אופיר ציוני

במושב גבע כרמל, פיסת אדמה ירוקה ופורייה מוקפת שדות חרושים ששמרו על קצב עונתי קבוע, נולד אופיר בבוקר קריר של ה' בתשרי תשס"ג, אחד עשר בספטמבר אלפיים ושתיים. הוא היה בנם השני של נוגה ורן, אח קטן לניר, ובהמשך גם אח גדול לשיר, שהצטרפה למשפחה כמה שנים אחר כך. הבית במושב, עם ריח האדמה הבוצית אחרי הגשם וציוץ הציפורים עם שחר, עיצב את שנותיו הראשונות, העניק לו את השקט הפנימי שאפיין אותו ואת החיבור העמוק לטבע שילווה אותו כל חייו. ארבע שנים חלפו, ונוגה ורן החליטו להעתיק את מגוריהם ליקנעם עילית, עיר חדשה וצומחת למרגלות הכרמל, שם מצאו בית גדול יותר, קהילה תוססת ומערכת חינוך שחשבו שתתאים טוב יותר לילדיהם. המעבר היה צעד גדול עבור המשפחה הצעירה, אך אופיר, ילד סקרן ופתוח, השתלב במהרה בסביבה החדשה. הוא גדל בין הבתים החדשים, הפארקים הירוקים שהחלו לצוץ בכל פינה, ורחובות שהתמלאו במהרה בצחוק ילדים וקולות משחקים.

את לימודיו החל אופיר בבית הספר היסודי "דליות", מוסד קטן ואינטימי שבו כל תלמיד זכה לתשומת לב אישית. כבר אז בלט אופיר בשקט הפנימי שלו, בצניעות שבה ניגש לכל משימה וביכולתו לראות את הטוב שבכל אדם. הוא לא היה ילד רועש או דומיננטי, אבל נוכחותו הורגשה תמיד. חבריו אהבו לשהות במחיצתו; הוא היה זה שתמיד ידע להקשיב בסבלנות, להציע עצה טובה בלי שיפוט, ולעזור בכל עת, גם אם זה אומר לוותר על זמן המשחק שלו. אופיר לא ציפה לתמורה או לתודה, העזרה נבעה אצלו ממקום טהור של נתינה, וזו הייתה תכונה שאנשים סביבו העריכו בו עד מאוד. הוא היה ילד שמפיץ אור ושמחה, לא בצעקות או במופעי ראווה, אלא בחיוך שקט, במילה טובה, ובמעשים קטנים של אהבה שנגעו בלבבות. זיכרונות רבים מהתקופה הזו מתארים אותו יושב על ספסל הפארק השכונתי, מוקף בחברים שמספרים לו על יומו, והוא, במבט ממוקד, קשוב לכל מילה, מציע פרספקטיבה מרעננת או פשוט משרה תחושה של ביטחון ושייכות.

ככל שהתבגר, התחזקו תכונותיו אלו. בחטיבת הביניים ובהמשך בתיכון "אורט יגאל אלון", שם בחר במגמה מדעית-טכנולוגית של מדעי המחשב ופיזיקה, הוא הוכיח את עצמו כתלמיד מצטיין לא רק בלימודים, אלא גם בפן הערכי והחברתי. המספרים והנוסחאות לא סתרו את אהבתו לאנשים; להיפך, הוא מצא דרכים לשלב בין עולם ההיגיון המדעי לבין עולם הרגש האנושי. כשהיה ניצב מול בעיה מורכבת במעבדת הפיזיקה, הוא ניגש אליה באותה סבלנות וריכוז שבהן הקשיב לחבר שחווה קושי אישי. המורים שלו זוכרים אותו כבחור צנוע, חד מחשבה, שתמיד היה מוכן לעזור לחבר לכיתה להבין נושא קשה, מבלי להתנשא או לזקוף לעצמו קרדיט. הוא ידע לפשט רעיונות מורכבים, להאיר את הדרך לאלה שהתקשו, וכל זאת בחיוך ובנועם, כשעיניו הירוקות-כחולות משדרות רוגע וביטחון.

