אופיר ליבשטין

באילת, עיר שנולדה מן החול והשמש, ביום ד' באב תשל"ג, הראשון באוגוסט 1973, נגלה לעולם אופיר ליבשטין, ילד שני להוריו אסתר וגדעון. ארבע שנים בלבד הטביעו בו את חותמה של העיר הדרומית, עם הים הכחול המנצנץ, רכסי ההרים האדומים המקיפים אותה כחומת מגן, ורוח המדבר החמה שחדרה גם אל בין כותלי הבית. בביתם הזמני, שהוקם בעקבות שירותו של האב בחיל הים, למד אופיר הצעיר להכיר את העולם דרך חלון של נוף ייחודי, ספוג מליחות ומאובק, שונה כל כך מן הירוק העתיד לאפוף אותו. זיכרונות ראשונים של אופיר נצבעו בצבעי השקיעות המרהיבות מעל הים האדום, בצלילי הגלים המתנפצים אל החוף, בריח הדגים הטריים בשוק ובקריאות השחפים העפים מעל. הוא היה ילד סקרן, עם עיניים גדולות ונוצצות, שתמיד חיפשו את הדבר הבא, את ההרפתקה הבאה, אפילו בתוך החיים השגרתיים של בסיס ימי. כבר אז, בחיוך הנצחי שנסוך היה על פניו, אפשר היה לזהות ניצוץ של טוב לב, של נכונות לגלות עניין בכל אדם ובכל סיפור, תכונות שלימים יהפכו לסימן ההיכר שלו.

כשהיה בן ארבע, עקרה המשפחה מן המדבר אל ליבה הירוק והפורה של השרון, אל כפר נטר. המעבר מאילת החמה והצחיחה אל השדות המוריקים והפרדסים הריחניים של השרון היה כמעבר לעולם אחר, עולם של רכות ושל שפע. בכפר נטר, בין בתי המושב הטובלים בירוק, בין קולות הציפורים בבוקר וריח הפריחה באביב, צמח אופיר והתעצב. הוא גדל עם אחיו הגדול דורון, ואחריו נולדו ארנון, דפנה ורחל, ויחד יצרו משפחה גדולה ותוססת. ביתם היה תמיד פתוח, מלא בקולות צחוק ושיחות, פינה חמה שבה ערכים של אהבת הארץ, העם והאדם לא היו רק מילים באוויר, אלא דרך חיים שספגו מהוריהם. אסתר וגדעון, ברוחם הציונית והחלוצית, חינכו את ילדיהם לאחריות, לנתינה, ולתרומה לכלל. אופיר, בתוך המארג המשפחתי הזה, התבלט במהרה בכישרונותיו הרבים. הוא לא היה רק ילד טוב לב ואהוב, אלא גם בעל יוזמה יוצאת דופן וכישורי מנהיגות טבעיים, שהתגלו כבר בגיל צעיר. כשהדוד שלו הפעיל קיוסק בכפר, אופיר לא הסתפק בלהיות לקוח; הוא ראה הזדמנות, ובגיל צעיר במיוחד פתח שלוחה של הקיוסק בבית הספר, מעין "עסק" קטן משלו. הוא מכר ממתקים וחטיפים בהפסקות, למד את רזי המסחר, את חשיבות השירות ואת הסיפוק שביצירה עצמאית. הילדים בבית הספר אהבו אותו, לא רק בגלל הממתקים, אלא בגלל האנרגיה המדבקת שלו, הדרך שבה ידע לארגן, לשתף ולגרום לכולם להרגיש חלק ממשהו.

