נועם יוסף אבו

האוויר של דימונה, יבש וחם ברוב ימות השנה, היה עבור נועם יוסף אבו תמיד האוויר של הבית, של המקום שבו נולד ביום קר של חורף, ב' בשבט תשס"ג, חמישה בינואר 2003, והתחיל את מסע חייו הקצר אך עשיר. הבית ברחוב השקט בעיר הדרומית היה מלא תמיד בצלילים, בריחות ובחיבוקים של משפחה גדולה וחמה – אבא אילן, אמא חנה ענת, ושלוש אחיותיו, ספיר, ליאל והודיה, שהיו עבורו עולם ומלואו. נועם היה הילד האמצעי, זה שתמיד ידע למצוא את מקומו בין הבכורה לאחות הצעירה, עם חיוך רחב שמוטט כל מחלוקת. הוא היה הילד שהייתם רואים רץ במסדרונות הבית, קופץ מעל סף הדלת, מציץ לסיר של אמא במטבח, עיניו בורקות מסקרנות. כבר אז, כשהיה רק ילד קטן עם ברכיים שרוטות מנפילות על מגרש המשחקים השכונתי, היה בו משהו שמשך אליו אנשים – חברותי באופן טבעי, עם נדיבות לב שהייתה ניכרת בכל מעשיו.

ילדותו של נועם הייתה רצופת שמש מדברית ומשחקים עד שהשמיים נצבעו בגווני כתום וסגול. הוא גדל להיות נער מלא שמחת חיים ונמרץ, תמיד עם אותו חיוך כובש שהיה סימן ההיכר שלו. כשהיה רק בן שש, הוא כבר היה זה שמארגן את משחקי הכדורגל הספונטניים ברחוב, שצועק "הכדור שלי!" אבל תמיד דואג שכולם ישחקו ושיהיה הוגן. בבית, הוא היה העוגן השקט, זה שמתנדב ראשון לעזור לאמא עם הקניות מהשוק, שרץ להביא לאבא את הכוס מים, שיושב בסבלנות ומקשיב לאחיותיו שמספרות על היום שלהן, גם אם זה אומר להפסיד כמה דקות של משחק כדורגל בטלוויזיה. היה בו טוהר מידות נדיר, לב שפתוח לכולם, והיכולת הזו שלו להקשיב ולהכיל הפכה אותו לחבר אמת, כזה ש"כולם מתחברים אליו בשנייה", כפי שסיפרו אהוביו, "חברמן כזה" – תמיד שם, תמיד עם מילה טובה, תמיד עם כתף להישען עליה.

בימי שישי אחר הצהריים, כשריח החמין כבר עמד באוויר וציורי השבת נתלו על המקרר, היה הבית מתמלא בתחושה מיוחדת לקראת השבת. נועם אהב את המסורת הזו, את ההכנות, את השקט שנכנס עם כניסת השבת. בשבתות בבוקר, הייתה המשפחה כולה צועדת יחד לבית הכנסת השכונתי, צעדים קבועים על המדרכה החמה של דימונה. נועם אהב מאוד את רגעי התפילה הללו. הוא לא היה ילד שרק עומד בצד, אלא משתתף פעיל, קולו הערב מתמזג במקהלת המתפללים, אמונתו חזקה וניכרת בעיניו הבהירות. הוא מצא נחמה ושלווה במילים, בתפילה המשותפת, בתחושת הקהילה שחיבקה אותו ואת משפחתו. עבורו, בית הכנסת לא היה רק מקום פולחן, אלא מרחב שבו הערכים המשפחתיים והקהילתיים התחברו יחד, מקום של שייכות ושקט פנימי.

