עומר בלוה

האוויר במרילנד היה עדיין קריר, נושא איתו את שאריות הצינה של סוף האביב, כשאור קטן, מלא הבטחה, הגיח לעולם. זה קרה ביום שישי, השישה ביוני 2001, תאריך שהתגלגל גם ללועזי כעשרים ושמונה במאי, כשהשמש החלה לשלוח את קרניה הראשונות אל בתי הפרברים המוריקים. עומר בלוה נולד לזוג סיגל ואייל, תינוק שלישי שהצטרף למשפחה שכבר כללה את ברק ושחר, ולימים יגיע גם איתי הקטן. הבית שלהם, בית יהודי חם ותוסס בלב הקהילה הישראלית-אמריקאית, היה תמיד מלא בצחוק, בשיחות עמוקות על מהות החיים ועל הקשר העמוק לארץ רחוקה שהייתה בלבם של ההורים, גם כשהיו אלפי מיילים ממנה. עומר גדל בסביבה הזו, סופג את הניחוחות של ארוחות השבת, את הצלילים של שיחות בעברית ורחש האנגלית המתערבבת, ואת התחושה של שייכות כפולה – אמריקאית בחיי היומיום, וישראלית בנשמה.

כבר מילדותו, עומר היה ילד שקל לאהוב. חיוכו היה הדבר הראשון שבלט בו, חיוך רחב, כמעט תמידי, שהאיר את פניו והדביק את הסובבים אותו בשמחה. הוא היה נעים הליכות, מנומס באופן טבעי, כזה שיודע להביט בעיניים ולומר תודה, גם כשזה לא היה נדרש. הוא למד בבית הספר היהודי "צ'ארלס אי. סמית'", מוסד שבו לא רק רכש ידע אקדמי, אלא גם התחנך על ברכי ערכי הקהילה היהודית והציונות. ההורים, סיגל ואייל, לא הסתפקו בשינון עובדות היסטוריות; הם נשמו את אהבת ישראל והטמיעו אותה בכל שיחה, בכל סיפור, בכל חג שנחגג בבית. הם סיפרו על נופי הארץ, על ריחות השוק בירושלים, על החולות של תל אביב ועל ההיסטוריה העתיקה שפועמת בכל אבן. עומר ספג את הסיפורים האלה כמו ספוג, בונה בתוכו עולם פנימי שבו ישראל לא הייתה רק מדינה רחוקה על מפה, אלא חלק בלתי נפרד מזהותו. הוא ראה את התמונות על הקירות, שמע את המוזיקה הישראלית שהתנגנה ברקע, והבין שמעבר לחיים הנוחים במרילנד, יש לו שורשים עמוקים במקום אחר, שורשים שקראו לו.

הילד עומר לא היה רק פנים יפות וחיוך כובש; הוא היה פעיל, סקרן, ובעל אנרגיה שלא נגמרת. הוא השתלב בקלות בפעילויות חברתיות בבית הספר, מעורב בכל פרויקט ומעגל חברתי, כאילו תמיד היה שם. הוא נרשם לחוגים רבים – כדורגל, כדורסל, אולי גם איזה חוג דרמה או מדעים – ובכל אחד מהם גילה יכולות שחרגו מעבר לגילו. אבל הכדורגל היה אהבתו הגדולה. הוא שיחק בנבחרת הכדורגל של התיכון, רץ על המגרש הירוק, רגליו בועטות בכדור במיומנות, עיניו סורקות את השטח בחיפוש אחר המסירה המושלמת. הוא לא היה הצעקן שבחבורה, אבל נוכחותו הורגשה. הוא הוביל בשקט, בצנעה, דוגמה אישית לחבריו לקבוצה ולכיתה. כשהיה מקבל את הכדור, היה מרוכז כל כולו במטרה, אך גם תמיד עם מבט לצדדים, בודק איך הוא יכול לסייע לחבר אחר להבקיע. חבריו מהשכבה יכלו להעיד עליו שהיה נער חברותי עם לב זהב, כזה שתמיד היה שם להקשיב, לעזור, או פשוט להצחיק כשצריך. הוא היה עבורם מודל לחיקוי, לא בגלל שהיה מושלם, אלא בגלל שהיה אמיתי, ישר, ותמיד חשב על האחר. הם זוכרים את הימים הארוכים אחרי בית הספר, כשהיו יושבים על המדרכה, מפטפטים על הכל – על שיעורים, על בנות, על חלומות – ועומר היה תמיד העוגן השקט, זה שמצליח לפשר בין ויכוחים קטנים, או פשוט להאיר את האווירה בבדיחה שנונה.

