אופק ארביב

בירושלים, ביום חורף של ראשית שבט תשס"ב, 14 בינואר 2002, נולד תינוק קטן שהביא עמו רוח חדשה, אופק. הוא היה בנם הרביעי של אילנה וניסים ארביב, אח צעיר לשניר, משי ובר, וכבר מרגע לידתו ניחן בקסם מיוחד, באנרגיה מתפרצת שהבטיחה חיים מלאי תנועה וצחוק. הבית הירושלמי, בין הסמטאות ההומות והאבנים העתיקות, התמלא במהרה בשובבותו, בחיוכו המהיר, ובאותו ניצוץ בעיניים ששבה את לבם של כל מי שפגש בו. קראו לו אופק, אך בפי בני משפחתו וחבריו, הוא הפך עד מהרה ל"פוקו" – שם ששיקף את החיבה העצומה שרחשו לו ואת האישיות הצבעונית שלו, שהייתה בה תמיד איזו נגיעה של קונדסות מתוקה. הילדות שלו בירושלים, בשכונת פסגת זאב, הייתה ספוגה בריחות של מאפים טריים ממאפיית השכונה, בצלילי הילדים המשחקים ברחובות, ובאוויר הצלול והקריר של בירת ההר, שהעניק לכל יום תחושה של התחלה חדשה. הוא היה ילד סקרן, לא מפחד ללכלך את הידיים, לטפס על עצים ולחקור כל פינה נסתרת, כשהוא מלווה תמיד באחותו בר, שהייתה עבורו עוגן ושותפה למסעות הקטנים של החיים.

את שנותיו הראשונות בילה אופק בין כותלי בית הספר היסודי "תל"י מזרח פסגת זאב", שם בלט לא רק בחיוכו המדבק אלא גם ברוחו החופשית, ביכולתו להתחבר לכל ילד, ובנכונותו להושיט יד. גם בגילאים הרכים האלה, ניכרה בו תכונה נדירה של הגנה על החלש, כשהוא מתייצב ללא היסוס לצד חברים שסבלו מהצקות, ומעניק להם ביטחון ותחושה שאינם לבד. תכונות אלו, של אכפתיות עמוקה וחוש צדק מפותח, היוו אבן יסוד באישיותו והלכו והתחזקו עם השנים. בשנים אלו, כילד רגיש ורומנטיקן בנשמתו, היה אופק כותב לאימו, אילנה, מכתבי אהבה קטנים, כתובים בכתב יד לא אחיד של ילד, ובהם מילים פשוטות וכנות שהמיסו את לבה. הוא ידע כבר אז, בגיל צעיר כל כך, לבטא רגשות בצורה שובת לב, ולמלא את סביבתו בחום ואהבה. כשהגיע לגיל שבע, נפרדו הוריו, והדבר יצר שינוי משמעותי בחייו. הוא עבר להתגורר עם אימו ואחותו בר, ולמרות השינוי, שמר על קשר אמיץ עם אביו ניסים, קשר שהיה ארוג בחוטים של אהבה והערכה הדדית עמוקה. שנים ספורות לאחר מכן, נישאה אימו בשנית, ובנותיו של בן זוגה, טל ושחר, נכנסו לחייו והפכו במהרה לאחיות לכל דבר. הבית החדש, עם המשפחה המורחבת, יצר דינמיקה עשירה של יחסים, ואופק, באופיו הפתוח והמקבל, אימץ את טל ושחר אל ליבו כאילו היו אחיותיו מלידה. שחר, במיוחד, תיארה את הקשר המיוחד ביניהם, קשר של אהבה ללא תנאי, שרק שניהם ידעו את עומקו, והוא היה עבורה "כל עולמה", אח גדול במובנים רבים.

