נועם איתן

בחדרה, עיר של שמש ים תיכונית ואבק דרכים ישנות, נולד ביום קיץ חם של שנת 2003, בנם השלישי של אביבה ויצחק, נועם. הוא הגיע לעולם בט"ז בתמוז, תינוק שמיד מילא את הבית באור שקט, אח קטן לאמיר ואביאל, ולימים אח גדול ליעל. הבית בחדרה היה תמיד רוחש חיים, מלא בצחוק ילדים ובריחות של בישול ביתי חם, ובתוך כל ההמולה הזו, נועם החל לפרוח. כבר מגיל רך ניכרה בו תכונה מיוחדת, שילוב נדיר של עדינות נפש עם ניצוץ של שובבות תמימה. הוא לא היה ילד שמרעיש את עולמו, אלא כזה שמאיר אותו מבפנים – חיוך ביישני שתמיד ריחף על שפתיו, עיניים טובות שהתבוננו בסקרנות וברוך על הסובבים אותו, ולב רחב שהיה פתוח לכולם. הוא היה אהוב על הבריות באופן טבעי, לא כזה שרודף אחרי תשומת לב, אלא כזה שמושך אותה אליו בזכות מי שהוא, פשוטו כמשמעו: ילד צנוע, טוב לב, מלא בשמחת חיים שקטה ופנימית.

השנים הראשונות בחדרה עברו עליו באווירה משפחתית חמה ועוטפת, בה גדל על ערכים של יהדות, מסורת ואהבת הארץ, עקרונות שהיוו את אבני היסוד של אישיותו המתפתחת. הוריו, אביבה ויצחק, הקפידו להנחיל בו ובילדיו את חשיבות החיבור לשורשים, לקהילה ולעם, לא רק במילים אלא במעשים ובדוגמה אישית. הקשר עם אחיו ואחותו היה עמוק ומהותי, קשר של שותפות וגיבוי הדדי. הוא אהב לבלות איתם, בין אם במשחקי קופסה סוערים בסלון, יציאות מאולתרות לגינה הציבורית הסמוכה, או סתם שיחות ארוכות אל תוך הלילה על כל מה שמעסיק נערים מתבגרים. נועם היה שם בשבילם, אוזן קשבת, יועץ סבלני, ותמיד, אבל תמיד, עמוד תווך שתומך ומחזק. הוא הסב להוריו נחת וגאווה רבה, לא רק בהישגיו, אלא בעיקר בדרך ארץ ובאדם שצמח להיות.

כבר בגיל שש, כשהוא קטן קומה אך גדול ברוחו, התגלתה בו רוח יזמות יוצאת דופן, חשיבה עצמאית ויכולת להפוך רעיון למציאות. הוא לא הסתפק בלהתפלל בבית הכנסת השכונתי, אלא החליט, בנחישות של ילד נחוש, לבנות לעצמו בית כנסת משלו בתוך הבית. עם קוביות לגו, כרטיסי ברכה ישנים שהפכו לספרי תורה זעירים, וכיסא קטן ששימש ארון קודש, הוא יצר מרחב תפילה פרטי, מעין מיקרו-קוסמוס משלו של קדושה. הוא ישב שם שעות ארוכות, ממלמל תפילות מתוך סידור ילדים, מדמיין את עצמו כגבאי או חזן, והוריו צפו בו מהצד, נפעמים מהרצינות והמסירות שבהן ניגש גם למשחקי ילדות תמימים לכאורה.

הניצוץ היזמי הזה לא דעך, אלא התחזק עם השנים. בגיל אחת-עשרה, כשרוב בני גילו התעסקו במשחקי כדור ובמסכים, נועם כבר חשב על מיזם עסקי של ממש. הוא ביקש מהוריו, במבט רציני ומשכנע, לרכוש מכונה להכנת צמר גפן מתוק. הרעיון נשמע תמים, כמעט משעשע, אך נועם ראה בו פוטנציאל. הוא חקר, למד, וברגע שהמכונה הגיעה, החל לפעול במרץ. בהפסקות בבית הספר, כשהאוויר רחש מצחוק ומריצות של ילדים, נועם הקים את דוכן המכירה שלו. ריח הסוכר השרוף המתוק התפשט באוויר, מושך אליו קהל רב של תלמידים נרגשים. בידיים זריזות הוא ליפף את חוטי הסוכר הדקיקים על מקל העץ, וכל מנה ורודה ורכה הייתה עבורו לא רק מכירה, אלא גם תחושת סיפוק עמוקה. הוא הרוויח כסף במו ידיו, למד את ערכה של עבודה קשה ושל יצירתיות, והפך לדמות מוכרת ואהובה בבית הספר, "הילד עם הצמר גפן מתוק", סמל ליכולת להגשים רעיונות.