אופיר היה נשמה של ספורטאי. מגיל צעיר, האנרגיה בערה בו, והוא מצא פורקן בתנועה ובאתגר הפיזי. בילדותו, התאמן בקבוצת הג'ודו העירונית, וריח מזרני הג'ודו דבק בו. הוא אהב את תחושת המאבק, את הריכוז הנדרש כדי לבצע תרגיל מדויק, את הכבוד ההדדי שעל המזרן ואת הרגע הקצר של הניצחון או ההפסד – שניהם לימדו אותו משמעת וענווה. הוא השתתף בתחרויות, עמד על הפודיום לא פעם, וגם כשלא ניצח, קיבל את התוצאה במאור פנים, מוכן ללמוד ולשפר. כשבגר מעט, עבר למגרש הכדורסל, הצטרף לקבוצת "הפועל יקנעם", ורץ על הפרקט עם חבריו, מקפיץ את הכדור בקצב, מוסר, קולע, חווה את שיכרון הניצחון המשותף ואת כאב ההפסד הקבוצתי. הוא אהב את הדינמיקה של המשחק, את הצורך בשיתוף פעולה, בתקשורת בלתי מילולית, ובתחושה שהשלם גדול מסך חלקיו. אבל מעל לכל, הכדורגל היה אהבתו הגדולה. מגיל צעיר, הכדור תמיד היה צמוד לרגל. הוא היה מבלה שעות ארוכות במגרש השכונתי, בועט לשער עם חברים, מתאמן על דריבלים, משחק משחקי "שכונה" אינסופיים שהסתיימו רק כשהשמש שקעה והחשיכה ירדה. הצעקות, הצחוק, האכזבות הקטנות והשמחות הגדולות של הניצחון – כל אלה היו חלק בלתי נפרד מילדותו ונעוריו. הוא העריץ את מועדון הכדורגל של ברצלונה, עקב אחרי משחקיהם באדיקות, אך את ליבו נתן לקבוצה המקומית, מכבי חיפה. הוא היה אוהד מושבע, כזה שמחזיק מנוי עונתי, נוסע לכל משחק, לא משנה היכן בארץ, עומד ביציע עם הקהל, שר את השירים, צועק בשערים וחש את הדופק המהיר של המשחק זורם בעורקיו. רגעים אלו, של אדרנלין ורגש קולקטיבי, היו עבורו מקדש של שמחה ותשוקה, חיבור עמוק לקהילה ולזהות.

מעבר למגרשי הכדורגל, אופיר מצא נחמה ושלווה בחיק הטבע. הוא אהב מאוד לטייל במסלולי הטבע הפראיים והירוקים של ישראל, ובמיוחד בצפון הארץ שבו גדל. בכל הזדמנות שהייתה לו, בין לימודים לאימונים, היה אורז תרמיל קטן, קורא לחברים או למשפחה, ויוצא לכבוש שבילים חדשים. הוא אהב את ריח האדמה הרטובה אחרי הגשם, את ציוץ הציפורים בבוקר מוקדם, את הרחש העדין של העלים ברוח ואת נוף ההרים הנשקף מקצה השביל. הליכה בין עצי האלון והאלה, טיפוס על סלעים, חציית נחלים זורמים – כל אלה היו עבורו דרך להתחבר לעצמו ולסביבה. הוא לא חיפש את המסלולים המפורסמים והצפופים, אלא דווקא את הפינות הנסתרות, את המקומות שרק מעטים מכירים, שם יכול היה לשבת בשקט, להתבונן בנוף, לשתות כוס קפה ולשוחח שיחות עמוקות עם חבריו. "הנופים הכי יפים נמצאים במקומות הלא צפויים," נהג לומר, ומשפט זה שיקף את פילוסופיית חייו – לחפש את היופי והטוב גם במקומות שאינם נראים לעין, לגלות את הפנינים הנסתרות של העולם ושל הנפש האנושית.