שנים עברו, ואופיר הצעיר הפך לנער. בגיל שבע-עשרה, כשהיה בשיא התבגרותו, נכנס לעובי הקורה של ניהול קייטנה גדולה שבה השתתפו מאות ילדים. זו לא הייתה קייטנה רגילה; הוא לא היה רק מדריך, אלא עוזר מנהל של ממש, שותף פעיל בתכנון, בביצוע ובהתמודדות עם האתגרים הלוגיסטיים והאנושיים הכרוכים בהפעלת אירוע כזה. הוא למד לתאם בין עשרות מדריכים, לדאוג לבטיחותם ורווחתם של מאות ילדים, לתכנן פעילויות מרתקות, ולפתור בעיות במהירות וביעילות. הקייטנה הייתה בית ספר אמיתי למנהיגות עבורו. הוא לא רק ניהל, הוא יצר אווירה. צחוקם של הילדים, הברק בעיניהם כשהצליח להפתיע אותם בפעילות חדשה, וההערכה שקיבל מההורים ומהצוות, העניקו לו דלק להמשיך וליזום. הוא היה "העוגן של המשפחה", כפי שכינו אותו אהוביו. בתוך כל העשייה והיזמות, תמיד מצא זמן להיות שם עבור הוריו ואחיו. דורון, אחיו הבכור, ראה בו "אח קטן גדול" – צעיר ממנו בשנים, אך בוגר באחריותו, מחבק ואוהב, כזה שאפשר תמיד לסמוך עליו, להתייעץ איתו, ולדעת שהוא יקשיב בתשומת לב ויציע עצה כנה ואמיתית. אופיר היה זה שהרגיע סערות, שאיחד את כולם סביב שולחן השבת, שהזכיר לכולם את הכוח שבקשר המשפחתי. הוא ידע לחבר בין הקצוות, לגשר על פערים, ולשמור על הלכידות, תכונה שתלווה אותו לאורך כל חייו.

עם תום לימודיו, כשהגיע זמנו להתגייס לצה"ל, בחר אופיר לשרת בחיל הרפואה, שם שימש כמדריך וכחובש. הבחירה הזו לא הייתה מקרית; היא שיקפה את אופיו המטפל, את הרצון שלו לעזור, לתמוך, ולהיות שם עבור מי שנזקק. אימוני החובשים היו מפרכים, מלאים בתיאורים קשים של פציעות ותרגול אינסופי של פרוצדורות מצילות חיים. הוא למד לטפל בפצעים, להרגיע נפגעים, ולהכיל את הכאב והחרדה של אחרים, כל זאת תחת לחץ זמן ותנאים מורכבים. כמדריך, העביר את הידע שלו לחיילים חדשים, בהתמדה ובסבלנות, תוך שהוא מקפיד להדגיש את החשיבות של כל פרט, את האחריות הגדולה המוטלת על כתפיהם. הוא ידע להחדיר בהם מוטיבציה, להצית בהם את התשוקה למקצוע, ולגרום להם להבין שלכל פעולה שלהם יש משמעות עמוקה. השירות הצבאי עיצב אותו, חידד את יכולותיו, והעניק לו כלים להתמודדות עם מצבי קיצון, לצד הבנה עמוקה של החשיבות שבחיי אדם. בתוך כל העשייה האינטנסיבית של הצבא, שם, בתוך המדים הירוקים, פגש אופיר את ורד. הסיפור על פגישתם היה כמעט לקוח מספר – הוא ביקש חופשה מיוחדת, והיא, כמש"קית ת"ש, הגיעה לביתו בכפר נטר במסגרת תפקידה לברר את תנאי השירות שלו. המפגש הראשוני, הפורמלי לכאורה, הפך במהרה לשיחה עמוקה, למבטים ארוכים, לחיוכים ביישניים. הייתה שם כימיה מיידית, תחושה של חיבור עמוק, כאילו הכירו זה את זו מאז ומתמיד. באותו יום, משהו השתנה בחיי שניהם. האהבה פרחה ביניהם בתוך חודשים ספורים, אהבה שצמחה על רקע השירות הצבאי אך פרחה במלוא עוזה באזרחות.

