נועם רביד

בבית משפחת רביד שבשערי תקווה, בית שריחות של תבשילים ביתיים התערבבו בו תמיד עם צחוק ילדים וקולות שיחות עמוקות, נולד נועם ביום אביב בהיר, כ"ב בניסן תשס"ב, 4 באפריל 2002. הוא היה השלישי מבין ארבעה, אחרי גלעד ועידו, ולפני טליה שהצטרפה למשפחה כמה שנים אחר כך. שערי תקווה, היישוב הקהילתי שבין ההרים הירוקים, הייתה יותר מסתם כתובת; היא הייתה המרחב הפתוח שבו נשמו את הבוקר, המגרש האחורי שבו התרוצצו בשעות אחר הצהריים, והספסל בבית הכנסת הקטן שבו למדו את תפילות השבת. כבר מינקותו, ניכר היה בנועם ניצוץ מיוחד – עיניו הגדולות והסקרניות היו נצמדות לכל תנועה, וצחוקו הרם והמתגלגל היה ממלא את הבית באור גם בימים אפרוריים. שלומית וארז, הוריו, ראו בו ילד של אור, כזה שמושך אליו תשומת לב טבעית, לא בצעקנות או בדרישה, אלא במעין שלווה פנימית וברוח טובה שהקרין סביבו. סבתא נילי, סבתא נעמת וסבתא יעל היו מגיעות לביקורים תכופים, מביאות איתן סיפורים מפעם, חיבוקים חמים וריחות של עוגיות טריות, ונועם היה נצמד אליהן, סופג את חום הדורות, לומד את נימוסי הכבוד וההקשבה שאפיינו אותו כל כך גם בבגרותו. הוא היה ילד שאהב להתבונן, לפרק ולהרכיב, לשאול שאלות מורכבות על העולם סביבו, כמעט כאילו ניסה להבין את מנגנון הקיום עוד לפני שידע לקרוא.

שנות הילדות המוקדמות של נועם היו שזורות בנופי שערי תקווה, בשביליה המאובקים בקיץ ובבוץ החלקלק בחורף, בריחות עצי האורן והפריחה הססגונית ששינתה את פניה עם עונות השנה. הוא גדל לצד אחיו, גלעד ועידו, ששימשו לו פעמים רבות כדוגמה וכאתגר, ובשנים מאוחרות יותר גם לצד אחותו הצעירה טליה, אותה אהב לחבק ולשעשע. המשחקים בחצר היו תמיד פוריים בדמיון, עם עולמות שלמים שנבנו מקרטונים ישנים וענפים שנמצאו מתחת לעצים. נועם היה לעיתים קרובות המהנדס של המבנים הללו, זה שמקפיד על הפינות, שבודק את היציבות, שדואג שיהיה מקום לכולם. כבר אז ניכרה בו אותה חדות מחשבה ויכולת ארגון שהפכה לימים לחלק בלתי נפרד מזהותו. הוא לא היה מסתפק בפתרון פשוט, אלא חיפש תמיד את הדרך היעילה והטובה ביותר, כזו שתשרת את המטרה ותאפשר לכולם ליהנות. בבית הספר היסודי ביישוב, התבלט נועם במהרה כתלמיד סקרן ומבריק. הוא לא היה רק מקשיב למורים, אלא היה מנהל איתם שיחות עמוקות, מביע עניין אמיתי בחומר הנלמד, ומציג שאלות שגרמו גם למורים הוותיקים ביותר לחשוב מחדש. במקביל, הוא היה חבר שבט ״אורות״ של בני עקיבא בשערי תקווה, מה שהעניק לו מסגרת חברתית נוספת, ערכית ומגבשת. שם, בין שירי השבט למשחקי החברה, התחילה להתעצב מנהיגותו הטבעית. הוא לא היה דומיננטי בכוח, אלא בנועם הליכותיו, ביכולתו להקשיב לכל אחד, ולמצוא את הדרך לאחד את כולם סביב מטרה משותפת. הוא היה נלהב לכל פעילות, מטיולי שטח מפרכים ועד לפעולות שבת אחר הצהריים, תמיד עם חיוך רחב ומוכנות לעזור לכל מי שצריך.

