אופק בכר

בבית בראשון לציון, לרגלי הרישומים של אופיר ושגיא שתמיד קישטו את המקרר במגנטים צבעוניים, נולד ביום קר של סוף נובמבר, בתשעים ותשע, תינוק חייכן שקיבל את השם אופק. הוא היה בן הזקונים לרונית ויהודה, והגיע לעולם קטן שכבר היה מלא בצחוקם ובקולם של שני אחיו הגדולים. הבית ברחוב השקט היה תמיד פתוח, ריח של תבשילים עמד באוויר, ושיחות ערב סוערות סביב שולחן האוכל היו חלק בלתי נפרד מהיומיום. אופק הקטן ספג מילדות את האווירה המשפחתית החמה, את הערכים של אכפתיות וחיבור, והיה תמיד מוקף באהבה שעיצבה את עולמו. הוא גדל להיות ילד קטן עם עיניים סקרניות וחיוך כובש, שבכל פעם שהיה נכנס לחדר, היה מאיר אותו. כבר בגן, ובהמשך בבית הספר היסודי "עדיני", בלט אופק ביכולתו לרכוש חברים בקלות, בחוש ההומור המיוחד שלו וביכולתו להקשיב ולהבין את מי שלידו. הוא אהב לרוץ במגרש, לטפס על עצים, לחקור כל פינה בשכונה, ותמיד חזר הביתה עם ברכיים שרוטות וסיפורים מרתקים על הרפתקאות קטנות שחווה עם חבריו.

כשאופק היה בכיתה ד', בן תשע, החליטה המשפחה לעבור לנס ציונה, שינוי שלווה בהתרגשות וגם בחששות קלים. קירות הבית החדש היו עדיין ריקים, אבל תוך זמן קצר מילאו אותם צחוקו של אופק, קולות המשחקים והשיחות עם חבריו החדשים. הוא השתלב במהירות בבית הספר היסודי "ראשונים", למרות שהיה צריך להיפרד מחברי הילדות. אופק לא היה מסוג הילדים שנסגרים בפני שינויים, אלא להפך – הוא ראה בהם הזדמנות, אתגר חדש לכבוש. הוא המשיך להצטיין בלימודיו, במיוחד במקצועות הריאליים, וכישרונו הטבעי למתמטיקה ולפיזיקה בלט לעין. המורים זיהו בו תלמיד עם פוטנציאל אדיר, לא רק אינטלקטואלי, אלא גם חברתי, ילד עם אינטליגנציה רגשית גבוהה ויכולת נדירה לחבר בין אנשים. בבית הספר העל-יסודי "קריית החינוך על שם גולדה מאיר" הייתה התחנה הבאה שלו, שם, בכיתה י', הצטרף לכיתת "אמירים", מסלול ייחודי ששילב מתמטיקה ופיזיקה עם דגש על תרבות קהילתית. זו הייתה המסגרת המושלמת עבורו – מקום שבו יכל לאתגר את עצמו לימודית, לצלול לעומקם של נושאים מורכבים, ובו בזמן לפתח את כישוריו החברתיים והמנהיגותיים. הוא לא רק ישב ולמד, אלא השתתף באופן פעיל בכל שיעור, הרים את ידו, הציג שאלות נוקבות וגרם לדיונים להתלהט.

יכולותיו הרטוריות של אופק היו יוצאות דופן. הוא ידע לנסח את מחשבותיו בבהירות, לשכנע ולהוביל, ותמיד היה זה שהצליח לתווך בין דעות שונות. חבריו זוכרים אותו כמי שתמיד היה שם עבורם, לא רק ברגעים הטובים, אלא גם כשהיה צריך תמיכה או עזרה. הוא היה שם כדי להגן על הילדים שהיו קצת יותר שקטים, אלה שאולי התקשו להשתלב חברתית, ודאג שאף אחד לא יישאר לבד. באחת הפעמים, כשישבה ילדה חדשה בפינה בודדה בהפסקה, אופק ניגש אליה, עם חיוך רחב, והזמין אותה להצטרף למשחק הכדורגל עם החברים. הוא לא עשה מזה עניין גדול, זה היה פשוט טבעי לו – לראות את האחר, להרגיש את צרכיו, ולפעול. במסגרת לימודיו בכיתת "אמירים", יצר יחד עם חבריו סרט קצר, פרויקט שבו באו לידי ביטוי כישרונותיו הייחודיים – היצירתיות, יכולת הארגון וההובלה, והתוצאה הייתה מרשימה וזכתה לשבחים רבים. הוא אהב את האתגר של יצירה משותפת, של הרכבת פאזל של רעיונות לכדי סיפור שלם.

