נועם דואק

בקרית מוצקין, עיר שקטה ורגועה בצפון, שם נולדו ונשזרו חייו של נועם, התחילה משפחת דואק את סיפורה עם בנם הצעיר. היה זה יום כ"ט באלול תשס"ד, חמישה עשר בספטמבר 2004, כשנועם הגיח לעולם, תינוק רך שהביא איתו גל של אור ושמחה אל ביתם של אסנת ושלם, והשלים את הפסיפס המשפחתי לצד אחיו הגדולים, דור ורז. הבית היה תמיד מלא חיים, בצחוקם המתגלגל של שלושת הבנים וברחרוח של ארוחות משפחתיות שהתכנסו סביבן הדורות. נועם, הקטן מכולם, היה מוקף תמיד בחום ובאהבה, ילד שעיניו הגדולות ספגו כל פרט מן העולם הסובב אותו, והחיוך הקטן שהיה ניצת על שפתיו כבר אז, רמז על שמחת החיים שתלווה אותו לכל אורך דרכו. הוא גדל לתוך משפחה חמה ומלוכדת, שבה הקשרים נטוותה בחוטים עבים של חיבה וכבוד הדדי, כזו שהעניקה לו את הביטחון והאהבה שהיו לו למשענת איתנה בכל עת.

שנות ילדותו של נועם עברו עליו ברחובות המוכרים של קרית מוצקין, בין בתי הספר שתמיד היו לו לבית שני. בבית הספר היסודי "אחדות" הוא למד את יסודות הקריאה והכתיבה, אך בעיקר למד כיצד לקשור קשרים אמיצים עם חבריו, להצחיק אותם ולהיות עבורם אוזן קשבת. הוא היה ילד אהוב על כולם, כזה שנוכחותו מילאה את החדר באנרגיה חיובית, וכל הפסקה הייתה הזדמנות עבורו לארגן משחק כדורגל ספונטני או פשוט לשבת ולחלוק סודות עם חבריו הטובים. בחטיבת הביניים "יונתן נתניהו" כבר התחילה להתגבש אישיותו המיוחדת. הוא גילה את אהבתו לספורט, שהפכה לחלק בלתי נפרד מחייו. מגרש הכדוריד הפך להיות זירה שבה ביטא את נחישותו וכישרונו. בתפקיד השוער, עמד נועם כחומה בצורה, עיניו ממוקדות בכדור, ידיו מוכנות להדוף כל ניסיון כיבוש. צעקות העידוד של חבריו לקבוצה, מחיאות הכפיים מהיציע, ותחושת הסיפוק האדירה אחרי עצירה מוצלחת – כל אלה הזינו את רוחו והעניקו לו שיעורים יקרי ערך על עבודת צוות, התמדה ואחריות. הוא לא היה רק שחקן מצטיין; הוא היה הרוח החיה של הקבוצה, זה שהרים את המורל כשנדמה היה שהכול אבוד, ותמיד מצא את המילה הנכונה לעודד את חבריו. המדים המיוזעים, ריח המגרש, והאדרנלין שזרם בעורקיו היו חלק בלתי נפרד ממי שהיה.

המעבר לתיכון "אורט קרית מוצקין", מחזור ע"ה, המשיך לבסס את מעמדו החברתי והאישי. נועם נשאר "הדבק של החבורה", זה שתמיד ידע לאסוף את כולם, לארגן מפגשים ספונטניים בסוף השבוע, או פשוט להיות שם לכל מי שצריך. חיוכו הכובש היה כרטיס הכניסה שלו לכל לב, וצחוקו המתגלגל סחף אחריו את כולם, מפיג מתחים ומשרה אווירה של קלילות ואושר. הוא היה תלמיד יקר ואהוב, אך לא רק בגלל ציוניו, אלא בעיקר בגלל אישיותו. הוא לא התלונן, תמיד ראה את חצי הכוס המלאה, וביטא זאת במשפט שהיה שגור בפיו: "לא משנה מה קורה ויקרה, החיוך בחיים לא ירד מהפנים". זו לא הייתה רק אמירה, אלא פילוסופיית חיים שלמה שבה דבק באדיקות. הערכים שהנחו אותו היו צניעות עמוקה – הוא מעולם לא התהדר בהישגיו ותמיד ייחס הצלחות גם לאחרים – רעות אמיצה, כזו שגרמה לו לעמוד לצד חבריו בכל מצב, ומסירות אין קץ, בין אם למשפחתו, לחבריו או למשימות שלקח על עצמו. חותמו העמוק ניכר בכל מי שזכה להכירו, והוא הותיר אחריו שובל של חום, אופטימיות וטוב לב.

