה מה שנותן לי את הכוח", כתב לבת זוגו, משפט שביטא את עומק מחויבותו לעמו ולארצו. כאדם אנליטי, סקרן וצמא לידע ולהבנת המציאות האקטואלית, הוא אסף נתונים על כל נושא שעניין אותו. הוא למד עליו, חקר אותו, לעיתים באמצעות האזנה להסכתים מרובים, ולאחר מכן, בהסתמך על המידע שרכש, גיבש דעה מוצקה ומנומקת. הוא לא קיבל דברים כמובנים מאליהם, אלא חקר, בדק, והבין. בהסתמכו על אינטואיציה חדה, על חוכמת חיים עמוקה ועל חוסן פנימי מרשים, ידע להנהיג בתנאי לחץ ולקחת אחריות, עם צניעות ובטחון עצמי גם יחד. סובביו הקשיבו לו, כי ידעו שהדברים שיוצאים מפיו הם דברי טעם, כנים ומלאי תובנה, ואהבו אותו על טוב ליבו ועל יכולתו לראות את האדם שמאחורי התפקיד. כדי להגשים את מטרותיו, רחוקות ככל שייראו, נתן את כל כולו, עבד קשה והשקיע ללא פשרות. כך עשה בכל תחום בחייו, ובמיוחד בספורט, שם דחף את גופו ונפשו לקצה היכולת. שנינות וחוש הומור מפותח אפיינו אותו אף הם. לא היה דבר שאהב יותר מאשר להעלות לאנשים חיוך על השפתיים, להצחיק אותם, להפיג מתח באווירה קלילה ומשעשעת. הוא היה אור, והוא הפיץ את אורו לכל עבר.

טרם גיוסו לצה"ל, בגיל שש-עשרה בלבד, החל עומר לכתוב במחשב האישי שלו צוואה. לא הייתה זו צוואה של אדם חולה או זקן, אלא של נער צעיר ומלא חיים, שנדמה היה כאילו הוא מבין את ארעיות החיים ורוצה להשאיר אחריו הוראות ברורות, למקרה ש... הוא הוסיף בה פרטים לאורך השנים, דייק אותה, והפך אותה למסמך אישי ומרגש. רגע לפני שהתגייס, כשהוא עומד על סף פרק חדש ומשמעותי בחייו, הדפיס את הצוואה, קיפל אותה בקפידה, הניח אותה במגירה בארון בחדרו והורה לאימו, רונית, לא לפתוח את המגירה. הוא תכנן לפרטי פרטים את הלווייתו, בדרך שהייתה ייחודית רק לו, פירט זאת בצוואה: הוראות לחבריו הקרובים, החולצה שילבש כשייקבר – אולי חולצת כדורסל או חולצה אהובה אחרת, השיר המרגש שיושמע ברגעים האחרונים של הפרידה, ואפילו החול שיפוזר על הקבר. את החול הזה, הוא אסף בקבוק קטן מפינת ה"זולה" שבה נהג לבלות עם חבריו על חוף הים, פינה שקטה שבה יצרו זיכרונות משותפים. הוא אף השאיר בקבוק טקילה וביקש שחבריו ישתו ממנו סביב הקבר אחרי ההלוויה, מעין טקס פרידה אחרון, מר ומתוק. כן ביקש שבדרך להלוויה, יתעטף אחד מחבריו הטובים בדגל ישראל מסוים, אותו דגל שליווה אותו במסעות תנועת הנוער, במשלחת לפולין ובטיול לגאורגיה, סמל למסירותו ולאהבתו לארץ. הצוואה הזו, שנכתבה בגיל כל כך צעיר, שיקפה את עומק מחשבתו, את רגישותו, ואת הרצון העמוק שלו להישאר נוכח גם כשלא יהיה.