לאחר השחרור מצה"ל, אופיר, עם אותה רוח יזמית שלא שככה לרגע, לא היסס להיכנס לעולם העבודה. תחילה, הצטרף לעסק של אביו, שהתמחה בבניית כיסאות גלגלים בהזמנה אישית. זו הייתה עבודה שדרשה דיוק, יצירתיות, ורגישות רבה. כל כיסא גלגלים היה פרויקט אישי, מותאם לצרכיו הייחודיים של המשתמש. אופיר למד את רזי המקצוע, את המגע עם חומרים שונים, את התכנון המדוקדק של כל חלק, ואת החשיבות של נוחות ופונקציונליות. הוא ישב עם אנשים, הקשיב לסיפוריהם, ניסה להבין את האתגרים היומיומיים שלהם, וראה איך מוצר שהוא יצר במו ידיו יכול לשנות את חייהם. תחושת השליחות שבעבודה הזו, יחד עם היצירה הטכנית, סיפקה אותו מאוד. במקביל, יחד עם קרוב משפחה, הקים חברה לציוד משרדי. פתאום, הוא עבר מעולם היצירה הפיזית לעולם המסחר והלוגיסטיקה, התמודד עם ספקים, לקוחות, אתגרי שיווק ותחרות. הוא למד לנהל מלאי, לנהל משא ומתן, ולבנות קשרים עסקיים. אופיר לא הסתפק בידע מעשי בלבד; הוא חש צורך להעמיק את הבנתו בעולם העסקים, ופנה ללימודים אקדמיים. הוא השלים תואר ראשון במנהל עסקים, שנתן לו בסיס תיאורטי איתן להבנת עולם הכלכלה והניהול. אך אופיר, עם החיבור העמוק שלו לעם ולארץ, לא הסתפק בכך. הוא המשיך לתואר שני במדעי היהדות, חיבור מרתק בין עולם העסקים הפרקטי לעולם הרוח והמורשת, שהעשיר את עולמו הפנימי וחידד את תפיסת עולמו.

בשנת 1998, אופיר וורד נישאו, ובחרו להקים את ביתם בכפר עזה, קיבוץ תוסס בעוטף עזה, שהפך לימים למרכז חייהם ועשייתם. הבית שהקימו היה לא רק מבנה, אלא מוקד של חום ואהבה, מלא בצחוק, בשמחה, בחברים ובאורחים. בתוך הבית הזה, שהריח תמיד כמו תבשילים ביתיים ופרחים טריים, נולדו והתחנכו ארבעת בניהם: אביב, עידן, אורי וניצן. אופיר היה אב מסור באופן יוצא דופן. הוא לא רק "היה שם" פיזית, אלא היה מעורב באופן עמוק בחיי ילדיו. הוא הרעיף עליהם אהבה ללא גבולות, השקיע זמן ואנרגיה בכל אחד ואחד מהם. הוא הקשיב לסיפוריהם מהגן ומבית הספר, שיחק איתם כדורגל על הדשא, בנה איתם מגדלים מחול, דמיין איתם עולמות שלמים, וליווה אותם בכל צעד ושלב בחייהם. הוא היה נוכח, קשוב, מעודד ומחנך. ארוחות הערב בבית ליבשטיין לא היו רק ארוחות; הן היו מפגשים משפחתיים תוססים, עם דיונים על אירועי היום, צחוקים, וסיפורים. אופיר הקפיד לשמר את הקשר עם המשפחה המורחבת, וביתם בכפר עזה הפך למרכז המפגשים המשפחתיים. כל החגים, ללא יוצא מן הכלל, נערכו בביתם. השולחן היה מתמלא בסועדים, קולות שיחה וצחוק מילאו את האוויר, וריחות מאכלים מילאו את הבית. אופיר היה המארח המושלם, דואג שלכולם יהיה נוח ונעים, מנהל שיחות מרתקות, ומחבר בין הדורות ובין בני המשפחה השונים. הוא ראה בכך ערך עליון, את היכולת של המשפחה להתכנס, להתחבר, ולשמר את המסורת והשורשים.

לצד חיי המשפחה העשירים, המשיך אופיר להיות יזם בנשמתו ואיש חזון שחתר להגשמה. הוא עשה חיל בעולם העסקים, והיה אחד הראשונים לזהות את הפוטנציאל הטמון במסחר אלקטרוני. הוא הקים חברת סטארט-אפ בתחום, ואת אתר האינטרנט "פי אלף", שהיה חדשני לתקופתו. במקביל, חבר שוב לאחיו דורון, ויחד הקימו את חברת "קאוצ'ינג אינטראקטיב", חברה לאימון אישי ועסקי מקוון. הוא האמין בכוחה של ההכוונה, של הליווי, של היכולת לעזור לאנשים ולעסקים לממש את הפוטנציאל שלהם. הוא לא רק יזם; הוא גם ראה לנגד עיניו את הפיתוח הכלכלי והחברתי של אזור הנגב המערבי, אזור שכה אהב והאמין בו. ראשו היה מלא ברעיונות, והוא לא חשש להוציא אותם לפועל. הוא ישב בדירקטוריונים של חברות סטארט-אפ שונות, הביא את ניסיונו ויכולותיו הניהוליות לתעשייה הקיבוצית, וכיהן כיו"ר תערוכת החקלאות "אגריטך", שחיברה בין חקלאים, יזמים וטכנולוגיות חדשניות. הוא גם עמד בראש "מרכז ג'ו אלון", מרכז חינוכי ותיירותי שמטרתו להכיר את הנגב ואת סיפורו, ושימש כיו"ר קיבוץ חולית. בכל תפקיד ותפקיד, הביא אופיר את אותה אנרגיה מדבקת, את אותה נחישות ואת אותה אמונה ביכולת לחולל שינוי. הוא לא ראה את הגבולות, אלא את האפשרויות.