את שנות לימודיו הראשונות עשה נועם בישיבת "בית שמואל" שבחדרה, מוסד חינוכי שהעניק לו בסיס איתן של ידע וערכים. משם, המשיך ל"מדרשית נעם אורט" בכפר סבא, שם נחשף לעולם רחב יותר של לימודים וחברים. מוריו, שזכרו אותו היטב, תיארו אותו כנער שונה בנוף, "משכמו ומעלה", לא רק בגלל ציוניו, אלא בזכות אישיותו המיוחדת. הוא היה עדין נפש, נעים הליכות, תמיד עם מילה טובה ועם כבוד לזולת. יראת השמיים שלו לא הייתה חיצונית או מליצית, אלא פנימית, עמוקה ואמיתית, באה לידי ביטוי בהתנהגותו היומיומית ובשקדנותו. הוא שקד על לימודיו במסירות, לא כדי לרצות אחרים, אלא מתוך רצון אמיתי להבין ולהעמיק, והיה דוגמה ומופת לסובביו, חבר שאפשר היה ללמוד ממנו דרך ארץ וענווה.

אך לצד כל אלה, היה בחיים של נועם עוד נדבך משמעותי, עולם שלם שבו מצא פורקן, ביטוי ויצירה – עולם המוזיקה. המוזיקה לא הייתה עבורו רק תחביב, אלא חלק בלתי נפרד מנשמתו, שפה שבה ביטא את רחשי ליבו העמוקים ביותר. הוא היה מוזיקאי מוכשר באופן יוצא דופן, ניגן על כלים שונים (אף שלא צוין במפורש, ניתן לדמיין אותו עם גיטרה או קלידים), כתב מילים מרגשות, הלחין מנגינות שנוגעות בנפש, והקליט את יצירותיו בחדר קטן שהפך לאולפן הקלטות ביתי. הקירות המרופדים, המיקרופון הפשוט, וצג המחשב המואר היו עולמו, שם בילה שעות ארוכות, מרכיב צלילים, מחפש את האקורד הנכון, את המילה המדויקת שתעביר את המסר.

השיא הגיע בשנת 2019, כאשר נועם, אז נער צעיר, עלה לבמה המרכזית ביום העצמאות בחדרה, לצד אביו. זה לא היה עוד מופע, אלא רגע קסום של חיבור בין דורי, של אהבה משותפת למוזיקה ולמדינה. האורות הבוהקים, קהל האלפים שהריע, והרגש שעלה מהצלילים שיצרו יחד, נצרבו בזיכרונו כרגע של התגשמות חלום. באולפן הביתי שהקים במו ידיו, הוא המשיך לכתוב, לשיר ולהפיק, כשהוא מונע מתשוקה בלתי נדלית ליצירה. מכריו כינו אותו "איש של שירים", כי המוזיקה אכן הייתה נוכחת בכל פינה בחייו. הוא יצר בכל הזדמנות, בין אם במנוחה מהלימודים או מהשירות, ותוך זמן קצר הצליח להוציא שני אלבומים מלאים – עדות לכשרונו, לנחישותו ולמסירותו לאמנות.

