אופיר אליהו

ברחובותיה השלווים של חולון, עיר שטופת שמש ורוויה בניחוחות ים תיכוניים, נולד ביום כ"ז בטבת תשס"ד, הוא עשרים ואחד בינואר אלפיים וארבע, ילד שנועד להאיר את חייהם של רבים. קראו לו אופיר, והוא היה בנם השלישי של נדיה ועמרם אליהו, אח קטן ומתוק לקורל ולמשה, שהמתינו לו בביתם החם ברחובות העיר, עם חיוכים רחבים וציפייה דרוכה. הבית של משפחת אליהו, בית שבו הקירות ספגו כבר שנים של צחוקים ושיחות, של ארוחות שישי סביב שולחן עמוס כל טוב ושל חיבוקים אוהבים, התמלא באנרגיה חדשה, עדינה אך עוצמתית, עם הופעתו של התינוק הקטן. קורל ומשה, שהיו כבר גדולים מספיק כדי להבין את משמעות ההרחבה המשפחתית, קיבלו את אופיר בזרועות פתוחות, ומהר מאוד הוא הפך למרכז עולמם, הילד הקטן שסוחף אחריו את כולם, גם אם רק במבט חטוף של עיניו הגדולות והסקרניות.

אופיר גדל להיות ילד מלא חיים, שובב במידה הנכונה, עם חיוך תמידי שמעטר את פניו ומפיץ סביבו אור. הוא היה ילד אהוב על כל סביבתו, ומהר מאוד התגלה בו חוש הומור מפותח וייחודי, כזה שיכול היה להפשיר כל לב ולהפוך כל רגע משעמם לחוויה בלתי נשכחת. בבית הספר היסודי המקומי, בו עשה את צעדיו הראשונים בעולם הלמידה, הוא לא היה רק תלמיד שקדן, אלא גם הליצן של הכיתה, זה שתמיד מוצא את הדרך להעלות חיוך על פני המורים והחברים גם יחד, מבלי לפגוע באיש. הוא היה מנהיג מלידה, לא בכוחניות או בצעקות, אלא בכריזמה טבעית, ביכולת לסחוף אחריו את כולם, להציע רעיונות למשחקים בהפסקות, ליישב סכסוכים קטנים בין ילדים, ותמיד לעשות זאת בנועם, בחיוך ובבגרות מפתיעה לגילו הצעיר. המורים זוכרים אותו כילד חינני, מלא תשוקה לחיים, שתרם רבות לשיח הכיתתי ברגישותו ובחוש ההומור המיוחד שלו, ושהיה מסוגל להפוך כל שיעור, אפילו את המשעמם ביותר, למעניין ומרתק עם הערה שנונה או שאלה עמוקה.

מגיל צעיר מאוד, התאהב אופיר בכדורסל, אהבה שדבקה בו והפכה לחלק בלתי נפרד מזהותו. הוא לא היה סתם עוד אוהד, אלא אוהד שרוף של קבוצת הפועל חולון, "הסגולים" מהעיר, והיה ידוע בלהט שלו ובהתמסרותו לקבוצה. שעות על גבי שעות בילה באולם, בין אם במשחקי הקבוצה הבוגרת ובין אם באימוני קבוצות הילדים, סופג כל תנועה, כל קליעה, כל אסטרטגיה. הוא עשה הכול, אבל באמת הכול, כדי לא לפספס אף משחק של הקבוצה. הייתם יכולים לראות אותו ביציעים, בין המון האוהדים הצבעוני, קופץ וצועק, משתלב בשירה ובדפיקות התופים, חלק בלתי נפרד מהאווירה הסוערת והחמה של אולם הכדורסל. הוא היה דמות מוכרת ודומיננטית ביציעים, חבר בארגון האוהדים "הפרפל בראדרס", שם מצא משפחה נוספת, קהילה שלמה של אנשים שחולקים איתו את אותה תשוקה בוערת. עבורו, הכדורסל היה יותר מסתם משחק; הוא היה סמל למחויבות, לנאמנות, לקהילתיות ולרוח לחימה, ערכים שיעצבו את אישיותו בהמשך דרכו. רעש הסלים, צהלות הקהל, ריח הזיעה מהפרקט והאוויר המחשמל באולם – כל אלה היו חלק מהפסקול של ילדותו ונעוריו של אופיר.