בשנת 2017, הגיע אופיר לשיא בתפקידיו הציבוריים כאשר נבחר למנכ"ל "איגוד התעשייה הקיבוצית", איגוד המאגד מאתיים וחמישים מפעלים ברחבי הארץ. לפני כן, שימש סמנכ"ל סחר חוץ באיגוד ויו"ר קרן "המשתלה" לעידוד יזמות וחדשנות, תפקידים שהכינו אותו למשימה המורכבת של ניהול גוף בסדר גודל כזה. הוא עמד בראש איגוד שייצג תעשייה חלוצית, חדשנית וערכית, שחיברה בין עבודה עברית להתיישבות, בין כלכלה לציונות. הוא האמין בכל ליבו בנגב, באדמתו, באנשיו, ובפוטנציאל הלא ממומש שלו. הוא ראה בציונות לא רק עבר מפואר, אלא עתיד שיש לבנות ולפתח, והיה חדור אהבת אדם עמוקה. בראיון שהעניק לעיתון "גלובס", הגדיר את עצמו באופן מדויק: "יזם בנשמה, איש קהילה שמאמין בכוח שלה". עבורו, הקהילה לא הייתה רק אוסף של אנשים; היא הייתה כוח מניע, פלטפורמה לצמיחה, מקור לחוסן. הוא ראה בחיבור בין אנשים את המפתח להצלחה, ביכולת להניע תהליכים משותפים.

בשנת 2007, עוד לפני שנבחר לראשות המועצה, כיהן אופיר כחבר במועצה האזורית שער הנגב. זו הייתה עבורו הזדמנות ראשונה להשפיע באופן ישיר על חיי התושבים באזור. יחד עם רעייתו ורד, יזם וניהל את פסטיבל "דרום אדום", אירוע שנתי שהפך למותג ידוע ומושך אליו עשרות אלפי מבקרים בתקופת פריחת הכלניות. הוא ראה בפסטיבל לא רק אירוע תיירותי, אלא הזדמנות אדירה לחשוף את חבל הארץ המיוחד הזה לקהל רחב, לשנות את התדמית שלו, ולהביא אליו אור ושמחה. הוא האמין בכל ליבו בפוטנציאל הרב הטמון באזור, לא רק ביופיו הטבעי, אלא גם ברוח האנושית של תושביו. כשנבחר בשנת 2018 לראשות המועצה האזורית שער הנגב, הגשים חלום. הוא קיבל לידיו מועצה תוססת, אך גם כזו המתמודדת עם אתגרים ביטחוניים וכלכליים מורכבים. אופיר שירת את תושבי האזור במסירות שאין שנייה לה. דלתו הייתה תמיד פתוחה בפני כל תושב, ללא הבדל. הוא הקשיב בסבלנות לכל פנייה, לכל תלונה, לכל בקשה, והתייחס לכל אדם כאילו היה בן משפחתו. הוא לא היה "ראש מועצה במגדל השן", אלא מנהיג עממי, נגיש, שחי את חיי הקהילה והיה חלק בלתי נפרד ממנה.

חזונו כראש מועצה היה "חדשנות במרחב של קיימות". הוא לא רק דיבר על חזון; הוא פעל להגשימו בכל דרך אפשרית. בתקופת כהונתו, נרקמו שלל תוכניות לפיתוח הכלכלה המקומית, והוגדרו מנועי צמיחה חדשים לאזור. הוא ראה את הנגב המערבי כמעבדה של חדשנות, מקום שבו אפשר לשלב בין חקלאות מסורתית לטכנולוגיות מתקדמות. הוא קידם פרויקטים של אנרגיה סולארית, פיתח את ענף התיירות, והקים חממות טכנולוגיות בתחומי האגריטק והביטחון. אך חזונו הרחיק לכת מעבר לגבולות המועצה. אופיר היה איש של שלום, של חיבור, של אמונה ביכולת של אנשים לחיות זה לצד זה. הוא קידם תוכניות לבניית פארק תעשייה "ארזים" משותף לעזתים ולישראלים, עם מפעלים ומשרדי הייטק, שלוחה קדמית של בית חולים ואף שלוחה של אוניברסיטה. הוא האמין ששיתוף פעולה כלכלי יוכל להוביל לשלום אזורי, ששגשוג יביא יציבות, ושגשרים של מסחר ותרבות יוכלו לגשר על תהומות של איבה. חלומותיו היו גדולים, נועזים, ומלאי תקווה, והוא פעל ללא לאות להגשמתם.

