נועם אשרם

בבוקר עשרים ושמונה באוקטובר 1986, כשקרני השמש הראשונות החלו לפרוץ מבעד לדיונות החול המשתרעות עד קו האופק, נולד נועם ביישוב חולית. חולית, פיסת אדמה חולית ומבודדת, סמוכה לרצועת עזה, הייתה אז עדיין קהילה חלוצית תוססת, קן של חלומות ואתגרים בלב המדבר. הבית הקטן, שריח אדמה לחה ואבק דרכים דק תמיד נשב בו, היה מלא באהבה עוטפת של שרה ויוסף, הוריו. מעיין ורעות, אחיותיו הגדולות, כבר חיכו לו, קטנות וסקרניות, מציצות מעל לעריסה. האוויר בחולית היה מלוח מקרבת הים ורווי אבק מדבר, והוא נשם אותו פנימה עוד בטרם למד לדבר. הוא גדל בין שדות שלחין קטנים, בגינה הביתית שטיפחה שרה בידיים אוהבות, ובין ילדי הקהילה שהיו כולם משפחה אחת גדולה. ילדותו הייתה ספוגה בצבעי השקיעות הכתומות שצבעו את השמיים מעל הגבול, בקולות הרוח המלטפת את הדיונות בשעות בין הערביים, ובצחוק המתגלגל של ילדים ששיחקו מחבואים בין השיחים או רדפו אחרי כדורים מאובקים על המגרש המאולתר. יוסף, אביו, היה עמוד התווך של הבית, דמות חזקה ושקטה, שעיניו הכחולות תמיד שידרו ביטחון ואהבה עמוקה. הוא לימד את נועם הקטן את שמות הכוכבים בלילות הצלולים, את סודות גידול הירקות באדמת החול, ואת חשיבותה של קהילה תומכת, כזו שבה כל אחד מכיר את שכנו ודואג לו. שיעורים אלו, שניתנו לא במילים גבוהות אלא במעשים פשוטים, בחיוך ובמגע יד, חלחלו עמוק לנפשו של נועם הצעיר. הוא למד מהוריו את ערכה של עבודה קשה, את חשיבותה של אהבת אדם, ואת הקשר העמוק לאדמה, גם אם זו הייתה אדמת חול נודדת שהייתה צריכה להיות נאחזת בכוח הרצון.

ככל שגדל, התגלו בנועם ניצנים ראשונים של אותה תכונת "צחוק וכוכבות" שלימים תגדיר אותו. הוא היה ילד סקרן, עם עיניים בוהקות ותזזיתיות, שתמיד חיפש את ההרפתקה הבאה. לא פעם היה נעלם לשעות ארוכות, רק כדי להימצא מאוחר יותר בלב פרדס שכונתי, ידיו מלוכלכות מבוץ ומלאות בפירות שקטף, או יושב על גבעת עפר גבוהה, צופה במטוסים החולפים בשמיים הכחולים. אחיותיו הגדולות, מעיין ורעות, היו לפעמים שותפות למעלליו ולפעמים השגיחו עליו מרחוק, מוקסמות מהאנרגיה הבלתי נלאית שלו. שרה, אמו, הייתה מסתכלת עליו באותם רגעים, חיוך רחב מתפשט על פניה, מבינה שלפניה ילד מיוחד, כזה שישאיר חותם בכל מקום אליו יגיע. כשהגיע לגיל בית הספר היסודי, עברה המשפחה לבנימינה, עיר שהייתה עולם ומלואו עבור הילד שגדל ביישוב הקטן. בנימינה, עם כרמיה הירוקים, שביליה המרוצפים ועצי הזית העתיקים שלה, הציעה לו מרחבים חדשים של גילוי. המעבר לא היה קל, אך נועם, ברוחו הפתוחה והחברותית, השתלב במהרה. הוא מצא את מקומו בין הילדים החדשים, הביא איתו את הצחוק המתגלגל והאנרגיה המדבקת מחולית. הוא אהב את הריח המתוק של הענבים בקיץ, את קרירות הבקרים בבתי הספר, ואת תחושת הקהילתיות השונה, המעוגנת יותר, של בנימינה. הוא למד בבתי הספר המקומיים, שם התבלט לא רק בחוש ההומור שלו, אלא גם ביכולתו לחבר בין אנשים, להיות הלב הפועם של כל חבורה. חבריו זוכרים אותו כמי שהיה תמיד הראשון להציע עזרה, האחרון לוותר על משחק כדורגל סוער, וזה שתמיד ידע להפיג את המתח בבדיחה טובה. הוא אהב את חייהם הפשוטים, את מפגשי החברים אחר הצהריים, את ריחות הבית של שבת, ואת המחשבה על העתיד שנפרש לפניו.

