נועה פרייס

הרוח החמה של הנגב הצפוני ליטפה את שדות החיטה הזהובים סביב מבועים, יישוב קהילתי קטן שנולד מתוך חלום של חלוציות וחיבור לאדמה. שם, בין שורות העצים שאביה, ארז, שתל במו ידיו מאחורי הבית, נולדה נועה פרייס ביום קיץ מהביל, בי"ח בתמוז תשס"ג, ה-18 ביולי 2003. היא הייתה הילדה השנייה במשפחה, אחות לאופיר הבכור, ולימים גם לאייל הצעיר, ומיד עם בואה מילאה את הבית באור ירוק-כחול של עיניים סקרניות ותלתלים שובבים. כבר אז, כתינוקת שרק החלה לפענח את סודות העולם, ניכר בה ניצוץ מיוחד, נחישות קטנה שהשתקפה במבטה הצלול, רמז לאישיות כובשת שתבוא לידי ביטוי בכל צעד ושעל בחייה הקצרים.

הבית במבועים היה קן חם, רוחש אהבה ותמיכה. סיגל, אימא, ראתה בנועה לא רק בת אלא חברה, שותפה לשיחות עמוקות ולרגעים קטנים של קסם יומיומי. הן היו יכולות לבלות שעות בקניות, בתיאטרון, במסעדות, והקשר ביניהן היה גלוי, ישיר, לפעמים סוער, אבל תמיד עטוף באהבה אינסופית. נועה הייתה עבור סיגל עוגן, משענת איתנה ברגעים רבים, מקור בלתי נדלה לגאווה. ארז, אבא, ראה בה ילדה נפלאה שרוצה "לטרוף את החיים," והיו לה תוכניות מדויקות איך לעשות זאת. הוא התפעל מהמצוינות שלה, מהצניעות שבה עשתה הכל, ומהלהט שלה להילחם על מה שצודק. בתוך הדינמיקה המשפחתית הזו, נועה מצאה את מקומה הייחודי: "הבת היחידה בין שני בנים," תיאר אותה אחיה אופיר, והסביר שאם אייל היה מעשי ו"ידיים עובדות" ואופיר היה יותר "איש של מילים", נועה הייתה שילוב מופלא של שניהם – קרת רוח ובו בזמן רגישה ואמוציונלית, בוגרת אבל גם ילדותית כשצריך, מאוזנת להפליא. היא הייתה זו שידעה לגשר בין העולמות, להרגיע את הרוחות, וגם להצית אותן כשנדרש. הזיכרונות המוקדמים שלה היו טבולים בריח אדמת הנגב אחרי גשם קל, בצליל ציוץ הציפורים בבוקר, ובקולות הצחוק המתגלגלים במטבח המשפחתי, שם התגבשה אישיותה המיוחדת, עשירה בניואנסים ורבת פנים.

מגיל צעיר מאוד, נועה הראתה נחישות והתמדה יוצאות דופן. כשילדים אחרים היו מתייאשים ממשחק מורכב או מחידה קשה, נועה הייתה מתיישבת מחדש, עיניה הירוקות-כחולות בוהקות בריכוז, עד שהייתה מפצחת את האתגר. היא לא ויתרה לעצמה, והרצון להצליח היה מנוע פנימי חזק שהניע אותה. החיוך שלה, יפהפה ומלא חן, היה מפורסם ביישוב, והיא אהבה לצחוק ולהצחיק, להפיץ סביבה שמחה מדבקת. הייתה בה אהבת חיים עזה, רצון להרפתקה, לגלות, לחוות. היא הייתה רוקדת בסלון לצלילי מוזיקה שהתנגנה ברקע, מסתובבת וצוחקת, תלתליה מקפצים סביב פניה. אהבתה למוזיקה הייתה עמוקה, היא בילתה שעות בהאזנה ללהקות ואמנים שונים, וגם סרטים וספרים היו עבורה שער לעולמות חדשים. היא הייתה לומדת בכל הזדמנות, סופגת ידע כמו ספוג, וחוש הצדק שלה התחדד עם השנים. אם ראתה עוול, קטן כגדול, לא הייתה שותקת. היא הייתה מגינה על החלש, מתעמתת עם מי שפעל שלא ביושר, והייתה עושה זאת בדעתנות מרשימה, אבל תמיד מתוך רגישות עמוקה לזולת. הערכים של הכרת תודה, כבוד לאחר, ומצוינות היו נר לרגליה. היא ידעה שעבודה קשה ומאמץ הם הדרך היחידה להשיג את מטרותיה, ותמיד פעלה לתיקון ולשיפור, הן בעצמה והן בסביבתה. היא ראתה את האחר באמת, הייתה טובת לב ומלאת נתינה, וזה ניכר בכל אינטראקציה שלה.