ליבו של אופיר היה קרוב גם ליהדות התפוצות. כחבר ב"קונגרס היהודי העולמי", חלם להעמיק את החיבור בין הקהילות היהודיות ברחבי העולם לבין מדינת ישראל. הוא ראה בכך לא רק חשיבות אסטרטגית, אלא גם שליחות ערכית עמוקה. הוא כיהן כיו"ר תנועת "הבונים דרור", ארגון נוער יהודי הפועל בארץ ובתפוצות, שהיווה עבורו פלטפורמה לחנך דורות של מנהיגים צעירים לערכי הציונות והקהילתיות. מתוך אותה אמונה עמוקה, יסד את עמותת WeKibbutz, עמותה שנועדה לקדם את הקשרים בין ישראל לתפוצות, ולחבר בין העולמות השונים. במסגרת העמותה, הוקמו מיזמים רבים, כל אחד מהם נועד לטפח היבט אחר של החיבור. תוכנית "חמסה" ליוותה חיילים בודדים מרגע הגעתם ארצה, דרך שירותם הצבאי, ועד קליטתם באזרחות. אופיר ראה בהם את הגיבורים האמיתיים, את אלה שבחרו להשאיר הכל מאחור ולשרת את המדינה, והוא דאג להם באופן אישי, הקשיב לסיפוריהם, ודאג לכל צרכיהם. תוכנית "הללויה" למנהיגות בינלאומית לבני נוער יצרה גשרים בין בני נוער מישראל ומחו"ל, העניקה להם כלים להנהגה, ונטעה בהם את זרעי השותפות והאחריות ההדדית. תוכנית "נטעים" פעלה בקרב קהילות יהודיות קטנות בעולם, במטרה לחזקן, להעניק להן תוכן ישראלי וציוני, ולהדק את החיבור שלהן למדינת ישראל. אופיר היה מעורב אישית ובקי בכל פרט ופרט של כל פרויקט. הוא לא היה רק יזם; הוא היה מלווה, מנטור, חבר, ושותף מלא לדרך.

אופיר היה אדם רב-פעלים, אופטימי ומלא תקווה, שהאמין בכוחה של הקהילה וביכולת לחולל שינוי. הוא היה איש של אנשים, כזה שידע לגעת בליבם של רבים בזכות חזונו ובתשוקתו המדבקת לעשייה. הוא נהג לומר: "כל דבר אני רואה פעמיים – פעם אחת בחלום ופעם שנייה כשזה קורה". זו לא הייתה רק אמירה; זו הייתה פילוסופיית חיים, דרך שבה הפך חלומות למציאות, והצליח לסחוף אחריו אנשים רבים. על יישובי עוטף עזה, מקום מגוריו ומרכז עשייתו, נהג לומר: "תשעים וחמישה אחוז גן עדן וחמישה אחוז גיהינום". הוא הכיר היטב את המורכבות של החיים באזור, את היופי, את הקהילתיות החמה, את השדות הירוקים, את פריחת הכלניות, ואת השקט הפסטורלי. אך הוא גם הכיר את הצד השני, את הצבע האדום של האזעקות, את רעש הנפילות, את החרדה התמידית. הוא לא התעלם מהגיהינום, אך בחר להתמקד בגן העדן, ולפעול ללא הרף כדי להרחיב את חלקו של גן העדן ולצמצם את חלקו של הגיהינום.