שנות הנעורים בבנימינה עיצבו את נועם לאיש הצעיר שהפך להיות. הוא היה נער גבוה וחזק, עם נוכחות בולטת ועיניים מחייכות שתמיד חיפשו את הטוב בכל אדם. הוא בילה שעות ארוכות מחוץ לבית, מטייל בשבילי הכרמים, רוכב על אופניים עם חברים עד השעות הקטנות של הלילה, ומדבר על חלומות, על אהבות ראשונות ועל השירות הצבאי המתקרב. הוא היה קשור מאוד לאביו, יוסף, והיעדרותו, שאירעה מתישהו בשנים אלו, הותירה בו חלל עמוק. נועם שאב כוח מאמו שרה ומאחיותיו, והיה עבורן עוגן של שמחה ונחמה. הוא ראה ביוסף מודל לחיקוי, דמות של איש משפחה מסור ואיש עבודה ישר דרך, ושאף ללכת בדרכיו. אובדן האב בגיל צעיר חיזק בו תחושת אחריות עמוקה, לא רק כלפי משפחתו אלא כלפי סביבתו כולה. הוא ידע שכל מעשה שלו ישליך על אלו שסביבו, ושעליו להיות חזק, יציב ואמין. הוא התגייס לצה"ל, בחר בדרך של לוחם, מתוך הבנה עמוקה של חשיבות ההגנה על הבית. הוא מצא את מקומו בפלוגת סיור, יחידה שדרשה נחישות, יכולות פיזיות גבוהות ותושייה – תכונות שבהן ניחן בשפע. האימונים היו קשים ומפרכים, הימים ארוכים והלילות קצרים, אך נועם התמודד עם כל אתגר בחיוך ובנחישות. הוא אהב את תחושת השייכות, את האחווה שנבנתה בין הלוחמים בשטח, את הידיעה שכל אחד סומך על חברו בעיניים עצומות. הוא הפך למוביל טבעי, כזה שחבריו הלכו אחריו גם ברגעים הקשים ביותר, מתוך אמון מוחלט ביכולותיו ובשיקול דעתו. הוא למד את רזי הלחימה, את תורת השטח, את חשיבות הפרטים הקטנים, והפך ללוחם מיומן ומקצועי.