את שנות הלימודים הראשונות עשתה נועה בבית הספר הממלכתי-אזורי "מבועים," שם בלטה לא רק ביופייה החיצוני אלא גם באישיותה הכובשת. היא הייתה תלמידה סקרנית, שואלת שאלות חכמות, ותמיד מוכנה לעזור לחבריה. בשעות אחר הצהריים, כשהשמש הייתה שוקעת וצובעת את השמיים בגוונים של אדום וכתום, היא הייתה מתמסרת לתשוקה אחרת – ריקודים סלוניים. עם קלילות וחינניות, היא הייתה סובבת על רחבת הריקודים, צעדיה מדויקים וגופה זורם עם הקצב. הריקוד היה עבורה לא רק תחביב אלא דרך ביטוי, שחרור, מקום שבו יכלה להיות היא עצמה במלוא הדרה. בתיכון האזורי "מרחבים", בחרה נועה ללמוד מקצועות מתוגברים – מזרחנות וכימיה, שני תחומים שונים בתכלית, אך שניהם דרשו ממנה חשיבה אנליטית, סקרנות והתעמקות, בדיוק מה שאהבה. מוריה זכרו אותה כ"נערה למופת," יפהפייה מבפנים ומבחוץ, ערכית, חכמה, מצטיינת בכל, והכל בצניעות. איילה אלמסי, מורתה, תיארה את "המבט הצמא שלה ללמידה עם עיניים נבונות וטוהר," מבט שביטא את הרצון העמוק שלה להבין את העולם, לפענח את מורכבותו. היא לא הייתה רק תלמידה טובה, אלא גם חברה טובה, אוזן קשבת לכל מי שהיה צריך, עוגן של יציבות ותמיכה עבור חברותיה, מקור לאהבה אין-סופית.

במקביל ללימודיה האינטנסיביים, נועה מצאה בית נוסף בתנועת הנוער "האיחוד החקלאי" בסניף "מרחבים". שם, בין פעילויות שטח, טיולים מאתגרים ומפגשים חברתיים, היא פרחה. כחניכה וכמדריכה, הייתה נועה דמות בולטת, כזו ש"מחוללת שמחה ואומץ" בקרב חבריה. היא הייתה מארגנת פעולות, מובילה דיונים, ותמיד משרה אווירה של קבלה וכיף. היא לא חששה ללכלך את הידיים בעבודת אדמה, להקים אוהלים בשטח, או להוביל קבוצה של חניכים בשביל עפר מאובק תחת השמש הקופחת. היא אהבה את תנועת הנוער בכל ליבה, השקיעה בה זמן ניכר מחייה הקצרים, וראתה בה פלטפורמה לחינוך לערכים, לחיבור לאדמה, ולפיתוח מנהיגות. היא הייתה מאמינה בכוחה של קהילה ובחשיבותה של עזרה הדדית, ותמיד דאגה שאיש לא יישאר מאחור. חבריה זכרו אותה כמי שתמיד הייתה שם בשבילם, עם חיוך ומילה טובה, מוכנה להקשיב ללבטים ולחלוק שמחות. היא הייתה משלבת את יכולותיה האינטלקטואליות עם הפרקטיות, מסוגלת לנתח מצב מורכב וגם למצוא פתרון יצירתי בשטח, תמיד ברוח של ענווה וצניעות.

