אוהד אשור

בכפר יונה, עיירה שקטה שטופת שמש בשרון, בין שדות ירוקים לפרדסים שריחם המתוק נישא ברוח, נולד ביום קר אך בהיר של נובמבר, 7.11.2000, תינוק שקראו לו אוהד. שמו, על פי המסורת המשפחתית, נבחר בקפידה, והוא נשא אותו בכבוד ובהתאמה לאורך חייו הקצרים והמלאים. הוא היה בנם הבכור של מלי מלכה ודוד, שהקימו את ביתם בלב היישוב, בית שבו החלומות נצבעו בצבעי השמש העולה והערכים נטמעו בשיחות ליל שישי סביב השולחן. מאוחר יותר הצטרפו למשפחה אחיו הקטנים, אורי ורתם, והבית התמלא בצחוק, בריצות במסדרונות ובמריבות קטנות שהסתיימו תמיד בחיבוק חם ובפיוס מתוק. אוהד, עם רעמת השיער הג'ינג'ית שזיכתה אותו בכינוי "ג'ינג'י" עוד לפני שידע להגות את שמו, היה הילד שאספו סביבו את כל הסיפורים והשובבות, ששמר על אחיו הקטנים בחיוך רחב ועיניים נוצצות, שמיד העידו על נשמה טובה ומוכנות לכל הרפתקה. הוא היה ילד סקרן, שאהב לגעת בכל דבר, לפרק ולהרכיב, להבין איך הדברים עובדים, והוריו זכרו אותו מפעפע באנרגיה בלתי נדלית, שואל שאלות ללא הרף, ובעיקר, תמיד עם חיוך – חיוך שהפך לסימן ההיכר שלו, מלווה אותו מלידתו ועד יומו האחרון.

השנים הראשונות בבית בכפר יונה עיצבו את אוהד, העניקו לו את היסודות האיתנים שעליהם בנה את אישיותו המיוחדת. הוא גדל באווירה של אהבה ותמיכה, כשהוריו מקפידים להעניק לו ולאחיו חופש לגלות את העולם, לצד גבולות ברורים ומסר חד משמעי של אחריות אישית וקהילתית. מלי ודוד, שניהם אנשים עובדים וישרים, לימדו את ילדיהם את חשיבות העשייה, ההתמדה והנתינה. בביתם, לא היה מקום למליצות ריקות, אלא למעשים. בבקרים, ריח הלחם הטרי היה מתערבב בריח האדמה הלחה שחלחל מהגינה הקטנה בחצר, ואוהד היה יוצא לשחק עם חברים, רץ יחף על הדשא, בונה מבצרים מארגזים ומשחק בכדור עד רדת החשיכה. הוא למד מהוריו לאהוב את הארץ לא רק במילים, אלא במגע, בטיולים רגליים בשבתות, בליקוט פטריות אחרי הגשם, בנסיעות לדרום ולצפון, כשהרוח מלטפת את פניו והוא סופג את הנופים המשתנים. אלה לא היו שיעורים פורמליים, אלא ספיגה טבעית של תחושת שייכות עמוקה, של הבנה כי הארץ הזו היא בית, ועל בית שומרים.

כשהגיע לכיתה ז', נפתח בפניו עולם חדש ומסקרן – עולם הרובוטיקה. הוא הצטרף לקבוצת הרובוטיקה של בית הספר, ומיד בלט ככוכב עולה. זו לא הייתה סתם חוג אחר הצהריים בשבילו; זה היה מרחב שבו יצרתיותו ויכולותיו הטכניות פרחו במלוא עוצמתן. הוא אהב את ריח הבדיל המתחמם, את צליל מברגות הלחץ ואת הרעש העדין של המנועים הקטנים כשהם מתעוררים לחיים. בתוך סבך החוטים, המעגלים האלקטרוניים וחלקי המתכת, אוהד מצא את השפה שלו. הוא היה קפטן הקבוצה, תפקיד שהתאים לו כמו כפפה ליד. הוא לא רק הוביל את התלמידים הצעירים ממנו, אלא גם את הבוגרים. תלמידי כיתה ט', שהיו אמורים להיות המנטורים, מצאו את עצמם לא פעם פונים אליו – הילד הג'ינג'י מכיתה ז' – בבקשה לעזרה או עצה. "אוהד, איך אתה חושב שכדאי לחבר את המנוע הזה?", היו שואלים, והוא, בחיוך ובסופר מקצועיות, היה מראה להם, מסביר בסבלנות, לא לועג לחוסר הידע שלהם, אלא משתף בהתלהבותו. הוא ידע לפרק בעיה מורכבת לחלקים קטנים ופתירים, לזהות כשלים ולמצוא פתרונות יצירתיים. שעות ארוכות בילה בסדנה, ידיו מרוחות בגרפיט ושמן, עיניו ממוקדות בפרטים הקטנים, מתוכנן, בודק, משפץ, ובעיקר – נהנה מכל רגע של יצירה. שם, בין שבבים וברגים, הוא למד את חשיבות העבודה בצוות, את הערך של התמדה מול תסכול, ואת הסיפוק העצום שבהפיכת רעיון מופשט למציאות פיזית. הוא הראה לכולם שאפשר גם להיות מנהיג וגם חבר, גם מקצוען וגם נעים הליכות.