בגיל שתים עשרה עבר אופק ללמוד בתיכון "טדי קולק" בירושלים, שם המשיך להיות אותו ילד מלא חיים וסקרן, שמושך אליו חברים רבים בזכות חיוכו הכובש ורוחו הטובה. הוא היה הלב הפועם בכל חבורה, זה שתמיד דאג שאף אחד לא יישאר לבד, זה שמוצא את הצד החיובי בכל דבר. כשהיה בן חמש עשרה, הגיע שינוי נוסף בחייו. הוא עבר עם אחותו בר לבת ים, לבית אביהם ניסים. המעבר מירושלים התוססת וההיסטורית לעיר החוף השטוחה והשוקקת היה מרגש ומלא אתגרים. הוא החל ללמוד בתיכון "מקיף שז"ר" בבת ים, ובחר במגמת מינהל וכלכלה, בחירה ששיקפה את הצד הפרקטי והמסודר באישיותו, לצד רוחו הפרועה וההרפתקנית. בבית הספר החדש, מצא אופק דמות משמעותית בדמותה של מחנכתו, רינת. ביניהם נוצר קשר קרוב במיוחד, לא רק של תלמיד ומורה, אלא של אמון והערכה. רינת ראתה באופק את הפוטנציאל העצום הטמון בו, והיא עודדה אותו ללא הרף להשקיע בלימודים, להתמיד ולהצליח בבחינות הבגרות. היא הייתה עבורו עוגן, מישהי שהאמינה בו גם כשהוא אולי הטיל ספק בעצמו, והקשר ביניהם נשמר גם שנים לאחר שסיים את לימודיו, עדות לכוחה של השפעה חיובית ואמיתית.

בתקופה זו בבת ים, פרחה גם אהבה גדולה וראשונה בחייו. הוא הכיר את ארין, שלמדה איתו באותה כיתה. ניצוץ ראשוני הפך במהרה ללהבה בוערת, ובין השניים התפתח קשר זוגי עמוק ואינטנסיבי. אופק, רומנטיקן חסר תקנה, פינק את ארין בכל דרך אפשרית. הוא היה בן בית אצלה, חלק מחיי משפחתה, וידע להעניק לה ביטחון ולנסוך בה אמונה עצמית. הוא היה בן זוג תומך ומעודד, שמפרגן לה על כל צעד ושעל, ורואה בה את האור הגדול. כעבור שנתיים, דרכיהם נפרדו, החלטה קשה וכואבת, אך באופן יוצא דופן, הם הצליחו לשמר חברות אמיצה. אהבתם הייתה כל כך חזקה, שהם הגיעו להסכמה יוצאת דופן: בגיל עשרים וארבע, לאחר שיסיימו לטייל בעולם ויבנו את מסלול חייהם האישי, הם ישובו זה לזרועות זו ויינשאו. הסכמה כזו, מתוך אמונה עמוקה בקשר המיוחד ביניהם, מעידה על בגרותם ועל עוצמת רגשותיהם. ארין תיארה אותו כ"מלח הארץ", "קרן שמש של אור", אדם שהביא שמחה לכל מקום שאליו נכנס, עם חיוכו היפה ואפו הקטן, והזכרונות ממנו הפכו אותה לבחורה המאושרת בעולם – זיכרונות שתיחרט בלב לנצח.

אופק, מעבר להיותו איש משפחה חם ובן זוג אוהב, היה גם אדם רב-גווני ובעל תחביבים רבים. הוא אהב לצלם, ללכוד רגעים בזווית מיוחדת, לשמר את היופי שראה סביבו. עסק באגרוף תאילנדי, ספורט שדרש משמעת, כוח פיזי ונפשי, וביטא את הצורך שלו לדחוף את עצמו לקצה. הוא הקפיד על אימוני כושר גופני, שמר על גופו חזק ובריא, וראה בכך דרך לביטוי עצמי ולשחרור אנרגיה. המוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד מחייו, פסקול קבוע לכל פעילות, כזו שמילאה את רגעיו בשמחה או בהרהורים. אהבתו לים ולטבע הייתה עמוקה. הוא בילה שעות ארוכות בטיילת של בת ים, יושב וצופה בשקיעה, כשהשמש צובעת את השמיים בגוונים של אש וזהב, והים שקט ורחב מולו. הרגעים האלה, של שקט והתבוננות, היו עבורו מקור של שלווה והשראה. במהלך שנות התיכון, יצא למסע רגלי מאתגר ומרגש לאורך שביל ישראל עם חבריו, חוויה שחישלה את גופו ונפשו, וחיזקה את הקשרים עם חבריו. הוא חווה את הארץ דרך הרגליים, את ריחות הצמחים, את נופי המדבר וההר, את תחושת החופש וההישג.