המעבר ללימודים בישיבת אורט אלקנה סימן פרק חדש בחייו של נועם. האווירה בישיבה, שהייתה שילוב של לימודי קודש ולימודי חול ברמה גבוהה, התאימה בדיוק לאופיו. הוא היה ספוג בסקרנות אינטלקטואלית, ובישיבה מצא כר פורה לפתח את כישוריו. הרב אהוד (אודי) סט, ראש הישיבה, זכר אותו במילים חמות: "נועם היה תלמיד מצטיין, מוכשר, חד מחשבה ובעל שמחת חיים מדבקת. תמיד חייך, כיבד, עזר – והיווה דוגמה ומופת לחבריו ולצוות החינוכי". ואכן, נועם היה כזה. הוא לא רק הצטיין בלימודים, במתמטיקה ובפיזיקה המורכבות, אלא גם בשיעורי הגמרא והמחשבה, שם ידע לצלול לעומקם של סוגיות, להציג ניתוחים מקוריים ולעורר דיונים מרתקים. הוא לא למד רק עבור עצמו, אלא היה מוקף תמיד בחברים שביקשו את עזרתו, והוא מעולם לא סירב. בסבלנות אין קץ היה יושב איתם שעות ארוכות, מסביר נקודות מורכבות, חוזר על חומר עד שהדברים הופנמו, תמיד עם חיוך מעודד ועם מילות תמיכה. הוא ראה בכל חבר שותף לדרך, ולא מתחרה, ושאף להרים את כולם יחד איתו. הוא היה חלק בלתי נפרד מהווי הישיבה, מגיע לכל התכנסות, משתתף בכל פרויקט, וקולו היה נשמע תמיד שר בשמחה בטישים ובשולחן שבת. הוא אהב את תחושת הקהילתיות, את היכולת להשפיע, להוביל, לתרום. מנהיגותו לא הייתה כוחנית, אלא שקטה, כריזמטית, כזו שנובעת מתוך אכפתיות כנה ורצון אמיתי לטובת הכלל. הוא הוביל את חבריו למחזור לעשייה חיובית, בין אם מדובר בארגון אירועי התרמה, ביוזמות חברתיות בתוך הישיבה ומחוצה לה, או בהתנדבות בקהילה. הוא היה תמיד הראשון להתנדב למשימות, והאחרון לוותר.

במקביל ללימודיו האינטנסיביים בישיבה, המשיך נועם את פעילותו המסורה בתנועת בני עקיבא, אך הפעם כבר במעמד של מדריך. המעבר מתפקיד החניך למדריך היה טבעי עבורו, כמעין התפתחות אורגנית של אישיותו המנהיגותית והאכפתית. הוא אהב את התפקיד, ראה בו שליחות, והשקיע בו את כל כולו. עבור חניכיו, הוא לא היה רק "המדריך", אלא אח גדול, אוזן קשבת, מקור השראה. הוא ידע לרתק אותם בסיפורים, להצחיק אותם בבדיחות, אבל גם ללמד אותם ערכים של נתינה, אחריות, ואהבת הארץ והאדם. הוא בנה איתם קשרים אישיים עמוקים, זכר את שמותיהם, את סיפוריהם, את החלומות הקטנים שלהם, והיה שם בשבילם בכל עת. כשחניך היה מתקשה בלימודים או מתמודד עם בעיה חברתית, נועם היה תמיד הראשון להושיט יד, להציע עזרה, להקשיב בסבלנות אין קץ. הוא היה מארגן פעולות יצירתיות, טיולים מאתגרים, ושבתות ארגון מלאות תוכן וכיף. הצחוק המתגלגל שלו היה מלווה את הפעולות, ושמחת החיים המדבקת שלו הייתה סוחפת את כולם. הוא נתן להם דוגמה אישית, לא רק במילים, אלא במעשיו, ביכולתו להקשיב, לכבד, לעזור, להיות תמיד לצידם. ה"שבט" עבורו לא היה רק מסגרת, אלא משפחה מורחבת, מקום שבו ערכים הופכים למעשים, ושבו נוצרים קשרים ארוכים ומשמעותיים.