ככל שהתבגר ועבר לתיכון "עתידים" בעיר, המאפיינים הבולטים של אופיר רק התעצמו. הוא נשאר הילד השנון, בעל חוש ההומור המפותח, שידע להאיר כל חדר אליו נכנס. חבריו לכיתה והצוות החינוכי זוכרים אותו כחבר אהוב, רגיש ובוגר, שלמרות שובבותו, תמיד מצא את הדרך לתרום לשיח הכיתתי בצורה מעמיקה ומכבדת. הוא היה זה שתמיד יציע כתף תומכת, או ימצא את המילה הנכונה כדי להרגיע רוחות סוערות, וכל זאת תמיד בנועם ובחיוך המפורסם שלו. הוא לא היה רק "החבר המצחיק", אלא גם המצפון, המנהיג השקט, זה שאפשר לסמוך עליו שיעמוד לצידך בכל מצב. במקביל ללימודיו ולפעילותו החברתית, התשוקה לכדורסל המשיכה לבעור בו בעוצמה, והוא המשיך להיות חלק בלתי נפרד מהפועל חולון, עם קשרים הולכים ומתהדקים עם חבריו ביציע, שהפכו למשפחה של ממש. הוא היה מגיע למשחקים עם צעיף סגול כרוך סביב צווארו, קופץ, שר, קורא קריאות עידוד, וחי כל רحظ של המשחק בעוצמה כזאת, שנדמה היה כי הוא עצמו על הפרקט.

אבל מעבר לאהבתו לכדורסל ולחיי החברה התוססים, החל להתפתח אצל אופיר חלום נוסף, עמוק יותר, נוקב יותר: הוא היה "מורעל" על קרבי. כבר מכיתה י"א, כשרבים מחבריו עוד התלבטו לגבי עתידם הצבאי, אופיר כבר ידע בדיוק לאן פניו מועדות. הוא לא רצה לשרת שירות רגיל; הוא רצה להיות לוחם, לשרת בחזית, לתרום את חלקו באופן המשמעותי ביותר למען הגנת המדינה. המחשבה על לובשי מדים ירוקים, המגנים על הבית, מילאה אותו תחושת גאווה ושליחות עמוקה. הוא השקיע שעות רבות ומפרכות באימוני כושר קרבי, רץ בשבילי הפארקים של חולון, התאמן בחדרי כושר, דחף את גופו עד לקצה גבול היכולת, כל זאת כדי להיות מוכן פיזית ומנטלית לאתגרים שעמדו בפניו. הוא עבר מספר מיונים לסיירות, נחוש להגיע ליחידה מובחרת, לחירף את נפשו למען עמו וארצו, כפי שנהג לומר בלהט. הוריו, נדיה ועמרם, ראו את הנחישות בעיניו, את הברק המיוחד כשהוא דיבר על גיוס, וידעו שאין דרך לעצור אותו. הם תמכו בו, גם אם בלבם קיננה דאגה, כי הם ידעו שאופיר הוא בחור עם עקרונות ברורים ונחישות בלתי מתפשרת.

היום הגדול הגיע בשישה עשר באוגוסט אלפיים ועשרים ושתיים. אופיר התגייס לצה"ל, והתמיין, כפי שרצה, ללוחם בגדוד "שמשון" (92) של חטיבת "כפיר". זו הייתה הגשמת חלום, כרטיס הכניסה שלו לעולם של משמעת, חברות אמתית ואתגרים פיזיים ונפשיים. הוא עזב את הבית החם, את המגרש המוכר של חולון, את חבריו ביציע, ונכנס לעולם של מדים ירוקים, ריח בוץ ואבק, ומסעות ארוכים. הטירונות הייתה קשה, מפרכת, ודרשה ממנו כל טיפת כוח, אבל אופיר, עם הומור המיוחד שלו ועם החיוך התמידי, הצליח לסחוף אחריו את חבריו לפלוגה. הוא היה זה שמרים את המורל אחרי מסע מתיש, זה שמוצא את הצד המצחיק בכל סיטואציה, וזה שתמיד דואג לחלש. אלא שבתקופת הטירונות, אופיר נפצע בברך, פציעה שהובילה לשחרורו לביתו לצורך טיפול ושיקום. עבור רבים, פציעה כזו הייתה יכולה להיות סיבה טובה להישאר בבית, אולי אפילו לעבור לתפקיד עורפי, אבל לא עבור אופיר. הכיסא בבית, הקירות המוכרים, לא יכלו להכיל את רוחו הלוחמת. הוא חש תסכול עמוק, אך גם נחישות בלתי רגילה. הוא ידע שיחזור, כי הוא "לא בא לשחק, בא להילחם", משפט שחזר ואמר אותו לעצמו, למשפחתו ולחבריו, והפך למוטו המזוהה איתו. הוא עבר טיפולים פיזיותרפיים אינטנסיביים, התאמן ללא לאות, ודחף את גופו כדי שיוכל לחזור לשירות קרבי מלא.