אך את ייעודו האמיתי מצא אופיר בתחום החינוך הבלתי פורמלי, תחום שבו חלם לעסוק באופן מקצועי. אהבתו לחינוך ניכרה בו כבר בגיל צעיר. בכיתה ד' הצטרף לשבט "שחר" של תנועת הצופים ביקנעם, ומאז ועד יומו האחרון, הצופים היו חלק בלתי נפרד מזהותו. הוא עבר את כל מסלולי החניכות, ספג את הערכים של התנועה – חברות, נתינה, מנהיגות, אהבת הארץ – והפך את הערכים הללו לחלק בלתי נפרד ממי שהוא. בכיתה י' עשה את הצעד הטבעי והפך למדריך בעצמו. הוא בנה פעולות, הכין תוכניות, ודאג להעביר לחניכיו הצעירים לא רק משחקים וכיף, אלא גם מסרים וערכים שהיו חשובים לו. הוא לימד אותם על חברות אמת, על אחריות אישית, על עזרה לזולת, ועל האמונה בכוחם לשנות את העולם. חניכיו העריצו אותו; הם ראו בו דמות לחיקוי, מדריך אהוב ומוערך שפועל מתוך שליחות אמיתית. "הוא היה המדריך שכל אחד היה חולם שיהיה לו," סיפרו עליו לימים, ונזכרו בחיוכו המרגיע, בסבלנותו האינסופית, וביכולתו להפוך כל פעולה לחוויה משמעותית. הוא ידע לזהות את הכוחות הטמונים בכל ילד, לעודד את החלשים ולכוון את החזקים, וכל זאת בענווה וברוגע.

בכיתה י"ב, שיאה של פעילותו בצופים, מונה אופיר לראש גדוד ("רשג"ד") – תפקיד הדורש אחריות רבה, יכולות ארגון ומנהיגות. הוא הוביל עשרות מדריכים ומאות חניכים, דאג לרווחתם, תכנן אירועים גדולים, והיה עמוד התווך של השבט. הוא היה קם עם שחר כדי להכין פעולות, נשאר עד מאוחר בלילה כדי לוודא שכל פרט תוכנן בקפידה, ותמיד היה שם עבור כולם, זמין להקשבה, לייעוץ ולתמיכה. החוויה הזו, של להיות רשג"ד, חיזקה אצלו את ההבנה שזהו המקום שבו הוא רוצה להיות – להשפיע, לחנך, להוביל, ולעצב את הדור הבא. הוא ראה בחינוך לא רק מקצוע, אלא דרך חיים, שליחות של ממש.

לאחר סיום התיכון, לפני גיוסו לצה"ל, בחר אופיר לצאת לשנת שירות (ש"ש) במסגרת גרעין רעים של תנועת הצופים. הוא מצא את מקומו בפנימיית "שטיינברג" בכפר סבא, שם הדריך קבוצה של ילדים בכיתות ז'–ט'. זו הייתה שנה מאתגרת ומתגמלת כאחד. הוא חי עם הילדים, ליווה אותם בשגרת יומם, עזר להם בלימודים, שיחק איתם, ובעיקר, היה עבורם אוזן קשבת וכתף תומכת. הילדים בפנימייה, שחלקם הגיעו מרקעים מורכבים, מצאו באופיר דמות יציבה, אמינה ואוהבת. הוא יצר איתם קשר עמוק, אישי ובלתי אמצעי. הוא לא ויתר להם, דרש מהם מצוינות, אך עשה זאת באהבה גדולה ובהבנה עמוקה לצרכיהם. האהבה והמסירות שהעניק להם הותירו עליהם חותם עצום. גם לאחר שנת השירות, וגם אחרי שהתגייס לצבא, אופיר המשיך ללוות אותם, לשמור איתם על קשר, לשאול לשלומם ולהציע עזרה בכל עת. הקשר הזה, שנמשך מעבר למסגרת הפורמלית, העיד יותר מכל על גודל ליבו ועל מחויבותו הבלתי מתפשרת לחינוך ולבני אדם. הוא לא היה רק מדריך, הוא היה מנטור, חבר, ודמות אב לילדים הללו, שראו בו השראה.

ביום התשיעי בדצמבר אלפיים ועשרים ואחת, הגשים אופיר עוד חלום בחייו – הוא התגייס לצה"ל. הרצון לשרת כלוחם, להגן על המדינה ועל אזרחיה, בער בו כבר שנים. הוא בחר בחטיבת "גולני", חטיבת חי"ר מובחרת הידועה ברוח הלחימה שלה ובדבקותה במשימה. המסלול בגולני היה קשה ומפרך, דורש כוח פיזי ונפשי, אך אופיר, עם כושרו הגופני הגבוה ורוחו החזקה, עמד בכל האתגרים. הוא עבר את הטירונות והאימון המתקדם, והפך ללוחם מן המניין בגדוד 51, גדוד ותיק ומוערך בחטיבה. הוא למד במהירות את רזי הלחימה, את השימוש בנשק, את ניווט השטח ואת עבודת הצוות. הוא היה חייל מסור, שקט אך נחוש, שתמיד ביצע את משימותיו על הצד הטוב ביותר, ואף מעבר לכך. חבריו למחלקה זוכרים אותו כבחור שתמיד היה מוכן לסייע, להרים את המורל, ולדאוג שאיש לא יישאר מאחור.