לקראת סיום לימודיו בישיבה, התחילו המחשבות על השירות הצבאי לתפוס מקום מרכזי יותר ויותר בחייו של נועם. הוא לא ראה בשירות חובה, אלא זכות, חובה מוסרית עליונה. הישיבה חינכה אותו לאחריות כלפי הכלל, והוא חשב שהדרך הטובה ביותר לממש את האחריות הזו היא באמצעות שירות קרבי משמעותי. הוא בחן אפשרויות שונות, אך נמשך במיוחד לחיל ההנדסה הקרבית, וליחידת יהל"ם בפרט. השילוב של אתגר פיזי, חשיבה טקטית מורכבת, עבודת צוות מדויקת, ויכולת להשפיע באופן קריטי על ביטחון המדינה, קסם לו. הוא ידע שזו יחידה שדורשת את הטובים ביותר, ושהיא תדרוש ממנו למתוח את גבולותיו – פיזית, מנטלית ומנהיגותית. הוא שוחח רבות עם הוריו, עם מוריו ועם חברים ששירתו ביחידות קרביות, שקל את כל הצדדים, וקיבל את ההחלטה מתוך מחשבה עמוקה ונחושה. ב-22 באוגוסט 2021, עם גיוסו לצה"ל, נפתח פרק חדש ומשמעותי בחייו. הוא נפרד מהבית ומהיישוב בתחושת ציפייה גדולה, עם החיוך הרחב והאופטימיות שאפיינו אותו תמיד, אך גם עם הבנה עמוקה של גודל המשימה שלפניו.

מסלול ההכשרה ביהל"ם היה אינטנסיבי ותובעני, כפי שציפה. שבועות ארוכים של אימונים פיזיים מפרכים, לימוד תורות לחימה מורכבות, ואימוני נפץ וחבלה שדרשו ריכוז ודיוק בלתי מתפשרים. נועם התמסר לכל משימה בנחישות יוצאת דופן. הוא לא רק עמד בציפיות, אלא עלה עליהן. חדות המחשבה שלו, שבאו לידי ביטוי בישיבה, קיבלה כעת ביטוי מעשי בשטח. הוא הצטיין בפענוח מפות, בתכנון מסלולים, וביכולת לאלתר פתרונות יצירתיים לבעיות מורכבות תחת לחץ זמן. המדריכים זיהו בו במהרה פוטנציאל פיקודי, והוא נשלח לקורס מפקדי כיתות ולאחר מכן לקורס קצינים. זו לא הייתה הפתעה לאיש שהכיר אותו; מנהיגותו הטבעית, יכולתו להניע אנשים ולגרום להם לסמוך עליו, היו תכונות מובנות באישיותו. בקורס הקצינים, התבלט נועם לא רק ביכולותיו המקצועיות, אלא גם ביחסו לחבריו ולפקודים שלו. הוא היה קשוב לכולם, דאג לרווחתם, וידע להשכין שלווה גם ברגעים של מתח ובלבול. הוא היה המפקד שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות, זה שידע להקשיב ולתת עצה טובה, וזה שתמיד הוביל מתוך דוגמה אישית. הוא סיים את הקורס בהצטיינות, והיה לגאווה גדולה עבור משפחתו, מוריו וחבריו. עם קבלת דרגות הסגן, הוא חזר ליחידה, הפעם בתפקיד קצין מן המניין, ולקח על עצמו את האחריות הכבדה לצוות לוחמים, לא רק לאמן אותם, אלא גם לדאוג לשלומם ולביטחונם.