כבר מגיל צעיר, לצד מסגרות הלימוד הרגילות, בלט נועם כילד בעל סקרנות אינטלקטואלית ורצון עז להצליח. הוא למד במוסדות הלימוד באזור מגוריו בדימונה, אך לא הסתפק במה שהוגש לו. הוא היה תלמיד מצטיין, לא רק בזכות כישרונו הטבעי, אלא בעיקר בזכות ההתמדה וההשקעה חסרת הפשרות. שעות רבות בילה אחרי הלימודים, כשהוא רוכן מעל ספריו ומחברותיו, מנסה להבין לעומק כל נושא, לפתור כל בעיה. לא היה מדובר רק בציונים, אלא ברצון פנימי עמוק "להוכיח לכולם ובעיקר לעצמו שהוא מסוגל". תחושת הסיפוק שליוותה אותו כשהצליח לפצח תרגיל קשה במתמטיקה, או כשהבין מושג מורכב בהיסטוריה, הייתה עבורו תמריץ חזק להמשיך ולחתור להישגים גבוהים. הוא היה מודע לכך שהלימודים הם כלי לפתיחת דלתות, וראה בהם בסיס איתן לעתידו.

אבל מעבר לספרי הלימוד ולבית הכנסת, היה לנועם עולם שלם שבו כישרונו ורוחו התגלו במלוא עוצמתם: מגרש הכדורגל. מגיל צעיר מאוד, כשכדורגל היה עדיין רק משחק חצר עם חברים, התברר שיש בו משהו מיוחד. הוא אהב את המגע של הכדור ברגל, את הריצה המהירה, את תחושת האדרנלין של רגע ההבקעה. מהר מאוד הוא הצטרף לקבוצת הילדים של דימונה, ומשם הדרך הייתה סלולה לקבוצת הנוער. נועם לא היה רק שחקן טוב, הוא היה שחקן ששאף להיות מקצועי, שחזה לעצמו עתיד מזהיר בתחום. הוא הגיע לכל אימון עם מוטיבציה בוערת ללמוד, לשפר, לתת את כולו. המאמן שלו, משה גרוס, זכר אותו היטב: "ילד מדהים עם חיוך ענק. הייתי המאמן שלו מקבוצת ילדים ב' ועד הנוער, כולל. שחקן שחשבתי שנראה אותו ברמות הכי גדולות – כל אימון הגיע עם מוטיבציה ללמוד." משה סיפר איך בשנה שבה היו בקבוצת ילדים ב', זכו באליפות, ונועם היה "אחד השחקנים הכי חשובים שלי ושל מחלקת נוער. והעתיד שלו היה לבוגרים." הוא ראה בו פוטנציאל עצום, לא רק בכישרון הפיזי אלא גם ברוח המנהיגות והנחישות שלו. כשהיה חוזר הביתה מאימון, מיוזע אך מאושר, היה מספר בהתלהבות לאביו ואחיותיו על מהלכים חדשים שלמד, על השערים שהבקיע, ועל תוכניות הקבוצה למשחק הבא. בבית, הוא היה גם אוהד מושבע, צופה נלהב של קבוצת הכדורגל "בית"ר ירושלים". הוא נהנה לצפות במשחקים של הקבוצה לצד משפחתו וחבריו, צועק בהתרגשות מול המסך, חווה כל מסירה וכל בעיטה כאילו הוא עצמו על המגרש. הכדורגל היה עבורו לא רק תחביב, אלא דרך חיים, מקור לשמחה, לחברות ולאתגר אינסופי.

בשנות התיכון האחרונות, לצד הלימודים האינטנסיביים והאימונים המפרכים, נכנסה לחייו של נועם אהבה גדולה. הוא חלק זוגיות יפה ומרגשת עם ליאן, והשניים הפכו לחלק בלתי נפרד זה מחייו של זה. הם בילו יחד שעות ארוכות, משוחחים, צוחקים, מטיילים ברחובות דימונה, יושבים בבתי קפה, חולמים בקול רם על העתיד המשותף שחיכה להם. ליאן הייתה עבורו עוגן של רוגע ואושר, שותפה לכל רעיון, תומכת בכל שאיפה. הם רקמו יחד חלומות – אולי על דירה קטנה משלהם, אולי על טיול גדול אחרי הצבא, אולי על משפחה שתקים יום אחד. הקשר ביניהם היה עמוק ואמיתי, מבוסס על אהבה גדולה, כבוד הדדי ותמיכה בלתי מסויגת. היא ראתה בו את כל התכונות הנפלאות שכולם ראו בו – את החיוך, את טוב הלב, את הנחישות – והעריכה אותן יותר מכל.