ביום עשרים ושניים בפברואר 2020, צעד עומר אל שערי הבקו"ם, מתגייס לצה"ל בלב מלא גאווה ומוטיבציה. הוא שובץ לגדוד "צבר" של חטיבת "גבעתי", חטיבת חי"ר יוקרתית, ומיד הרגיש שזה המקום הנכון עבורו. הטירונות הייתה מאתגרת, פיזית ונפשית, אך עומר, עם כושר ההתמדה והנחישות שאפיינו אותו, צלח אותה בהצטיינות. הוא סיים את המסלול הפיקודי, ומשם המשיך להכשרה לתפקיד לוחם, שם למד את רזי הלחימה, את תורת השדה, ואת המשמעת הנדרשת מלוחם. בסיום ההכשרה, יצא לקורס מפקדי כיתות (מ"כים), צעד נוסף בסולם הפיקוד, שהוכיח את יכולותיו המנהיגותיות. בתום הקורס, מונה לתפקיד מפקד כיתה בבסיס האימונים החטיבתי, שם היה אחראי על הכשרת דור המפקדים הבא. לאחר מכן, התקדם ומונה לתפקיד סמל מחלקה, תפקיד הדורש אחריות רבה, יכולת הכלה, וסמכות פיקודית. גם בתקופת שירותו הצבאי, בחר עומר בדרכים קשות. הוא לא חיפש קיצורי דרך או נתיבים נוחים, אלא דחף את עצמו לקצה, לא ויתר לעצמו לרגע. דוגמה אחת מני רבות קשורה ליחסי אנוש: הוא הצליח לנתב מערכת יחסים מורכבת עם מפקד, כזו שהחלה עם חיכוכים ואי-הבנות, אך בעזרת התעלות על האגו, סבלנות, ויכולת תקשורת יוצאת דופן, הצליח להביא לידי קשר טוב ולהישגים משותפים רבים. הוא הוכיח שגם במערכות היררכיות נוקשות, ניתן לבנות גשרים של הבנה וכבוד הדדי. בנובמבר 2022, בתום שירות מלא ומשמעותי, השתחרר עומר מצה"ל. תחושת השחרור הייתה מהולה בהתרגשות לקראת הפרק הבא בחייו.

כמו צעירים ישראלים רבים, מיד לאחר השחרור, טס עומר לחופשה ארוכה בתאילנד עם חבר טוב. חופי הים הזהובים, המים הצלולים, התרבות השונה והאווירה המשוחררת היו בדיוק מה שהיה צריך אחרי שנים של משמעת צבאית. הוא נשם עמוק את ריח התבלינים והים, נהנה מהחופש המוחלט. כששב ארצה, החל לעבוד כמוזג (ברמן) בברים תוססים, שם הפגין את כישורי התקשורת שלו ואת חוש ההומור המפותח, וגם כמאבטח, תפקיד שדרש אחריות וערנות. במקביל לעבודות, לא ויתר על שאיפותיו האקדמיות, ולמד לקראת בחינת הפסיכומטרי, במטרה להתקבל ללימודי משפטים, תחום שבו ראה את עצמו מחולל שינוי. הוא תכנן טיול גדול נוסף, הפעם לדרום אמריקה, עם חבריו הטובים, וכבר קנה כרטיס טיסה לינואר 2024, מלא ציפייה והתרגשות לקראת ההרפתקה הבאה. אך במקביל לכל התוכניות הללו, באפריל 2023, נכנסה לחייו אהבה גדולה. הוא הכיר את נועה, ובין השניים התפתח קשר זוגי עוצמתי, כזה שנדמה היה כאילו תמיד היה שם, רק חיכה להתגלות. הם טסו יחד לטיול רומנטי בדרום צרפת ובמונטנגרו, ושם, על רקע נופים עוצרי נשימה, החלו לתכנן עתיד משותף – נישואין והקמת משפחה, בית חם ומלא ילדים, חיים שלמים יחד. הם דיברו על חלומות, על שאיפות, על הבית שיבנו ועל הדרך שיעברו.

