עפר יונג

בבית עומד לו ברחוב שקט בחיפה, בין מדרונות הכרמל הכבדים לרוח הים המלטפת, נולד עפר יונג ביום כ"ב בשבט תשמ"ו, הראשון בפברואר 1986. זה היה בית מלא חום, שקט ובטוח, שבו ריח תמידי של קפה טרי התערבב בניחוח ספרי הלימוד הפתוחים על השולחן בסלון. סליה וחורחה אנריקה, הוריו, בנו לעצמם פינה של יציבות ואהבה, ועפר, הבן האמצעי, יחד עם אחיותיו מירב והדס, ספג לתוכו את יסודות העולם כפי שהכירו אותו: סקרנות, עבודה קשה, והרבה אהבה שקטה ובלתי מתפשרת. כילד, עפר לא היה מן המתפרצים או הרעשנים; הוא היה שקט ומאופק, אך עיניו הכחולות הבהירות תמיד סקרו את הסביבה בחדות, מנסות לפענח את הנסתר. חיוך קטן, כמעט נבוך, היה נסוך תמיד על פניו, חיוך שהיה בו משהו מתוק וילדותי, וגם רמז להבנה עמוקה יותר של העולם סביבו.

כבר בגיל צעיר, עפר לא הסתפק בתשובות פשוטות. כשאחרים התרוצצו במגרש המשחקים, הוא היה יכול לשבת שעות עם ספר פתוח, או לפרק בזהירות מכשיר חשמלי ישן, מנסה להבין את המנגנון הפנימי שלו. "מדען מגיל אפס" כינו אותו יקיריו, והכינוי הזה דבק בו. הוא לא רק קרא על מהירות האור, הוא ניסה לדמיין אותה, לחשב אותה בראשו, לשאול שאלות על המרחקים העצומים והזמנים הדקים. המספרים והנוסחאות לא היו עבורו תרגילים יבשים, אלא שערים לעולם שלם של הבנה. אפשר היה למצוא אותו שעות ארוכות שקוע בבעיות מתמטיות מורכבות, עפרונו רושם חישובים בשוליים, מבטו מרחף בין הטורים, עד שהיה מוצא את הפתרון שהיה מביא עמו תחושת סיפוק עמוקה. ההורים, שראו את התשוקה הבוערת בו, עודדו אותו בכל דרך אפשרית. הם קנו לו ספרי מדע, ציוד ניסוי פשוט, והרשו לו להפוך פינה בחדרו למעין מעבדה קטנה שבה ריח של כימיקלים קלים התערבב בריח האבק והסקרנות. בתיכון "ליאו באק" בחיפה, עפר המשיך לפרוח. הוא היה תלמיד פיקח ושקדן, מהסוג שמוריו סמכו עליו בעיניים עצומות. הוא לא היה מתלונן, תמיד היה מגיע מוכן, ותשובותיו היו מנומקות ומדויקות. חבריו אהבו אותו לא רק בגלל חוכמתו, אלא גם בזכות הליכותיו הנעימות ויכולתו להקשיב באמת. הוא היה חבר שקט אך נאמן, שתמיד היה שם להציע עזרה, עצה שקולה, או סתם אוזן קשבת.