ככל שהתקרב מועד הגיוס לצבא, כך הלכה והתחדדה בקרב נועם ההכרה בחשיבות תרומתו למדינה. הוא לא ראה בשירות הצבאי רק חובה שיש למלא, אלא זכות גדולה להגן על הבית, על המשפחה, על החברים, על כל מה שהיה יקר לו. הוא הציב לעצמו מטרה ברורה: לשרת באחד מהחילות הקרביים, להצטרף לשורות הלוחמים ולהיות בחוד החנית של ההגנה על ישראל. הוא התכונן לכך פיזית ונפשית, ידע שזו תהיה תקופה מאתגרת אך משמעותית. ביום 11 באוגוסט 2021, כשהוא בן שמונה עשרה וחצי, התגייס נועם לצה"ל. הרגע הזה, של לבישת המדים בפעם הראשונה, היה רגע של גאווה עצומה, אך גם של אחריות כבדה. לאחר הטירונות וההכשרה הקרבית, שובץ נועם כלוחם בגדוד 931 של חטיבת הנח"ל, יחידה קרבית עילית. הוא מצא את מקומו במהירות, חייל מקצועי ומסור, חדור מוטיבציה להצליח בכל משימותיו ומונע מתוך תחושת שליחות עמוקה.

השירות הקרבי לא היה קל, אבל נועם נשא אותו בגבורה ובחיוך. הוא בלט לא רק בזכות יכולותיו המבצעיות, אלא גם בזכות האנרגיות הטובות שהפיץ סביבו. חבריו לפלוגה זכרו אותו כמי שהיה "הלב של הפלוגה", "הסבא של הפלוגה", זה שתמיד הוסיף אור ושמחה לשירות. הוא היה זה שהוביל את הפלוגה בשירים בכל ערב, שהצליח להעלות חיוך על פניהם של חיילים מותשים אחרי ימי אימונים ארוכים או תורנויות מייגעות. קולו הערב, שהיה נוכח בתפילות השבת בבית הכנסת, ליווה עכשיו את שירי הפלוגה, והפיח בהם חיים ותקווה. הוא ידע מתי להקשיב, מתי לעודד, ומתי סתם להיות שם בשביל חבר שצריך. תחושת האחווה והרעות שהייתה לו עם חבריו הייתה עמוקה, והוא ראה בהם משפחה שנייה. הוא היה צלף מיומן, תפקיד הדורש ריכוז, קור רוח ודיוק בלתי מתפשר, והוא מילא אותו במקצועיות רבה, מבין את המשמעות הקריטית של כל ירייה.

ואז הגיע אותו בוקר ארור, שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023. בשעה שש וחצי בבוקר, כשהשמש החלה לעלות מעל דימונה ורוב תושבי ישראל עוד היו שקועים בשנתם או בדרכם לבית הכנסת, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה כיסה שטחים נרחבים בארץ, ובחסותו חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על המבלים במסיבת הטבע ליד קיבוץ רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים. תוך שעות ספורות, נרצחו כשמונה מאות אזרחים בבתיהם ובמכוניותיהם, מאות נחטפו לרצועת עזה, ובתים ורכוש הועלו באש. מאות חיילים, שוטרים ואנשי כוחות הביטחון נהרגו בקרבות. באותו בוקר, השתנו פני המדינה, והחלה מלחמה.