שגרת יומו של נועם כקצין ביהל"ם הייתה רצופת אתגרים. יחידת יהל"ם היא חוד החנית של חיל ההנדסה הקרבית, והיא מתמחה במשימות מורכבות ורגישות במיוחד – פינוי מטענים, השמדת מנהרות, פריצת מכשולים וטיפול בחומרי נפץ. נועם מצא את עצמו במרכז העשייה הביטחונית, מוביל צוותים בשלל אימונים מפרכים ופעילויות מבצעיות חשאיות. הוא אהב את האתגר האינטלקטואלי שבכל משימה, את הצורך לחשוב מחוץ לקופסה, ואת הדיוק הבלתי מתפשר שנדרש מכל פעולה. "שמחת החיים המדבקת" שלו, כפי שתאר אותה הרב סט, לא נעלמה גם תחת המעמסה הצבאית. להיפך, היא התגלתה ככלי חשוב בשמירה על מורל גבוה בצוות. הוא ידע להפיג מתחים בבדיחה טובה, לחייך גם כשעייף, ולהזכיר לכולם את חשיבות המשימה ואת הערך העצום שבעבודתם. הוא היה מפקד שראה את חייליו לא רק ככוח לוחם, אלא כבני אדם, עם חששות ועם משפחות בבית. הוא הקפיד לשוחח איתם, להכיר אותם אישית, ולדאוג לכל צורך שעלה. הקשר שלו עם הבית נשמר הדוק לאורך כל הדרך. שיחות טלפון קצרות, הודעות וואטסאפ מלוות באימוג'י מחייך, וביקורים קצרים בבית בשערי תקווה, תמיד מלווים בחיבוקים חמים ובהשלמת פערים עם הוריו ואחיו. הוא סיפר על חוויותיו, על האתגרים ועל הסיפוק, אך תמיד דאג להרגיע את הוריו ולומר שהכול בסדר. הוא ידע כמה הם דואגים לו, והוא עשה כל שביכולתו כדי להקל על דאגתם.

הבוקר של שבעה באוקטובר 2023, שבת שמחת תורה, הכה כמו רעם ביום בהיר. הטלפונים החלו לצלצל עוד לפני שהשמש עלתה במלואה, ועד מהרה התבררה התמונה הקשה והבלתי נתפסת. נועם, כמו אלפי לוחמים אחרים, הוקפץ באופן מיידי. הוא היה בביתו, בשערי תקווה, וחשב על יום מנוחה רגיל, אך המציאות טרפה את הקלפים. הוא נפרד בחטף מהוריו ואחיו, חיבוק חזק, מילה קצרה של "אני אוהב אתכם" ו"אני אהיה בסדר", ויצא אל הלא נודע. הדרך לבסיס הייתה רצופת מחשבות, על מה שיקרה, על האנשים שנפגעו, על המדינה שסופגת מכה אנושה. הודעות הוואטסאפ האחרונות ששלח למשפחה ולחברים היו קצרות ותמציתיות, ללא מליצות, רק מסר ברור של נחישות ושל הבנה עמוקה של גודל השעה. "אנחנו נטפל בזה. תשמרו על עצמכם", כתב, ועם כל מילה קצרה כזו, הוא שידר רוגע וכוח, גם כשבתוכו בטח געשה סערה. הוא ידע שזו מלחמה אחרת, מלחמה על הבית במובן העמוק ביותר, מלחמת קיום של ממש. מלחמת "חרבות ברזל", או "מלחמת התקומה" כפי שתכונה לימים, הפכה את שגרת חייו של נועם ואת שגרת היחידה כולה על פיה. צוותי יהל"ם נכנסו לפעולה אינטנסיבית, תחילה ביישובי העוטף, בטיהור בתים ממחבלים, ובטיפול במטעני חבלה ובממולכדים שהשאירו אחריהם הפולשים. נועם הוביל את צוותו במקצועיות ובקור רוח תחת אש תופת, מתוך הבנה ברורה שכל פעולה שלהם מצילה חיים.