כשבגרו מעט, והדיבורים על השירות הצבאי החלו לרחף באוויר, אוהד כבר ידע בדיוק מה הוא רוצה. "רק קרבי", אמר לכל מי ששאל, בעיניים נחושות ובקול שלא משתמע לשתי פנים. זו לא הייתה אמירה אופנתית או חסרת מחשבה; זו הייתה החלטה שנובעת עמוק מתוך הערכים שספג בבית, מהאהבה לארץ ומהרצון לתרום את חלקו באופן המשמעותי ביותר. הוא לא היה ילד חסון במיוחד, רזה יחסית, אך ההחלטה הזו הניעה אותו למסע של שינוי והתחזקות. הוא נכנס למשטר אימוני כושר קפדני: ריצות בוקר עם טל על הדשא, אימוני כוח בחדר הכושר המקומי, תרגילי סבולת שהיו מותחים את גופו עד קצה גבול היכולת. הוא הזיל זיעה, כאבו לו השרירים, ולעיתים קרובות מצא את עצמו מתנשף בכבדות, אך הוא לא ויתר. כל אימון היה צעד נוסף בדרך אל המטרה, אל החלום להיות לוחם. הוא בנה את עצמו, לאט ובנחישות, הפך את גופו לרתמה של רצון ברזל, וניכר בו כי הוא מוכן להתמודד עם כל אתגר. חבריו ראו את השינוי, את הנחישות הבוערת בעיניו, את ההתמסרות המוחלטת למטרה, והם ידעו שאוהד, כשהוא מציב לעצמו יעד, לא יעצור עד שישיג אותו.

הגיוס לצה"ל היה רגע של התרגשות וגאווה, לא רק עבור אוהד אלא עבור כל בני המשפחה. הוא התגייס למסלול לחימה, ובמסע הכשרתו כלוחם, באו לידי ביטוי כל התכונות שעיצבו אותו מילדות. השדאות, מסעות האלונקות, התרגילים המפרכים בשמש הקופחת ובקור המקפיא, כל אלה היו מבחן לא רק לכוח פיזי, אלא גם לכוח נפשי ולרוח איתנה. חברו גל פרגר זכר במיוחד רגע אחד, סיפור שסיפר עליו רבות, סיפור שחשף את ליבו הענק של אוהד. "אני לא אשכח איך במהלך ההר בשדאות," סיפר גל, "זמן שכולם רק רצו להגיע ראשונים, אותך עניין לדחוף את מי שהתקשה, שהיה מאחור." כשכל חייל נאבק בעצמו, במגבלותיו, במאמץ לדחוף קדימה ולהגיע לנקודת הסיום ראשון, אוהד היה שם – לא כדי לזכות בתהילה אישית, אלא כדי להושיט יד, להגיש בקבוק מים, להניח יד על כתף ולהגיד "קדימה, אתה יכול, עוד קצת". זה היה אוהד: ערך הרעות אצלו עלה על הכול, בצורה מעוררת השראה. הוא לא חיפש את הזרקורים, אלא את העזרה לזולת. הוא היה הבחור עם הלב הכי גדול שגל הכיר, שתמיד ידע לתת מילה טובה או כוח למי שצריך זריקת אנרגיה. גם כשהיה "קצת שחור", כפי שתיאר גל, אוהד ידע איך להרים את כולם, לחלוק את האופטימיות שלו, את החיוך הכובש שגרם לכולם להסתכל עליו בהערצה ולשאוב ממנו כוח. הוא היה העוגן, החבר הטוב ביותר, האדם הכי טוב שגל הכיר, וכל רגע של קושי הפך קל יותר בזכות נוכחותו.