בשנת 2013, במסגרת לימודיו בתוכנית המנהיגות היוקרתית של "מכון מנדל", כתב אופיר מסמך שהפך לימים למצפן עבור רבים. כותרתו הייתה "מהישרדות לצמיחה", והוא תיאר בו את חזונו כיצד לבנות קהילה חסונה ולנהל אותה בשעת משבר. הוא טען כי כאשר קהילה או ארגון נמצאים בשלב של הישרדות, השפה משקפת זאת: "מוכרחים להמשיך", "אין ברירה", "נעשה את המינימום הנדרש", "הלוואי שיהיה טוב", "צריך להאמין בניסים". אופיר הבין שלמילים יש כוח עצום; הן משפיעות על החשיבה ועל התודעה. לכן, חלק מהותי מהמעבר משפה של הישרדות לשפה של צמיחה הוא שינוי אוצר המילים למונחים של תקווה, אמונה וביטחון. הוא הדגיש כי אימוץ של שפה חדשה חייב להיות חלק מן ההוויה של הקהילה ושל הארגון שמבקשים לחולל שינוי. יותר מכך, שינוי שפה יכול להיות שינוי במנגינה, בטון הדיבור, בתחושה שאנשים מאמינים במה שהם אומרים. שפה, לדבריו, לא רק מבטאת מציאות אלא גם יוצרת מציאות, וזה בדיוק תפקידו של חזון. ניסוח חזון לקהילה או ארגון הוא כוח מניע לפעולתה העתידית וגם בסיס לאוצר מילים חדש שנותן משמעות חדשה להווה ולעתיד. מסמך זה לא היה רק תיאוריה עבור אופיר; הוא היה השתקפות של דרך חייו, של האופן שבו פעל וחשב בכל תפקידיו, מתוך אמונה בלתי מעורערת בכוחה של הרוח האנושית להתעלות מעל הקשיים ולשאוף לצמיחה מתמדת.

למרות היותו ראש מועצה, תפקיד הדורש ריכוז רב באספקטים אזרחיים ופוליטיים, אופיר סירב לוותר על מקומו כחבר בכיתת הכוננות של כפר עזה. הוא התעקש ליטול חלק פעיל, ושימש בה כחובש. זו הייתה החלטה ששיקפה את עומק מחויבותו לקהילה, את תחושת האחריות האישית שלו לביטחונה, ואת אמונתו שגם מי שעומד בראש צריך להיות בחזית, להוות דוגמה אישית. הוא לא רצה להיות מוגן מאחורי קווי ההגנה, אלא להיות חלק פעיל מהם. בשעות הפנאי המעטות שהיו לו, אהב אופיר לארח חברים בביתו, להקיף את עצמו באנשים, בשיחות עמוקות וצחוקים משותפים. הוא היה איש של שיח, של קשרים, של חברות אמת. ורד והילדים היו שותפיו הנאמנים להרפתקאות מסביב לעולם. יחד, יצאו לטיולי קרוואנים מרתקים, שבהם חוו את העולם מקרוב, בצורה בלתי אמצעית. הם נסעו בשבילים צדדיים, פגשו תרבויות שונות, טעמו מאכלים חדשים, וצרו זיכרונות משפחתיים בלתי נשכחים. עבור אופיר, הטיולים הללו היו לא רק חופשה, אלא דרך להרחיב אופקים, ללמוד על העולם, ולהעמיק את הקשרים בתוך המשפחה. הוא אהב את תחושת החופש, את היכולת להתעורר כל בוקר במקום חדש, את האתגר של הלא נודע. הטיולים הללו היו תמיד מלאי תכנון קפדני, אך גם ספונטניות, מאפיינים ששיקפו את אופיו המיוחד.

אך כל היופי, החזון והשגשוג, כל החלומות על עתיד טוב יותר, נקטעו באחת בבוקר שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, והשקט הפסטורלי של הבוקר החגיגי התנפץ לרסיסים. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על מדינת ישראל. מטח ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה כיסה אזורים נרחבים בארץ, ובחסותו חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. תוך שעות ספורות, רצחו המחבלים באכזריות כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים מנשוא. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, מגינים על בתיהם ועל אזרחיהם. בבוקר נורא זה החלה מלחמה, מלחמה שתשנה את פני המדינה ואת פני החברה הישראלית לעד.