ככל שהתקדמה המלחמה, התמקדו משימות יחידת יהל"ם במעמקי רצועת עזה, במיוחד בדרום הרצועה. נועם וצוותו היו בחוד החנית של הלחימה, מתמודדים עם אתגרים מבצעיים מורכבים במיוחד: איתור והשמדת מנהרות טרור תת-קרקעיות, פינוי מטענים ומלכודות נפץ שהוטמנו בתוך מבנים ובצירים, ופריצת דרכים לכוחות היבשה. הסביבה העירונית הצפופה והממולכדת של חאן יונס ורפיח דרשה מהם רמת דיוק, תעוזה ותחכום שאין שני לה. נועם, כקצין מפקד, היה זה שקיבל את ההחלטות הקריטיות בשטח, תחת אש, תחת לחץ זמן עצום, ובסיכון חיים מתמיד. הוא הפגין את "חדות המחשבה" שלו בכל צעד, מנתח את השטח, מבין את כוונות האויב, ומוביל את חייליו בבטחה יחסית, תוך מזעור סיכונים ככל האפשר. הוא היה קשוב לקולות החיילים, לחושיהם, לאינטואיציות שלהם, וידע לשלב את כל המידע לכדי תמונת מצב מדויקת. במקביל, "שמחת החיים המדבקת" שלו, והחיוך שתמיד נסוך היה על פניו, היוו עוגן יציב עבור חייליו. גם ברגעים הקשים ביותר, תחת ירי ופיצוצים, הוא ידע למצוא את המילה הנכונה, את המבט המרגיע, את ההומור הדק שיפיג מעט את המתח. הוא דאג לכל פרט, מוודא שציוד תקין, שמזון ומים זמינים, ושכל לוחם מרגיש מוגן ומוערך. הוא היה שם בשבילם לא רק כמפקד, אלא כדמות אב, כחבר, כמי שאפשר לסמוך עליו בכל מצב.

הימים והלילות בדרום רצועת עזה היו קשים ומורכבים. נועם וצוותו עבדו ללא הפסקה, מיום ליום, מלילה ללילה, תחת איום מתמיד של ירי רקטות, מטעני צד, וירי צלפים. הם היו הראשונים להיכנס לשטחים לא מוכרים, לפתוח צירים עבור הכוחות המתקדמים, ולנטרל את הסכנות שאורבות בכל פינה. נועם, עם כל הידע והניסיון שצבר, היה תמיד בחוד החנית, מוביל את חייליו בדוגמה אישית. הוא לא ביקש מהם לעשות דבר שלא היה מוכן לעשות בעצמו. הוא היה המפקד שרואה את התמונה הגדולה, אך גם את הפרטים הקטנים ביותר, את הברגים הקטנים במערכת המורכבת של הלחימה. ביום ה' באייר תשפ"ה, 3 במאי 2025, במהלך פעילות מבצעית בדרום רצועת עזה, נפל סגן נועם רביד בקרב. פרטי הקרב המדויקים נותרו חסויים, אך ברור היה שהייתה זו פעילות עמוקה ומורכבת, כזו שאפיינה את משימות יחידת יהל"ם. הוא נפל כשהוא מגן בגופו על חבריו, כשהוא מוביל אותם, כשהוא מנסה להבטיח את ביטחונם. הוא נפל בן עשרים ושלוש, במלוא פריחת נעוריו, כשהוא מותיר אחריו חלל עצום. הידיעה המרה הגיעה לשערי תקווה כרעם ביום בהיר. הבית שהיה תמיד מלא בצחוק ובשמחה, התמלא לפתע בדממה כואבת. ההורים, שלומית וארז, האחים גלעד, עידו וטליה, והסבים והסבתות, נאלצו להתמודד עם הבשורה הקשה מכל. כל היישוב, כל חבריו, כל מי שהכיר את נועם, התקשה לעכל את האובדן.