בשיריו, נועם לא רק ניגן – הוא דיבר. הוא ביטא את עולמו הפנימי, את תקוותיו, חששותיו ואמונותיו. באחד משיריו, "הפכת אותי לגיבור", כתב מילים שמהדהדות את אופיו האמיץ והנחוש: "איך אמרת לי שאני יכול ובידי הכוח לשנות, איך הפכת אותי לגיבור ועכשיו אני לא מפחד מקור". אלו לא היו רק מילים, אלא תמצית האמונה שלו בעצמו וביכולת האדם להתעלות מעל מכשולים. בשיר אחר, "בעוד אני כאן", גילה אופטימיות וצמא לידע ולחוויות: "בעוד אני כאן יש לי עוד לעשות, בעוד אני שם אני חייב להיות... בעוד אני לומד, אני אוהב יותר. בעוד אני אוהב, אני מבין והרבה". השורות האלה חשפו נפש עמוקה, שואפת תמיד לצמוח, ללמוד, לאהוב ולהבין את העולם. הזמר האהוב עליו, ישי ריבו, שיריו היוו עבורו השראה, שילוב של קודש וחול, של מילים עמוקות עם לחנים מרגשים – בדיוק הדרך שבה נועם ראה את המוזיקה שלו.

עם סיום לימודיו בתיכון, נועם, שהיה חדור בערכים של יהדות ואהבת הארץ, בחר בדרך של ישיבת הסדר. הוא המשיך ל"ישיבת ההסדר עכו", מוסד המשלב לימודי תורה מעמיקים עם שירות צבאי משמעותי. בעכו, בחדר לימודים קטן עם ריח עתיק של ספרים, הוא העמיק בלימודי הגמרא, התפלפל עם חבריו ורבניו, וגילה צמא בלתי נדלה לידע תורני. הוא לא הסתפק רק בללמוד, אלא גם יצר – חיבר חוברת בסוגיות גמרא, לה קרא "ויהי נועם", שם ריכז את חידושיו ותובנותיו, שילוב מרתק של ענווה עם גאונות צעירה. ראש הישיבה, הרב יוסי שטרן, זכר אותו כנער מיוחד במינו: "רוחני, נעים הליכות וצנוע", אדם שביקש באופן אמיתי וכנה "לשלב בין ישראליות לבין יהדות", ליצור גשר בין שני עולמות שרבים רואים בהם ניגוד. נועם הוכיח שאפשר לחיות את שניהם במלואם, בלב שלם ובנפש מאוחדת.

ההחלטה לשרת בתפקיד קרבי לא הייתה טריוויאלית עבור נועם, והיא דרשה ממנו מאמצים כבירים ונחישות בלתי מתפשרת. הוא סבל מפציעה קשה באצבע ביד שמאל, פציעה שהייתה עלולה לטרפד את חלומו להיות לוחם. אך נועם לא ויתר. הוא עבר שני ניתוחים מורכבים, ואחריהם שנתיים ארוכות של טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק, תהליך מייגע וכואב, שהיה מתיש נפשית ופיזית. יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, הוא התאמן, כופף ויישר, עבד על שיקום האצבע, כשהוא ממוקד במטרה אחת: להעלות את הפרופיל הצבאי שלו ולאפשר לו לשרת כלוחם. הוא הצליח במשימתו, לא רק בזכות הרופאים והמטפלים, אלא בעיקר בזכות כוח הרצון העצום שאפיין אותו.

בחודש מרץ 2023, כשהוא בן עשרים, התגייס נועם לצה"ל, לוחם בגדוד 90, "גדוד נחשון", בחטיבת "כפיר". זו הייתה הגשמת חלום, שיא של מסע ארוך של נחישות והתמדה. כבר מהרגע הראשון, התגלה כלוחם מסור ומקצועי, כזה שניתן לסמוך עליו בכל מצב. מפקדיו העריכו אותו מאוד, לא רק על יכולותיו הפיזיות והצבאיות, אלא בעיקר על אופיו. הוא היה גאה לשרת את המדינה, ללבוש את המדים, לדעת שהוא חלק ממשהו גדול וחשוב יותר מעצמו. הוא אהב את הצבא, את המשמעת, את המסגרת, אך יותר מכל, אהב את חבריו ליחידה. הם היו עבורו משפחה שנייה, אחים לנשק. הם, מצדם, ראו בו חבר יוצא דופן. לצד חזותו העדינה, הביישנית לעיתים, בלט כאמיץ לב, גיבור ברוחו, תמיד הראשון להתנדב לכל משימה, קשה ככל שתהיה. כשאחרים היססו, נועם כבר היה עם יד מורמת, מוכן לכל אתגר.