החיים בבית, בין סיגל וארז, בין אופיר ואייל, היו מלאים בשיחות שגלשו מנושאי לימודים לתכנונים לעתיד, מחלומות על טיולים רחוקים לדיונים על צדק חברתי. נועה הייתה מביאה הביתה את עולמה העשיר, משתפת בחוויות מתנועת הנוער, מספרת על חברים ועל אתגרים. היא הייתה שואלת את הוריה לדעתם, מקשיבה, אבל גם מביעה את עמדתה בנחישות האופיינית לה. "אמא, את חושבת שזה הוגן?" הייתה אומרת לפעמים, כשהייתה נתקלת במקרה של חוסר צדק כלשהו, וסיגל הייתה רואה בעיניה את האש הבוערת, את הרצון העז שלה לתקן עולם. ארז היה מביט בה בגאווה, יודע שהילדה שלו הולכת בדרך של יושר וערכים. היא הייתה ילדה יפה שאוהבת להתגנדר, לבחור בקפידה את הבגדים שלה, אבל היופי החיצוני שלה היה רק השתקפות של יופייה הפנימי. היא הייתה משקיעה בכל דבר שנגעה בו, אם בלימודים, בחוג הריקוד, או בתנועת הנוער, ותמיד שאפה למצוינות, אך ללא שמץ של יהירות. היא ידעה שהדרך להצלחה רצופה עבודה קשה ומאמץ, ולא נרתעה מהם לעולם. היא תמיד ראתה את האחר, הייתה טובת לב ומלאת נתינה, וזה הפך אותה לאהובה על כולם.

ביום בהיר אחד, ה-23 בינואר 2022, עולמה של נועה השתנה. היא התגייסה לצה"ל, צעד משמעותי בחייה של כל צעירה ישראלית, ובמיוחד עבור נועה שראתה בשירות תרומה חיונית למדינה. היא שובצה לשרת כבקרית איסוף יבשתי בגדוד 414 שבמערך הגנת הגבולות. את הטירונות ואת הקורס עברה במחנה מגן סיירים, תחת השמש הקופחת של הנגב, בתנאים מאתגרים שדרשו ממנה קשיחות פיזית ונפשית. היא התמודדה עם כל מכשול בדרכה, לא מתלוננת, אלא מתמקדת במטרה. בסיום הקורס, ברגע מרגש, קיבלה בגאווה את הכומתה של המפקדת שלה, עליה נחקקה הקדשה שהפכה למעין מנטרה עבור נועה, סימלה את רוחה הבלתי מתפשרת: "האור שבליבך ינצח כל מכשול בדרך אל המטרה." מילים אלו, שנכתבו בכתב יד על פיסת בד קטנה, ליוו אותה בכל צעד, הזכירו לה את הכוח הפנימי שטמון בה, את היכולת שלה להתגבר על קשיים ולזרוח גם ברגעים האפלים ביותר.

לאחר הקורס, שובצה נועה כתצפיתנית במוצב נחל עוז, בלב ליבה של אוגדת עזה. זה לא היה התפקיד שדמיינה לעצמה בתחילה, ואולי אף חשה מעט אכזבה ראשונית. אולם, כמצופה מנועה, האכזבה לא נמשכה זמן רב. תוך ימים ספורים, היא אימצה את התפקיד בכל ליבה, והצהירה שתעשה אותו בצורה הטובה ביותר שהיא יכולה. וכך היה. היא השקיעה את כל מרצה בלמידה, התמקצעה באופן יוצא דופן, והכירה את הגזרה באופן מושלם. מסכי התצפית הפכו לחלון לעולם שהיה עליה להגן עליו, וכל תנועה קטנה, כל שינוי בשטח, נקלטו בעיניה החדות ובמוחה המהיר. היא ישבה שעות ארוכות מול המסכים, מרוכזת, ערה לכל פרט, הופכת למומחית בלתי מעורערת. היא ויתרה על קורס פיקוד, למרות שהוצע לה, כדי להישאר בחמ"ל, במוצב נחל עוז, במקום שבו הרגישה שהיא הכי נחוצה, הכי משמעותית. היא הפכה לאחת מוותיקות הסבב, דמות מובילה ואהובה בחמ"ל, מנטורית לחיילות הצעירות, אוזן קשבת לחברותיה. הציטוט משיר של להקת "מופע הארנבות של ד״ר קספר" – ״הכול יהיה בסדר, אנחנו עוד נזרח״ – הפך לסמל עבורה. היא שמרה אותו בטלפון שלה, וגם כתבה אותו על המיגונית בבסיס נחל עוז, כמעין הבטחה לעצמה ולחברותיה, תזכורת לכוחה של התקווה.