בגיל עשרים, הגשים אופק חלום נוסף – הוא הוציא רישיון נהיגה לאופנוע כבד. רכיבה על אופנוע לא הייתה רק תחביב עבורו, אלא דרך חיים, ביטוי לחופש, למהירות, לרוח ההרפתקנית שבו. הוא אהב לרכוב לאורך חוף הים של בת ים, כשהרוח מלטפת את פניו, קול המנוע רועם, והים הכחול נפרש לפניו. מעבר לרכיבות המקומיות, הוא חלם על מסעות ארוכים, על טיולים ברחבי העולם, ועל חוויה של גילוי. עם אביו, ניסים, חלק חלום משותף – רכיבה על אופנוע "הארלי דיווידסון", סמל לחופש ולדרך. הם כבר תכננו יחד מסעות רכיבה משותפים במרוקו ובאיטליה, דמיינו את הנופים, את הדרכים המתפתלות, את התחנות לאורך הדרך, ואת השיחות שינהלו תחת שמיים זרים. אופק היה אדם משפחתי וחם, ששמר על קשר הדוק עם כל אחיו והוריו. הבית תמיד היה פתוח, מלא צחוק ושיחות, והוא היה שם בשביל כולם, תמיד עם אוזן קשבת ועצה טובה. מעבר למשפחה הגרעינית, הוא היה חבר טוב ונאמן, שזכה למעגל חברים רחב ומגוון. היה לו קסם אישי שאיפשר לו להתחבר בקלות לכל אחד, ללא קשר לרקע או למעמד. הוא היה "הלב בכל מסגרת", כפי שתיארה אותו אחותו בר, זה שמאחד, שמצחיק, שמפיץ אנרגיה טובה לכל עבר. הוא היה שמח בחלקו, מלא אופטימיות, וראה את הטוב בכל אדם ובכל מצב. תכונת הנתינה הייתה עמוקה באישיותו. היא באה לידי ביטוי לא רק בעזרה פיזית לזולת או בהגנה על החלש, אלא גם בתרומה כספית, ביטוי מוחשי לרצונו להקל על מי שזקוק. באוגוסט 2023, למשל, הוא גייס אלפי שקלים למשפחה נזקקת, יוזמה ששיקפה את ערכיו העמוקים ואת היכולת שלו להניע אנשים למעשים טובים. אחותו שחר תיארה את רוח הפעולה הבלתי פוסקת שלו: "לא היית מבזבז דקה ביום מבלי לחשוב מה הלאה, מה עכשיו אני לומד, על מי עכשיו אני משפיע, למי עכשיו אני עוזר", משפט שמתאר בצורה מדויקת את דרך חייו ואת חותמו על סביבתו.

בסיום לימודיו בתיכון, בחר אופק במסלול שרבים מחבריו בחרו בו: מכינה קדם-צבאית. הוא הצטרף למכינה החצי-שנתית "ירוחם" יחד עם שניים מחבריו הטובים, מתוך שאיפה להתכונן היטב לשירות משמעותי בצה"ל, ולממש את חלומו להגיע ליחידה מובחרת ולאחר מכן להתקדם לקצונה. בתקופה זו בירוחם, בסביבה המדברית השקטה, בלטו במיוחד יכולות המנהיגות שלו. הוא הפגין כריזמה טבעית, עוצמה פנימית ושאפתנות בלתי מתפשרת. הוא השפיע לטובה על חבריו, דרבן אותם להתמיד גם ברגעים קשים, והיה למופת של נחישות ומסירות. אופק לא רק דיבר על מטרותיו, אלא גם כתב אותן. במכתב שכתב לעצמו, מעין ברית אישית עם דרך חייו, הוא פרש את משנתו: "אני מאמין ומאחל לעצמי שאגיע למקומות טובים רק בדרך של עבודה קשה והתמדה ודבקות במטרה... בכל חיל ומקום ותפקיד שאהיה, אני אתן כל מה שאפשר והכי טוב, לא משנה כמה קשה וכמה באסה... בעבודה קשה מגיעים לתוצאות טובות. לא משנה כמה קשה, זה לא סיבה לוותר. תוכיח לעצמך מי אתה באמת. תמיד תישאר נאמן לעצמך." מילים אלה, שנכתבו בדם ליבו, שיקפו את עקרונותיו, את האמונה שלו בכוחה של ההתמדה, ואת המחויבות שלו למצוינות בכל דרך שיבחר.