ואכן, אחרי שהחלים, חזר אופיר ליחידה, נחוש יותר מאי פעם. הוא הוכשר כ"נגביסט" – לוחם המפעיל את מקלע ה"נגב", תפקיד קדמי ודורש אחריות רבה, שכן הנגביסט נמצא לרוב בחוליית החוד הקדמית של הפלוגה. הוא היה זה שהולך ראשון, עם הנשק הכבד בידיו, נושא על כתפיו את משקל האחריות העצומה. כמו בכל תחנה בחייו, גם בצבא הפך אופיר לדמות דומיננטית ומובילה. הוא היה אהוב מאוד על חבריו לשירות, וכולם נמשכו אל האנרגיה החיובית שלו, אל חוש ההומור הייחודי שלו שדבק בכל מי שסביבו. הוא היה זה שדואג לכולם, מוודא שכל אחד אוכל, שותה, ישן מספיק, ומעניק עזרה בכל הזדמנות, דבר שהקנה לו את הכינוי "סבא אופיר". הכינוי הזה, "סבא אופיר", לא היה רק בדיחה; הוא שיקף את דמותו כדואג, כמי שרואה את טובת הכלל לפני טובתו שלו, כמי שמסוגל להכיל את כולם ולדאוג לצרכיהם. חבריו ידעו שתמיד אפשר לסמוך עליו, שיש לו כתף להישען עליה, או בדיחה טובה שתפיג את המתח גם ברגעים הקשים ביותר. הוא היה עמוד התווך של הפלוגה, הלב הפועם שלה.

לאופיר היו חלומות רבים לעתיד, והוא דיבר עליהם בלהט האופייני לו. אחרי השחרור, תכנן לטייל בארצות הברית עם חברים מהגדוד, לחוות את העולם הגדול, לראות נופים חדשים ולצבור חוויות שיעשירו את עולמו. לאחר מכן, שאף להמשיך לתרום למדינה ולהשתלב בתחום הביטחון, אולי בתפקיד שישלב את אהבתו לביטחון עם היכולות המנהיגותיות שלו. הוא ראה את עצמו ממשיך לשרת, להגן, להשפיע. הוא דיבר על הקמת משפחה, על בית משלו, על המשך החיים הנורמליים של צעיר ישראלי, אך תמיד עם תחושת השליחות שהנחה אותו לכל אורך דרכו. הוא לא היה ילד שחי רק בשביל הרגע; הוא תכנן, חלם, וראה לנגד עיניו עתיד מלא משמעות, עתיד שבו יוכל להמשיך להיות חלק מהחברה הישראלית, לתרום לה, להגן עליה, ולהנות מכל רגע של חופש וביטחון.

ואז, בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ביום שבעה באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, השתנה הכול. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה, שפגעו באזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, ביניהם נשים, ילדים וקשישים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, בניסיון נואש להגן על אזרחי המדינה. בבוקר נורא זה, החלה מלחמה.

עם פרוץ המלחמה, הגדוד של אופיר, גדוד "שמשון", לקח חלק פעיל בלחימה. תחילה, הוצב הגדוד בגבול לבנון, אליו התפשטה המלחמה מיומה הראשון, כשהחשש מפתיחת חזית צפונית היה ממשי. אופיר וחבריו היו שם, דרוכים, מוכנים לכל תרחיש, מגינים על הגבול הצפוני. בהמשך, כשחזית יהודה ושומרון התחממה, עברו לשם, למשימות שמירה וביטחון שוטף. המתח היה עצום, העייפות גדולה, אבל רוח הלחימה של אופיר לא נשברה. הוא המשיך להיות "סבא אופיר", לדאוג לחבריו, להפיץ אופטימיות גם ברגעים הקשים ביותר, ותמיד לומר, "לא באתי לשחק, באתי להילחם", משפט שקיבל משמעות חזקה יותר מאי פעם.