החמ"ל בנחל עוז הפך לבית שני עבורה. שם, בין מסכים מהבהבים, קריאות בקשר וספלי קפה מהבילים, נוצרה אחווה מיוחדת. נועה הייתה חלק בלתי נפרד מהפסיפס האנושי הזה, המורכב מצעירות חדורות מטרה, שחלקו את אותה משימה ואת אותם חששות. היא הייתה מספרת בדיחות כדי להקל על המתח, משמיעה מוזיקה שקטה ברגעים של שקט יחסי, ותמיד דאגה לרווחתן של חברותיה. המקצועיות שלה הייתה ללא דופי, אך לצידה הייתה תמיד אנושיות עמוקה, רגישות ויכולת להכיל את האחר. היא הייתה אמורה להשתחרר מצה"ל בינואר 2024, שלושה חודשים בלבד לאחר היום הנורא שבו נקטפו חייה. היו לה תוכניות וחלומות רבים, סרוגים בחוטים של תקווה ושאיפה. היא חלמה על הופעה של טיילור סוויפט, על טיול גדול במזרח, בסיני ובאירופה, לראות עולם, לחוות תרבויות חדשות. מעבר לכך, היא רצתה ללמוד מקצוע שבאמצעותו תוכל לעשות טוב בעולם, "לשנות עולם ולעשות טוב לאנשים," כפי שתיארה זאת אימא. היא רצתה להשאיר חותם, להשפיע, להפיץ את האור הפנימי שלה הלאה.

ואז הגיע הבוקר ההוא, שבת כ"ב בתשרי תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023, בוקר שמחת תורה. בוקר שקרע את השקט והשלווה של הנגב, ושינה את פני המדינה לנצח. בשעה 6:30 בבוקר, בחסות ירי מסיבי ובלתי פוסק של טילים ורקטות מרצועת עזה, חדרו אלפי מחבלים של ארגון הטרור חמאס אל גבולות ישראל, פתחו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על בסיסי צה"ל ועל אזרחים תמימים בדרכים. במוצב נחל עוז, נועה וחברותיה התצפיתניות היו בחמ"ל, מול המסכים, מנסות לפענח את התמונה המתפתחת במהירות. הבוקר התחיל באזעקות צבע אדום בלתי פוסקות, רעש מחריש אוזניים של יירוטים והתפוצצויות. תוך זמן קצר, הדיווחים התחילו לזרום: חדירת מחבלים, ירי, קרבות פנים אל פנים. המציאות האיומה היכתה בהן בעוצמה.

נועה הספיקה לדבר עם הוריה, סיגל וארז. קולה היה רועד, אבל עדיין ניסתה לשמור על קור רוח. היא סיפרה להם שיש פשיטה של מחבלים על הבסיס, שהם יורים עליהן, ושהן מתחבאות במיגונית, מקום המיגון הבטוח בתוך המוצב. היא הודתה שהיא מפחדת, שלא יודעת מה יקרה, אבל מעל לכל, היא שלחה להם את מילות האהבה האחרונות, מילים שנצרבו לעד בזיכרונם: "אני אוהבת אתכם." אלה היו המילים האחרונות שנשמעו ממנה. בשעה 7:30 בבוקר, הקשר עם נועה אבד. הדממה שירדה על הקו הייתה צורבת, מבשרת רעות. במיגונית, לצד חברותיה התצפיתניות, נהרגה סמל נועה פרייס בקרב הרואי, כשהגנה על ביתה, על מדינתה, ועל חברותיה. היא נפלה בת עשרים במותה, שלושה חודשים בלבד לפני שחרורה המיוחל.

החדשות המרות הגיעו למבועים כרעם ביום בהיר. הקהילה כולה, שהכירה את נועה כילדה מלאת חיים, צעירה מחייכת ומוכשרת, נכנסה לאבל עמוק. הבית של סיגל וארז, שתמיד היה מלא בצחוק ובשמחה, נהפך לשקט כואב. נועה הובאה למנוחות בבית העלמין של מבועים, בחלקה הצבאית, כשהשדות הזהובים של הנגב עוטפים אותה בפעם האחרונה. מעל קברה הטרי, בשירת הספדים קורעת לב, ניסו קרוביה לתאר את האור הגדול שנגדע. לאחר נפילתה, הועלתה לדרגת סמל-ראשון, הכרה רשמית בגבורתה ובתרומתה.