עם סיום שירותו הסדיר, חזר נועם לחיים האזרחיים, אך עם תודעה עמוקה של מחויבות להמשיך ולתרום. הוא שירת במילואים בפלס"ר 5352, עוצבת ראם (179), יחידה שבה ראה בית שני ומשפחה נוספת. הוא המשיך לשמור על קשר הדוק עם חבריו מהשירות, וכל תקופת מילואים הייתה עבורו לא רק חובה, אלא גם הזדמנות להתאחד עם אנשים שאיתם חלק רגעים מכוננים. במקביל, הוא החל לבנות את חייו האישיים. הוא פגש את תמרה, אישה יפה וחמה, שהצליחה ללכוד את ליבו הגדול. אהבתם פרחה במהירות, והם בנו יחד קן חם ואוהב. החתונה הייתה אירוע שמח ומרגש, שאיחד סביבם את כל החברים והמשפחה, כולם שמחים וגאים לראות את נועם מצא את אושרו. בשנת 2016, עברו נועם ותמרה לכפר סבא, עיר שבה קיוו לבנות את עתידם המשותף. הם מצאו בה בית חם, קהילה תומכת ושלווה, והחלו לתכנן את משפחתם. תוך זמן קצר, הגיעו לעולם שלושת ילדיהם – מאיה, אייל ותומר – שהפכו למרכז עולמם. נועם היה אבא במלוא מובן המילה. הוא אהב את הצחוק המתגלגל של מאיה, את סקרנותו הבלתי נלאית של אייל ואת החיבוקים החמים של תומר הקטן. הוא היה אבא משקיען, כזה שקם מוקדם בבוקר כדי להכין כריכים, שקרא סיפורים לפני השינה בקול עמוק ומרגיע, ושלא היסס להתלכלך במשחקי חול בגן השעשועים. הוא לימד את ילדיו את ערכי האהבה, הנתינה והאחריות, בדיוק כפי שלימדו אותו הוריו. הוא היה נוכח בכל רגע ורגע בחייהם, מלווה אותם לחוגים, יושב איתם להכין שיעורים, ומקפיד על שיחות משפחתיות סביב שולחן האוכל, שם צחוקו המתגלגל והסיפורים שסיפר מילאו את הבית בשמחה. הבית בכפר סבא היה מלא חיים, עם ריח תמידי של בישולים טעימים, קולות משחק של ילדים ומוזיקה שהתנגנה ברקע. נועם ותמרה בנו יחד תא משפחתי יציב, כזה שהיה מקור כוח עבורם ועבור כל מי שסביבם. הוא היה איש קהילה פעיל, כזה שתמיד היה מוכן לעזור, לתרום מזמנו ומרצו, ולחבר בין אנשים. חבריו מכפר סבא זוכרים אותו כאיש חם, בעל לב רחב, שתמיד ידע למצוא את המילה הנכונה ולתת כתף תומכת. הוא הקרין סביבו אופטימיות ושמחת חיים, והיה "כוכב" אמיתי בכל מפגש חברתי.

ואז הגיע אותו בוקר שחור של שבעה באוקטובר 2023. השבת החלה ככל השבתות, עם השקט המבורך של הבוקר, קולות הילדים המתעוררים לאיטם, וריח הקפה המתפשט בבית. אבל השקט הזה התנפץ במהירות. צפירות אזעקה חדות קרעו את הדממה, ואחריהן החלו לזרום בטלפון הנייד של נועם הודעות ודיווחים על פלישה, על טבח, על אירועים בלתי נתפסים בדרום הארץ. ליבו של נועם נחמץ. הוא הבין מיד את חומרת המצב. מבלי לחשוב פעמיים, מבלי להסס, ידע שעליו ללבוש את מדי המילואים, לקחת את הנשק ולצאת להגן על ביתו, על משפחתו, על עמו. המבט בעיניו היה נחוש, אך גם כואב. הוא ניגש לתמרה, שעיניה היו מלאות דאגה, חיבק אותה חזק, ולחש לה מילות הרגעה, למרות שגם הוא ידע שזה עומד להיות שונה מכל מילואים אחרים. "אני חייב ללכת," אמר לה, קולו יציב אך רועד קלות. "תשמרי על הילדים. אני אחזור." הוא חיבק את מאיה, אייל ותומר, שלושה ילדים קטנים שעדיין לא הבינו את גודל השעה, נתן להם נשיקות פרידה חפוזות, ויצא מהבית. הדרך לבסיס הייתה ארוכה ומתוחה. ככל שהתקרב לדרום, כך גברה התחושה שהמדינה כולה עומדת על סף תהום. הוא ראה סביבו עשרות ואלפי מילואימניקים נוספים, כולם עם אותו מבט בעיניים – שילוב של הלם, כאב ונחישות בלתי מתפשרת. כשהגיע לבסיס, מצא את חבריו לפלס"ר 5352, עוצבת ראם (179). הם התחבקו בחום, מבינים שזו לא עוד התכנסות שגרתית. הציוד נבדק במהירות, הפקודות ניתנו בבהירות מצמררת, והיחידה הייתה מוכנה לצאת לדרך.