ביום 4 באפריל 2021, התגייס אופק לצה"ל, כשהוא מלא מוטיבציה וגאווה. הוא שובץ בגדוד "פתן" (101) של חטיבת הצנחנים, יחידה קרבית יוקרתית בחיל הרגלים. עבור אופק, השירות הצבאי לא היה רק חובה, אלא זכות. הוא חש סיפוק עמוק מההגנה על המדינה, וראה בכך המשך טבעי לערכיו של נתינה ואחריות. עם גיוסו, נפתחה קבוצת ווטסאפ משפחתית מיוחדת, שנקראה "יומן מסע הטירונות של אופק". בקבוצה זו, תיעד אופק את חוויותיו מדי יום בהקלטות קוליות. הוא שיתף את בני משפחתו בהתרגשות, בקשיים, ברגעים המצחיקים וברגעי השבירה, ואיפשר להם להיות חלק מהמסע המאתגר והמשמעותי שלו. מעבר לתיעוד המשפחתי, הוא גם הכין לעצמו יומן אישי של הקלטות, מעין שיחות עם עצמו, שבהן בחן את דרכו, את התקדמותו ואת קשייו. בפעם האחרונה הקליט את עצמו בקיץ 2023, כשהוא ניצב בפני המשך ההכשרה הצבאית. בדבריו, ניסה לעודד את עצמו, להזכיר לעצמו את המטרה ואת החשיבות של הדרך שבחר בה: "אתה זוכר למה אתה פה. זו זכות. את העוצמה, את הכוח, למה ציפית, למה חיכית, מה רצית לעשות – אתה לא שוכח את זה... לא לוותר. גם עכשיו הכי קשה... עכשיו צריך לתת את ה'פוש' האחרון, להרים את כולם... יאללה ארביב, תן בראש." מילים אלו, שנאמרו מתוך עומק ליבו, הפכו בדיעבד למעין צוואה, עדות לרוחו הבלתי מתפשרת, לנחישותו ולמחויבותו לערכים שעליהם גדל. הוא היה סמל ראשון, לוחם חזק ומסור, שאהב את המדינה בכל נימי נפשו.

הערב שלפני שמחת תורה, כ"א בתשרי תשפ"ד, 6 באוקטובר 2023, היה ערב חג רגוע ומשפחתי. אופק, כהרגלו, בילה בארוחת חג חמה וצפופה אצל סבתו, מוקף באהבה ובצחוק של בני משפחתו. לאחר הארוחה, יצא עם חברות וחברים למסיבת טבע סמוך לקיבוץ רעים, בדרום הארץ, קרוב לגבול עם רצועת עזה. הוא ציפה למסיבה הזו בכיליון עיניים, דיבר עליה רבות בשבועות שקדמו לה, וראה בה הזדמנות לשחרר מתחים, לרקוד, וליהנות מהחיים עם האנשים הקרובים אליו. האווירה הייתה חגיגית, המוזיקה היכתה באוויר, והאנשים רקדו תחת כיפת השמיים, מלאי שמחה ובתחושה של חופש מוחלט.

אך השקט והשמחה התנפצו באחת, בשבת בבוקר, כ"ב בתשרי, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על מדינת ישראל. מטח אדיר של טילים ורקטות שוגר מרצועת עזה לעבר אזורים נרחבים בארץ, ובחסותו חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על בסיסי צה"ל ועל עוברי אורח בדרכים. במוקד הזוועה עמדה גם מסיבת הטבע שליד רעים. כשהחלו היריות וההתקפה, מתוך הכאוס והבהלה שאחזו בקהל הרב, אופק היה בין הראשונים שהצליחו להבין את חומרת המצב ולפעול במהירות. הוא הצליח להימלט ברכב יחד עם שתי ידידות, ותוך כדי נסיעה מטורפת תחת אש, הוא תיעד את רגעי המנוסה המצמררים, כנראה כדי להעביר תמונה של המתרחש למשפחתו או לרשויות.