ואז הגיעה השבת ההיא. שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד. שבעה באוקטובר 2023. השעה שש וחצי בבוקר. השמש עוד לא הספיקה להאיר את כל קצוות הארץ, ואת השקט של יום החג ניפץ רעש מחריש אוזניים של אזעקות בלתי פוסקות. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית על ישראל. מטחים כבדים של טילים ורקטות שוגרו מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, ומתחת למעטה האש הזה, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם פשטו על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע תמימים ליד קיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. תוך שעות ספורות, הפכה השמחה לזוועה בלתי נתפסת. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים מחרידים, חטפו מאות ישראלים לרצועת עזה והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, מנסים להגן בגופם על הארץ ועל תושביה. בבוקר זה, בקול שריקה של טילים וזעקות של פצועים, החלה מלחמת התקומה.

עומר, בביתו בבנימינה, הבין עד מהרה את חומרת המצב. הטלפון רטט ללא הפסקה, חדשות זרמו מכל עבר, וקולות האזעקה התערבבו עם דיווחי הזוועה. הוא לא היסס לרגע. אהבתו הגדולה לארץ, שהייתה טבועה בו מילדות, חיזקה את מסירותו ואת רצונו להילחם. כבר בשעה תשע בבוקר, שלוש שעות בלבד לאחר תחילת המתקפה, היה מאורגן בביתו. הציוד הצבאי שלו – המדים, הנשק, האפוד, הקסדה – הכל היה מוכן ומסודר. הוא חיכה במלוא המוטיבציה לקריאה לשירות המילואים הראשון שלו, לאירוע האמיתי הראשון שבו יוכל ליישם את כל מה שלמד, את כל מה שבו האמין. ואכן, באותו היום, בשעות הצוהריים, הגיעה הקריאה. "צו שמונה" – צו חירום. עומר נקרא להגיע לגדוד 8111 שבחטיבה 5, עוצבת "השרון". משימת הגדוד הייתה ברורה ומורכבת: להגן על קיבוץ נירים, אחד מיישובי עוטף עזה שבחבל אשכול, באמצעות שמירה הדוקה. בשבוע הראשון למלחמה, האזור היה עדיין רווי בחשש שמחבלים עודם מסתתרים בתוך הקיבוצים ובסביבתם, וכל פינה, כל בית, כל שביל, היה עלול להפוך לזירת קרב. עומר וחבריו התייצבו למשימה בנחישות, מודעים לסכנה, אך נחושים להגן על הבית.

הימים הבאים היו רצף של דריכות בלתי פוסקת. שבוע של שמירה, של סיורים, של עמידה על המשמר. הלילות היו קרים ומלאי צללים, הימים חמים ומתוחים. כל רעש קטן, כל תנועה חשודה, הקפיצו את הלוחמים לעמדות. עומר, רס"ל במילואים, עמד בחוד החנית, מפקד, דוגמה אישית, מפיח רוח לחימה בחבריו. הוא ידע שכל שנייה עלולה להיות קריטית, וכל החלטה – גורלית. בשבת, ארבעה עשר באוקטובר 2023, כ"ט בתשרי תשפ"ד, לאחר שבוע של אינטנסיביות בלתי פוסקת, סיים עומר תורנות שמירה באחד הבתים בקיבוץ נירים. השמש כבר עלתה גבוה בשמיים, והקרניים החלו לחמם את האוויר. הוא עמד להעביר את המשמרת לכוח הבא. במהלך חילופי המשמרת, כשכוח החיילים נע לעבר נקודת ההחלפה, נשמעה התרעה מחרידה. "פצמ"ר!" – פצצת מרגמה. צעקה שנשאה בחובה סכנה מיידית. בזמן שהכוח רץ לתפוס מחסה, להשתטח על הקרקע, לנסות למצוא מחסה כלשהו מול הסכנה הבלתי נראית אך המוחשית, התפוצצה פצצת מרגמה כשני מטרים בלבד מעומר. רסיסים חדים, הדף אדיר. השקט שאחרי הפיצוץ היה מחריד יותר מהרעש עצמו. עומר נהרג במקום, גופו ספג את מלוא עוצמת הפיצוץ. ארבעה לוחמים אחרים, שהיו בקרבתו, נפצעו. קולות צעקה, ריח שרוף, אבק ובהלה מילאו את האוויר. רב-סמל (במיל') עומר ניסים ביתן, מבנימינה, לוחם בגדוד 8111 שבחטיבה 5, נפל בקרב ההגנה על קיבוץ נירים. בן עשרים ושתיים בנופלו. צה"ל, בהודעה רשמית, העלה אותו מדרגת סמ"ר (במיל') לדרגת רס"ל (במיל') לאחר מותו, כהוקרה על גבורתו ומסירותו.