בתוך הבית, עומר היה בנם המסור של סיגל ואייל. הוא כיבד אותם כמעט בהערצה, תמיד הכיר תודה על כל מאמץ שעשו למענו, על כל עצה, על כל חיבוק. הוא היה "האור של המשפחה", כפי שאהבו יקיריו לומר, והאור הזה לא היה רק בגלל חיוכו, אלא גם בגלל האנרגיה החיובית שהקרין, בגלל טוב ליבו האינסופי. הוא טיפח קשר קרוב במיוחד עם אחיו ואחותו. שחר, אחותו, סיפרה עליו שנים אחר כך כעל אח שדאג לכולם, לא רק לה, אלא לכל מי שהיה סביבו. הוא היה זה שמחבק כשקשה, שמצחיק כשעצוב, שממלא את הבית בשמחה ובצחוק מתגלגל. בערבי שישי, סביב שולחן האוכל, כשריחות החלות והמרק הציפו את הבית, עומר היה תמיד זה שמוצא את הסיפור המצחיק של השבוע, או את השאלה המעניינת שתפתח דיון ערני. הוא לא היה נרתע מלהביע רגשות, והיה הראשון לחבק את אמו או את אביו, או להכניס את ידו לתוך ידה של אחותו כשהלכו ברחוב. הוא היה עמוד תווך, עוגן רגשי, למרות גילו הצעיר. הקשר עם המשפחה היה עבורו קודש קודשים, והוא השקיע בו בכל מאודו, מבין שהאנושיות והאהבה מתחילות בבית.

ככל שגדל, אהבת ישראל שבעבעה בו מילדות הפכה למנוע פנימי חזק. הוא לא הסתפק בסיפורים ובתמונות; הוא רצה לגעת, לחוש, להיות חלק. ההחלטה לעלות לארץ ולהתגייס לצה"ל לא הייתה קלה, אבל היא הייתה בלתי נמנעת עבורו. בשנת 2019, לאחר שנים של הכנה נפשית וחינוך לערכים, עלה עומר לישראל. הוא עשה זאת במסגרת גרעין "צבר" העולמי, מיזם מיוחד של תנועת "הצופים", משרד העלייה והקליטה ומשרד הביטחון, שנועד לתמוך בחיילים בודדים מחו"ל. הניתוק מהבית החם במרילנד, מהמשפחה האוהבת, מהחברים המוכרים, היה משמעותי. הוא הגיע לארץ זרה, למרות שחש אותה כבית, ופגש קבוצה של צעירים כמוהו, שנטשו את חייהם הנוחים בחו"ל ובאו להגשים חלום. חבריו לגרעין צבר, שפגשו אותו לראשונה על אדמת ישראל, אמרו כי כשחשבו על עומר, מיד עלה בזיכרונם החיוך הגדול שהיה נסוך על פניו. חיוך שהיה חזק יותר מכל קשיי ההתאקלמות, מכל הגעגועים, ומכל האתגרים של חיים חדשים. הוא מצא בגרעין צבר משפחה נוספת, קהילה תומכת, כתף להישען עליה ואוזן קשבת לכל קשיי הקליטה. יחד, הם עברו את סדנאות ההכנה לצה"ל, למדו את השפה על בוריה, והכירו את התרבות הישראלית על כל גווניה – מהסלנג ועד המנטליות. הוא מצא נחמה בידיעה שהוא לא לבד, ושההחלטה הגדולה שלקח היא דרך משותפת עם רבים אחרים שחולקים את אותם ערכים.