מעבר לחיי בית הספר וחוגי הספורט, נועם היה קשור באופן יוצא דופן למשפחתו. הבית, המקום שבו תמיד מצא נחמה ואהבה ללא תנאי, היה עוגן חייו. בכל הזדמנות, הוא מיהר לבקר את סבתו, לא רק מחובה, אלא מתוך רצון אמיתי לשמוע את סיפוריה, לטעום ממאכליה, ולהתעטף בחום של אהבתה הבלתי מתפשרת. ריח התבשילים שעלה מביתה, קמטי החיוך סביב עיניה, והמגע הרך של ידה על לחיו היו רגעים יקרים שצרב עמוק בזיכרונו. ארוחות שישי, או כל ארוחה משפחתית אחרת, לא היו שלמות בלעדיו. הוא היה מקפיד להגיע לכולן, מוסיף את קולו לשיחות הסוערות, מצחיק את כולם בבדיחותיו, ומחבק את אחיו דור ורז, שאהבו אותו אהבת נפש. הקשר עם דור, אחיו הגדול, היה עמוק במיוחד, קשר של חברות אמיתית מעבר לאחווה. הם שיתפו זה את זה בכל, היו תמיד שם אחד בשביל השני, למדו יחד וצחקו יחד, יצרו אינספור זיכרונות משותפים שהפכו אותם ליותר מסתם אחים – לחברים הכי טובים.

שנת 2022 הביאה איתה פרק חדש ומרגש בחייו של נועם. דרך חברים משותפים, הוא פגש את עמית שוורץ. המפגש הראשון, אולי באיזה בית קפה שכונתי או במסיבה קטנה, היה ניצוץ שהתפתח במהרה ללהבה גדולה. הקשר ביניהם צמח באופן טבעי, רך ומתוק, והוא מצא בה לא רק בת זוג, אלא שותפה אמיתית לחיים, כזו שהבינה אותו במבט, שצחקה מהבדיחות שלו, ושחלקה איתו את אותו מבט אופטימי על העולם. עמית, במהרה, לא הייתה עוד "חברה", אלא הפכה לחלק בלתי נפרד מהמשפחה. היא התקבלה בזרועות פתוחות אל ארוחות שישי, אל הביקורים אצל סבתא, ואל שיחות הסלון המאוחרות. נועם ועמית יצרו לעצמם עולם משותף של חלומות ותוכניות לעתיד, של רגעים קטנים של אושר ושל תמיכה הדדית, שצבעו את ימיו בגוונים עזים של אהבה וציפייה.

בסוף שנת 2022, ביום הרביעי בדצמבר, הגיע רגע הגיוס לצה"ל, רגע שכל נער ישראלי מצפה לו בכיליון עיניים ומעט חשש. נועם, שחשב תחילה לשרת בחטיבת גולני המהוללת, מצא את עצמו ביום הגיוס מול בחירה בלתי צפויה. בתוך ההמולה של הבקו"ם, בין מאות צעירים במדים חדשים, הוא נתקל בשני חברים מבית הספר ששובצו לחיל השריון. המפגש הספונטני, חילופי המבטים המלאים בהתרגשות ובחשש, והרצון העמוק לשרת כתף אל כתף עם חבריו, הכריעו את הכף. הוא קיבל החלטה מהירה, כזו שאפיינה את נחישותו: הוא ישרת בחיל השריון. זו הייתה החלטה של רגע, אך כזו שתשפיע עמוקות על מסלול חייו. מרגע שעלה על טנק, הרגיש נועם כי מצא את מקומו. הוא נקשר במהרה אל החיל, אל ריח הסולר, אל רעש המנועים, ואל תחושת הכוח והאחריות שבלחימה בתוך כלי הפלדה העצום. אהבתו לחיל השריון, לחבריו לפלוגה בגדוד 9, עוצבת "עקבות הברזל" (חטיבה 401), הייתה מיידית ועמוקה. הוא מצא שם משפחה נוספת, חברים שהפכו לאחים, שותפים לגורל ולדרך. הוא אהב מאוד את הצבא, את המסגרת, את האתגרים ואת החברים, ומעולם לא התלונן, אפילו ברגעים הקשים ביותר. חיוכו האופטימי ליווה אותו גם בשדה האימונים המאובק, ורוחו הטובה הפיחה נחמה בלבבות חבריו.