הוא היה חבר טוב ונאמן, כזה שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. ברגעים של לחץ, של עייפות או של סתם שיחות נפש ארוכות בתוך האוהל הדחוס, נועם היה שם. תמיד נכון לעזור, בין אם בנשיאת ציוד נוסף, בהחלפת שמירה, או סתם בהושטת יד תומכת. הוא ידע לתת עצה טובה, לא שיפוטית אלא מכילה, וידע להטות אוזן קשבת, להקשיב באמת, בלי להפריע, בלי למהר לשפוט. במאור פניו התמידי, בנועם הליכותיו, ובעיקר בחוש ההומור המפותח והייחודי שלו, הוא כבש את ליבו של כל אדם שפגש. הוא לא היה צריך להתאמץ, זה פשוט קרה. אנשים נמשכו אליו, לא רק בגלל חיוכו, אלא בגלל האמת הפנימית והטוהר שהקרין.

מעבר לשירותו הצבאי ולחייו החברתיים התוססים, נועם היה אדם רחב לב ומלא נתינה. הוא לא חיפש את הזרקור, אלא פעל מתוך רצון פנימי אמיתי לעזור לזולת. בזמנו הפנוי המועט, כשהיה יוצא הביתה לחופשה מהצבא, הוא לא ניצל כל רגע למנוחה אישית, אלא התנדב בארגון "ידידים", המעניק סיוע בדרכים. בין אם בהחלפת גלגל תקור, בהנעת רכב שנתקע, או פשוט בהגעה לאנשים במצוקה בכביש, נועם היה שם, מוכן לעזור, ללא תמורה, מתוך תחושה עמוקה של ערבות הדדית. הוא ראה בכל אדם הזקוק לעזרה הזדמנות לעשות טוב בעולם, להפיץ אור.

לצד כל אלה, נועם גם הקפיד על גופו. הוא אהב ספורט בכל מאודו, ראה בו דרך לשמור על כושר פיזי ונפשי. הוא הרים משקולות בחדר הכושר, רץ למרחקים ארוכים, והתאמן במרץ. גם כשיצא הביתה לחופשה קצרה מהצבא, כשהיה יכול לישון עד מאוחר או לבלות עם חברים, הוא קם מוקדם בבוקר, עוד לפני שהשמש טיפסה גבוה בשמיים, ויצא לרוץ בחוף הים של חדרה. הרגליים שקעו מעט בחול הרך, אוויר הים המלוח מילא את ריאותיו, ורעש הגלים המכים בחוף ליווה את צעדיו. זו הייתה עבורו דרך לנקות את הראש, להתחבר לעצמו ולטבע, ולשמור על הכושר שכל כך היה חשוב לו כלוחם.

ואז, הגיע הבוקר הנורא מכל. בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. בשעה שש וחצי בבוקר, עם עלות השחר, התעוררה ישראל למתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים של ארגון הטרור חמאס. אלפי רקטות שוגרו מרצועת עזה לעבר יישובי הדרום והמרכז, ובחסות מטח האש הבלתי פוסק, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית דרך גדר הגבול, ימית דרך הים ואווירית באמצעות מצנחי רחיפה – אל תוך יישובי עוטף עזה, אל שדרות, אופקים ונתיבות, אל מסיבת הטבע ליד רעים ונירים, ואל בסיסי צה"ל. הם טבחו באכזריות חסרת מעצורים, רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו פשעים מזעזעים, חטפו מאות ישראלים לרצועת עזה, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים ואנשי כוחות הביטחון המקומיים נפלו בקרב באותו בוקר שחור. עם הבוקר הזה, החלה מלחמה.