רגעים ספורים לאחר שהצליח להיחלץ מהתופת הראשונית, הוא שוחח בטלפון עם אחיו שניר, ודיווח לו, בקול רועד אך נחוש, על הירי הבלתי פוסק ועל הזוועה שמתחוללת. לאחר מכן, אף על פי שהיה כבר במנוסה, הוא לא חשב רק על עצמו. הוא התקשר לחבר שנותר על רחבת הריקודים במסיבה, הזהיר אותו מפני הסכנה המיידית, והציל בכך את חייו של החבר. זו הייתה תכונתו – תמיד לחשוב על אחרים, גם ברגעים הקשים ביותר. בשעה שבע בבוקר, כשהוא וחברותיו מנסים להיחלץ מהאזור הבוער, הם נקלעו לירי מחבלים אכזרי באזור צומת יד מרדכי. המכונית שלהם הפכה למלכודת מוות. אופק, ללא היסוס, פעל כגיבור. הוא הגן בגופו על שתי הידידות שהיו עמו ברכב, וספג קליע קטלני בבית החזה. הוא הציל את חייהן במחיר חייו שלו. הרגעים האחרונים היו רגעים של אומץ לב עילאי, של נתינה מוחלטת, של אדם שבחר להגן על הסובבים אותו גם כשכל הסיכויים היו נגדו.

ההלם היה עמוק וכואב. במשך חמישה ימים ארוכים ומורטי עצבים, חיפשו בני משפחתו וחבריו את אופק. כל שעה הייתה נצח, כל ידיעה קטנה הפיחה תקווה או ניפצה אותה לרסיסים. הם נסעו בין בתי חולים, מתקני זיהוי, וחמ"לי נעדרים, נאחזים בכל בדל מידע, מתפללים לנס. אך בסופו של דבר, נמצאה גופתו של סמל ראשון אופק ארביב. הוא נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בן עשרים ואחת בלבד בנופלו. צעיר כל כך, מלא חיים, חלומות ותוכניות. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחולון, כשהוא מותיר אחריו הורים שבורים, אח ושתי אחיות, ומשפחה וחברים המומים וכואבים. המלחמה, שפרצה באותו בוקר שחור, גבתה ממדינת ישראל מחיר כבד מנשוא, ואופק היה אחד מפרחיה היפים ביותר שנפלו על הגנת המולדת.

האבל על אופק, על פוקו, היה עצום. קולו השקט אך מלא העוצמה של אחיו הבכור, שניר, נשבר בהספד קורע לב: "מי ירטיט לי את הלב, מי יבין אותי כמוך, מי ייתן לי חיוך אחד ויסדר לי את כל היום, מי ילווה אותי עכשיו בחתונה... איך לא תהיה דוד לילדים שיהיו לי?... מלאך שלי, אופקי הקטן שלי, הרגעים שלנו תמיד יגורו לי בלב. אני מבטיח לך, מלאך שלי, למרות שאני אחיך הגדול, השארת לי מורשת. אני אמשיך בדרך שלך לפזר אהבת חינם ואמשיך לדאוג למי שאין, אמשיך להגיד לאימא שהיא האימא הכי טובה בעולם... תודה על כל רגע ורגע לידך, תודה שהפכת אותי לאח גדול, תודה שמילאת לי את הלב בשמחה, תודה שתמיד היית שם בשבילי, תודה על הדרך לצידך, תודה על כמעט עשרים ושתיים שנים של אושר לצידך. אופק, אתה יודע שבחרתי לך את השם. בתור ילד בגיל אחת-עשרה תמיד ידעתי שתהיה לי לאופק, תמיד ידעתי שתהיה שם, אבל עכשיו האופק רחוק מתמיד." המילים של שניר שיקפו לא רק את הכאב האישי על אובדן האח, אלא גם את ההבטחה להמשיך את דרכו של אופק, דרך של נתינה, אהבת חינם ודאגה לזולת, מורשת שתישמר ותועבר הלאה.