נועם, כמו כל חבריו הלוחמים, הוקפץ לדגל בבהילות. הודעות הווטסאפ האחרונות היו קצרות, תמציתיות, מלאות דאגה אך גם נחישות. הוא נפרד ממשפחתו ומליאן בחיבוק חזק, מילה קצרה, הבטחה שישוב, הבטחה שהרגיש כאילו נתלתה באוויר הדרוך והחששני. "אני אוהבת אותך ואזכור אותך. הבטחת לנו שתחזור ושיהיה בסדר," ספדה לו אחר כך אחותו הודיה, "פעם אחרונה שראיתי אותך הרגשתי שאתה מפחד. אני רוצה לחבק אותך ולא לעזוב." במילים האלה, נצרב אותו רגע אחרון של פרידה, רגע שבו האהבה והחשש התערבבו יחד. נועם ידע היטב לאן הוא הולך, ואת גודל המשימה.

לאחר כשבועיים מתחילת המלחמה, כשהמדינה כולה עדיין הייתה בהלם ובאבל, החל צה"ל בתמרון קרקעי ברצועת עזה. נועם ויחידתו, גדוד 931 של חטיבת הנח"ל, היו בין הראשונים להיכנס. הם לחמו בצפון הרצועה, באזורים צפופים ומורכבים, מנהלים קרבות עזים מול עשרות מחבלים חמושים ומאומנים היטב. כמפקד וכצלף, תפקידו של נועם היה קריטי. הוא נלחם באומץ לב, עם קור רוח ודבקות במטרה, כשהוא מחסל חוליות טרור רבות ומסייע לחבריו הלוחמים. הוא פעל בסביבה עוינת, מול איום בלתי נראה, בין מבנים הרוסים וסמטאות צרות, תחת אש בלתי פוסקת. כל פעולה, כל צעד, דרשו שיקול דעת מהיר ותגובה מיידית. הוא לחם למען משפחתו, למען חבריו, למען המדינה כולה – בדיוק כפי שחלם, בדיוק כפי שהבטיח לעצמו.

בבוקר יום רביעי, כ"ד בחשוון תשפ"ד, השמונה בנובמבר 2023, במהלך אחד הקרבות הקשים בצפון רצועת עזה, נקלע נועם יוסף אבו עם יחידתו להיתקלות עזה עם מחבלים. הוא נלחם בגבורה עילאית, כשהוא מגן על חבריו ועל משימתו, אך באותו קרב קשה, נפל סמל-ראשון נועם יוסף אבו. הוא היה בן עשרים בלבד בנופלו, צעיר כל כך, עם חיים שלמים שהיו עוד לפניו, חלומות שנגדעו באחת, אהבה גדולה שנותרה תלויה באוויר. הבשורה המרה הגיעה לביתו בדימונה והותירה את המשפחה כולה, את העיר כולה, בהלם ובאבל כבד.

נועם הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בדימונה, עירו האהובה, עטוף בדגל המדינה שלמענה נפל. שורה ארוכה של בני משפחה, חברים, מכרים, ותושבי דימונה ליוו אותו בדרכו האחרונה. כל אחד מהם נשא בליבו פיסה מהאישיות המיוחדת שלו – את החיוך, את טוב הלב, את הנחישות, את האהבה. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, חנה ענת ואילן, ושלוש אחיותיו ספיר, ליאל והודיה, שחייהן לעולם לא יהיו שלמים בלעדיו. ליאן, בת זוגו, ספדה לו במילים קורעות לב, ששיקפו את גודל האובדן והחלום שנגדע: "הלב שלי מת. הבטחת לי שלא תעזוב אותי, אתה הכי טהור והכי יפה. רציתי כל כך להתחתן איתך, שמור עלי מלמעלה אני אוהבת אותך לנצח." במילים אלה נשמע הד לבכי תמרורים, הבטחה שנדפה ברוח המלחמה, חלומות משותפים שהפכו לעפר.