באותו בוקר, שהה אופיר בביתו בכפר עזה, עם אשתו ורד וילדיהם אביב, עידן ואורי. בנו הצעיר, ניצן, שהה בדירתו במגורי הצעירים בקיבוץ. השקט של הבוקר הופר באזעקות צבע אדום רבות, אך עד מהרה התברר שזהו אינו עוד סבב לחימה רגיל. הודעות מבוהלות החלו לזרום בקבוצות הווטסאפ של כיתת הכוננות: "חדירת מחבלים לקיבוץ". אופיר לא היסס לרגע. הוא ידע שכל שנייה קובעת. הוא נפרד בחטף ממשפחתו, עם מבט נחוש בעיניו, מצויד באקדחו האישי, ויצא מיד מביתו, צועד במהירות לעבר הנשקייה של הקיבוץ. קולות הירי כבר החלו להישמע בבירור, מערבבים את צלילי האזעקות והרקטות. הוא היה מהראשונים להגיע לנשקייה, אסף במהירות נשק ארוך, ותוך כדי תנועה, תוך כדי שהלב דופק בעוצמה, יצא לברר דיווחים ראשוניים על חדירת מצנחי רחיפה לשטח הקיבוץ. הוא חש את האדמה רועדת תחת רגליו, את ריח עשן הקרב באוויר, את המתח הבלתי נסבל. הוא התקדם בזהירות, עיניו סורקות כל פינה, אך המפגש היה בלתי נמנע. אופיר נתקל במחבלים פנים אל פנים, ונלחם בהם בגבורה עילאית. הוא ירה, תמרן, ניסה להגן על הקיבוץ שכה אהב, על הבית שבנה במו ידיו, על הקהילה שעליה נשבע להגן. זו לא הייתה מלחמה של מדינאים, אלא מלחמה של אדם על ביתו, על משפחתו, על חייו. הוא נלחם בעוז, כפי שהיה עושה תמיד – ראשון בחזית, ללא פחד. אך בשיא הקרב, אירע מעצור בנשקו. כמה דקות לפני השעה שבע בבוקר, תחת עץ הזית העתיק שניצב סמוך לביתו, נורה אופיר למוות. הגוף נפל, אך רוחו לא נכנעה.

בנו אביב, שיצא לחפש אחריו, מצא אותו כעבור שעה, מוטל תחת עץ הזית, סמל לשקט שנגדע באכזריות. הלב נקרע, העולם התהפך. אך מעגל הדמים לא הסתיים. באותו בוקר נורא, בנו הצעיר של אופיר, ניצן, נפצע אף הוא מירי מחבלים. הוא הצליח לצאת מדירתו במגורי הצעירים, נאבק על חייו, אך כעבור שעות ארוכות, נפטר מפצעיו. הסיוט לא תם. חמותו של אופיר, בלהה אפשטיין, וקרוב משפחתו, נטע אפשטיין, נרצחו גם הם בקיבוץ, בתוך הטבח הנורא. השקט של הבוקר הפך לתהום של כאב, אובדן וצער.

רב-סמל ראשון אופיר ליבשטיין נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023. בן חמישים בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין באבן יהודה, ונטמן לצד בנו ניצן. בספטמבר 2025, הועברו שניהם למנוחת עולמים בבית העלמין בכפר עזה, אל האדמה שכה אהבו וכה הגנו עליה. אופיר הותיר אחריו אישה אהובה, ורד, שלושה בנים (אביב, עידן ואורי), אם, שני אחים ושתי אחיות. חלל עצום נפער בלב המשפחה, בלב הקהילה, ובלב המדינה כולה.

ורד, אשתו, ספדה לו במילים קורעות לב, ששיקפו את עומק הקשר ביניהם ואת גודל האובדן: "איך מסכמים שלושים שנה של שותפות אהבה? הכנסת אור לחיי. לימדת אותי לשמוח ולאהוב. הקמנו יחד בית מופלא ואוהב עם ארבעה בנים. היה לנו בית שמח. היית איש של חזון, חלומות ואנשים, וכמה חברים היו לך. את כולם אהבת כאילו הם בני משפחה. את כולם שכנעת ששער הנגב הוא המקום המושלם לגור בו כי הוא תשעים וחמישה אחוז גן עדן וחמישה אחוז גיהינום. אבל איזה גיהינום". דבריה הדהדו את אמונתו העמוקה של אופיר באזור, את אהבתו הבלתי מתפשרת לאנשיו, ואת ההבנה המרה של המציאות שבה חי. נשיא המדינה, יצחק הרצוג, ספד לו גם הוא, במילים שביטאו את תחושת האובדן הלאומית: "אני עומד כאן בשם אומה שלמה, בשם כולנו. רק לפני כמה חודשים שמחתי להקליט לך ברכה ליום הולדתך החמישים. לומר לך כמה אני אוהב אותך, כמה אני מעריך אותך. איך אפשר להשלים עם הגדיעה הזאת של תנופת חייך?". מורן, עמיתתו, כתבה עליו: "אופיר, איך אפשר לכתוב עליך מילות פרידה? זה הרי בלתי מתקבל על הדעת. ביובל שנים עשית מה שאנשים לא עושים בחיים שלמים. היית מנהיג גדול, מקצוען, אוהב אדם ומחובר לאדמה, אהבת וטיפחת את המועצה שלנו ואת העם היהודי והחיבור שלו ליהדות התפוצות... היית קרן שמש לעולם הזה, אופיר. האור והטוב שבך ימשיכו להאיר ויעמיקו שורשים. תודה על הזכות. היית חלק משמעותי בעולמי, בקץ הימים ניפגש".