אחותו בר, שהייתה קשורה אליו קשר עמוק, כמעט טלפתי, ספדה לו במילים מלאות געגוע וכאב: "פוני שלי, פוקו שלי, איזו זכות הייתה לי להיות אחותך! להיות צמודה אליך, לעזור לך בכל מה שצריך. כמה חוויות יש לנו, כמה חיבוקים וריבים וצחוקים שהם רק שלנו, גם בלי לדבר, רק עם מבט. היה לנו חיבור עמוק כמו אחים תאומים. איזו זכות, לב שלי, לחלוק איתך חוויות, לחלוק איתך חדר ובית, את השטויות של השעות הקטנות של הלילה, לחלוק איתך דמעות וצחוק, לחלוק איתך ועם אבא שרשרת, לחלוק איתך תוכניות לעתיד... אתה גיבור, אתה צדיק, אתה תמיד חושב על כולם... איזו זכות להגיד שאני אחות של אופק ארביב, הגבר שבגברים, המלך של העולם, הגבר שאין בן אדם לידו שלא מתאהב בשנייה – בחיוך, באור, בקסם, באהבה הטהורה שאתה מעניק." בדבריה, תיארה בר את אופק כגיבור אמיתי, לא רק בנפילתו, אלא גם בחייו, כמי שתמיד חשב על כולם, והיה מקור של אור ואהבה טהורה לכל מי שפגש בו. אביו, ניסים, הביע את געגועיו במילים פשוטות ונוגעות ללב: "הילד הכי יפה בעולם כמה שאבא מתגעגע…", משפט ששבר את הלב ונשא עמו עולם שלם של אהבה אבהית וכאב בלתי נתפס. גם שחר, אחותו החורגת, שראתה בו אח גדול וקרוב, כתבה: "זכיתי לקרוא לך אחי הגדול, זכיתי לקבל אהבה שאינה תלויה בדבר. רק אתה ואני יודעים עד כמה הקשר שלנו היה מיוחד. היית כל עולמי, זה כל כך קשה להיות רחוקה ממך, זה כל כך קשה לחיות בלי חיבוק ממך." מילים אלו, מכל קצוות המשפחה, ציירו תמונה של אדם אהוב, נערץ, ובעל השפעה עמוקה על כל מי שסבב אותו.

ארין, בת זוגו לשעבר וחברתו הקרובה, זו שחלמה לחזור אליו בגיל עשרים וארבע, כתבה: "אופק שלי, המשפט 'מלח הארץ' כתוב עליך – גבר אמיתי, קרן שמש של אור. כל מקום שאתה נכנס אליו, אתה מביא רק שמחה עם החיוך היפה שלך והאף הקטן. כמה זיכרונות יש לי ממך, אופק, כמה רגעים שהפכת אותי לבחורה הכי מאושרת בעולם. אני חורטת אותם בלב שלי לנצח, כי עכשיו אני נשארת עם הזיכרונות האלה לבד." דבריה של ארין הדגישו את האור שהפיץ אופק, את יכולתו להפוך כל רגע לחוויה של שמחה, ואת החלל העצום שהותיר אחריו. נועם כהן, חבר קרוב, חיזק את התחושה הזו: "תודה על הזכות להכיר אותך וגם אם לקצת זמן, בן אדם שמפוצץ באהבת חינם והלב הכי פתוח שאפשר ❤️." אופק אכן היה אדם של אהבת חינם, עם לב פתוח לרווחה, וכל מפגש איתו הותיר חותם של חיוך ואור.