ההלוויה של נועם התקיימה בחלקה הצבאית בבית העלמין באלקנה, יישוב סמוך שהיה גם ביתה של ישיבת אורט אלקנה, המקום שבו צמח והתפתח כל כך. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה – משפחה, חברים, בני נוער שהדריך, מפקדים וחיילים ששירתו לצידו, מורים ורבנים. השמש של מאי האירה את ההר, אך האווירה הייתה כבדה מנשוא. הדמעות זלגו ללא הפסקה, וקולות הבכי נשמעו למרחקים. בהלוויה, סיפרו עליו כולם. כל אחד מנקודת מבטו, אך כולם דיברו על אותו נועם: הילד המחייך, התלמיד המבריק, המדריך המסור, המפקד האמיץ. הרב אודי סט, ראש הישיבה, ספד לו בקול רועד, כשהוא מדגיש את מידותיו הטובות, את מנהיגותו, ואת שמחת החיים המדבקת שלו. הוא ציין שנועם היה "דוגמה ומופת לחבריו ולצוות החינוכי", וכי הוא "הוביל את חבריו למחזור לעשייה חיובית". הוריו דיברו על ילד שהיה אור בחייהם, ועל אחים שאיבדו חלק מנשמתם. דברי ההספד לא היו מליציים, אלא יצאו מן הלב, כנים וכואבים, ושיקפו את האמת הפשוטה והטהורה של נועם. לאחר נפילתו, הועלה נועם מדרגת סגן לדרגת סרן, כהוקרה על תרומתו, על מנהיגותו, ועל גבורתו במערכה. הדרגה החדשה, על אף שהייתה מלווה בכאב עמוק, הייתה עדות נוספת לאיכותו יוצאת הדופן ולמסלול הפיקודי המרשים שעבר בזמן כה קצר.

החלל שהותיר אחריו סרן נועם רביד היה עצום, הן למשפחתו והן לקהילה כולה. קשה היה לדמיין את הבית בשערי תקווה ללא צחוקו המתגלגל, ללא נוכחותו השקטה והמנהיגותית, ללא העצות הטובות שלו. האחים, גלעד, עידו וטליה, הרגישו את החיסרון בכל פינה, בכל שיחה, בכל התלבטות. ההורים, שלומית וארז, נאלצו ללמוד לחיות עם כאב שאין לו מרפא, אך יחד עם זאת, עם גאווה עצומה על הבן שגידלו, על האדם שהיה, ועל הדרך שבחר. בשערי תקווה, שמו של נועם הפך לסמל. סמל לגבורה, למצוינות, למנהיגות שקטה ואמיתית, לשמחת חיים שאינה תלויה בדבר. בבני עקיבא, המדריכים והחניכים ממשיכים ללכת בדרכו, ללמוד מהמסירות שלו, מהאכפתיות שלו, מהיכולת שלו לראות את הטוב בכל אדם. בישיבת אורט אלקנה, זכרו של התלמיד המצטיין והמנהיג הטבעי מרחף במסדרונות, מזכיר לכולם את הפוטנציאל הטמון בכל אחד, ואת החובה לממש אותו למען הכלל.

נועם לא נפל לשווא. נפילתו בקרב בדרום רצועת עזה, במלחמת התקומה, הייתה חלק ממסע ארוך של הגנה על הבית, על המשפחה, על העם כולו. הוא היה חלק מדור שלם של צעירים שהתייצבו בראש המערכה, ללא היסוס, מתוך תחושה עמוקה של שליחות. דרכו, מתלמיד מצטיין בישיבה, דרך מדריך אהוב בבני עקיבא, ועד לקצין מוביל ביחידת יהל"ם, הייתה רצופה בעשייה, בנתינה, ובאהבת אדם ואדמה. מורשתו אינה רק זיכרון של אובדן, אלא בעיקר צוואה של חיים. צוואה של עשייה מתמדת, של חיוך גם ברגעים קשים, של מנהיגות שנובעת מכבוד ואהבה. הוא השאיר אחריו לא רק כאב, אלא גם השראה – השראה להמשיך לבנות, להמשיך לשגשג, להמשיך להיות עם חזק וגאה. זכרו של סרן נועם רביד, יחד עם זכרם של כל הנופלים במערכה, ימשיך להאיר את דרכנו, להזכיר לנו את מחיר החירות, ואת עוצמתו של עם שיודע לקום שוב ושוב, מתוך הכאב, אל עבר התקווה. סיפורו הוא סיפורה של מדינה שלמה, סיפור של גבורה אנושית, פשוטה ועוצמתית כאחד, כזו שצומחת מתוך האדמה, ומגיעה עד השמיים.