הידיעה על נפילתו הכתה בתדהמה את בנימינה, את משפחתו, את חבריו, את כל מי שהכיר ואהב אותו. הבית החם בבנימינה קרס לתוכו. הוא הותיר אחריו הורים שבורים, רונית ושמעון, ואחות כואבת, שלי. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בבנימינה, כשהשמש של אוקטובר מאירה על ההרים והעצים, עדה דוממת לכאב העצום. הלווייתו, בדרך שהייתה כל כך עומר, התבססה על מה שכתב בעצמו בצוואתו. חבריו, כואבים ודומעים, מילאו את הוראותיו בקפדנות מצמררת. הם התחבקו, נזכרו בו, וניסו להכיל את הבקשות האחרונות שלו. אחד מחבריו התעטף בדגל ישראל המסוים, זה שליווה את עומר במסעותיו, והלך בראש ההלוויה, כשהדגל מתנופף מעל ראשו, סמל חי לנוכחותו. על קברו הטרי, פיזרו חול שאסף בבקבוק מפינת ה"זולה" האהובה עליו על חוף הים, מעין חתימת נוף מפינת השקט שאהב. לאחר ההלוויה, התיישבו חבריו סביב הקבר, פתחו את בקבוק הטקילה שהשאיר, ושתו לזכרו, בטקס פרידה ששילב צחוק מריר עם דמעות חמות, בדיוק כפי שרצה. השיר המרגש שהושמע, מילותיו שריחפו באוויר, היוו פס קול לרגעים הקשים מכל.

נועה, בת זוגו, כתבה לו מילים ששברו את הלב: "הגורל המר לקח לי אותך מעל פני האדמה, אבל אף כוח שבעולם לא ייקח לי אותך מהלב לכל החיים שלי. כי אתה האחד שלי, החצי השני שלי, הנפש התאומה שלי, ואני מצטערת כל כך שלא נצליח יותר להגשים את כל התוכניות והחלומות שרצינו יחד בעולם הזה". היא הוסיפה וביקשה מכולם: "תזכרו את הדרך שעומר היה רואה את החיים: לא משנה כמה קשה, תמיד תמשיכו לשאוף גבוה, תמיד תיתנו את כל מה שיש לכם. תמיד תשאפו להיות טובים בכל התחומים בחיים שלכם ובכל מה שאתם עושים, אבל בעיקר כבני אדם אחד לשני. כי זה מה שהוא היה עושה". נהוראי, חברו הטוב ביותר, כתב: "היית יותר מהחבר הכי טוב שלי, היית אח עבורי. אתה היית העוגן שלי. כמה שהיית אוהב לעזור, ופשוט היית שם בשביל כולנו, ובעיקר בשבילי... לא ידעתי שיש משהו שיכול להפריד בינינו, ואל תדאג – אני גם לא מצאתי. אני יודע שאתה תמיד פה איתי ושאתה תשמור עליי". אימרי, חבר קרוב נוסף, הוסיף: "תודה על הכול, ביתן. אתה החבר הכי טוב שיכולתי לאחל לעצמי. דבר אחד חשוב לי להגיד לך: בכל החלומות והרגעים שיבואו, הטיולים, החתונות, 'על האש בגיל שלושים עם הילדים', כמו שתמיד היית אומר – אתה תהיה, ברוחנו ובליבנו, איתנו. אתה לעולם חלק בלתי נפרד. כך היית, וכך תישאר". עומר נוסף, חברו ליחידה שנפצע לצידו באותו אירוע טרגי, כתב שיר לזכרו, בהתבסס על השיר "פרח" מאת צרויה להב, והמילים שלו ביטאו את עומק הכאב וההבנה של האובדן: "שם בקיבוץ השקט / חלקת גינה הוחרבה / נום לך, יא ביתן / השלווה שלך לך הושבה // את החיים לקחו לך, / הו, מלחמות קדושות / מלאכים בכו לך / בעיניים יבשות // את חיוכך, יא עומר / קברו באדמה / איך נהיה כך שקט / אחרי כל המהומה // איך שכבת בשקט / דם לא נראה בכלל / במלחמות לצדק / גם גיבורים מתים // וחלומך נקטע לו / נעצר כלא היה / נום לך, יא ביתן / תנוח בדומייה". אורית, מחנכת כיתתו, כתבה בכאב: "אני מצטערת. אני מסרבת לקבל את היותך 'איננו עוד'. אני כל כך רוצה עוד ועוד ממך, עוד שיחה, עוד הצלחה, עוד ויכוח, עוד חיבוק גדול, עוד ברכה לחג, עוד עומר".