בגיל חמש-עשרה, כשהיה בשיא תקופת הנעורים, קיבל אופק החלטה שעיצבה את עתידו: את שירותו הצבאי יעשה ביחידה מיוחדת. זו לא הייתה סתם אמירה חולפת של נער מתבגר, אלא הכרזה שנבעה מתוך הבנה עמוקה של אחריות ושל רצון לתרום. מרגע שקיבל את ההחלטה, הוא התמסר אליה בכל כולו. הוא הצטרף לקבוצת אימוני כושר קרבי, והפך את האימונים לחלק בלתי נפרד משגרת יומו. השעות המוקדמות בבוקר, הריצות הארוכות בשבילי העפר, האימונים הפיזיים המפרכים תחת שמש קופחת או גשם שוטף – כל אלה היו עבורו לא רק אמצעי להשגת מטרה, אלא דרך חיים. הוא דחף את עצמו לקצה, התאמן בנחישות, לעיתים קרובות כאב לו כל שריר, אבל הוא מעולם לא ויתר. חבריו לקבוצה זוכרים את הנחישות הבלתי מתפשרת שלו, את האופן שבו היה הראשון לסיים כל משימה, ותמיד היה חוזר לעודד את האחרים, להציע עזרה, להושיט יד. הוא תמיד שאף להצטיין, לא רק כדי להוכיח לעצמו, אלא כדי להגיע לשיא היכולת ולשמש דוגמה. לאחר תקופת הכנה אינטנסיבית, עבר אופק את המיונים המפרכים לסיירות השונות, מיונים שכללו ימי שדה ארוכים, מבחני כושר מורכבים וראיונות אישיים מעמיקים, וסיים אותם בהצלחה מרשימה. הוא ידע בדיוק לאן הוא רוצה להגיע, וחתר לשם במלוא המרץ.

ב-18 במרץ 2018, הגיע הרגע המיוחל. אופק התגייס לצה"ל, ועלה על מדים ירוקים כזית. הוא שובץ ליחידת "אגוז", יחידת הקומנדו של זרוע היבשה, יחידה ששמה הולך לפניה בדרישותיה הגבוהות וברמת המקצועיות שלה. מסלול ההכשרה באגוז היה אינטנסיבי ותובעני, פיזית ונפשית, תקופה של אינספור שעות שדאות, מסעות ארוכים ואימוני לחימה מפרכים. אופק סיים את המסלול בהצלחה רבה, כשהוא מפגין יכולות גבוהות בכל שלב. הוא היה החייל הצעיר ביותר בצוות, אך בו בזמן גם הנחוש והקפדן מכולם. בעוד שחבריו לעיתים התקשו לעמוד בקצב או נשברו תחת הלחץ, אופק תמיד מצא את הכוחות להמשיך, לשמש דוגמה, ולעיתים קרובות גם להצחיק. הוא ידע להפיג את המתח בעזרת חיקויים מעולים של מפקדים וחברים, לשלוף בדיחה קלילה ברגע הנכון, ולתרום באופן משמעותי להווי ולמורל של הצוות. החיוך הביישני שלו, שהיה מלווה בקריצה קטנה, היה מסוגל להפוך יום קשה לנסבל יותר, ולהזכיר לכולם שיש גם צד אנושי מאחורי המדים והמסעות.