בהמשך אותה שנה, עומר התגייס לצה"ל. הוא ידע בדיוק לאן הוא רוצה להגיע: לחטיבת "גולני", אחת החטיבות המובחרות והמיתולוגיות ביותר בצה"ל. הוא שובץ בגדוד 51, והפך ללוחם. השירות הצבאי לא היה עבורו רק חובה, אלא הגשמת חלום וייעוד. הוא אהב מאוד את השירות, את האתגרים הפיזיים והמנטליים, את המשמעת, אבל יותר מכל, אהב את האנשים שהכיר במהלכו – חבריו לצוות, מפקדיו, ואפילו הטירונים שפגש בהמשך הדרך. הוא ראה בשירות שליחות עמוקה, הגנה על המדינה שכה אהב, והיה יוצא בגאווה גדולה מביתו הזמני, כשהוא לבוש במדים הירוקים. החאקי הפשוט, עם סמל העץ של גולני, הפך לסמל עבורו, משהו שייצג את כל מה שהאמין בו. הוא סבל את קשיי האימונים, את הריצות הארוכות עם המשקל על הגב, את השמירות האינסופיות בקור המקפיא או בחום הלוהט, תמיד עם חיוך ותמיד עם מילה טובה לחבר. מקצועיותו ומסירותו לא נעלמו מעיני מפקדיו. הם הבחינו במהרה בכישוריו, ביכולת שלו לקחת אחריות, וברצון העז שלו להצטיין. הוא יצא לקורס מ"כים, קורס מפקדי כיתה, שהיווה עבורו עוד שלב בדרך להגשמת הפוטנציאל שלו. הוא לא רצה רק להיות לוחם; הוא רצה להוביל, להשפיע, לחנך את הדור הבא של הלוחמים.

בסיום הקורס, עומר הפך למפקד כיתה בגולני. תפקידו היה לאמן טירונים טריים, לעזור להם לצלוח את התקופה המאתגרת של הטירונות, תקופה שבה הם עוברים שינוי עמוק מילדים לאנשים בוגרים ולוחמים. הוא ניגש למשימה הזו במלוא הרצינות, אך גם עם המון חמלה ואנושיות. הוא לא היה מפקד צעקן או מתנשא; הוא היה מפקד שראה את האדם שמתחת למדים, שהבין את הקשיים והחששות. הוא ידע מתי לדרוש ומתי להרפות, מתי להקשיב ומתי לתת עצה. פקודיו סיפרו שנים אחר כך שהיה עבורם עוגן, "האבא של הגדוד", דמות סמכותית אך אוהבת, שתמיד אפשר היה לפנות אליה. הוא הפך אותם מצעירים מפוחדים ללוחמים חדורי מוטיבציה, שהאמינו בעצמם וביכולותיהם. עמיתיו, המפקדים האחרים, העידו שהיה "הלב של המחלקה", לוחם בנשמתו, אך גם נעים הליכות, נדיב ואדיב. הוא היה זה שתמיד היה מוכן להחליף שמירה, להציע עזרה, או פשוט להאיר את היום בבדיחה או סיפור. הוא ידע לאזן בין קשיחות המפקד לרכות האדם, והיה אהוב ומכובד על כולם. רגעים קטנים של חסד, כמו חלוקת שוקולד בסוף מסע מפרך, או שיחה אישית מעמיקה עם חייל שהתקשה, הם שהפכו אותו למפקד יוצא דופן, כזה שמותיר חותם.

במהלך שירותו הצבאי, חיו של עומר קיבלו תפנית נוספת, יפה ומלאת אהבה. הוא הכיר את אודליה בגרעין "צבר", עוד לפני הגיוס, והקשר ביניהם פרח במהרה. הם הפכו לבלתי נפרדים, שני נשמות תאומות שמצאו זו את זו מעבר לים. הסיפור המפורסם ביותר על תחילת הקשר שלהם אומר שהיה זה ביום הראשון להיכרותם, כשעומר התקשר לאמו הנרגשת ואמר לה בביטחון מוחלט: "הכרתי את אשתי לעתיד". זו לא הייתה התלהבות רגעית של נער צעיר, אלא ידיעה עמוקה, תחושה פנימית חזקה שזה הדבר האמיתי. יחד, הם רקמו מערכת יחסים אמיתית, כנה וטהורה, כזו שרואים רק בסרטים. הם בילו יחד בכל הזדמנות, מנצלים כל רגע פנוי מהשירות הצבאי התובעני. טיולים ברחבי הארץ, ערבי שישי שקטים, שיחות טלפון ארוכות אל תוך הלילה. מכריהם סיפרו על "אהבה כמו בסרטים של דיסני", אהבה שהייתה כולה טוהר, תמיכה הדדית, וצחוק מתגלגל. אודליה הייתה העוגן שלו, הבית שאליו חזר אחרי כל שבוע של לחימה, והוא היה עבורה העולם כולו. הם בנו יחד עתיד משותף בדמיונם, חלמו על בית, על משפחה, על חיים מלאים באושר ושלווה, והכל סביב האמונה המשותפת בארץ ובעתידה.