לאחר השירות הצבאי הסדיר, שבו שירת כלוחם חי"ר, אוהד לא נח על זרי הדפנה. הוא המשיך לפתח את כישוריו, הפעם בתחום שהיה קרוב לליבו עוד מימי הרובוטיקה – טכנולוגיה וחדשנות. הוא מצא את מקומו בחברת אלביט מערכות, אחת מחברות הטכנולוגיה הביטחונית המובילות בעולם, שם עבד כמטיס רחפנים בקו עסקי אוטונומיה בחטיבת תקשוב וסייבר. התפקיד הזה דרש ממנו דיוק, הבנה טכנית עמוקה, ויכולת חשיבה מחוץ לקופסה – כל התכונות שאפיינו אותו מילדות. הוא אהב את האתגר שבשליטה על מכונות מרחפות, את היכולת לראות את העולם ממעוף הציפור, את הפוטנציאל הטכנולוגי הגלום בכל טיסה. עמיתיו באלביט זכרו אותו כחבר אהוב בצוות, מלא חלומות ושמחת חיים, אדם ערכי שאוהב את הארץ. הם ראו בו דוגמה לאדם שמשלב מקצועיות חסרת פשרות עם אנושיות וחום.

אך על אף שהיה שקוע בעבודה מרתקת ומאתגרת, אוהד לא ויתר על אהבתו הגדולה השנייה: לטייל בארץ ישראל. הוא אהב כל פינה בה, מהצפון הירוק ועד הדרום הצחיח, מהרי ירושלים ועד חופי הים התיכון. האדמה הזו, שעל הגנתה התאמן והתחזק, הייתה גם המקור לאושרו ולשלוותו. הוא אהב לטייל כל כך, עד שבחר לעבוד במשרה חלקית, 80% משרה, כדי להבטיח שיש לו לפחות יום אחד בשבוע, קבוע, שמוקדש כולו לנדידה בשבילי הארץ. בימים אלה, הוא היה קם מוקדם, עוד לפני שהשמש טיפסה גבוה בשמיים, אורז תרמיל קטן עם מים, פירות וסנדוויצ'ים, ויוצא לדרך. לפעמים לבד, עם מוזיקה באוזניות, שקוע במחשבות ובהתבוננות, ולפעמים עם חברים, צוחקים ומדברים, חולקים חוויות ותובנות. הוא אהב את מגע האדמה תחת מגפיו, את ריח הצמחים המדבריים אחרי הגשם, את ציוץ הציפורים ביער, את צבעי השקיעה המרהיבים מעל הים. הוא טיפס על הרים, חצה נחלים, גילה מערות נסתרות וצפה בנופים עוצרי נשימה. עבורו, כל טיול היה שיעור בהיסטוריה, בגיאוגרפיה, ובפשטות – בחיים. הוא לא דיבר על "קדושת האדמה" במליצות, אלא חש אותה דרך הזיעה שניגרה על מצחו בעלייה תלולה, דרך מגע ידיו בסלע החם, דרך טעם המים הקרים ששתה ממעיין נסתר. זו הייתה אהבה אמתית, חפה מכל התיימרות, עמוקה ושורשית, שהייתה חלק בלתי נפרד מזהותו. הוא היה אדם ערכי, אוהב ארץ ישראל, חדור מטרה ותמיד נכון לסייע לכל אחד – ותמיד, תמיד, עם חיוך.

גם אחרי שסיים את שירותו הצבאי, ואף על פי שהיה עסוק בעבודתו ובטיוליו, אוהד לא שכח את המקום שבו גילה את אהבתו לטכנולוגיה ולמנהיגות – קבוצת הרובוטיקה. הוא המשיך להגיע ולבקר, לשתף מניסיונו, ולחנוך את התלמידים הצעירים. הוא היה מגיע לסדנה, עם אותו חיוך כובש, מוכן לקחת על עצמו כל משימה, להסביר שוב ושוב, לעזור בפתרון בעיות טכניות, ובעיקר – להעניק השראה. "תמיד עם חיוך ומוכן לקחת על עצמו," סיפר רמי מראלי, אחד ממדריכי הקבוצה, "גם אחרי השירות הוא הגיע לבקר ולעזור לקבוצה ולחנוך תלמידים." הוא היה מודל לחיקוי עבורם, הוכחה חיה לכך שחלומות יכולים להתגשם ושכישרון, בשילוב עם עבודה קשה ונתינה, יכול להוביל לדרך משמעותית. הוא לא רק לימד אותם איך לבנות רובוטים, אלא גם איך לבנות את עצמם.

המוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד מחייו של אוהד, פסקול שרחש ברקע של טיוליו, רגעיו השקטים וגם המסיבות עם חברים. יובל דיין, הזמרת עם הקול המרטיט והטקסטים המרגשים, הייתה הזמרת האהובה עליו. "שרק תחייך" – זה היה השיר האהוב עליו, מילים פשוטות ונוגעות ללב, שהדהדו את האופטימיות והחיוך התמידי שלו. לפני כשנה, נפגשו דרכיהם בהופעה, רגע קטן וקסום, שאוהד ודאי ספג לתוכו את האנרגיה והשמחה. השיר הזה, שביקש רק חיוך, שיקף את תמצית אישיותו – תמיד מחפש את הטוב, את האור, את הסיבה לשמוח, ולחלוק את השמחה הזו עם הסובבים אותו. הוא היה אדם שחי מתוך תחושה של מטרה, של שמחת חיים, של אהבה לאנשים ולמדינה, והמוזיקה של יובל דיין נתנה ביטוי עמוק לרגשות אלה.

ואז הגיע הבוקר ההוא, ה-7 באוקטובר 2023. השבת השקטה, החגיגית, נקרעה באיבחה אלימה ובלתי נתפסת. הצפירות הראשונות, הדיווחים המהוססים, ואז הבשורה המרה שהלכה והתבהרה במלוא זוועתה. אוהד, כמו אלפי ישראלים אחרים, הבין מיד את גודל השעה. הטלפון צלצל, ההודעות בווטסאפ החלו לזרום, וקריאת המילואים לא איחרה לבוא. זו לא הייתה שאלה של "אם", אלא של "מתי". הוא לא היסס לרגע. הלב נצבט, אולי לרגע של פחד, אך מיד התחלף בנחישות המוכרת, בזו שדחפה אותו להתאמן לקרבי, בזו שגרמה לו לעזור לחבר בשדאות. הוא ארז את תיקו במהירות, בודק שכל הציוד מוכן, שכל פרט במדים מונח במקומו. המבט בעיניו היה רציני, שונה מהחיוך הקבוע, אך עדיין מלא באופטימיות זהירה, בתקווה לטוב. הוא חיבק את הוריו, את אחיו ואחותו, חיבוק חזק, אולי חזק יותר מחיבוק רגיל, חיבוק שנועד לאגור כוח לשני הצדדים. "אני הולך," אמר, "אני חייב ללכת." לא היה צורך במילים נוספות. הם ידעו. הוא נסע אל נקודת הכינוס, אל חבריו ליחידה, אל המציאות החדשה והקשה שהשתלטה על המדינה.

הימים והשבועות הראשונים היו מתוחים ומלאי אי ודאות. אוהד ושאר לוחמי גדוד 6646, עוצבת 'שועלי מרום' (646), מצאו את עצמם בלב המערכה, בחזית הלחימה ברצועת עזה. זו הייתה מלחמה אחרת, מורכבת, עירונית, כשכל בניין, כל סמטה, עלולים להוות מלכודת מוות. אוהד, רב סמל במילואים, היה לוחם מנוסה, אך שום ניסיון אינו מכין לגמרי למציאות של לחימה בתוך שטח בנוי, מול אויב מוסתר ומתוחכם. הוא וחבריו פעלו במרכז רצועת עזה, במרחב רווי באיומים. הקרבות היו יום-יומיים, אינטנסיביים, תובעניים פיזית ונפשית. אך אוהד, עם החיוך שהפך לסימן ההיכר שלו, גם בימים הקשים ביותר, הצליח לשמור על מורל גבוה, להפיץ אופטימיות ולעודד את חבריו. הוא היה שם בשבילם, בדיוק כפי שהיה בשביל החבר שהתקשה בשדאות, תמיד מוכן לסייע, להרים את הרוח, להזכיר לכולם את המטרה ואת החשיבות של כל צעד.