אבל עפר לא היה רק איש של ספרים ומספרים. מגיל צעיר הוא מצא את דרכו גם למזרן הג'ודו. המגע הקר של המזרן תחת כפות רגליו היחפות, ריח הזיעה באולם האימונים, קול הנשימות הכבדות והקריאות הקצרות של המאמן – כל אלה היו חלק מעולמו. הוא לא היה הג'ודוקא הצעקני או הראוותני, אלא זה שמתרכז, שחושב כל תנועה, שמשקיע כל טיפת אנרגיה כדי להשתפר. השעות הארוכות של האימונים, ההכנה המנטלית לפני כל תחרות, הכישלונות הקטנים והניצחונות המתוקים – כל אלה עיצבו בו משמעת עצמית, נחישות, ויכולת להתמודד עם אתגרים פיזיים ומנטליים. שיא אחד בולט בקריירה הצעירה שלו היה זכייה במדליית כסף במשחקי המכבייה, רגע שבו עמד על הפודיום, המדליה הכבדה תלויה על צווארו, וחיוכו הביישני התרחב מעט יותר מהרגיל, משקף גאווה אמיתית ושקטה. בבית, הוא היה עוגן. בן מסור להוריו, שכיבד אותם לא רק במילים אלא במעשיו, דואג תמיד להקל עליהם, להסב להם נחת, ולגרום להם להרגיש גאים. עם מירב והדס, אחיותיו, שמר על קשר קרוב במיוחד. הוא היה אח אוהב ותומך, כזה שאפשר לספר לו הכל, לדעת שהוא יקשיב ללא שיפוטיות, ותמיד יציע כתף להישען עליה. ארוחות שישי בבית יונג היו רגעים קסומים, שבהם המשפחה התכנסה סביב השולחן, ובין שיחות עמוקות לצחוקים קלים, עפר היה תמיד נוכח, מביט סביבו במבט חם ואוהב, סופג את האווירה המשפחתית שהייתה הבסיס לכל מה שהיה.

כשסיים את לימודי התיכון, הבחירה ללכת לצה"ל הייתה טבעית עבורו, כמעט מובנת מאליה. הוא לא חיפש קיצורי דרך או מסלולים קלועים מראש; הוא רצה לשרת שירות משמעותי, להרגיש שהוא תורם באמת. וכך, בשנת 2005, הוא התגייס לצה"ל, והיה בין הלוחמים הראשונים שהרכיבו את חטיבת "כפיר" החדשה. חטיבה צעירה, רעבה, עם רוח לחימה חסרת פשרות – זו הייתה המסגרת שבה עפר מצא את מקומו. ימי הטירונות היו מאתגרים, פיזית ומנטלית, אבל עפר, עם המשמעת שרכש בג'ודו ובלימודיו, צלח אותם בנחישות. הוא אהב את היחידה הזו, את האנשים, את תחושת השותפות שנרקמה בין הלוחמים בשעות האימונים המפרכים, בשיחות הלילה הארוכות בשטח, ובמשימות המבצעיות הראשונות. הוא הגיע כנער שקט ומופנם, אך השירות הצבאי ליטש אותו והפך אותו ללוחם מקצועי, חדור מטרה, חברותי יותר ומוביל. הוא למד להכיר את עצמו מחדש תחת לחץ, לגלות יכולות שלא ידע שקיימות בו. הוא יצא לקורס מ"כים, קורס מפקדי כיתה, וחזר לחטיבה בתור מפקד. על כתפיו נחו עכשיו דרגות, ועל ליבו אחריות כבדה – חיי אדם של חיילים צעירים, כמוהו, שסמכו עליו. הוא נודע כמפקד נערץ ואהוב, כזה שלא דרש דבר שלא עשה בעצמו, שהוביל בדוגמה אישית, שדאג לכל חייל וחייל כאילו היה אחיו. חבריו לנשק ידעו שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות, שגם ברגעים הקשים ביותר, עפר יהיה שם, צלול מחשבה ומלא תושייה.

גם אחרי שחרורו מצה"ל, הקשר עם הצבא והמחויבות למדינה נותרו חזקים. עפר התייצב למילואים ככל שנדרש, בלי להתלונן, בלי לחשוב פעמיים. הוא שירת בגדוד 8211 בחטיבת אפרים, המשיך להיות מפקד כיתה, שומר על אותה רמת מקצועיות ומסירות שאפיינה אותו בשירות הסדיר. במקביל לחייו הצבאיים, פנה עפר ללימודים גבוהים, ושוב, הצטיין. בשנת 2014 סיים תואר ראשון בהנדסה אזרחית וסביבתית בטכניון – מכון טכנולוגי לישראל. הבחירה בתחום זה לא הייתה מקרית. היא שילבה את אהבתו למדעים המדויקים, את יכולתו לפתור בעיות מורכבות, ואת השאיפה העמוקה שלו לתרום, לבנות, לשפר את העולם שבו אנו חיים. הוא ראה בהנדסה לא רק מקצוע, אלא דרך להשפיע, ליצור פתרונות שיטיבו עם הסביבה ועם האנשים כאחד.