השקט הופר בבוקר שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023. בשעה שש וחצי בבוקר, עוד לפני שרוב המדינה התעוררה, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על מדינת ישראל. צפירת האזעקות הארוכה והמצמררת קרעה את שלוות הבוקר, והייתה יריית הפתיחה לסיוט שאיש לא דמיין. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מעזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלים תמימים במסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל אזרחים חפים מפשע שנסעו בדרכים באזור. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – נשים, ילדים, קשישים וחיילים – והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, כשהם מנסים להגן בגופם על אזרחי המדינה. בבוקר נורא זה, החלה מלחמה.

נועם, כמו כל חייל צעיר, מצא את עצמו בתוך המהומה והכאוס. הדיווחים הראשונים, הודעות הווטסאפ המבוהלות, קולות האזעקות הבלתי פוסקים – כל אלה יצרו תחושה של אימה ודחיפות. הוא הוקפץ באופן מיידי. הדרך לבסיס הייתה רצופת מחשבות ודאגות למשפחתו, לעמית, לחבריו. אך ברגע שדרך בשערי הבסיס, כל דאגה אישית התחלפה בנחישות קרבית. הוא וחבריו לפלוגה, צוות הטנק שלו, ידעו שמצפים להם ימים קשים, ושגורל המדינה מונח על כתפיהם. אחרי ימים ארוכים של אימונים אינטנסיביים, תדריכים חוזרים ונשנים והכנות אחרונות, נועם ויחידתו היו בין הראשונים שנכנסו לתמרון הקרקעי ברצועת עזה בסוף אוקטובר 2023. הוא שימש בתפקיד טען, תפקיד קריטי בצוות הטנק, הדורש כוח פיזי, זריזות ודיוק. בתוך כלי הפלדה העצום, מוקף ברעש מנועים מחריש אוזניים ובאבק שעלה מכל עבר, נועם וחבריו דהרו אל הלא נודע, אל תוך עזה, מתוך הבנה עמוקה של גודל השעה ושל המחיר הכבד שעלול להגיע.

הלחימה בעזה הייתה מורכבת ואכזרית. נועם, בתוך טנק המרכבה, מילא את תפקידו בנאמנות ובמקצועיות, כשהוא טוען פגז אחר פגז, מתאם את פעולותיו עם שאר הצוות, ומהווה חלק בלתי נפרד ממכונת המלחמה המשומנת. כל יום היה אתגר חדש, כל פינה הסתירה סכנה. במהלך אחד הקרבות, נועם נפצע בכתפו. הכאב היה חד, פתאומי, אך הוא לא נכנע לו. הוא פונה משדה הקרב, אל בית החולים, שם עבר טיפולים והחלמה. תקופת השיקום הייתה ארוכה ומתישה, ארבעה חודשים תמימים שבהם נעדר מהשירות הפעיל. הוא היה מאושפז בבית החולים ולאחר מכן עבר תקופת החלמה נוספת בביתו. לנועם, שהיה רגיל תמיד להיות בתנועה, לפעול, להיות חלק מהעשייה, תקופת ההחלמה הייתה קשה מנשוא. הוא ראה את חבריו ממשיכים להילחם בעזה, והוא הרגיש שאינו במקומו, מחוץ למעגל.