הימים הראשונים של המלחמה היו כאוטיים וקשים. נועם וחבריו ליחידה מצאו את עצמם בעומק השטח, מתמודדים עם מציאות שונה מכל מה שהכירו. הם פעלו בעוז ובנחישות במרחבי עזה, נכנסים ויוצאים, מטהרים שטחים, ומחפשים אחרי אויב אכזר. הקור, העייפות המצטברת, האבק שאפף הכל, ובעיקר – המתח התמידי של סכנת חיים – הפכו לחלק בלתי נפרד מחיי היום-יום. נועם, בכישרונו הטבעי למנהיגות וברוחו המרוממת, היה עוגן של יציבות עבור חבריו. הוא ידע מתי לומר בדיחה קטנה כדי להפיג את המתח, מתי להציע מים לחבר עייף, ומתי פשוט להניח יד על כתף ולהעניק תמיכה שקטה. הוא הקפיד לשלוח הודעות קצרות הביתה, לתמרה ולילדים. "הכל בסדר, אל תדאגי," כתב לה, למרות שידע שהיא דואגת. "מתגעגע מאוד, אוהב אתכם." הודעות הווטסאפ הקצרות הללו היו חבל ההצלה שלו לעולם שבחוץ, תזכורת מתמדת למה הוא נלחם, למה הוא מסכן את חייו. הוא דמיין את ילדיו משחקים בחצר, את תמרה מחייכת, ושאב מכך כוח להמשיך. הקשר עם המשפחה היה הדבר היחיד שהצליח להפיג מעט את עננת המלחמה הכבדה שריחפה מעליו. הוא נלחם בגבורה עילאית, כפי שיעידו חבריו, לא מתוך להט קרב עיוור, אלא מתוך הבנה עמוקה של הערכים שעליהם הוא מגן. הוא היה לוחם מקצועי, חד כתער, שהבין את חשיבות כל פרט ופרט במשימה, אך מעל לכל – היה אדם בעל לב רחב, שדאג לחבריו ולמפקדיו כאילו היו בני משפחתו.

ביום שישי, עשרים ותשעה בדצמבר 2023, עמוק במרכז רצועת עזה, יצא נועם וחבריו לפלס"ר למשימה נוספת. האוויר היה ספוג במתח, והיחידה התקדמה בזהירות, מודעת לסכנות האורבות בכל פינה. הם נכנסו לתוך מבנה, חשפו פירים, סרקו שטח, כל תנועה מדודה, כל צעד מחושב. בקרב שהתפתח במקום, נועם, כמו תמיד, היה בחוד הכוח, מוביל, מגן, פועל בתושייה ובאומץ לב. הוא לחם בחירוף נפש, מול איום ממשי, מגן על חבריו בגופו וברוחו. ואז, ברגע אחד, העולם השתנה. פיצוץ עז, חבטה איומה, והוא נפגע. חבריו מיהרו אליו, העניקו לו טיפול ראשוני בשטח הקרב, תחת אש, תחת לחץ בלתי נתפס. הפינוי היה מהיר ומורכב, כשכולם נאבקים על חייו של נועם. הוא הובהל לבית החולים, שם החל מאבק עיקש על חייו. שרה, אמו, תמרה, אשתו, אחיותיו וחבריו, כולם התכנסו סביבו, מלווים אותו בתקווה ובדאגה. ימים ארוכים של חוסר ודאות עברו בבית החולים, כשכל נשימה, כל תנועה קלה, הייתה מקור לתקווה מחודשת. "קיווינו שתצא מהפציעה הזאת," סיפרו חבריו אחר כך, "רצינו למחוק את אותו יום שישי ארור שנפצעת." כולם התפללו וייחלו לנס, שיחזור הביתה, אל ילדיו הקטנים, אל תמרה שאיתה בנה את עולמו. אבל הפצעים היו קשים מנשוא. ביום שישה עשר בינואר 2024, ו' בשבט תשפ"ד, לאחר מאבק הירואי, ליבו של נועם נדם. הוא נפטר מפצעיו והותיר אחריו חלל ענק, בגיל שלושים ושבע בלבד.