עם התואר ביד, עפר לא בזבז זמן. בתחילת שנת 2020, בצעד שדרש אומץ ויזמות, הקים עסק עצמאי משלו: "עפר יונג בנייה ירוקה וייעוץ תרמי". זו הייתה קפיצת מדרגה עבורו, מעבר מתלמיד ועובד שכיר ליזם. העסק, שנבנה על ידע מקצועי עצום, יושרה אישית, ושאיפה למצוינות, גדל בהתמדה. עפר הפך לשם דבר בקרב יועצי הבנייה הירוקה בישראל, מומחה בעל שם ומוניטין שסמכו עליו. הוא לא הסתפק רק בעבודתו העצמאית. במקביל, הוא גם ניהל את כל מחלקת הבנייה הירוקה והייעוץ התרמי בחברת "אלתר" – תפקיד שדרש ממנו יכולות ניהוליות ומקצועיות גבוהות. בחברת "אלתר" סיפרו עליו כעל איש מקצוע מן המעלה הראשונה, בעל ידע נרחב והבנה מעמיקה שלא נראתה כמותה בתחום. אבל יותר מזה, סיפרו על אדם שערכי קיימות וסביבה זרמו בעורקיו. עבור עפר, בנייה ירוקה לא הייתה רק טרנד או שיטה מקצועית; זו הייתה פילוסופיית חיים. הוא פעל ללא לאות לקידום סביבת חיים נקייה וטובה יותר, דאג שכל פרויקט יכלול אמצעים שיחסכו באנרגיה, וחיפש תמיד פתרונות חדשניים שיצמצמו את טביעת הרגל האקולוגית. הוא האמין בכל ליבו שאנחנו צריכים לדאוג שיהיה טוב יותר בכדור הארץ בו אנו חיים, לא רק בשבילנו, אלא גם בשביל הדורות הבאים.

מעבר למקצועיותו הבלתי מתפשרת, עפר בלט כאדם רגיש לסביבה – לא רק זו הפיזית, אלא גם זו האנושית. הוא היה ידוע ביכולתו לקבל כל עובד חדש בסבר פנים יפות, בחיוכו המרגיע, ובהיותו נכון תמיד להירתם לעזור בכל משימה, קטנה כגדולה. הוא הותיר חותם משמעותי על כל סובביו, לא רק באמצעות הידע המקצועי שלו, אלא גם דרך אישיותו החמה והתומכת. עמיתיו למקצוע שיבחו אותו כאדם מקצועי שתרם רבות לרזי הבנייה הירוקה במדינת ישראל, ולעצמם בפרט. הוא לא שמר את הידע לעצמו; עפר העביר אינספור הרצאות, הן במוסדות אקדמיים מובילים והן במועצה לבנייה ירוקה, ושיתף באהבה ובמסירות רבה את הידע והתובנות שצבר. הוא האמין שהפצת ידע היא מפתח לשינוי, וראה בכך חלק בלתי נפרד מתרומתו לקהילה ולחברה.