סיגל, אימא, ספדה לה במילים שקרעו את הלב: "קשה לי המחשבה שלא תזכי לטייל ולהכיר עולם כמו שצריך... שלא תחווי אהבה וזוגיות... מרגע לידתך ועד היום לא הפסקת להצחיק אותי, להדהים אותי בחוכמתך ובאישיותך ובעיקר גרמת לי להרגיש גאווה, הוקרה ואהבה אין סופית. גאווה על שלמדתי ממך ואיתך איך יחסי אימא-בת יכולים להיות קרובים, אותנטיים, ישירים וגם סוערים לפעמים, אבל תמיד אוהבים. הוקרה והערכה על האדם שאת: נחושה, דעתנית (לפעמים מדי), ערכית, רגישה וחברותית. נועה אהובה שלי, אני לא יודעת איך ייראו חיינו מעכשיו, אבל כן בטוחה שיהיה לכולנו חור בלב בצורה שלך." ארז, אבא, שקולו נשנק מדמעות, הוסיף: "רצית לטרוף את החיים והיו לך תוכניות מדויקות לכך... ילדה נפלאה ששואפת למצוינות, חברה טובה, צנועה, לוחמת צדק מובהקת שתמיד תילחם למענה ולמען האחר, אהובה מאוד ומוערכת, רגישה מאוד לאחר, מקפידה לכבד כל אדם באשר הוא ולנהוג באדיבות ובנועם כלפי אחרים. ילדה יפה שאוהבת להתגנדר, להתלבש יפה. התמדת בכל מה שנגעת בו, אם בלימודים, בחוג ריקוד, בתנועת הנוער האיחוד החקלאי אותה כל כך אהבת והשקעת בה זמן ניכר מחייך הקצרים. את לא היית מוותרת כל כך בקלות. אם רק היית יכולה, אם היו נותנים לך נשק, היית נלחמת כמו שתמיד עשית. לא מוותרת ולא מותירה מקום לספק, את לעולם לא הרמת ידיים גם ובעיקר כשהיה קשה. שם בלטת והראית לכולם שאפשר להצליח. ותמיד בצניעות, בענווה, בשקט האופייני לך." אחיה אופיר סיכם את מהותה במילה אחת: "מאוזנת," מילה שביטאה את השילוב הנדיר של תכונות סותרות לכאורה – רגישות ועוצמה, שקט ודעתנות, בוגרות וילדותיות. בן דודה של נועה, אדר גוילי, כתב לזכרה שיר כואב, "עיניים עצומות," שבו ביטא את האובדן הבלתי נתפס של חלומותיה ושל חלומותיהם: "עינייך נעצמו, ליבנו נדם. אבדו חלומותייך ושלנו גם."

אבל נועה, עם האור שבליבה שנועד לנצח כל מכשול, לא נעלמה באמת. זכרה ממשיך לחיות, להאיר ולעורר השראה. על שמה נקראה קהילת נשים נפלאה שמבשלת באהבה למועדון של חיילים בודדים בבאר שבע, מנציחה את נתינתה וטוב ליבה דרך מעשה חסד מתמשך. במהלך המלחמה, קבוצת מתנדבים, שביקשו להנציח את רוחה, שינעו מכונות כביסה למוצב צה"לי מרוחק וכיבסו לחיילים את בגדיהם המאובקים, מציעים מעט נחמה וטיפול. על מכונות הכביסה הללו הודבקו תמונותיה של נועה, ולצידן המילים המזוהות איתה, המוטו שלה: "לכי עכשיו לזרוח כמו שמש." משפט זה, שנכתב על הכומתה שלה, שנצרב על המיגונית בנחל עוז, הפך לצוואה, להבטחה. נועה פרייס ז"ל הותירה אחריה חלל עצום, חור עמוק בלבבות משפחתה, חבריה וכל מי שהכיר אותה. אך היא גם הותירה מורשת של אומץ, של נתינה, של אהבת אדם ואהבת הארץ. היא זרחה בחייה הקצרים בעוצמה מסנוורת, והאור שלה ממשיך להאיר, להזכיר לכולנו את כוחה של רוח האדם, את הגבורה שבבחירה להגן על הבית, ואת התקווה שתמיד יש לזרוח מחדש, גם מתוך האפלה הגדולה ביותר. סיפור חייה של נועה, שנקטף באכזריות בבוקר שמחת תורה, הוא סיפור על צעירה ישראלית שחיה במלוא עוצמתה, אהבה ללא גבולות, ונפלה כגיבורה, והוא נכתב בדם ליבנו, נחרט בזיכרון הלאומי, כהוכחה לכך שגם מתוך השבר הגדול ביותר, תמיד תצמח תקומה.