בשנת 2022, לאחר שחרורו מצה"ל, עומר פנה ללימודים גבוהים, צעד טבעי עבור צעיר שאפתן וסקרן. הוא החל ללמוד לתואר ראשון במנהל עסקים וכלכלה בבית הספר הבינלאומי ע"ש רפאל רקנאטי באוניברסיטת רייכמן, מוסד אקדמי יוקרתי בהרצליה. הוא עבר לגור בעיר, וקבע בה את ביתו. החיים האזרחיים, אחרי שנים של שירות צבאי אינטנסיבי, היו שונים בתכלית, אבל עומר התאקלם במהרה. הוא שילב את הרצינות והמשמעת שרכש בצבא עם סקרנות אקדמית, והיה סטודנט חרוץ ומצטיין. לצד הלימודים, הוא המשיך להיות אדם רחב לב, מלא נתינה ואהבת הזולת. הוא ראה את הטוב בכל אדם, והתייחס לכל מי שפגש באדיבות ובחמלה, בין אם היה זה חבר קרוב, מרצה באוניברסיטה, או מוכר בחנות. הוא האמין בכוחה של טוב לב פשוט, במילה טובה, במעשה קטן שיכול לשנות את יומו של אדם אחר. בזמנו הפנוי, הוא לא הסתפק בבילויים רגילים; הוא ביקר קרובי משפחה רחוקים מבוגרים, הקשיב לסיפוריהם, ואירח להם חברה, מתוך הבנה עמוקה של החשיבות של קשרים אנושיים ושל כיבוד הדורות הקודמים. הוא היה זה שתמיד זכר לשלוח ברכת חג, או להתקשר סתם כדי לשאול לשלומם, מעשים קטנים שדיברו רבות על אופיו.

עומר היה חבר אמת, מהסוג שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. הוא היה נכון תמיד לעזור, בין אם היה זה מעבר דירה, שיעורי עזר, או סתם אוזן קשבת לבעיה. הוא ידע לתת עצה טובה, כזו שנובעת מלב טהור ומחשיבה מעמיקה, והיה תמיד שם כדי להציע כתף תומכת. בחיוכו המאיר ובאופיו האופטימי, הוא נתן תחושת ביטחון לסובבים אותו. רק נוכחותו בחדר יכלה להרגיע סערה, וקולו השקט והבטוח ידע להפיג חששות. הוא היה יציב, אמין, ובעל יושרה מוחלטת. הוא ידע להעריך את הרגעים הקטנים בחיים, את היופי שבפשטות. לשבת על כוס יין בבית בשעות הערב עם המשפחה, להקשיב לסיפורים, לצחוק יחד, לחוש את חום הבית – אלה היו רגעים יקרים מפז עבורו. לבלות עם חברים, לצאת לטיולים קצרים, או פשוט לשבת בבית קפה ולפטפט – אלו היו הדברים שמילאו את נשמתו. לצד כל אלה, הוא היה גם אוהד מושבע של ספורט. הוא עקב באדיקות אחרי קבוצת הכדורגל "מכבי תל אביב", והתרגש מכל ניצחון וסבל מכל הפסד כאילו היה זה עניין אישי. בארצות הברית, אהבתו לכדורסל התמקדה בקבוצת ה-"וושינגטון וויזארדס", והיה מוכן להישאר ער עד השעות הקטנות של הלילה כדי לצפות במשחקים. הספורט עבורו היה לא רק בידור, אלא גם דרך לחוש קהילתיות, שייכות, ולהתחבר עם אנשים נוספים שחולקים את אותה תשוקה.