מורשתו של אופיר, שחייו נקטעו באכזריות, ממשיכה להאיר ולהנחות את דרכם של רבים. בני משפחתו, שהיו שותפים לדרכו ולחזונו, הקימו אתר אינטרנט לזכרו, https://ofirlibstein.com, ובו מסופר סיפור חייו, ומועלים כתבות, תמונות וזיכרונות, המאפשרים לכל מי שרוצה להכיר את האיש ואת פועלו. "קרן אור אופיר" הוקמה להנצחתו, במטרה לפתח מנהיגות ולחבר קהילות מחו"ל לישראל, ובמיוחד לאזור הנגב המערבי, תוך המשך דרכו של אופיר בבניית גשרים בין העולמות. מסמך "מהישרדות לצמיחה", אותו כתב אופיר, נמצא בעיזבונו, ואומץ כמצפן על ידי ראשי יישובי עוטף עזה, הפועלים לשיקום קהילותיהם ההרוסות. דבריו, על שינוי השפה, על תקווה ואמונה, הפכו למגדלור בתוך החושך. בנובמבר 2023, הונחה אבן הפינה להקמת יישוב חדש במועצה האזורית שדות נגב, שייקרא "אופיר", כאות להנצחתו ולרוח ההתיישבות והצמיחה שייצג. מרכז אתלטיקה חדש שיוקם בשער הנגב ייקרא גם הוא על שמו של אופיר, סמל לכוח ולרוח הספורטיבית שבו. בינואר 2024, הוטסו פקעות כלניות אדומות והופצו בקרב מוסדות של קהילות יהודיות באירופה, לזכרו של אופיר כמייסד פסטיבל "דרום אדום", בצעד מרגש שחיבר בין הכאב המקומי לבין יהדות התפוצות. כעבור חודש, השתתפו מאות בצעדת הכלניות בנגב המערבי, שהוקדשה לזכרו, ובכך הפכו את פריחת הכלניות מסמל של יופי לסמל של זיכרון ותקווה. ביוני 2024, הוענק לאופיר פרס "אבירי איכות השלטון" מטעם "התנועה לאיכות השלטון", ובנימוקי ההחלטה נכתב: "בכל שנות כהונתו כחבר מליאה וראש מועצה פעל אופיר לפיתוח וצמיחת האזור כולו ולבניית החוסן של קהילת שער הנגב בפרט". במסגרת מיזם "הללויה" של עמותת WeKibbutz שאותה ייסד אופיר, נערך אירוע ״לאורו של אופיר״, שבו צוינה פתיחתו של מחנה קיץ שמגשים את חזונו ומשלב בני נוער עם צרכים מיוחדים, ובכך ממשיך את דרכו של אופיר בקידום החיבור והשוויון. לזכרם של אופיר ובנו ניצן, הוקמה תוכנית המלגות "הניצנים של אופיר", שנועדה לתמוך בסטודנטים מיישובים הסמוכים לגבול עם רצועת עזה, ולאחות את הקרע שנוצר בעקבות השבעה באוקטובר. אופיר ליבשטין, יזם, מנהיג, איש חזון, ולוחם – נפל בהגנת ביתו, משפחתו וקהילתו, אך רוחו, חזונו ואורו ימשיכו להאיר את הדרך, להצמיח תקווה, ולבנות עתיד טוב יותר, כפי שחלם תמיד.