זכרו של עומר לא נמוג. במלאת שלושים יום לנפילתו, התכנסו בני משפחה וחברים בחלקת הקבר. הזמר קובי אפללו הגיע לשם ושר את השיר "ים הרחמים", כפי שעומר ביקש בצוואתו, קולו המרטיט מילא את האוויר והעניק נחמה מסוימת בתוך הכאב. בינואר 2024, ביום הולדתו הראשון לאחר נפילתו, יזמה משפחתו, בשיתוף המועצה המקומית בנימינה-גבעת עדה, משחק כדורסל לזכרו. שחקני העבר וההווה של המועדון המקומי התאספו על הפרקט, מרימים את הכדור, מקפצים, רצים – כל תנועה הייתה מחווה לרוחו הספורטיבית של עומר. בטקס הנלווה, נשאה אימו רונית דברים מרגשים, ואת נאומה סיכמה במשפט שמהדהד את דרך חייו של בנה: "המשיכו את דרכו של עומר על אהבת המדינה, אהבת המשפחה, להיות הכי טוב, לשאוף, להשתפר, כדי לא להיות בינוני". בת זוגו, נועה, יזמה ייצור והפצה של צמידים עם הכיתוב: Do you wanna be mediocre? (אתה רוצה להיות בינוני?), מסר שליווה ואפיין אותו לאורך חייו, תזכורת מתמדת לשאוף למצוינות. סדרת בקבוקי יין הושקה לזכרו, ומוקירי זכרו הוציאו מדבקות ועליהן ציור דיוקנו והכיתוב: "ביתן היה עבורנו לב". דפי אינטרנט הוקדשו לו באתר של תנועת הנוער "הצופים" ובאתר של בית הספר "כרמים" (לשעבר "אורט השומרון") שבו למד, ובהם ציטוט היתולי מספר המחזור שיצא בסוף כיתה י"ב: "עומר 'הרומס' ביתן; תקופת חיים קודמת: שנות העשרים; בגלגול הבא: ראש ממשלה; מוטו לחיים: הבא להורגך השכם להורגו". בחשבון ברשת "אינסטגרם" שנקרא remember_omerbitan מתוארות פעולות הנצחה לזכרו, וסרטון עם תמונות מחייו הועלה לאתר "יוטיוב", מרכיב פסיפס ויזואלי של אדם שחי חיים מלאים ומשמעותיים. עומר ניסים ביתן מונצח בבית יד לבנים בבנימינה, שמו חרוט באבן, אך זכרו חקוק עמוק בלבבות, מורשתו ממשיכה להאיר את הדרך, ותרומתו למען המדינה והחברה תהווה נר תמיד לעד. הוא נפל כגיבור, מגן על ביתו ואדמתו, והותיר אחריו חלל עצום, אך גם צוואה של אהבה, נחישות, ומצוינות, שהולכת לפניו וממשיכה להניע את כל סובביו.