המשפחה והחברים של אופק לא הסכימו שהאור שלו יכבה. הם פעלו להנציח את זכרו בכל דרך אפשרית, להמשיך את מורשתו ולשמר את האור שהביא לעולם. במלאת שלושים יום לנפילתו, ב-12 בנובמבר 2023, התארגנה שיירת אופנועים מרגשת לזכרו. עשרות אופנוענים, חברים, בני משפחה ומכרים, רכבו לאורך הטיילת האהובה של בת ים, אותה טיילת שבה אופק אהב לבלות שעות ארוכות, כשהרוח בשיערו וצליל המנוע מלווה אותו. רעש המנועים, תחושת החופש וההתאחדות, היוו מחווה מרגשת לרוח החופשית וההרפתקנית שלו, ולחלום שלו על מסעות אופנועים בעולם. בערב יום הולדתו העשרים ושניים, בינואר 2024, התכנסו בני המשפחה והחברים לערב מיוחד, מוקדש כולו למוזיקה שאהב. על הבמה, שרה הזמרת עלמה זוהר את "שיר אהבה אינדיאני", שיר שריגש את אופק במיוחד והיה חלק מפסקול חייו. הלחנים והמילים מילאו את האוויר, והרגישו כאילו אופק נוכח שם, רוקד איתם.

אחותו בר, מתוך הכאב העמוק והגעגוע הבלתי נתפס, כתבה מילים נוגעות ללב לשיר שביטאו את תחושותיה ואת הקשר המיוחד ביניהם. את השיר, שנקרא "שמור עליי משם", ביצע והלחין הזמר מתן חובי, שאופק אהב במיוחד. מתן חובי, שפגש את אופק דרך הסיפור והמילים של בר, כתב: "גיליתי בחור מואר ויפה תואר, שאפשר להתחבר אליו במבט. גיליתי גבר שבגברים שהשפיע על המון לבבות. הרגשתי כאילו אני מכיר אותו אישית. כאילו משהו בנשמה בתוך העיניים שלו מדבר אליי. השיר של אופק הוא לא רק על המקרה הספציפי שלו. הוא מדבר לכל אמא, אחות, גיסה, בת דודה שאיבדו אנשים במלחמה הארורה הזו." מילות השיר של בר, הדהדו את תחושותיהם של רבים: "מסתכלת אל האופק אבל אתה לא שם / היית החבר וגם האח המושלם / לא תמיד מוצאת עכשיו את המילים / מתגעגעת לדברים הכי פשוטים / שנלך לסיבוב לקפה בטיילת / לאסוף אותך שוב מהרכבת / איך ישבו יפה עליך המדים / תמיד היית גבר גבר בגברים / זוכר את ימי שלישי? / שאבא שוב היה מגיע ואוסף אותך ואותי / היינו מטיילים / זוכר את הריבים הדפוקים? / איך הייתי מציקה לך עם אותם שירים / שאף פעם לא אהבת. // תן לי אור / אני מחכה / רוצה שתחזור עדיין / לא מבינה / ימים אפורים / עוברים לי לאט / הבטחת שתשמור / אז שמור עליי / שמור עליי משם. // מבולבלת וכועסת טיפה על העולם / לא יודעת מה לענות לכולם / איך אתה לא תהיה בחתונה שלי? / איך לא נגדל ביחד ילדים? / הולכת בכבוד ומראה את השרשרת / שאיחדה אותנו כולנו כשבט / איך לא נשחק בים כמו ילדים? / לא נשב נאכל ביחד בחגים?". השיר, מלווה בקליפ שהופק על ידי המשפחה ובו סרטונים מחייו של אופק, הפך למזכרת עוצמתית ומרגשת, הזמין לצפייה באתר "יוטיוב", ומאפשר לכל אחד לחוות מעט מהאור שהיה אופק. ברשת "אינסטגרם" הועלה עמוד הנצחה מיוחד שנקרא "האור של אופק", ובו תמונות, סרטונים והקדשות, המאפשרים לקהל רחב ללמוד על חייו, על רוחו, ועל המורשת שהותיר. אופק ארביב, סמל ראשון בגדוד 101 של חטיבת הצנחנים, נפל בהגנה על הבית, על הארץ ועל חבריו. הוא היה מלח הארץ, קרן שמש של אור, שחיוכו וכוחו הפיצו שמחה ואהבה לכל עבר. סיפור חייו, שנגדע בטרם עת, הוא סיפור של נתינה, של גבורה אנושית, ושל אהבה אינסופית למשפחה, לחברים ולמדינה. זכרו, וזכר כל נופלי מלחמת התקומה, חרוט בלב האומה לנצח, ומצית את התקווה והגאווה הישראלית שממשיכה לפעום.