בשנת 2019, במהלך טיול בסיני, בין הרי הגרניט האדומים והים הכחול העמוק, פגש עפר את דנה. זה היה מפגש ששינה את חייו. האהבה ביניהם ניצתה במהרה, כמו אש בשדה קוצים, חמה וסוחפת. דנה, במילותיה שלה, תיארה את עפר כאהבה הגדולה של חייה, החבר הכי טוב שלה, הבית שחיפשה כל חייה. הוא היה עבורה "המרגיע הלאומי", האיש שתמיד נסך בה ביטחון, שהפך אותה לאדם טוב יותר. הבית שהקימו יחד לא היה רק ארבעה קירות, אלא מרחב של שקט, הבנה, ואהבה עמוקה. ב-13 במאי 2021, עפר ודנה נישאו, וזמן קצר לאחר מכן, נולד בנם הבכור, אורי. עפר היה איש משפחה למופת. בן זוג אוהב, אב מסור ומעורב, שהיה קשור ליקיריו בעבותות של אהבה. הבית בתל אביב, שבו התגוררה המשפחה, היה מלא צחוק, חום, וריח של תינוק טרי. אורי הקטן היה מרכז עולמם, ועפר מצא אושר עמוק בכל רגע של אבהות – החלפת חיתולים, סיפורי לילה טוב, או סתם התבוננות בפעוט המגלה את העולם.

עפר היה איש של עשייה, שקט אך נחוש. הוא היה נטול אגו, חבר טוב ואמיתי, קשוב תמיד לזולת ומלא נתינה. אלטרואיסט אמיתי, שחי בצניעות ופעל מתוך אהבת אדם אמיתית. הוא ידע לחבר בין אנשים, להתאים את עצמו לכל אחד, ולהיות גשר בין עולמות שונים. כאיש שיחה מרתק ורחב אופקים, אפשר היה לדבר איתו על הכול – מפיזיקה קוונטית ועד למשחק האחרון של מכבי חיפה, מאתגרי הבנייה הירוקה ועד לטיול הבא בטבע. הוא הקשיב באמת, ענה בחוכמה, והיה תמיד עם חיוך קטן ומאיר פנים. בשעות הפנאי, אהב עפר לטייל בחיק הטבע, בארץ ובעולם. ההליכה בשבילים, הריח של האדמה אחרי הגשם, המראות עוצרי הנשימה של נופים פראיים – אלה היו רגעים שבהם מצא שלווה והשראה. הוא אהב ליצור ולבנות דברים במו ידיו, "הנדימן בחסד עליון" כינו אותו חבריו. ביתו היה מלא בפריטים שיצר, בתיקונים שביצע במיומנות, ובתחושה של יצירה מתמדת. מעבר לכל אלה, עפר היה אוהד נלהב של קבוצת הכדורגל "מכבי חיפה". הוא השתדל לא להחמיץ אף משחק, קולו נשמע ביציע כחלק ממקהלת האוהדים, ולפעמים אף טס במיוחד לחו"ל כדי לעודד את קבוצתו האהובה במשחקים בינלאומיים. זו הייתה תשוקה טהורה, שבה יכול היה לשכוח מכל דאגות העולם ולהתמסר לרגע של ספורט, חברות, ורגש.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בבוקר ה-7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי, הכל השתנה. צפירות האזעקה המבשרות על ירי הטילים מרצועת עזה התערבבו במהרה עם הבשורות המבעיתות על חדירת אלפי מחבלים. הרעש המחריש אוזניים של רקטות מתפוצצות אי שם באופק, קולות הדי הפיצוצים הרחוקים, והדיווחים המקוטעים והמבהילים שהחלו לזרום בחדשות ובווטסאפ – כל אלה שברו את שלוות השבת ואת תחושת הביטחון הבסיסית. עפר, שישב עם דנה ואורי בביתם בתל אביב, הרגיש מיד את כובד האירוע. הוא לא חיכה לצו 8 רשמי. עוד לפני שההודעה הרשמית הגיעה, הוא קם ממקומו, מביט בדנה במבט נחוש ואמר לה בפשטות: "אני חייב לנסוע להתחייל במחנה עופר. הצו יגיע בהמשך, יש מלחמה ואני חייב לתרום ולהיות שם". לא היה צל של היסוס בקולו, רק הכרח פנימי עמוק. דנה, עם לב כואב ודואג, הבינה. היא ראתה בעיניו את אותה נחישות שראתה בו תמיד, את אותה תחושת אחריות שדחפה אותו לכל עשייה בחייו. בתוך שעות ספורות, עפר כבר היה על מדים, מתחמש, מוכן לצאת לדרך, והצו 8 אכן הגיע – אישור רשמי למחויבות עמוקה שכבר בערה בתוכו.