אך נועם, ברוחו האופטימית והנחושה, לא נתן לפציעה לשבור אותו. הוא ניצל את זמן השיקום כדי ללמוד משהו חדש, משהו שונה לגמרי מעולם הטנקים והקרבות. הוא החליט ללמוד ספרות. הרעיון, אולי תמוה במבט ראשון, שיקף את רצונו העמוק להמשיך ליצור, לטפח, ולהביא יופי לעולם, גם כשגופו מתאושש. הוא למד את רזי המקצוע, את תנועות המספריים העדינות, את ריח התכשירים, את הקשב ללקוח. למרות שלא הספיק לסיים את הקורס באופן רשמי, כישרונו הטבעי והרצון ללמוד הפכו אותו לספר מיומן. הוא תרגל את כישוריו החדשים על בני משפחתו, על אחיו דור ורז, על אביו שלם, ועל חבריו מהצבא שהגיעו לבקרו. הכיסא בסלון הבית הפך למספרה מאולתרת, מלאת צחוקים ושיחות עמוקות. נועם, עם חיוכו הקבוע, גזר, סיפר ועיצב, והעניק לכולם לא רק תספורת חדשה, אלא גם רגעים של קלילות, של שקט, ושל נורמליות בתוך תקופה מורכבת. זו הייתה דרכו להמשיך להפיץ אור, גם כשהיה רחוק משדה הקרב.

על אף פציעתו ועל אף הזמן הממושך שבילה בשיקום, נועם לא ויתר על חלומו לחזור ללחימה. הוא התעקש, שוב ושוב, בפני רופאים, מפקדים ובני משפחה, כי הוא חייב לחזור ולהילחם עם חבריו לפלוגה. "כל הפלוגה נמצאת בעזה ואני חייב לחזור לשם להיות איתם", אמר לבן דודו, ודבריו שיקפו את רוח הרעות האמיצה והמסירות אין קץ שאפיינו אותו. הוא עבד קשה בפיזיותרפיה, התאמן, ודחף את גופו עד קצה גבול היכולת כדי להשיב לעצמו את הכוח והכשירות. באפריל 2024, חודשים ספורים אחרי פציעתו, חזר נועם ללחימה. החזרה לפלוגה הייתה רגע מרגש, של חיבוקים חמים, של מילים לא נאמרות, ושל הבנה הדדית. הוא שב אל חבריו, אל הטנק, אל הקרבות, והרגיש שוב שלם. אמו, אסנת, סיפרה כי ביום שחזר אליהם אחרי הפציעה, "היית מאושר. תמיד כשדיברת על השירות הצבאי ראיתי בעיניים שלך רק את הגאווה והנחישות. ידעת את החשיבות של מה שאתה עושה ושאתה חלק ממשהו גדול".

מיד עם חזרתו, יצא נועם לקורס קשר מתקדם. זה לא היה רק קורס טכני, אלא עוד צעד בהתפתחותו כלוחם וכאדם. הוא למד מערכות תקשורת חדשות, שכלל את יכולותיו המבצעיות, והוכיח שוב את נחישותו ללמוד ולהתקדם. הוא סיים את הקורס בהצלחה בחודש יולי 2024, ימים ספורים לפני נפילתו. ההצלחה הזו הייתה עוד הוכחה לרוח הבלתי מתפשרת שלו, ליכולתו להתגבר על מכשולים, ולרצונו העמוק לתרום ככל יכולתו למאמץ המלחמתי. הוא היה מוכן, מיומן, ונחוש להמשיך להגן על ביתו ועל עמו.

יום חמישי, עשרים וחמישה ביולי 2024. נועם, סמל ראשון בגדוד 9, עוצבת "עקבות הברזל", סיים פעילות מבצעית נוספת בסמוך לרפיח שבדרום רצועת עזה. השעות הארוכות של הלחימה, הדריכות הבלתי פוסקת, והחום הכבד של הקיץ העזתי גבו את מחירם. הוא וחבריו לצוות, מותשים אך נחושים, חזרו מן המשימה. היתה זו פעילות מבצעית שגרתית יחסית, כזו שנועם וחבריו ביצעו פעמים רבות, אך הסכנה תמיד ארבה בכל פינה. אחרי שירד מהטנק, בתוך אזור שנתפס כבטוח יחסית, הוא הלך לנוח. העייפות הכריעה, הוא עצם את עיניו, ביקש לתפוס כמה שעות של מנוחה לפני המשימה הבאה. אך נועם לא התעורר עוד. הוא נפל בעת פעילות מבצעית ברפיח, בגיל תשע-עשרה בלבד. המוות הגיע אליו בשקט, בחסות הרגעים הבודדים שבהם הרשה לעצמו להרפות את השמירה. הידיעה על נפילתו הכתה כרעם ביום בהיר. סמל נועם דואק, ילד של אור, ילד של אושר, גיבור שחזר להילחם למען המדינה, סיים את דרכו בטרם עת.