אך שוב, גופו של אופיר בגד בו. בשלב מוקדם של הלחימה, הוא קרע רצועה בברך, פציעה שהשביתה אותו שוב. הוא שוחרר מתפקידו לטיפול ושיקום. ההודעה על הפציעה הכתה בו כרעם ביום בהיר. הוא שכב בבית, מתוסכל, כשהוא יודע שחבריו נמצאים בשטח, נלחמים, מסכנים את חייהם, והוא אינו איתם. הכאב הפיזי היה נסבל, אך הכאב הנפשי, תחושת ההחמצה והרצון העז להיות עם חבריו, היו קשים מנשוא. הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה שהוא מפספס את הקרב, את ההזדמנות להגן על הבית. כששמע שחבריו לגדוד עומדים להיכנס ללחימה עצימה ברצועת עזה, הוא עשה כל שביכולתו על מנת לחזור לתפקידו ולהצטרף אליהם. הוא התקשר למפקדיו, ביקש, התחנן, הסביר, כשהוא חוזר על המנטרה שלו: "התגייסתי להיות לוחם ואני חוזר ללחימה", ומדגיש שוב ושוב את המשפט המזוהה עמו, "לא באתי לשחק, באתי להילחם". הוא לא הסכים לקבל "לא" כתשובה. נחישותו, רוחו הלוחמת והמסירות הבלתי מתפשרת שלו למשימה ולחבריו, שכנעו את כולם. הוא קיבל אישור לחזור, למרות הפציעה, למרות הסיכון.

אופיר חזר לשדה הקרב, נלחם בגבורה ובמסירות אין קץ. הוא פעל מתוך תחושת שליחות עמוקה ומחויבות בלתי מתפשרת להגן על הארץ ועל תושביה. הוא היה שם עבור חבריו, כתף אל כתף, בקו האש הקדמי, כנגביסט. הוא לא חשב לרגע על עצמו, רק על המשימה, על חבריו, ועל המטרה הגדולה יותר. באוקטובר 2024, נפטר סבו מצד אביו, עמרם. אופיר, שנכנס כבר עמוק ללחימה ברצועה, קיבל אישור לצאת להלוויה ולהישאר עם משפחתו כמה ימים, כדי להתאבל ולנחם. הוא הגיע לבית העלמין הצבאי בחולון, ליווה את סבו בדרכו האחרונה, חיבק את הוריו, את אחיו ואחותו. אבל ליבו היה בשטח, עם חבריו. ימי האבל היו קשים, אך הוא ידע שחבריו צריכים אותו. במקום להישאר עם משפחתו ולהתאושש מעט מהלחימה, אופיר קיבל החלטה שמעידה על אופיו: הוא חזר לחבריו הלוחמים. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו להשאיר אותם לבד, לא בזמן שהם נלחמים על הבית.

הימים עברו, הלחימה נמשכה בעצימות גבוהה. ביום שני, 11 בנובמבר 2024, במסגרת פעילות מבצעית בבית לאהיא שבצפון רצועת עזה, אופיר וחבריו התקדמו בשטח עוין. המתח באוויר היה מוחשי, כל צעד נשקל בזהירות. לפתע, נורה טיל RPG לעבר הכוח שלו. הפיצוץ היה אדיר, והעשן כיסה את שדה הראייה. אופיר, הנגביסט, הלוחם שבחר להיות בחוד, נהרג במקום. בן עשרים בנופלו.

ההודעה על נפילתו של אופיר הגיעה למשפחתו בחולון זמן קצר לאחר משחק כדורסל שבו ניצחה קבוצתו האהובה, הפועל חולון, את יריבתה. הניצחון המתוק, ששעות ספורות קודם לכן מילא את האוהדים בתרועות שמחה, הפך בן רגע למר וקשה מנשוא. ארגון האוהדים "הפרפל בראדרס", הקהילה שאופיר היה חלק כה פעיל ודומיננטי בה, פרסם הודעה מיד בתום המשחק: "אחים סגולים, למרות הניצחון, אנחנו מסיימים את הערב בבשורות קשות, אח וחבר שלנו ליציע נפל בגבורה במהלך פעילות מבצעית ברצועת עזה, אופיר אליהו זכרו לברכה." האולם שעות קודם לכן רעש משמחה, עכשיו דמם בדממה כואבת.