כישורי הפיקוד של אופק לא נעלמו מעיני מפקדיו. מהר מאוד, הוא נשלח לקורס מ"כים (מפקדי כיתה), שם המשיך להצטיין. עם סיום הקורס, חזר לצוותו ושימש כמ"כ, כשהוא מנהיג את חייליו במסירות ובמקצועיות. לאחר מכן, קודם לסמל מחלקה בצוות אחר, תפקיד בו הפגין כישורי פיקוד יוצאי דופן. הוא ידע לשלב בין מקצועיות חסרת פשרות, הקפדה על הפרטים הקטנים ודרישות גבוהות, לבין רגישות עמוקה, הקשבה אמיתית ודאגה כנה לצרכי חייליו. הוא לא הסתפק במתן פקודות, אלא ירד לשטח, דיבר עם כל חייל וחייל, הבין את הקשיים שלהם והציע פתרונות. "אופק תמיד ידע לזהות מי קצת שקט, מי צריך מילה טובה או עזרה", סיפר אחד מפקודיו, "הוא לא היה רק מפקד, הוא היה אח גדול". הקשר הבינאישי המצוין שידע ליצור עם פקודיו היה סימן ההיכר שלו, והוא בלט בכל תפקיד שביצע.

ההמלצה לשלוח אותו לקצונה הגיעה במהירות ובטבעיות. אופק יצא לקורס קצינים, מסלול נוסף של אתגרים פיזיים ומנטליים, וסיים גם אותו בהצלחה מרשימה. בתפקידו הראשון כקצין, הוא קיבל על עצמו לפקד על צוות לוחמי "אגוז" – תפקיד שרוב הקצינים מבצעים רק לאחר שצברו קצת יותר ניסיון. זה היה אתגר עצום, אך אופק לא היסס. תחת פיקודו, הפך "צוות בכר" לצוות מקצועי ומוביל, שבלט ביכולותיו המבצעיות והלחימתיות. הם השתתפו במבצעים מיוחדים ומורכבים, בהם נדרשו דיוק, אומץ לב וקור רוח, ותמיד ביצעו את משימותיהם על הצד הטוב ביותר. שיא אחד באותה התקופה היה ביוני 2021, כש"צוות בכר" זכה בתחרות "אולימפיאדת מקצועות" שנערכה בין כלל הצוותים בחטיבת הקומנדו. זו הייתה תחרות שכללה מגוון רחב של אתגרים – מניווט ומטווחים ועד לכושר קרבי ומבחני מנהיגות, ואופק הוביל את צוותו לניצחון מוחץ. באותה השנה, קיבל אופק תעודת הצטיינות ממפקד יחידת "אגוז" על תרומתו יוצאת הדופן ליחידה, הוקרה רשמית למנהיגותו הבלתי מעורערת.

לאחר שצבר ניסיון רב כמפקד צוות, קודם אופק לתפקיד קצין מבצעים מיוחדים (קמ"מ). זה היה תפקיד שכלל אחריות עצומה, דרש עמידה בדרישות מבצעיות ומקצועיות גבוהות, והפגנת יכולות אסטרטגיות וטקטיות. אופק, עם חשיבתו החדה ויכולת התכנון המעולה שלו, יזם ותכנן מבצעים רבים, והיה מעורב בכל פרט ופרט, מהשלבים הראשונים של איסוף המודיעין ועד לפרטי הביצוע האחרונים. הוא זכה להערכה רבה ממפקדיו ומעמיתיו על יכולותיו המקצועיות והמבצעיות. במאי 2022, קיבל תעודת הצטיינות נוספת, הפעם ממפקד החטיבה המרחבית 474, חטיבת הגולן והחרמון, על תרומתו המשמעותית לביטחון המדינה. הוא היה קצין צעיר, אך הניסיון שצבר והדרך המרשימה שעבר, כבר סימנו אותו כמי שעתידו גדול.

עם סיום תפקידו כקמ"מ, החליט אופק לקחת חל"ת (חופשה ללא תשלום) של ארבעה חודשים. זו הייתה הזדמנות עבורו להרפות קצת מהשגרה הצבאית האינטנסיבית ולחוות משהו אחר. הוא ארז תרמיל ויצא לטיול ארוך ומרתק בדרום אמריקה. היבשת הדרומית, עם נופיה הפראיים ואתגריה, קראה לו. הוא התנסה במגוון פעילויות אקסטרים, שהיוו אתגר פיזי ומנטלי בדיוק כמו האימונים הצבאיים, אך בהקשר אחר לגמרי. הוא טיפס על הרי האנדים המושלגים, חש את האוויר הדליל בפסגות הגבוהות, וחווה את תחושת הסיפוק האדירה של כיבוש פסגה. הוא יצא למסעות הישרדות ביערות הגשם של האמזונס, שם למד להתמודד עם הטבע במלוא עוצמתו, להכיר את החי והצומח, ולהסתמך על אינסטינקטים בסיסיים. הוא דיג בנהרות רחבים, רכב על סוסים בשדות פתוחים, ויצא לטיולי ג'יפים מאתגרים בשטח. כל אלה היו עבורו לא רק בילויים, אלא דרך לחקור את גבולותיו, ללמוד על עצמו ולשאוב כוחות חדשים. אופק אהב את הטבע, את בעלי החיים, ואת הטיולים ברחבי הארץ, ודרום אמריקה הייתה ההזדמנות המושלמת עבורו לצלול עמוק לתוך התשוקות האלה. הוא נהנה לבלות בים, לעשות ספורט, לערוך קומזיצים עם חברים תחת שמיים זרועי כוכבים, וכל פעילות אקטיבית ומאתגרת מילאה אותו באנרגיה ובשמחת חיים.