ליעד אבו, בן דודו, נזכר ברגעים משותפים, במיוחד בבר מצווה של נועם: "בכיפור האחרון היינו ביחד וחיבקתי אותו, זכיתי לשיר לו בבר-מצווה. שרתי היום את 'גיבור של אימא' כמו ששרתי בבר מצווה שלו את השיר הזה. גדלנו בילדות מאושרת, כל פעם שדיברנו על מוזיקה הוא הציע לשיר שירים שאהב, תמיד איחל לי להצליח במוזיקה ופרגן לי, התמונה שלנו ביחד לא יוצאת לי מהראש." מילותיו של ליעד הדגישו את הקשר המשפחתי החזק, את זיכרון השמחה והמוזיקה, ואת הכאב על השקט שנפל. גם מאמן הכדורגל שלו, משה גרוס, הביע את צערו העמוק: "היה לי הכבוד לאמן את נועם יוסף ואת ברק בן דוד, זיכרונם לברכה." ראש עיריית דימונה, בני ביטון, סיכם את תחושת העיר כולה: "נועם, כשמו כן הוא, היה נעים הליכות ואהוב על הבריות, ילד בעל טוהר מידות, חייכן ואהוב על כולם. משפחה, חברים ומכרים מספרים על נועם שתמיד היה הראשון להתנדב, לסייע ולהקשיב. סיים את לימודיו בהצטיינות ותמיד היה לו חשוב להוכיח לכולם ובעיקר לעצמו שהוא מסוגל! נועם חלם על שירות קרבי, להילחם למען המדינה שלנו ולמען החברים שלו שנפלו בקרב."

לזכרו של נועם, החליטה משפחתו להכניס ספר תורה חדש לבית הכנסת שבו נהג להתפלל. המעמד המרגש, שהיה מלווה בסעודת מצווה חגיגית, אסף אליו רבים מתושבי העיר, קהילה שלמה שהתאחדה באבל ובזיכרון. זה היה מעשה של תקווה, של המשכיות, של אמונה בכוחה של המסורת לחבר בין עבר להווה, בין חיים לזיכרון. ספר התורה, בכתב ידו המהודר, יהיה עדות חיה ונושמת לנועם, לנוכחותו, לערכיו, לרוחו שהמשיכה לפעום בלבבות כל אוהביו. בנוסף, חברים ובני משפחה ערכו סרטון מרגש, ובו תמונות וקטעי וידאו מתחנות שונות בחייו של נועם – ילדות, נעורים, כדורגל, צבא, רגעים עם ליאן. "סרטון זה מוקדש לזכרו של נועם יוסף אבו," כתבו יוצריו, "לקט זיכרונות מהחברים והמשפחה כדי שכולם ידעו איזו אש בערה בך. אוהבים ומתגעגעים." הסרטון, הזמין לצפייה באתר יוטיוב, הוא צוהר קטן לחייו הגדולים של נער צעיר, שהותיר חותם עצום על כל מי שפגש בו. שמו מונצח גם באתר האינטרנט של עיריית דימונה, כדי שזיכרו לא יישכח מדפי ההיסטוריה של עירו.

נועם יוסף אבו, סמ"ר בגדוד 931 של חטיבת הנח"ל, נפל בקרב בצפון רצועת עזה, אך סיפור חייו אינו רק סיפור של נפילה. הוא סיפור של חיים מלאים, של אהבה למשפחה ולחברים, של מסירות למדינה, של חיוך שלא ידעך לעולם. הוא סיפור של גבורה שנובעת מתוך האנושיות, מתוך הבחירה להגן על הבית, על העם, גם במחיר היקר מכל. בדמותו של נועם, ובסיפור חייו, טמונה תמציתה של התקומה הישראלית – היכולת לקום מתוך השבר, להמשיך לבנות, לזכור, ולשאוף לעתיד טוב יותר, עתיד של שלום וביטחון, שלמענו נפל. זיכרונו של נועם, ושל כל הנופלים, חרוט בלב האומה לנצח, כעמוד אש שהולך לפני המחנה, מאיר את הדרך ומעניק כוח להמשיך.