מאותו יום ארור, עפר שירת כמאתיים ימי מילואים, בשלושה סבבים ארוכים ומתישים. הוא היה מפקד כיתה, מוביל את חייליו בנחישות, מקצועיות ובאחריות. כל פעם שחזר הביתה, הוא היה מנסה לחזור לשגרת חייו עם דנה ואורי, אך המלחמה המשיכה לרחף מעל כולם. כשאיתן, בנם השני, נולד לתוך המציאות הזו, דנה, מלאת דאגה ועם שני פעוטות קטנים בבית, שאלה אותו מדוע עליו להמשיך ללכת למילואים, מדוע הוא לא מבקש הקלות, מדוע הוא לא נשאר בבית עם משפחתו. עפר השיב לה במילים פשוטות, מהדהדות את הליבה של מי שהיה: "אין ברירה, נלחמים על הבית". עבורו, "הבית" לא היה רק ארבעה קירות בתל אביב, ולא רק דנה ושני בניהם. הבית היה עם שלם, ארץ, דרך חיים, ערכים של חופש, ביטחון, ויכולת לחיות כאן כעם חופשי. זו הייתה המהות של חייו, והוא לא יכול היה לדמיין את עצמו עומד מהצד בזמן ש"הבית" נלחם על קיומו. הוא התעקש להמשיך לשרת ללא הקלות, למרות הקושי והגעגועים, למרות הלב שנקרע בין החזית לבית.

בתחילת פברואר 2025, עפר ויחידתו עסקו בפעילות מבצעית בצפון השומרון, במרחב חטיבת מנשה. זו הייתה משימה שגרתית, חלק מהמלחמה הבלתי נגמרת נגד הטרור, שנועדה להגן על יישובי האזור. הימים והלילות בשטח היו קרים, מתישים, גדושי מתח ודריכות. בבוקר של ה-4 בפברואר 2025, אור ראשון החל לפציע באופק, ורגעים ספורים לפני הזריחה המלאה, מחבל שארב כל הלילה ליד עמדת הפילבוקס של הלוחמים במחסום תיאסיר, שבין צפון השומרון לבקעת הירדן, פתח באש. הירי היה פתאומי, קצר וקטלני. עפר, שישן קרוב לעמדה, התעורר מיד מקול היריות המחריד. בלי לחשוב פעמיים, בלי היסוס של רגע, הוא היה הראשון להגיב. הוא קפץ ממקומו, העיר את חבריו הלוחמים שהיו עדיין בשלבי התעוררות, וניסה להציל את חברו לנשק, צביקה, שנפגע מהירי הראשוני. בתושייה ובגבורה עילאית, הוא הסתער על המחבל. הקרב עם המחבל נמשך כחמישים דקות ארוכות, דקות שבהן התערבבו יריות, צעקות, ואבק. בתוך המהומה, עפר נורה בראשו, ונהרג במקום. בתגובתו המהירה, בנחישותו הבלתי מתפשרת, ובגבורתו העצומה, מנע עפר אסון כבד הרבה יותר. הוא הקריב את חייו כדי להגן על חבריו ועל המדינה, עד נשימתו האחרונה.