כשחזר מהטיול, מלא בחוויות ובאנרגיות מחודשות, יצא אופק לקורס מ"פ (מפקדי פלוגה). גם שם, בין מפקדים מנוסים אחרים, הוא בלט במהירות. יכולותיו המקצועיות, המבצעיות והפיקודיות היו מעל למצופה, ותמיד מצא את הדרך להוביל, להשפיע ולהצטיין. אבל מעבר לכישרונותיו המקצועיים, אופק היה המוקד החברתי של הקורס. הוא ידע ללכד ולגבש את כל עמיתיו, ליצור תחושת שייכות ואחווה, וגם לדאוג שהאווירה תהיה שמחה וקלילה. הוא היה המצחיקן של הקורס, עם חיקויים מדויקים של מפקדים, חברים ואפילו דמויות מסדרות טלוויזיה שצפו בהן יחד. אחד מחבריו לקורס סיפר על הרגע הראשון שבו פגש את אופק: "מיד בפגישה הראשונה עם הצוות, אופק נכח וזהר. האופי הדומיננטי, הנחישות, החינניות והעוצמה שהביא איתו כבשו את ליבנו. הוא היה אדם שאתה לא יכול שלא יושפע ממנו". החבר המשיך ותיאר איך גם בימים הארוכים והמתישים, שבהם נאלצו לשבת עד השעות הקטנות של הלילה בתכנון משימה התקפית מורכבת בתרגיל, אופק היה משקיע עד הפרט האחרון, לא מותיר אבן שלא נהפכה. הוא היה מגיע ראשון בבוקר ועוזב אחרון בלילה, תמיד עם אותה מסירות ומחויבות. "אבל מעבר לכל זה", סיפר החבר, "הוא תמיד היה דואג להוציא את כולם מהחדרים, כדי שנהנה מזמן איכות של הצוות. הוא היה מצחיק אותנו בחיקויים מדויקים של המפק"צ ושל השחקנים מהסדרה שצפינו בה יחד. הוא דאג לשמור על קשר, להתקשר ולשלוח הודעות, תמיד דאג לצוות שלו ולאנשים תחתיו". אופק היה אדם עם נוכחות שאי אפשר לפספס, כריזמה ייחודית, אך זו תמיד לוותה בביישנות ובצניעות שאפיינו אותו. הוא אהב את החיים, אהב בילויים עם חברים, היה הרפתקן עם הרבה שמחת חיים, וכל מי שהכיר אותו ידע שאיתו אף פעם לא יהיה משעמם. מכריו ומפקדיו ניבאו לו גדולות וצפו שיגיע רחוק מאוד בקריירה הצבאית, ובכל תחום אחר אליו יבחר לפנות.

ואז הגיע אותו בוקר ארור, שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, ושקט החג התל אביבי שבו שהה אופק בחופשה, לקראת סיום קורס המ"פים, התנפץ לרסיסים. צפירות עולות ויורדות קרעו את הדממה, ורעש פיצוצים עמום החל להדהד מרחוק. עד מהרה, הודעות וואטסאפ החלו לזרום, מספרות על חדירת מחבלים, על טבח ביישובי העוטף, על מלחמה שפרצה במפתיע. אופק לא היסס לרגע. בלי לחשוב פעמיים, הוא לקח את נשקו האישי, אסף את הציוד החיוני, ודהר לכיוון הדרום, אל התופת. הכבישים היו מלאים במכוניות דוברות דרומה, בלוחמים ואזרחים עם אותה מטרה – להגיע לעזור. בדרכו, כשהוא מבין את גודל האסון, הוא סייע בחילוץ נפגעים ובמתן עזרה ראשונית לאזרחים וחיילים פצועים שנתקל בהם. ידיו המיומנות, שעברו אינספור אימונים, טיפלו בפצעים, עצרו דימומים והעניקו נחמה ברגעים קריטיים, תחת אש.