ביום י"א בטבת תשפ"ד, ה-23 בדצמבר 2023, כחודשיים וחצי מפרוץ המלחמה, בבוקר קר וקודר בעזה, יצאה יחידתו של אוהד למבצע נוסף בתוך בניינים במרכז הרצועה. זו הייתה משימה שגרתית לכאורה, אך טעונה בסכנה בכל פינה. הם התקדמו בזהירות, עוברים מבית לבית, מסרקים את השטח אחר מטענים, פירים או מחבלים. במהלך הסריקה, נתקלו אוהד ואליסף שושן ז"ל, חברו לצוות, בדלת נעולה. דלת כזו, בלב שטח אויב, היא תמיד בגדר חשד. היא יכולה להסתיר מאחוריה מחבל, פיר מנהרה, או מטען חבלה קטלני. הם ניגשו לבדוק אותה, כפי שמצופה מלוחמים מקצועיים ומנוסים. זה היה רגע של קבלת החלטות מהירה, של אחריות, של הבנה כי כל חשד חייב להיבדק, גם במחיר סיכון אישי. כשהתקרבו לדלת, פוצץ מטען שהטמינו מחבלים. ההדף האדיר, העוצמתי, הכה בהם במלוא כוחו. אוהד ואליסף נהרגו במקום. במותם, במעשה גבורה עילאי ואוטומטי, הגנו בגופם על חבריהם שעמדו מאחוריהם. הפיצוץ העז מנע מחבריהם להיפגע, ובכך הקריבו את חייהם למען חייהם של אחרים. זו הייתה גבורה שאינה זקוקה למילים גבוהות או למליצות. זו הייתה גבורה אנושית, פשוטה ומחרידה בעוצמתה, של אנשים שבחרו להגן על ביתם ועל חבריהם עד נשימתם האחרונה. אוהד, בן 23 בלבד בנופלו, השאיר אחריו חלל עצום.

הבשורה המרה הגיעה לכפר יונה וריסקה את ליבם של מלי ודוד, של אורי ורתם, של כל המשפחה, החברים והקהילה. אוהד, הג'ינג'י עם החיוך הכובש, שהיה מלא חיים, חלומות ואופטימיות, נקטף בשיא פריחתו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בכפר יונה, עטוף בדגל ישראל, מלווה באלפים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. השמש, שהאירה את ימי ילדותו, נראתה עמומה ביום ההוא, והרוח, שנשאה את ריחות הפרדסים, נשאה עתה אנחה עמוקה של צער.

אך למרות הכאב העצום, אוהד לא נעלם. הוא נשאר בזיכרונות, בסיפורים, בחיוך שלו שחקוק בתמונות ובלבבות. חבריו, משפחתו, ועמיתיו לעבודה ולרובוטיקה, ממשיכים לשאת את מורשתו. הם זוכרים את עקשנותו הטובה, את נכונותו לעזור, את אהבתו לארץ, את היכולת שלו להרים את כולם גם ברגעים קשים. אוהד אשור ז"ל היה יותר מסתם חייל שנפל בקרב; הוא היה בן, אח, חבר, קפטן קבוצת רובוטיקה, מטיס רחפנים, מטייל נלהב, אדם ערכי שהיה חדור מטרה ותמיד נכון לסייע. גבורתו לא הייתה רק ברגעיו האחרונים, אלא בכל מעשה קטן וגדול שעשה בחייו. בגבורה של לוחם שהתייצב להגן על ביתו, בגבורה של אדם שחי מתוך אהבה ונתינה, ובגבורה של מי שבחר להקריב את עצמו למען חבריו. סיפור חייו של אוהד, על ילדותו בכפר יונה, על תשוקתו לרובוטיקה, על נחישותו לשרת בקרבי, על אהבתו לטייל בארץ, על עבודתו באלביט ועל חיוכו התמידי, הוא סיפור של אופטימיות, של עשייה, ושל אהבת אמת לאנשים ולמקום. הוא ממשיך לחיות דרך הזיכרונות, דרך הלקחים שנותר, ודרך הרוח הישראלית של תקומה וגאווה, אותה רוח שאותה גילם בחייו ובמותו. יהי זכרו ברוך.