לאחר תקופה קצרה כלוחם, יצא אופיר לקורס מפקדי כיתות. בקורס הזה, הפוטנציאל המנהיגותי שלו פרץ במלוא עוצמתו. הוא בלט באופן יוצא דופן ביכולותיו הצבאיות, בחדות מחשבתו ובתכונותיו הטובות. הוא לא היה מסוג המפקדים שצועקים או דומיננטיים, אלא מנהיג שקט, שמוביל בדוגמה אישית. חבריו לקורס העידו כי הוא היה תמיד הראשון לקום בבוקר כדי לסדר ולנקות את האוהל או את חדר המגורים, הראשון להתנדב למשימות הקשות ביותר, ותמיד שם כדי לסייע לכולם, בין אם בהקמת אוהלים בשטח תחת גשם שוטף, ובין אם בהסבר על תרגיל מורכב. הוא היה הכתובת לכל מי שהתקשה, מעין "עוגן" של שקט ויציבות בסערת הקורס. הוא צבר ידע רב בנושאי לחימה, הפך למקצוען אמיתי, אך שמר על הענווה שאפיינה אותו מילדות. הוא הבין שמנהיגות אמיתית נובעת מיכולת להכיל, להקשיב ולתת דוגמה אישית, ולא רק מפקודות או סמכות.

בתום הקורס, שב אופיר לשרת כמפקד כיתה בגדוד 51, כשהפעם הוא עומד בראש חיילים משלו. בתפקיד זה, כל התכונות שאפיינו אותו – דבקותו במשימה, מקצועיותו, יכולת המנהיגות שלו וטוב ליבו – באו לידי ביטוי במלוא עוצמתן. הוא היה מפקד מקצועי ובעל ידע רב בנושאי לחימה, כזה שחייליו ידעו שהם יכולים לסמוך עליו בעיניים עצומות. הוא תמיד הוביל מהחזית, התנדב ראשון לכל משימה, קשה ככל שתהיה, ובכך נתן דוגמה אישית למופת. חייליו ראו בו מודל לחיקוי, לא רק בגלל יכולותיו הצבאיות, אלא בעיקר בגלל הדרך שבה התייחס אליהם. אופיר נהג באנושיות ובכבוד בכל אחד ואחד מחייליו. הוא דאג לכל צורכיהם, הקשיב לבעיותיהם, תמך בהם ברגעים קשים, וחגג איתם את הצלחותיהם הקטנות והגדולות. הוא ידע מתי לדרוש ומתי להרפות, מתי לתת מילה טובה ומתי להציב גבול. מערכת היחסים שפיתח עם חייליו הייתה מבוססת על אמון עמוק וכבוד הדדי. ארבעה חודשים בלבד לאחר שנכנס לתפקידו כמפקד, זכה אופיר לאות הצטיינות, שהיה עדות נוספת למנהיגותו יוצאת הדופן ולמחויבותו הבלתי מתפשרת. הוא לא חיפש את הכבוד או ההכרה, אלא פשוט עשה את מה שהאמין בו – לשרת את המדינה, להגן על אזרחיה, ולחנך את חייליו להיות לוחמים טובים ואנשים טובים יותר.

השבת ההיא, כ"ב בתשרי תשפ"ד, שבת שמחת תורה, ה-7 באוקטובר 2023, נפתחה בבוקר בהיר ושקט. בשעה שש וחצי, בדיוק כשהשמש החלה לעלות ולצבוע את השמיים בגווני אדום-כתום מעל רצועת עזה, נשמעו קולות פיצוצים עזים. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע חסרת תקדים על ישראל. מטחי רקטות כבדים שוגרו מרצועת עזה לעבר יישובים בכל רחבי הארץ, וכיסו את השמיים בעשן וברעש מחריש אוזניים. בחסות ירי הטילים, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על ערי הדרום שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלים במסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל כל מי שנקלע לדרכים באזור. בבוקר זה, השתנו פני המדינה. מלחמה נפתחה.