בהמשך, חבר לכוח של חטיבת "גבעתי" ונכנס איתם ללחימה עקובה מדם בכפר עזה. הקרב היה עז, מבית לבית, מול מחבלים חמושים היטב שארבו בכל פינה. אופק לחם באומץ לב, כשהוא מוביל את הכוח, מטהר בתים ומציל חיים, עד שנפגע משני קליעים בכתפו. הכאב היה חד, אך הוא המשיך להילחם ככל שיכול עד שפונה לבית החולים "סורוקה" בבאר שבע. לאחר שקיבל טיפול ראשוני, הרופאים המליצו להעביר אותו להמשך טיפול ושיקום בבית חולים אחר, ואולי גם תקופת מנוחה ארוכה. אבל אופק סירב בתוקף. מבחינתו, לא יכול היה להיות מצב שהמדינה במלחמה והוא לא לוקח בה חלק פעיל. כשהייתה חברתו שואלת אותו בעבר מהי תכליתו בחיים, הוא היה עונה מבלי להסס: "התכלית שלי היא עם ישראל". ובהתאם לכך הוא פעל. יום לאחר הפציעה, כנגד כל המלצה רפואית, הוא יצא מבית החולים, עם כתף חבושה וכאבים עזים, וחבר לכוח של יחידת "אגוז", יחידתו האהובה, ויחד איתם לחם לטיהור השטח באזור מוצב כיסופים. הריח של העשן, קולות הירי, והמראות הקשים לא שברו את רוחו, אלא רק חיזקו את נחישותו.

הוא המשיך להילחם עם יחידת "אגוז" גם במסגרת התמרון הקרקעי שהחל ברצועת עזה. לפני הכניסה לרצועה, כשהוא עומד מול תהום של אי ודאות וסכנה, הוא כתב להוריו מילים ששיקפו את עולמו הפנימי, את אמונותיו ואת הכוח שהניע אותו: "אני מאמין מאוד בצדקת הדרך כמו שחינכתם אותי. אני גאה שיש לי הזכות להיות במקום הזה ושזה בדיוק המקום שלי, קדימה, עם הלוחמים, בין הטובים לרעים". מילים אלה לא היו רק הודעה, אלא צוואה רוחנית, הצהרת כוונות של אדם שהבין את גודל השעה, והיה נכון להקריב את הכל למען עמו ומולדתו. הוא לחם חודשים ארוכים בעומק הרצועה, השתתף במבצעים מורכבים ומסוכנים, כשהוא מוביל את חייליו באומץ ובמקצועיות, תמיד עם חיוך ביישני על פניו ועיניים דרוכות.

לאחר מספר חודשי לחימה אינטנסיביים, קיבל אופק את תפקיד מ"פ ההכשרות של לוחמי "אגוז". זה היה תפקיד משמעותי, בו היה אחראי על הכשרת הדור הבא של לוחמי היחידה הצעירים ללחימה. הוא העביר להם לא רק את הידע המקצועי והטקטי, אלא גם את רוח הלחימה, את הערכים ואת תחושת השליחות. בטקס הסיום של הקורס, עמד אופק מול חייליו החדשים, עיניו נוצצות, ודיבר מדם ליבו. "אני באופן אישי לא רואה את האחריות כמשא שצריך לסחוב", אמר בקולו הצלול, "להיות לוחם בהיסטוריה של העם היהודי זה להיות אבן בחומה בצורה, חומת המגן של מדינת ישראל, תעודת הביטוח של העם היהודי. מהיום אתם ניצבים כצוותים לוחמים ביחידת 'אגוז'. זכרו את הדגשים שאמרתי לכם, היו צנועים, שמרו על הנורמות המבצעיות, היו מצוינים במה שאתם עושים והיו טובים אחד כלפי השני וכלפי מי שבו תיתקלו בדרך". ובסוף דבריו, כדי להעמיק את המסר, ציטט ממילות השיר "אני נשבע לך", שכתב אביגדור קהלני, מילים ששיקפו את אמונתו ואת התנהלותו לאורך כל דרכו: "ואני נשבע לך, אעמוד בשערייך/ ואני נשבע לך, אספר בשבחייך/ ואני ניצב בך כסלע בחומותייך/ ואני ניצב בך, ראש למגינייך". הלוחמים הצעירים, שעיניהם היו נשואות אליו בהערצה, ספגו כל מילה, והבינו שעומד מולם מפקד אמיתי, מנהיג של דוגמה אישית.