עם פרוץ המלחמה, נועם ויחידתו, גדוד 90 של חטיבת כפיר, הוצבו מיד באזור יהודה ושומרון. נועם מילא את תפקידו במסירות רבה, מתוך תחושת שליחות עמוקה וברורה. הוא ידע שכל פעילות, כל סיור, כל שמירה, היא חלק ממערכה גדולה יותר על ביטחון המדינה ותושביה. בפוסט שהעלה לרגל ראש השנה, עוד בטרם נכנסה המלחמה למלוא עוצמתה, כתב מילים שמשקפות את תחושותיו ואת אופיו: "אני נמצא כיום בשומרון בגזרת שכם, כחלק מהמשימה הגדודית. אין ספק שהמשמעות עולה במיוחד בזמן זה, שמשימת ההגנה חשובה, וביטחון התושבים והאמון." הוא סיים את דבריו באיחולי תקווה: "אני מאחל שנה של בריאות והצלחה במוזיקה, בישיבה ולכל עם ישראל. בע"ה השנה אוציא מוזיקה חדשה." מילותיו אלו, שנכתבו רגע לפני שהעולם השתנה ללא הכר, מבטאות את השילוב הייחודי שבו, בין לוחם מסור השומר על עמו, לבין יוצר אופטימי המלא בתקוות לעתיד של יצירה ולימוד.

הלחימה התעצמה, ועם כניסת כוחות צה"ל לרצועת עזה, גם גדודו של נועם קיבל פקודה להיכנס פנימה. ב-1 בנובמבר 2024, ימים ספורים לפני הכניסה הקרקעית, הגיעו הוריו, אביבה ויצחק, לבקר אותו בבסיס שדה תימן. המפגש היה מרגש, רווי חששות אך גם תקוות. נועם, כדרכו, חיזק את הוריו. הוא סיפר להם שהוא בחפ"ק המג"ד, בחוד החנית של הכוח, אך ביקש מהם שלא ידאגו. הוא ניסה להקל על דאגותיהם, אמר להם במאור פנים ובחיוך: "תיק תק עוד שבועיים משתחררים." הוא ידע שהמילים האלה ייתנו להם כוח, תקווה לסיום קרוב, לחזרה לשגרה, לחזרה אליו. הם לא ידעו שזו הפעם האחרונה שבה יראו את בנם האהוב חי.

הימים הבאים עברו בעזה, בין בתי לאהיא שבצפון הרצועה, במבצעים מורכבים וקרבות עזים. ביום ראשון, 17 בנובמבר 2024, בסביבות השעה 9:30 בבוקר, יצא הכוח של נועם לפעילות מבצעית נוספת, שמטרתה לטהר מבנים ולהשמיד תשתיות טרור. נועם, בנחישותו הבלתי מתפשרת להשתתף בכל פעילות מבצעית, חשש שלא יצטרף לכוח הפורץ. הוא היה אמור להיות בתורנות שמירה, תפקיד חיוני אך פחות מבצעי. הוא לא היסס וניסה להחליף תורנות עם חבר, כדי שיוכל להיות בחוד החנית. במקרה או בהשגחה, הפעולה נדחתה במעט, וכך הספיק לסיים את תורנות השמירה ולהצטרף לכוח המבצעי. הוא היה שם, בדיוק היכן שרצה להיות, עם חבריו, בחזית.

הכוח התקדם בין סמטאות צרות ומבנים הרוסים בבית לאהיא. בתוך שגרת הפעולה המתוחה, נתקלו הלוחמים במחבלים, שהגיחו במפתיע מתוך אחד המבנים. חילופי אש עזים ובלתי פוסקים פרצו במקום. נועם, כפי שחבריו ידעו שיעשה, נלחם באומץ לב, בנחישות, מגן על חבריו ועל המשימה. בתוך הקרב הקשה, מול אש המחבלים, הוא נפגע. סמל נועם איתן, הילד חייכן מחדרה, המוזיקאי היוצר, בן ישיבת ההסדר, והלוחם האמיץ, נהרג במקום, בן עשרים ואחת בלבד בנופלו. באותו אירוע קשה נהרג לוחם נוסף, ואחר נפצע באורח קשה, כולם בחסות ההיתקלות האכזרית. מילות השיר שכתב, "איך הפכת אותי לגיבור ועכשיו אני לא מפחד מקור", קיבלו משמעות מצמררת. הוא הפך לגיבור, לא רק במילותיו, אלא במעשיו, בהקרבתו למען חבריו ולמען עמו.