באותה שבת, אופיר שהה במש"א (מוצב שליטה אזורי) ארז, מוצב אסטרטגי הממוקם סמוך לקיבוץ זיקים, על הגבול הצפוני של רצועת עזה. המוצב הזה היה קו ההגנה הראשון ליישובים שבסביבה. כשהחלו מטחי הרקטות הראשונים, אופיר וחייל נוסף הבינו מיד את חומרת המצב. הם לא היססו לרגע. ההכשרה, הערכים, והמחויבות שפעמו בהם, הכתיבו את הצעד הבא. הם יצאו בריצה מתוך המוצב לכיוון חוף זיקים, שם זיהו תנועה חשודה. הדיווחים הראשוניים דיברו על חדירת מחבלים מכיוון הים, ואופיר וחברו מיהרו לבלום אותם, להגן על החוף, ועל היישובים שמאחוריו. הם הגיעו אל החוף, מיוזעים ודרוכים, ופתחו באש לעבר המחבלים שזיהו. קולות הירי נשמעו חדים וברורים על רקע רעש הרקטות המתפוצצות. אופיר וחברו נלחמו באומץ לב, אבל מהר מאוד הבינו שמולם ניצבים עשרות מחבלים, כוח עדיף בהרבה. ההתנגשות הייתה אכזרית ובלתי שוויונית.

במצב כזה, כשכל שנייה קובעת, קיבלו אופיר וחברו החלטה טקטית מהירה ונועזת. הם הבינו שאינם יכולים להחזיק מעמד לבדם מול כוח כה גדול על החוף הפתוח. במקום זאת, החליטו לחזור במהירות למוצב ארז, שהיה מוגן יותר, ולנסות להגן על היישובים הסמוכים מתוך המוצב עצמו. הם רצו להפוך את המוצב למעוז הגנה, להגן על הדרך מפני חדירת המחבלים לעומק השטח הישראלי. הם נסוגו לאחור, תוך כדי ירי וחיפוי הדדי, ומיהרו לחזור אל המוצב. שם, בתוך המוצב, התפתח קרב עז וחסר פשרות. מחבלים רבים הצליחו לחדור לאזור המוצב, והחלו לירות לכל עבר, בניסיון להשתלט עליו. אופיר וחייליו נלחמו בחירוף נפש. הם ירו, כיסו, נסוגו, התקדמו, כל אחד מהם ידע שהוא נלחם על הבית, על המשפחה, על כל מה שיקר לו. במהלך חילופי האש הכבדים, תוך כדי שהוא נלחם בנחישות עילאית, נפגע אופיר ציוני משני כדורים, בין צלעותיו. הוא נפל בקרב, בן עשרים ואחת בלבד. מותו של אופיר, בתוך האש והמהומה, היה מעשה גבורה עילאי. הוא הגן על המוצב בחירוף נפש, מנע את כיבושו על ידי המחבלים, ובכך הציל את חייהם של אנשים רבים ביישובים הסמוכים. הוא עמד בפרץ, הגן על הקו האחרון, ושילם על כך בחייו.

לאחר נפילתו, הועלה אופיר מדרגת סמל לדרגת סמל ראשון, כהכרה והוקרה על גבורתו ומסירותו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין ביקנעם, עטוף בדגל ישראל, כשהעיר שבה גדל והתחנך כולה התייצבה לחלוק לו כבוד אחרון. הוא הותיר אחריו הורים כואבים, נוגה ורן, אח, ניר, ואחות, שיר, ולבבות שבורים של חברים, חניכים, ומפקדים שנותרו עם חלל עצום.

אבל אופיר, "אופירצי", לא באמת הלך. הוא השאיר אחריו מורשת עשירה, אור שאינו כבה. משפחתו וחבריו, חדורי אהבה וזיכרון, החליטו להנציח אותו בדרכים רבות, ברוח שבה חי. באחד ממסלולי הטבע האהובים עליו, ליד המאגר של קיבוץ דליה, במקום שבו נהג לשבת עם חברים, לשתות קפה או בירה, להתבונן בשקיעה וליהנות מהשלווה ויופיו של המקום – "הנופים הכי יפים נמצאים במקומות הלא צפויים," כדבריו – הקימה משפחתו אנדרטה צנועה לזכרו. זו פינת שלווה, מקום להתכנס, לזכור, ולחוות את אותו שקט ואותה יופי שהוא כל כך אהב. האנדרטה הזו, בלב הטבע הירוק, היא עדות חיה לחיבור העמוק שלו לאדמה ולנוף.