הבשורה המרה הכתה כרעם ביום בהיר. כפר סבא כולה, ובנימינה, ובכל מקום בו דרך נועם, התעטפו באבל. נועם אשרם, רב סמל בכיר (במילואים) במותו, הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בבנימינה, האדמה שבה גדל ועיצב את אישיותו. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה, צעדו בדממה כבדה, כשדמעות חונקות את הגרון. השמש שקעה לאיטה, צובעת את שמי בנימינה בצבעי אדום וכתום, כמעט כמו השקיעות בחולית, יום הולדתו. ניסים ברכה, חברו הקרוב, ספד לו בקול רועד, ודיבר על הגיבור שלחם בגבורה עילאית עד הרגע האחרון. "עכשיו אני מקווה שאתה בזרועותיו של יוסי, אביך, שכל כך אהבת," אמר, והדמעות זלגו מעיני רבים. ניסים הבטיח לנועם כי "שמור על תמרה ועל הילדים מלמעלה. אנחנו נעשה זאת מכאן." הבטחה זו, שנאמרה מעומק הלב, מבטאת את המחויבות של קהילה שלמה לחבק את משפחתו של נועם, להמשיך את דרכו, ולשמור על מורשתו. הוא הותיר אחריו את תמרה, אשתו האהובה, את שלושת ילדיו הקטנים – מאיה, אייל ותומר – שיישאו את זכרו ואת צחוקו המתגלגל בתוכם, את אמו שרה, ואת אחיותיו מעיין ורעות, שלעולם לא ישכחו את אחיהן הצעיר והאהוב.

החלל שהותיר נועם אשרם הוא עצום, אך רוחו ממשיכה לחיות. הוא היה איש של חיבורים, של צחוק ושמחה, של אחריות ושל אהבה עמוקה לארצו ולמשפחתו. "תכונת הצחוק והכוכבות שלך" לא נעלמה, היא ממשיכה להאיר דרך עיניהם של ילדיו, בקולות משפחתו, ובליבם של כל חבריו. נועם לחם ונפל כדי להגן על הבית, על היכולת שלנו לחיות כאן, על החופש של ילדיו לגדול בביטחון. סיפורו הוא סיפור של אדם שהיה כל כולו אנושי, חם ואוהב, שחי חיים מלאים ומשמעותיים, ובשעת מבחן עמד איתן מול הסכנה, בחר בחיים ובחר להגן עליהם. הוא גילם את הגבורה שבאה לא מתוך מילים גבוהות, אלא מתוך מעשים, מתוך בחירה יומיומית בטוב, באהבה ובאחריות. זכרו ופועלו של נועם אשרם מהווים אבן יסוד בסיפור התקומה של עם ישראל, והוא יישאר חקוק לנצח בלבבותיהם של אלו שהכירו אותו ואהבו אותו, ובזיכרון הקולקטיבי של אומה שלמה שמתחייבת להמשיך את דרכו, דרך של חיים, של צחוק, ושל תקווה. ילדיו יגדלו ויספרו את סיפורו, סיפור של אבא גיבור, שנתן את הכל למען עתידם, ורוחו תמשיך להאיר את דרכם.