עם סיום תפקידו כמ"פ ההכשרות, נכנס אופק לתפקיד מ"פ בסיירת "גולני", יחידה נוספת בחוד החנית של צה"ל. גם שם, בתוך זמן קצר, הפך למפקד נערץ, אהוב על חייליו ועל מפקדיו כאחד. הוא הביא איתו את אותו שילוב מנצח של מקצועיות בלתי מתפשרת, אומץ לב, ורגישות אנושית. כשהחלה המערכה הקרקעית בדרום לבנון, ב-30 בספטמבר 2024, אופק הוביל את חייליו ללחימה בשטח האויב. זו הייתה מלחמה קשה, מול אויב מיומן ועיקש, בשטח הררי ומאתגר. הפלוגה של אופק ביצעה מבצעים נועזים ומוצלחים, כשהוא תמיד בראש הכוח, מתווה את הדרך. בין היתר, בפעילות מבצעית מורכבת ומסוכנת, שבה הכוח לוחמי חיזבאללה בעלי ערך מודיעיני רב, הישג משמעותי שזיכה את אופק בהוקרה מיוחדת ממפקדיו. הוא הוכיח שוב ושוב את יכולותיו הטקטיות והמנהיגותיות, ואת הקור רוח שלו תחת אש.

מתעד צבאי שליווה את אופק בפעילות בשטח לבנון, סיפר על אופק בכר שפגש בקרב: "הוא היה קצין אמיץ ומנהיג אמיתי. תמיד מקצועי, יודע בדיוק מה הוא עושה, מכווין את הכוח בבהירות ובנחישות, מנהל את מפקדי הצוותים שלו, ודורש מהם הרבה. ולצד כל זה, הוא היה ביישן, לא כל כך רצה להצטלם. כל הזמן אמר לי בחיוך נבוך 'אני מרגיש כמו ביבי', כשאני מנסה לתעד אותו. הוא היה אדם שאתה לא יכול שלא יושפע ממך, שלא יסחף אותך באנרגיה שלו. יכולת לראות שעם כמה שהוא צעיר, הוא עוד יהיה מג"ד ומעבר לכך. בחור ברמה. לא היה לו ספק למה הוא שם, למה הוא נלחם. הוא היה מחובר עמוק למטרה". העדויות הללו מציירות תמונה של מפקד יוצא דופן, ששילב בין נחישות צבאית חסרת פשרות לבין ענווה וביישנות אנושית.

בערב סוכות תשפ"ה, 16 באוקטובר 2024, התנהלה הלחימה העזה בכפר הלבנוני עייטה א-שעב. הפלוגה של אופק פעלה עמוק בשטח האויב, במשימה מורכבת. אופק, שהאמין בכל ליבו כי המפקד תמיד צריך להיות בראש, הוביל את חייליו קדימה. הוא היה הראשון להיכנס, הראשון להסתער, כשהוא מהווה דוגמה אישית של אומץ וגבורה. הקרב היה הרואי, מול מחבלים של חיזבאללה שהיו מחופרים היטב. אופק לחם באומץ לב עילאי, מנווט את חייליו, מנהל את האש, ומגן עליהם בגופו. בתוך התופת, בלהט הקרב, נורה אופק ונהרג. יחד איתו, בקרב המר הזה, נפלו ארבעה לוחמים נוספים, כולם הלכו אחרי מפקדם האהוב עד נשימתם האחרונה. סרן אופק בכר, בן עשרים וארבע בנופלו, נפל בקרב כשהוא מוביל את חייליו, כשערכי המנהיגות וההקרבה היו נר לרגליו.