הבשורה המרה הגיעה לבית משפחת דואק בקריית מוצקין ביום י"ט בתמוז תשפ"ד, עשרים וחמישה ביולי 2024. דפיקה בדלת, קצין העיר, והעולם כולו שקע לתוך שחור עמוק. הלבבות נשברו לרסיסים. נועם, ילדם האהוב של אסנת ושלם, אחיהם הצעיר של דור ורז, בן זוגה של עמית שוורץ, שהיה לכולם מגדלור של ענווה וחיוך של אושר, איננו עוד. קרית מוצקין כולה התעטפה באבל. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בקריית אתא, תחת שמיים אפורים ובמעמד המוני קרובים, חברים, מפקדים וחיילים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. מעל קברו הטרי, הועלה נועם לדרגת סמל ראשון, דרגה שלא זכה לשאת בחייו, כאות הערכה על מסירותו וגבורתו. על מצבתו נכתב המשפט המרגש, שביטא את מהותו: "באור שעל נועם פניך, ראיתי שטוב שמצאת מקום".

המשפחה, מתוך אהבה עמוקה ורצון להמשיך את דרכו של נועם בהפצת אור גם לאחר מותו, קיבלה החלטה אצילית ומרגשת: לתרום את קרניות עיניו. מעשה זה, שמאפשר לאדם אחר לזכות במתנת הראייה, היה המשך טבעי למי שהיה נועם – ילד שתמיד נתן, שהיה אור לכל סביבתו. וכך, גם בלכתו, הוא המשיך להפיץ אור, ממשיך לחיות דרך עיניו, ודרך זיכרונו.

ההספדים שנשאו בני משפחתו וחבריו, באו לתאר את האבדה העצומה ואת מי שהיה נועם. אמו, אסנת, עמדה מול קהל רב, קולה רועד מכאב, ודיברה אל בנה: "נועם, ילד אהוב שלנו, איך אפשר להגיד מילות פרידה למישהו שלא נפרדים ממנו. היום אני עומדת פה ומדברת אליך בפעם האחרונה. אני זוכרת את היום שבו נולדת. תינוק שהביא אור ושמחה לחיינו. ועד היום תמיד היית האור של הבית. גם כשנפצעת בכתף בעזה, לא היית מוכן להוריד פרופיל ולעזוב את חבריך לחיל השריון. ביום שחזרת אליהם אחרי הפציעה, היית מאושר. תמיד כשדיברת על השירות הצבאי ראיתי בעיניים שלך רק את הגאווה והנחישות. ידעת את החשיבות של מה שאתה עושה ושאתה חלק ממשהו גדול. כל כך דאגנו לך. אתה תמיד הרגעת אותנו בחיוך שלך ואמרת שהכול יהיה בסדר... אנחנו מתגעגעים אליך. החדר שלך ריק והלב שלנו כואב. אני מקווה שאתה יודע כמה אנחנו גאים בך וכמה אנחנו אוהבים אותך. ילד שלנו, תנוח על משכבך בשלום. אנחנו נמשיך לחיות עם הזיכרונות היפים שיצרנו יחד. נזכור אותך תמיד". דבריה של אסנת ציירו תמונה של אהבה אינסופית, גאווה עמוקה, וכאב בלתי נתפס על החלל שהותיר אחריו.

אחיו דור, שנועם היה חברו הטוב ביותר, ספד לו בקול חנוק מדמעות: "אחי הצעיר והגיבור. איך אפשר להסביר איזה אח מושלם היית. אני מאחל לעצמי שיהיה לי ילד מקסים ועם שמחת חיים כמוך, שיהיה לו את הלב הענק שלך. היית החבר הכי טוב שלי. אלוהים יודע שהוא קיבל מלאך. אני מקווה שעכשיו אתה שומר מלמעלה על אימא, אבא, על רז ועליי. אומרים שאלוהים לוקח את הטובים ביותר ורק אלוהים יודע איך פחדתי מהרגע הזה. תודה על כל מה שהיית עבורי. מקווה שהייתי אח טוב לפחות כמעט כמוך". דבריו של דור שיקפו את הקשר המיוחד ביניהם, את ההערצה העצומה של האח הגדול לאח הצעיר, ואת הכאב העמוק על אובדן החבר הכי טוב.