ואז הגיעה השבת ההיא, שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, כשהשקט המבורך של הבוקר התנפץ ברעם מחריש אוזניים. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה כיסה אזורים נרחבים בארץ, תוך שהוא מסווה את חדירתם של אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם חדרו ליישובי עוטף עזה, לשדרות, אופקים ונתיבות, למסיבות טבע תמימות ליד קיבוצים רעים ונירים, לבסיסי צה"ל ולעוברים ושבים בדרכים. תוך שעות ספורות, הם רצחו כשמונה מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו פשעים כבדים, חטפו מאות ישראלים לרצועת עזה, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, מנסים להגן בגופם על הבית. באותו בוקר שחור, החלה מלחמה. עומר ואודליה היו באותה שבת בטיול בלוס אנג'לס, רחוקים אלפי מיילים מהתופת שהתחוללה בארץ. הם התעוררו לחדשות המזעזעות, לזרם בלתי פוסק של עדכונים מפחידים, לתמונות וסרטונים שלא ייתכנו. עומר, שאהבת ישראל בערה בו מאז ינקות, לא היסס לרגע. הוא התקשר מייד לאביו, אייל, קולו נחוש וברור, והודיע לו שהוא נחוש לחזור ארצה, להילחם, להיות שם עם אחיו ואחיותיו לנשק, להגן על הבית שכה אהב. לא הייתה שאלה, לא הייתה התלבטות. זו הייתה קריאה פנימית עמוקה, קריאה שחזקה מכל מרחק ומכל סכנה.

בימים הבאים, האלימות התפשטה. המלחמה בעזה גלשה גם לגבול הצפון, כאשר ארגון הטרור "חיזבאללה" החל לשגר מלבנון עשרות מטחי רקטות, כטב"מים וטילי נ"ט לעבר יישובי הצפון. האיום הפך לרב-זירתי, והצורך באנשי מילואים היה דחוף. ביום ה-17 באוקטובר 2023, עומר גויס למילואים. הוא קיבל צו 8, ומיד עזב את חייו האזרחיים, את לימודיו, את אודליה, ועלה על המטוס הראשון ארצה. הוא שב לישראל, הפעם לא כעולה חדש נרגש, אלא כלוחם ותיק, מוכן לכל. הוא שובץ כמפקד כיתה בגדוד 9203 של חטיבת "אלכסנדרוני", חטיבת חי"ר במילואים, ויצא להילחם בגבול לבנון. האוויר בצפון היה כבד ממתח. הדי פיצוצים נשמעו מרחוק, ושיירות צבאיות נעו בכבישים. עומר מצא את עצמו שוב במדים, הפעם עם חברים חדשים, אך עם אותה נחישות ותחושת שליחות. הוא היה מפקד, והאחריות לחיי פקודיו הייתה כבדה על כתפיו. הוא בדק את הציוד, וידא שכולם ערוכים, וניסה להפיח רוח לחימה וביטחון באנשיו, בדיוק כפי שעשה עם הטירונים שלו בגולני. הוא ידע שכל תנועה, כל החלטה, יכולה להיות ההבדל בין חיים למוות.

שלושה ימים בלבד חלפו מאז עלה עומר צפונה. ביום ה-20 באוקטובר 2023, בשעות הצהריים, נהרג עומר מטיל נ"ט ששיגר "חיזבאללה" אל עבר היישוב נטועה שבגליל המערבי. הטיל פגע במקום שבו שהה עם כיתתו, והפך את הרגע השקט לכאוס של אש ופיצוצים. באותו אירוע נפצעו שלושה חיילים נוספים, אך עומר, סמל-ראשון בדרגתו, ספג פגיעה ישירה ונהרג במקום. הוא היה בן עשרים ושתיים בלבד במותו. החיים שכה אהב, החלומות שרקם עם אודליה, הלימודים, המשפחה, החברים – כולם נגדעו באחת, כתוצאה ממעשה טרור אכזרי. הידיעה על נפילתו הכתה במשפחתו וביקיריו כרעם ביום בהיר. האור של המשפחה כבה. עומר הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהרצליה, העיר שבה בחר לחיות. אלפי אנשים ליוו אותו בדרכו האחרונה, חברים מהגרעין, חיילים ממחזורו, סטודנטים מהאוניברסיטה, משפחה וחברים מחו"ל, כולם עם כאב עמוק ובלתי נתפס. הוא הותיר אחריו הורים שבורים, אחות ושני אחים המומים, ובת זוג שאיבדה את אהבת חייה. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת רב-סמל, אות הערכה על שירותו ומסירותו.