סמל ראשון אופיר אליהו נפל בקרב ביום י' בחשוון תשפ"ה, 11 בנובמבר 2024. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחולון, העיר שבה נולד, גדל, חלם ואהב. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה, דמויות מכל מעגלי חייו: בני משפחה, חברים מילדות, מורים מהתיכון, חבריו מהיציע הסגול, ומפקדיו וחבריו לנשק. כולם עמדו שם, המומים וכואבים, מנסים להכיל את האובדן העצום של הילד עם החיוך הנצחי, הלוחם עם הלב הענק. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, נדיה ועמרם, אח, משה, ואחות, קורל, עובדת עיריית חולון, שביתה שוב לא יהיה שלם.

קרוביו, שאהבו אותו אהבת נפש, כתבו עליו מילים שנוקבות עמוק בלב: "אופיר היה ילד של הומור, של צחוקים, תמיד כיף בסביבתו ויש לו את ההומור הכי שנון שקיים. בן אדם של נתינה בלי רצון לקבל חזרה, דואג לאחר לפני שדואג לעצמו, אוהב לבלות, ליהנות, בקיצור לחיות את החיים... מלח הארץ שנתן את חייו למען המדינה בגאווה ונתן לנו חיים במותו. גיבור ישראל שחסר לכולנו". חגי, חברו הטוב ביותר, כתב מילים מרגשות וכואבות: "בשלוש השנים האחרונות היית החבר הכי טוב שלי, אני חד משמעית יכול להגיד שזכיתי. זכיתי להכיר בן אדם עם הלב הכי גדול שיש, כיבוד הורים שפשוט כיף לראות, נתינה אינסופית לכולם והבן אדם הכי מצחיק בארץ, אין ספק. בן אדם שכל חלל שהוא נכנס אליו, הוא מאיר את החדר ודואג לאווירה טובה... אתה חסר לי בכל נשימה. מטורף שלפני שנייה היית לידי ועכשיו הפרצוף שלך על סטיקרים. זה שובר לי את הלב לאלף חתיכות... איך בן אדם שמשדר כל כך הרבה שמחה וחיים פתאום נהפך למקור הנצחה. אבל כנראה שהשם באמת רוצה את הטובים אצלו."

עיריית חולון פרסמה הודעה רשמית, שבה תיארה את אופיר כ"יפה תואר, אהוב על סביבתו ומנהיג אמיתי". ראש העירייה, שי קינן, וחברי הנהלת העיר, עובדות ועובדי העירייה, כולם שלחו תנחומים למשפחת אליהו היקרה, והדגישו כי "אובדנכם קשה מנשוא". אופיר הונצח באתר האינטרנט של עמותת לוחמי חטיבת "כפיר", מקום שישמר את סיפור גבורתו לדורות הבאים. במסגרת פרויקט "מתכון עם זיכרון", הונצח אופיר עם עוגת התפוזים האהובה עליו, מתכון שימשיך להפיץ את ניחוח ביתו ואהבתו לחיים. עמוד לזכרו נפתח גם באינסטגרם תחת השם remember_ofir_eliyahu, שם ממשיכים חברים ומשפחה לשתף תמונות, סיפורים וזיכרונות, ששומרים על רוחו התוססת בחיים.

אופיר אליהו לא היה רק לוחם; הוא היה מנהיג, חבר, בן משפחה, אוהד נלהב, ובעיקר, אדם שאהב את החיים בכל נימיהם. הוא אהב את חולון, את המגרש הסגול, את בדיחות החברים, את ארוחות השבת עם המשפחה, ואת תחושת השליחות שהנחתה אותו. גבורתו לא נבעה ממילים גבוהות, אלא ממעשיו, מבחירותיו, מנחישותו לחזור ללחימה שוב ושוב, מנתינתו האינסופית לחבריו ולמדינתו. מותו הותיר חלל עצום, אך סיפור חייו, רוחו הלוחמת והחיוך המפורסם שלו, יישארו חרוטים בזיכרון הלאומי. אופיר אליהו הוא חלק בלתי נפרד מסיפור התקומה של מדינת ישראל, גיבור ישראלי שאורו לא כבה, וסיפורו ממשיך להדהד, משמש מגדלור של אהבה, נתינה וגבורה אנושית. הוא נתן לנו חיים במותו, וזכרו ימשיך להיות לנו מקור לגאווה ולתקווה, בבניין הארץ ובשמירה עליה, לעד.