הבשורה המרה הגיעה לחדרה, וצל כבד ירד על משפחת איתן ועל כל מכריו. נועם נפל ארבעה ימים בלבד לפני שהיה אמור להשתחרר משירותו הצבאי ולשוב ללימודים בישיבה בעכו, אל המוזיקה שלו, אל החיים שכה אהב ורצה לחיות במלואם. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחדרה, לצלילי קינות שקטות ולבבות שבורים. הוא הותיר אחריו הורים כואבים, שני אחים ואחות, וחלל עצום שלא יתמלא. לאחר נפילתו, הועלה נועם לדרגת סמל-ראשון, כהוקרה על מסירותו, אומץ ליבו ותרומתו.

"נועם שלנו," כתבו יקיריו בכאב עמוק, "ילד ביישן ושקט אך מצד שני גם ילד שמח ואמיץ. לנועם היה מאוד חשוב שתמיד נהיה טובים יותר, שנמשיך להיות אנשים טובים. מוזיקה הייתה חלק כל כך מרכזי בחייו, בזה חלם לעסוק. נועם היה טהור ומלא בשמחת חיים, אדם מדהים עם אישיות מיוחדת וחוש הומור שרק לו יש... אוהבים אותך נועם." מילים אלו, כנות ומלאות אהבה, מציירות את דיוקנו של אדם צעיר שחי במלואו, בנתינה ובאהבה. הרב יוסי שטרן, ראש ישיבת ההסדר בעכו, ספד לו במילים מרגשות: "נועם היה עדין נפש, רוחני, נעים הליכות, כשמו כן תהילתו... מהאנשים שאינם נראים גיבורים עם להט השרירים אך גיבור ברוח ונכונות להתנדב, להוביל ולהקריב... הוא התמסר לתורה. הוא היה אב טיפוס לחבר'ה הצעירים שאין להם פוזות, שמחפשים את השילוב בין הישראליות והיהדות. אני מצדיע, בוכה ומחבק."

מורשתו של נועם איתן ז"ל ממשיכה לחיות, לא רק בזיכרונות הכואבים, אלא גם בחיים שהוא נגע בהם ובהשראה שהותיר אחריו. בישיבת ההסדר בעכו, המקום שבו צמח רוחנית, נחנך אולם "דרכי נועם" לזכרו, מקום של לימוד ותורה שימשיך להדהד את שמו ואת דרכו. סרט זיכרון הופק וזמין לצפייה ביוטיוב, מנציח את חייו הקצרים אך רבי המשמעות. בני משפחה וחברים, כדי להמשיך את דרכו הספורטיבית ואת אהבתו לתנועה, רצו לזכרו במרוץ חדרה, צעד של הנצחה אקטיבית הממשיך את רוחו. מדבקה מיוחדת הופקה עם ציטוט משיר שכתב, "בעוד אני כאן, יש לי עוד לעשות. בעוד אני שם, אני חייב להיות" – מילים שמבטאות את תמצית אישיותו, את הרצון שלו להשפיע, ליצור ולחיות חיים מלאים ומשמעותיים.

שיריו של נועם, אותם כתב, הלחין וביצע, זמינים להאזנה ביוטיוב ובספוטיפיי, ומופיעים באתר שהוקם לזכרו. המוזיקה שלו, שהייתה כל כך חלק ממנו, ממשיכה לחיות, לגעת בלבבות, ולספר את סיפורו. היא עדות לכשרונו, לרגישותו ולעולמו הפנימי העשיר. הוא מונצח גם בבית חטיבת כפיר בעפולה, שם שמו חקוק באבן, תזכורת נצחית ללוחם אמיץ שנתן את חייו למען ביטחון עמו. נועם איתן, הילד מחדרה עם החיוך הביישני, היזם הקטן, המוזיקאי העמוק, בן התורה והלוחם האמיץ, השאיר אחריו חלל גדול, אך גם מורשת עשירה של אהבה, נתינה, יצירה ואומץ לב. סיפור חייו, שנקטע באיבו, הוא סיפור של גבורה אנושית, של אדם שבחר להגן על ביתו ועל עמו, והפך לגיבור אמיתי, לא במילים גבוהות, אלא במעשיו וברוחו הנצחית. הוא נפל כגיבור, אך רוחו ממשיכה לחיות, להלחין שירים בלבבות של אלה שאוהבים אותו, ולהזכיר לנו את מחיר התקומה והגאווה הישראלית.