אייל, אביו של עומר, שבור הלב, כתב עליו מילים שנוקבות עמוק בנשמה. הוא לא יכול היה לדמיין, אפילו בחלומותיו השחורים ביותר, אסון נוראי שכזה. "מי היה מאמין שאחגוג לך את יום ההולדת עשרים ושלוש... כאן בבית העלמין, בבית החדש שלך, ולא בבית הטבעי שלך, שכל כך אהבת, עם המשפחה המדהימה שלנו ועם בת זוגך אודליה?" הוא כתב, וכל מילה הייתה ספוגה בכאב על העתיד שנגזל. הוא זכר את עומריקו שלו כילד מלא הערכה לכל דבר שעשו למענו, מלא רגש והמון מילות תודה, עם אושר שלא עזב את פניו – "פני מלאך". אייל הבטיח לבנו: "אני מבטיח לך, עומריקו שלי, שלא אפסיק לרגע לספר על מי היית, מה תרמת בחייך הקצרים אבל המלאים, ובזכותך הרבה אנשים מושפעים ויושפעו מכך." הוא דיבר על הכאב העז, הכאבים הפיזיים שהגעגועים גורמים, ועל ההבטחה להמשיך לחגוג לו ואיתו כל שנה, בדיוק כפי שאהב וכפי שתמיד חגגו. המילים האלו, שנכתבו בדם ליבו של אב, שיקפו את עוצמת האובדן ואת הגאווה הבלתי מתפשרת בבנו.

גם אחותו, שחר, כתבה על עומר, מילים של געגוע וגאווה. "יום זיכרון ראשון בלעדיך. הגעגוע מציף את כולי, ואני מתמלאת בגאווה לשמוע את הסיפורים עליך. לא עובר יום בלי מחשבה ורגע של זיכרון קטן ממך." היא הבטיחה, בשם כל המשפחה, להנציח ולספר לנצח על כמה טוב היה, ואיך הגן בגופו על המדינה שכל כך אהב. "אתה תמיד בליבנו," הוסיפה, ובמילותיה האחרונות, ניסחה את מה שרבים הרגישו: "עומר היה גיבור ונשאר גיבור. הוא היה גיבור שלי, אבל עכשיו הוא גם גיבור ישראל." המילים האלה, שנאמרו מתוך אהבה ואובדן עמוק, הפכו למנוע להנצחת דרכו וערכיו.

מאז לכתו של עומר, משפחתו בחרה לא לשקוע רק באבל, אלא לקדם את המורשת שהשאיר אחריו, מורשת של טוב לב, נתינה ואנושיות. הם יצרו את המיזם "BE KIND AS OMER" – "תהיה טוב לב כמו עומר". דף אינסטגרם הוקם לזכרו, bekind_as_omer_balva, ובו מועלות תמונות, זיכרונות ופעילויות להנצחתו. המטרה היא לא רק לזכור, אלא גם להמשיך לחיות על פי הערכים שלו. "בזכותו אנחנו משתדלים בכל יום להיות אנשים טובים יותר," נכתב בדף, והמילים האלה הפכו למצפן עבור רבים. עומר, שנלקח בטרם עת, השאיר אחריו בור ענק בלב, אך גם כל כך הרבה זיכרונות שילוו את המשפחה והחברים לנצח, ויהוו השראה לדורות הבאים.

המשפחה, יחד עם חברים וקהילות, יזמה שורה של פרויקטים להנצחת זכרו של עומר, שכל אחד מהם שיקף היבט אחר באישיותו המיוחדת. בקמפוס האוניברסיטה שבו למד, הוקמה קפיטריה לעובדים, מקום שיאפשר להם לנוח וליהנות מארוחה חמה, וחדר כביסה לחסרי אמצעים, שירות בסיסי אך חיוני שמסמל את דאגתו של עומר לזולת ולנצרכים. מעבר לים, במדינה שאהב לבקר בה, אקוודור, נתרמו מחשבים לבית ספר, פרויקט שחיבר בין אהבתו לטכנולוגיה לבין רצונו להעניק הזדמנויות. כמו כן, הוקמו באקוודור מרפאת שיניים ומרפאה כללית על שמו, מעשה של חסד שמעניק שירותי בריאות חיוניים לקהילה, וממשיך את רוח הנתינה והדאגה שלו לבריאותם ורווחתם של אחרים.