הזיכרון שלו חי גם בפרטים הקטנים, באותם משפטים שאפיינו אותו. משפחתו הוציאה לזכרו מדבקות וג'קטים שעליהם מתנוססים משפטים כמו "מים שקטים חודרים עמוק", המבטא את עוצמתו השקטה, את ההשפעה העמוקה שהייתה לו על הסובבים אותו, גם מבלי לצעוק. "בעוז ובענווה" – משפט נוסף שתיאר את רוחו, את הגבורה שהפגין בשדה הקרב לצד הצניעות שאפיינה אותו בחייו. דגל ישראל, עם הדפס דמותו עליו, מתנוסס בגאווה, סמל למחויבותו למדינה שעליה הגן בחייו. ואפילו פותחני בקבוקים עם הכיתוב "One more beer for Ofir" – מחווה קטנה, אינטימית, לרגעי השחרור, לחברותא, לחיים הטובים שאהב לחלוק עם חבריו. יקב "אדיר" הוציא לזכרו בקבוק יין מיוחד הנושא את תמונתו ואת השם "OFIRTZI", מחווה מרגשת נוספת שמזכירה את אהבתו לחיים הטובים ולרגעים של שמחה משותפת.

השפעתו של אופיר חצתה גבולות. תלמידי תיכון 'מקיף נשר', בשיתוף פעולה מרגש עם אביו של אופיר, כתבו וביצעו שיר לזכרו. השיר, שניתן להאזנה באתר "יוטיוב" ובאתר שהוקם לזכרו, הפך למעין המנון שמחבר בין הדורות, מעביר את סיפורו, ואת המסרים שבהם האמין, הלאה. אחותו, שיר, הקימה לזכרו אתר אינטרנט בשם "אתר לזכרו של אופיר ציוני ז"ל", ובו סיפור חייו המלא, דברים מפי חבריו ובני משפחתו, תמונות שצולמו לאורך חייו, ושירים אהובים שהיו חלק מפסקול חייו. זהו ארכיון חי, נושם, המאפשר לכל מי שרוצה ללמוד על אופיר, להכיר את האיש שמאחורי הסיפור. בנוסף, הוקם דף הנצחה באינסטגרם, "ofirzioni_stories", שממשיך לפרסם תמונות, סרטונים וסיפורים קצרים, ששומרים את זכרו חי ורלוונטי, במיוחד עבור בני דורו.

גם ביישוב מגוריו, יקנעם, שבה גדל והתחנך, זכרו של אופיר ועמו שאר נופלי המלחמה נצרב עמוק. כיכר "עד עולם" הוקמה לזכרם, סמל מתמשך לאובדן ולתקומה. בגינה עירונית יפהפייה, ניטע עץ לזכר כל נופל, עץ צעיר ששורשיו מעמיקים באדמה, ענפיו נשלחים אל השמיים, ומסמל את הצמיחה והחיים שנמשכים, למרות הכאב והאובדן. העץ הזה, כמו אופיר עצמו, מייצג חיבור עמוק לאדמה, לחיים, ולתקווה.

אופיר ציוני, הילד השקט ממושב גבע כרמל, שהפך למדריך נערץ בצופים, למנטור בפנימייה, למפקד מצטיין בגולני, ולגיבור שנפל בהגנה על הבית, השאיר אחריו חלל עצום. אבל יותר מכך, הוא השאיר אחריו דרך, מורשת של אהבה, צניעות, נתינה, דבקות במטרה, ומחויבות ללא פשרות. סיפור חייו, על כל פרטיו הקטנים והגדולים, מעשיו והערכים שהנחו אותו, הוא סיפור של גבורה אנושית, גבורה שנובעת מתוך המציאות, מתוך האנושיות, ומתוך בחירה יומיומית בטוב. הוא מייצג את רוח התקומה והגאווה הישראלית, את הנכונות להגן על הבית בכל מחיר, ואת האמונה העמוקה בערך החיים והקהילה. זכרו חי ונושם בכל פינה, בכל שביל, בכל חיוך של חניך, ובכל משחק כדורגל. הוא נוכח בשקט של הטבע, בקולות השמחה של חברים, ובדממה העמוקה של האנדרטה. אופירצי, סמל ראשון אופיר ציוני, נשאר בליבנו – אור שקט, חודר עמוק.