רב-סמל מתקדם עפר יונג נפל בקרב ביום ו' בשבט תשפ"ה, ה-4 בפברואר 2025. בן שלושים ותשע בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול בתל אביב, מלווה באלפים, כולם כואבים, דואבים וגאים. הוא הותיר אחריו את דנה אשתו, את שני בניו הקטנים אורי ואיתן, את הוריו האהובים סליה וחורחה, ואת שתי אחיותיו, מירב והדס. החלל שהשאיר אחריו היה עצום, בלתי נתפס. דנה, אשתו, כתבה מילים קורעות לב, ששיקפו את עומק הכאב והגעגוע. "פוף, מתי הסבב הזה נגמר? הוא היה אמור להסתיים בשישה במרס ואני עדיין מחכה. מתי אתה חוזר הביתה לעטוף אותנו בחיבוק הנעים והמרגיע שלך? מתי אתה חוזר וגורם ללב שלנו לפעום שוב?… פוף, מתי אתה חוזר? כבר כואב לי בכל נים בגוף. הלב שלי מרוסק לרסיסים. אני לא מבינה איך הגוף שלי ממשיך לייצר עוד דמעות של כאב. אני בוכה כבר יותר מחודשיים ברצף, וגם אם זה לא תמיד נראה לעין, אני מרגישה כאב ועצב תמידיים. הכאב קשה מנשוא, ואין לי כבר כוחות לשאת אותו. אהוב שלי, אתה האהבה הכי גדולה של החיים שלי. אתה הבחירה הכי נכונה שלי. אתה ממש חלק פיזי מהגוף שלי. אתה האדם שהפך אותי לשלמה ושלווה. מי שהעניק לי את שני האוצרות הכי יקרים שאדם יכול לבקש. פופי, אנחנו מתגעגעים אליך עד כאב".

מילותיה של דנה מהדהדות את הריק העצום שהותיר עפר, אך הן גם מעידות על החיים המלאים, על האהבה העצומה, ועל ההשפעה הבלתי נשכחת שהייתה לו. עפר יונג לא היה רק מהנדס ירוק מוכשר, איש מקצוע מהשורה הראשונה, או לוחם אמיץ. הוא היה בראש ובראשונה אדם – איש משפחה מסור, חבר נאמן, בן אדם במלוא מובן המילה, שחי בצניעות ופעל מתוך אהבת הזולת ורצון עמוק לתרום. הוא האמין בלב שלם ביכולת שלנו לבנות עולם טוב יותר, ירוק יותר, בטוח יותר. הוא חי את ערכי הקיימות לא רק בבניינים שתכנן, אלא גם באופן שבו בנה את חייו, את משפחתו ואת קשריו עם הסובבים אותו. הוא היה גשר בין עולמות, בין אקדמיה לשטח, בין ידע מעמיק למעשה יומיומי, בין שקט פנימי לעשייה בלתי פוסקת.

מורשתו של עפר יונג אינה רק בכינוס ספרי זיכרון או בטקסי אזכרה. היא חיה ונושמת בבניינים הירוקים שהוא סייע להקים, בטכנולוגיות החוסכות אנרגיה שהטמיע, ובידע שהפיץ באהבה אינסופית. היא חיה בלבבות חבריו, עמיתיו, תלמידיו, שזוכרים את חיוכו המרגיע, את ענוותנותו, ואת נכונותו לעזור תמיד. היא חיה ובמיוחד באורי ואיתן, בניו הקטנים, שיגדלו ויספגו את סיפור גבורתו ואהבתו דרך סיפוריה של אמם, דרך המבטים החמים והזיכרונות שישמרו. דרך חייו ומותו, עפר יונג הותיר אחריו מורשת של אהבה ללא גבולות, של מסירות למשפחה ולמדינה, ושל אמונה בלתי מתפשרת ביכולת של האדם לחולל שינוי, לבנות וגם להגן, גם במחיר היקר ביותר. הוא היה גיבור לא בגלל מילים גבוהות, אלא בגלל המעשים עצמם, בגלל האמת הפשוטה והאנושית שבבחירותיו. סיפורו הוא חלק בלתי נפרד מסיפור התקומה הישראלית, סיפור של עם שממשיך לבנות, ליצור ולהגן על ביתו, מתוך אהבה עמוקה לארץ ולאנשיה, גם כשעלותה של אהבה זו היא בלתי נתפסת. עפר יונג, נוכח וחסר, ממשיך לחיות בליבנו, כסמל לגבורה שקטה, למקצועיות חסרת פשרות, ולאנושיות מעוררת השראה, ואנו נושאים את לפידו וממשיכים בדרכו.