בישראל, לזכרו של עומר הוקמה קרן מלגות ללוחמי "גולני", היחידה שבה שירת וכה אהב. הקרן הזו מגלמת את אהבתו ליחידה ואת הערכים של תמיכה הדדית, מצוינות ומסירות שהיו נר לרגליו. היא מאפשרת לדורות הבאים של לוחמים להמשיך את דרכו, ללמוד ולהתפתח, תוך שהם יודעים שרוחו של עומר מלווה אותם. גם בארצות הברית, שם גדל, זכרו של עומר הונצח בדרכים שונות. בני משפחתו ארגנו ארוחות ליל שבת לצעירים בקהילה היהודית, חיבור בין המסורת שכה אהב לבין הקהילה שבה צמח, ויצרו רגעים של אחדות ושייכות. בבית הספר היהודי שבו למד, ניטע עץ לזכרו ונערך אירוע מרגש, המסמל צמיחה, חיים והמשכיות, ומזכיר לתלמידים הצעירים את דמותו של הבוגר המצטיין והטוב לב.

בהרצליה, העיר שבה חי בשנותיו האחרונות, נקרא מגרש כדורסל על שם עומר, כמחווה לאהבתו הגדולה לספורט ולמשחק. מגרש זה הפך למקום מפגש לקהילה, לצעירים ולמבוגרים, הממשיכים את שמחת החיים והפעילות הגופנית שכה אפיינו אותו. בנוסף, הוחלט להקים בחוף סידני עלי פינת ישיבה לזכרו, מקום שקט ופסטורלי מול הים, שבו אנשים יכולים לנוח, להרהר, ולזכור את עומר ואת אהבתו לים ולרגעים קטנים של שלווה. כדי להפיץ את המסר של "BE KIND AS OMER", הופקו חולצות, צמידים ומדבקות עם הכיתוב המרגש, ואלה הופצו ברחבי העולם, מזכירים לכולם את הכוח שבטוב לב ובאנושיות. בני משפחה וחברים ערכו מרוץ לזכרו, אירוע ספורטיבי שמשלב זיכרון, פעילות גופנית ותרומה לקהילה, בדיוק כפי שעומר היה רוצה. ואף שהמשפחה ביקשה להימנע מטקסיות דתית כבדה, הקהילה שבה גדל, מתוך אהבה והערכה, הכניסה ספר תורה לבית כנסת לעילוי נשמתו של עומר, מעשה המסמל את החיבור העמוק של עומר למורשת עמו, גם אם הוא עצמו בחר בדרך חילונית יותר.

עומר בלוה, סמל ראשון במילואים, רב-סמל לאחר מותו, היה יותר מסתם חייל שנפל בקרב. הוא היה אדם שאהב חיים, שאהב אנשים, ושאהב את המדינה הזו בכל נימי נפשו. הוא היה בן, אח, אהוב וחבר, שלכל אחד מהם העניק את כולו. הוא היה מפקד שהצמיח דורות של לוחמים, וסטודנט ששאף לידע ולמצוינות. סיפור חייו הקצרים אך המלאים, ספוג באנושיות, בנדיבות, ובאומץ לב שקט. הוא היה גיבור לא בגלל שביקש את התהילה, אלא בגלל שבחר לפעול מתוך אהבה, מתוך תחושת אחריות, ומתוך אמונה בצדקת הדרך. נפילתו הותירה חלל עצום, אך מורשתו – מורשת של טוב לב, נתינה ואהבת אדם – ממשיכה לחיות ולהאיר את דרכנו. הוא היה האור של משפחתו, ועתה הוא גם אורו של עם ישראל, זיכרון חי ונושם של אדם שנתן את הכל למען הכלל, ויהי זכרו ברוך. אנו זוכרים אותו לא רק ביום הזיכרון, אלא בכל פעם שאנו בוחרים להיות טובים יותר, אנושיים יותר, בדיוק כמו עומר.