הידיעה על נפילתו של אופק היכתה במשפחתו, בחבריו, ובכל מי שהכיר אותו, כרעם ביום בהיר. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בנס ציונה, מלווה באלפים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. הוריו, רונית ויהודה, ואחיו שגיא ואופיר, נותרו עם כאב בלתי נתפס ועם חלל עצום. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת רב-סרן, הוקרה אחרונה לאדם שכל חייו היו מסע של מצוינות והקרבה.

מנכ"ל עמותת גולני, תת-אלוף אור יואלי, ספד לו במילים נוגעות ללב: "אופק אחי הנמר, אתה אופק האדם, 'בכר' שהוא מלח הארץ, החקיין מספר אחד! אופק עם החיוך הכובש, האיש שתמיד נמצא בשביל כולם. אלו הדברים שהפכו אותך לכל כך אהוב ומיוחד, אתה האופק שנראה למרחוק עבור כולנו, נמר צעיר וזקוף שנלחם כמו אריה ונפל בראש חייליו. איך מתחילים בכלל הספד כזה, לאדם ומפקד שעוד בחייו הפך לסמל של אומץ וגבורה המהולים ברגש אין סופי אצל פקודיו ומפקדיו. לפני מספר חודשים הגעת אלינו לסיירת גולני, ומיד נכנסת לתפקיד כרוח סערה, ומיד כולם הבינו שיש כאן מפקד מזן אחר. מפקד שהוא דוגמה אישית, אחד שנאה דורש ונאה מקיים, ובעיקר אחד כזה שאפשר ללכת אחריו לקרב בעיניים עצומות". מפקד יחידת "אגוז" ספד לו אף הוא, וקולו נשנק: "לפקד על בכר זה מאתגר, הוא מוביל. מוביל בנחישות, תמיד בעשייה, ברגישות שלו, מזהה את התחושות מסביבו ונוגע בלבבות בעדינות, עם צחוק שמחבר אליו את כולם. ישנם כאלו המדברים ורק מנתחים את המצב, אבל אופק הוא מהסוג אשר פועל לשנות את המציאות באופן מעשי. ידעתי שאתה נחוש, לא מפחד להיכשל, ובסוף תמיד חייב לנצח. לא היית מסוגל להביט מבחוץ על המצב, החלטת שאתה פועל ועושה, הצטרפת ודחפת את עצמך לחזית העשייה. זו מלחמה ארוכה, כזו שמתאימה רק לנחושים כמוך, מלאים ברוח. את אותה הרוח ידעת לנשב סביבך באופן פשוט ואמיתי דרך הנחישות והחיוך הכובש. היא מדבקת כמו הצחוק שלך".

מורשתו של אופק בכר ז"ל חיה ובועטת. עמודים לזכרו נפתחו באתרים "נופלים" ו-"memoriz.plus", וחבריו מנהלים עמוד אינסטגרם פעיל שבו הם ממשיכים לשתף סיפורים, תמונות ורגעים מחייו, שומרים את זכרו חי ונוכח. מותג היינות "wine & friends" השיק שלישית יינות לזכרו, ומרכז "Xpert" לאימוני כושר קרבי, המקום שבו התאמן אופק לקראת גיוסו, קרא לקבוצת נס ציונה על שמו: "צוות בכר". הוא מונצח באתרי ההנצחה לנופלי חטיבת "גולני" וסיירת "גולני", ובאתרי ההנצחה של יחידת "אגוז". אופק לא היה רק לוחם ומפקד, הוא היה אדם מלא חיים, שאהב את החיים בכל נימיהם, שהאמין באנשים ופעל תמיד למען הכלל. הוא הקריב את חייו למען ביטחון מדינת ישראל, למען הזכות שלנו לחיות כאן בביטחון ובשלווה. סיפורו של אופק בכר הוא סיפור של גבורה עילאית, של מסירות אין קץ, ושל אהבת אדם ומולדת. הוא משאיר אחריו לא רק כאב וגעגוע עמוק, אלא גם השראה, תחושת תקומה וגאווה ישראלית עצומה, זיכרון חי של אדם שבחר להיות אבן בחומה, ולבסוף, בראש חייליו, הפך לסלע איתן, לעד נר לרגלי כולנו.