גם בן דודו של נועם, שגדל לצידו, התקשה להשלים עם האבדה: "מכולם דווקא אתה? היה לך את הלב הכי חזק והכי טוב מכולם. גדלנו זה לצד זה, תמיד נתת לי את ההרגשה שאנחנו מעבר למשפחה. איך מסכמים תשע-עשרה שנה איתך? עם החיוך הכי יפה, הצחוק המתגלגל שסחף אחריו את כולם. נועם שלנו, היית הלוחם הכי חזק שיש, הכי טוב שיש, אין דבר שהיה יכול לעצור אותך. אפילו בבית חולים, זוכר מה אמרת לי? אמרת שכל הפלוגה נמצאת בעזה ואתה חייב לחזור לשם להיות איתם. אני זוכר שאחרי הפציעה שלך לא ויתרת. באת לסיים את מה שהתחלת... אנחנו אוהבים אותך וגאים בך כמו שתמיד רצית. אלוהים לוקח את ההכי טובים, ואין ספק שהיית הכי טוב". דבריו של בן הדוד הדגישו שוב את רוחו הלוחמנית של נועם, את מסירותו לחבריו, ואת טוב ליבו הבלתי נלאה.

החלל שהותיר נועם היה עצום, אך רוחו, חיוכו ושמחת חייו המשיכו לפעם בלבבות כל מי שהכירו. חבריו, משפחתו והקהילה סביבו מצאו דרכים שונות להנציח את זכרו, להמשיך את מורשתו ולדאוג שאורו ימשיך להאיר. בחודש פברואר 2025, חודשים ספורים אחרי נפילתו, ערכו חבריו של נועם מסע רכיבת אופניים לזכרו. הרוח הקרה של החורף לא עצרה אותם, והם דיוושו יחד, כתף אל כתף, כשהם לובשים חולצות ועליהן תמונתו של נועם והמשפט שהיה כה אופייני לו: "לא צריך סיבה כדי לחייך". המסע הזה, שבו התחברו הזיעה, המאמץ והזיכרון, היה דרכם לבטא את האהבה וההערכה לאח שהיה להם, ולהמשיך את שמחת החיים שלו בדרכים שלהם.

ב-19 במאי 2025, נערך בתיכון רבין טורניר ספורט לזכרו של נועם. המגרשים שוב התמלאו בקולות צחוק וצעקות עידוד, רוח התחרותיות הבריאה מילאה את האוויר, והכול נעשה בצל זיכרונו של השוער המצטיין, שאהב את הספורט בכל נימי נפשו. זו הייתה דרך נוספת להנציח את אהבתו לתנועה, למשחק, ולחיים מלאי אנרגיה. ב-15 ביולי 2025, נחנכה בקריית מוצקין "הפינה של נועם" – פינת הנצחה והתייחדות שקטה ומרגשת. פינה שבה יוכלו בני משפחה, חברים ותושבים לשבת לרגע, לזכור את חיוכו, ולהתחבר לרוחו האופטימית. פינה שתהיה מקום למחשבה, לגעגוע, וגם לתקווה.

נועם מונצח גם במרחב ההנצחה של תיכון אורט קריית מוצקין, בית הספר שבו בילה את שנות נעוריו ועיצב את אישיותו, ובאנדרטת חטיבה 401 באתר ההנצחה "יד לשריון", בין שמות הגיבורים שנפלו למען המדינה. עמוד אינסטגרם, "remember_noam_douek", הפך למקום מפגש וירטואלי, שבו חברים ובני משפחה ממשיכים לשתף תמונות, סיפורים וזיכרונות, שומרים על להבת זיכרונו בוערת וממשיכים להפיץ את אורו. נועם דואק, סמ"ר, בן תשע-עשרה בנופלו, השאיר אחריו מורשת של אהבה, צניעות, רעות אמיצה ומסירות אין קץ. הוא היה גיבור שבחר להגן על ביתו, על משפחתו ועל עמו, והרואיות שלו נבעה מתוך המציאות והאנושיות העמוקה שלו. חיוכו, צחוקו וטוב ליבו ימשיכו להאיר את הדרך, והוא יהיה סמל לתקומה ולגאווה הישראלית, גיבור שאת סיפורו נמשיך לספר לדורות הבאים, כדי שאורו לא ידעך לעולם.